רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה

למעשה, רק כמה שבועות לפני כן המחשבה שאשב ביציעיו של אחד המגרשים המפורסמים בממלכה ואצפה בדרבי הלונדוני הגדול הייתה מופרכת לחלוטין.

בדיוק לפני עשר שנים עליתי בפעם הראשונה בחיי על מטוס ושמתי פעמי לונדונה על מנת להגשים חלום ילדות ולקחת חלק בפסטיבל משחקי חג-המולד. היה זה לא לפני שבועות ארוכים שבהם החלום אותו רקמתי משך שנים עשה רושם כעומד לחמוק ממני בהתאכזרות צינית של נסיבות.

__________________

הסדרנית בכניסה ליציע הצפוני בווייט-הארט-ליין חייכה אלי בנימוס אנגלי אופייני, ניכר היה שהיא מתחבטת האם לבקש ממני לפתוח את התיק. לבסוף ויתרה, תלשה את הכרטיס וסימנה לי להיכנס.

עד כמה הייתה היא תמימה ואני טיפש בר מזל התחוור לי רק לאחר מכן כשכבר הייתי בתוך המגרש. היה זה יום אחד בלבד לאחר שנחתתי בלונדון ועדיין לא הספקתי לפרוק את התיקים. את בקבוקה הוודקה 500 מ"ל, שרכשתי בדיוטי-פרי כדי לחמם מעט את הלילות הקפואים, מצאתי בין המסמכים הזרוקים בתיק בדיוק כאשר התייצבתי מול השלט המבשר ש"הכנסת משקאות אלכוהוליים למגרש אסורה בהחלט ועשויה לגרור העמדה לדין".

החוויה הראשונית בתוך המגרש הייתה אכזבה מסוימת, "ככה נראה מגרש באנגליה?!" חשבתי לעצמי. טיח מתקלף מהקירות, שירותים שריחם נישא למרחוק ומזנון שהיה מעמיד את המזנון בטדי במעמד של קניון בשדרה החמישית.

ניסיתי להיכנס בכל זאת לאווירה והחלטתי שאין טוב לכך מאשר להחזיק כוס בירה ביד. מייד התחוור לי שבממלכה המאוחדת מושגים כגון 'חצי' או 'שליש' ממש לא מוכרים והדבר היחיד שהמוכרת החיננית הסכימה להגיש לי הייתה חבית פלסטיק ענקית מלאה בבירה שקוראים בלעז 'פיינט'. האמת תהיה שאני שונא בירה, אך להיות במשחק באנגליה בלי לשתות בירה הרגיש לי כמו להיות באמסטרדם בלי לעשן.

חמש דקות לפני שריקת הפתיחה והאוהדים מסביבי לא עשו סימנים של תזוזה. אני, לעומת זאת, נפטרתי מהחבית ונכנסתי פנימה.

את התחושה של מי שגדל במגרש של הפועל בית-שמש כשהוא עומד בשעריו של אחד המגרשים המפורסמים בממלכה קשה לתאר. היה זה סוף מתוק למסע כיסופים מפרך.

למעשה, רק כמה שבועות לפני כן המחשבה שאשב ביציעיו של אצטדיון לונדוני ואצפה בדרבי הגדול של העיר הייתה מופרכת לחלוטין.

****

מייד לאחר שסיימתי את תפילת ראש השנה המאולתרת שלי, יצאתי מהקרוון המתפורר שהוסב לבית כנסת וחיככתי ידי בהנאה. המאמצים המרוכזים שהשקעתי בשבועות האחרונים להתחבב על דודו הרס"ר נשאו סוף סוף פרי והוא השאיר לי למשמרת את מפתח המועדון הגדודי שעה קלה לפני שיצא לחופשת החג. תכננתי כיצד אני סוגר עלי את המועדון ושוקע בעולם שכולו טוב תוך צפייה בסוף השבוע המסיים רווי הגמרים של אולימפיאדת סידני.

או אז הגיח מולי סנפירי.

סנפירי היה טיפוס מלוקק מהסוג שלמדתי במהלך השירות לשנוא היטב, כזה עם משקפיים עגולות וחיוך של 'אני יודע הכל יותר טוב ממך'. טוב, הוא לא היה כזה נורא, הוא אהב כדורגל. באמת אהב, הוא אפילו הרשה לי לקחת טרנזיסטור לשמירות ע"מ שאוכל לדווח לו בקשר את התוצאות של המשחקים, מעשה די אמיץ בהתחשב בעובדה שסנפירי היה קצין בפלוגת שריון.

אותו חיוך יודע כל נסב על פניו וידעתי שהוא מבשר רעות: "קדימה מהר תעלה על סרבל ותרוץ לטנק- קופצים לקרני!"

'קרני?!' מבט אחד חטוף שמאלה מעבר לגדר הבסיס הבהיר את התמונה היטב. מפאתי צפון הרצועה עלה עשן סמיך ושחור. בתמימותי עוד קיוויתי שנגיע עד למחסום ונעשה קצת רעש שירגיע אותם ויאפשר לי לחזור לבסיס בזמן לגמר של השליחים.

השליחים היחידים שראיתי באותו יום היו מובילי הטנקים.

שבוע נשארו בשטח הכינוס במעבר קרני, בעצבים מתוחים, ממתינים לפקודה להיכנס ולחלץ את חיילי המוצב הנצור בצומת נצרים. הגיעה שבת ואיתה הידיעה על חטיפת שלושת החיילים בהר-דב, היה ברור שמשהו הולך לזוז גם בגזרה שלנו.

יצא ובאותו ערב שיחקה נבחרת ישראל במדריד מול נבחרת ספרד במוקדמות מונדיאל. הייתי חייב למצוא דרך לראות את המשחק גם באמצע שום מקום הזה. לצורך העניין התיידדתי עם החבר'ה מהקשר והתארגנו על אנטנה, שתפקידה המקורי לקלוט את רשת הקשר של מסוקי חיל האוויר שחגו מעלינו הוסב אחר כבוד לאמצעי עזר עבורנו לקלוט את השידור ממדריד.

האמת?! לראות את נבחרת ישראל משחקת בברנבאו תחת רעש מסוקים והפצצות הייתה חוויה די סוריאליסטית. כבר בדקה החמישית האווירון אכל לנו את הלב כהרגלו כשנשלח לאחד על אחד מול קסיאס ובעט הישר לגופו. המחצית הסתיימה באפס באפס מכובד מבחינתנו. הו אז בתזמון של ראול מול מלכודת נבדל הגיח אלוף הפיקוד- האלוף יום-טוב סמיה שהרביץ בנו ציונות והוריד פקודת מבצע להיכנס אל תוך התופת בצומת נצרים.

האמת צריכה להיאמר אחרי כל השנים האלה- אין לי ממש מושג מה עשינו שם באותו לילה. זאת מהסיבה הפשוטה שפשוט ישנתי כמו תינוק כל המבצע. כשפקחתי סופסוף את העיניים והוצאתי את הראש מהטנק ראיתי לפני חבורת אנשים רוקדת עם דגל ישראל. "ניצחנו?!" אורו לפתע עיני.

זהו שלא.. הפסדנו 2:0 ,אבל את החבר'ה מנצרים זה לא ממש הטריד והם חגגו את קבלת האורחים החדשים שלהם לחג. אני, לעומת זאת, רק התחלתי להבין את גודל הברוך אליו נקלעתי.

את החודשיים הבאים ביליתי בהתנחלות המבודדת כאשר מזון ומים נכנסו אלינו רק בשיירות טנקים ונגמשי"ם או במסוקים. ככל שחלף הזמן והתקרב מועד השחרור המיוחל שלי גבר יגוני וחוסר האונים המוחלט בו שריתי. במקום לבלות את ימי האחרונים בצבא על קורסת פז"ם בחדר בבהייה בלופ אינסופי של חגיגה בסנוקר וגבעת חלפון, ישנתי שעתיים בלילה והייתי מוקפץ תדירות אל הטנק ע"מ לפתוח את ציר קרני-נצרים הידוע לשמצה.

הסיוט הכי גדול של כל חייל בצה"ל היה עבורי מציאות בלתי נתפסת- "לא נולד המניאק שיעצור את הזמן"?! נולד, חי ובועט. לונדון נראתה רחוקה כמו כוכב לכת ממערכת שמש אחרת.

באמצע נובמבר הוחלף הצוות שלי בנצרים ואנחנו עברנו להתמקם בצומת גוש קטיף. שם, קרוב יותר לגבול, התעוררה בי מחדש התקווה הקלושה לנס שיביא איתו את מחליפי בצוות ואותי הכי רחוק מהגיהינום הזה שאפשר.

בשבת חורפית אחת, אחרי לילה שלם שבו ניסנו להרכיב מחדש את גרוטאת הפלדה שלנו תחת גשם שוטף ואיום צלפים, הוזעקנו לצומת בעקבות התקהלות המונית של מפגינים נושאי נשק שאיימו ליצור על ההתנחלויות הסמוכות. כשהגענו למקום מצאנו תוהו ובוהו מוחלט. למרות שכבר שרדתי את לבנון והיה לי פז"ם מכובד גם בעזה ואיו"ש, אותה שבת הייתה הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי תחת אש חיה.

היינו שם לבד, אני והצוות, טנק בודד מול המון זועם. עם מדפים סגורים מסכנו בעשן את המפגינים שהתקרבו אל הטנק. אלה בתגובה ירו עלינו אש חיה מכל הבא לידם ובתוך הטנק היה אפשר לשמוע היטב את הקליעים מתנפצים על פיסת הפלדה שהייתה כל מה שהפריד כרגע ביני לבין אלוהינו שבשמיים.

איכשהו, ואני מודה שאני עד היום לא יודע איך, נחלצו לעזרתנו מחלקת חי"ר מנוגמש"ת ממוצב סמוך ועזרה לנו לפזר את ההפגנה ולהתמקם בעמדה שולטת על הצומת עד יעבור זעם.

אני, אם שאלתם, כבר עברתי זה מכבר את נקודת הייאוש והפכתי כמעט אפאתי למתרחש סביבי. בלתי אפשרי כנראה לתאר את התחושה כאשר נלקח ממך משהו שהחזיק אותך חי שלוש שנים, משהו שערגת לו, חלמת עליו וצפית לו יותר מכל. המציאות שבה ליום השחרור אותו דמיינתי בלילות האינסופיים של השמירות בטירונות, הסיורים בשטחים, והמארבים בלבנון לא היה כעת אפילו תאריך הייתה הרבה מעבר לדמיונות הכי שחורים שלי.

באותו ערב חזרנו מאוחר בליליה למוצב. המ"פ היה שם, לא החלפתי איתו מילה. הוא דיבר עם ויקטור, מפקד הצוות, ונראה היה שהם סוגרים פרטים מסוימים. לבסוף שמעתי אותו אומר לוויקטור: "אל תגיד לו עדיין שאם ישתבש משהו שלא יתאכזב". לא ייחסתי לדברים חשיבות, התחפרתי בתוך שק השינה ורק קיוויתי להשלים כמה שעות שינה לפני ההקפצה הבאה.

למחרת בבוקר התעוררתי ליום חדש במובנים שעדיין לא יכולתי לתאר לעצמי. השמש זרחה בחוץ ובאוויר היה פתאום שקט פסטורלי. הודיתי לאל על שעות השינה הטובות ויצאתי למהול את האוויר הטרי בעשן המרלבורו. רציתי רק לחוות את הרגע הזה, רגע ראשון של שפיות אחרי חודשיים וחצי של טירוף.

"אלפסי"! פילחה קריאה רועשת את השקט והרגע הפסטורלי שלי הסתיים. עוד קיוויתי שסתם דמיינתי, אלא שאז שוב… "אלפסי! בא, בא לפה".

בעצבים הרמתי את עצמי לכיוון בו עמד וויקטור ולא האמנתי איך הוא מעיז מנסה לסנג'ר אותי עכשיו באמצע הרגע האינטימי הזה שלי עם עצמי. בשלב הזה כל אחד בפלוגה כבר היה אמור לדעת שכל התעסקות איתי היא לעג לרש.

"תעלה על א' ". פנה אלי וויקטור. בהיתי בו כלא מאמין. "תעלה על א', מהר נו..". "מה"?? שאלתי אותו, מסרב לעכל את משמעות הפקודה.

הייתה זו הפקודה האחרונה שקיבלתי בצבא הגנה לישראל. כעבור חצי שעה עמד בפתח המוצב צעיר דנדש במדי א' עם הקיפולים של הבקו"ם ערוך ומוכן להחליף אותי בצוות. טסתי למפקדה על הג'יפ הראשון שעבר במחסום שמתחת למוצב, אספתי את כל מה שיכולתי לסחוב על שתי ידיים ותיק גב ועפתי לטרמפיאדה הקרובה. לא הסתכלתי לאחור פן מישהו עוד יתחרט, יגיד שהייתה טעות, או יישלח אותי למלא מקום במוצב אחר.

הגעתי הביתה מאוחר באותו ערב וקמתי מוקדם למחרת בכדי להתייצב בסוכנות הנסיעות. עדיין לא חייל משחורר רשמית, שריינתי לעצמי מקום על הטיסה הראשונה ללונדון שיוצאת מת"א ביום שאחרי השחרור הרשמי שלי. הנס, אחרי ככלות הכל, עמד לקרות.

לקח לי לפחות חודש להתאושש ממאורעות סוף השירות שלי ולהבין שאני באמת אזרח, חודש שבו הייתי באופוריה מוחלטת. אופוריה שלא נהרסה גם כשהתברר לי שקניתי בשבעים פאונד כרטיס למושב שמולו עמוד שמסתיר חצי מגרש, ועוד החצי שבו נכבשו שני השערים בתיקו אחת בין טוטנהאם לארסנל.

אופוריה שהתגברה לשיאים חדשים כאשר נפלה בחלקי הזכות להיות בהייבורי בעוד קונצרט משובח של האומן הצרפתי הנודע תיירי הנרי. היה זה באחר הצהריים קפוא במיוחד בלונדון, במשחק בו דרסה ארסנל את לסטר האומללה 6:1 כאשר הקוסם הצרפתי משחיל שלושער לרשת האורחים.

החגיגה נמשכה גם ביום השנה החדשה עת שמתי פעמי אל סטמפורד ברידג' שבמערב העיר, שם צ'לסי של ימי טרום אברמוביץ' אירחה את אסטון וילה. האצטדיון היה עייף ושקט ונדמה שכולם בעיקר היו בהאנג-אובר ממסיבות ליל אמש. גם השחקנים. בסופו של יום הכחולים ניצחו 1:0 מעוד טעות מפוארת מבית מדרשו של דיויד ג'יימס הליצן.

את החג סיימתי במשחק המרכזי של הסיבוב השלישי בגביע, בו אירחה פולהאם, שדרסה אז ליגת המשנה, את מנצ'סטר יונייטד, שדרסה את הפרמייר-ליג. ההתרגשות לראות את בקהאם וגיגס בחי הייתה גדולה עבורי. לא הייתי ער אז ליריבות הגדולה בין יונייטד לליברפול, ולמרות שהייתי אוהד ליברפול כל חיי, יונייטד הגדולה של שנות ה-90' הייתה הקבוצה שגדלתי עליה והצפייה בה הייתה בשבילי סוג של הגשמת חלום

המשחק עצמו היה סוף סוף משחק אנגלי כמו שגדלתי עליו בסיפורים: אצטדיון מתקלף בלב שכונה לונדונית טיפוסית, יציעים דחוסים ואפילו שאריות יציעי עמידה! גם על המגרש התפתח משחק מצוין בו ניצחה בסופו של דבר יוניייטד 2:1, לא לפני מאבק מעורר הערכה של פולהאם שהפתיעה אותי ברמתה.

כעבור כמה ימים, כשהתאוששתי במקצת מהחוויה המופלאה הזו של משחקי חג-המולד, ישבתי לי על פיינט גינס בבר אפל בסוהו, הרהרתי בחבר'ה מנצרים, אותה נצרים שנראתה כרגע כ"כ רחוקה כאילו הייתה בעולם אחר ממש, וחשבתי לעצמי: 'זה לא עולם כזה קטן אחרי הכול…'

תגובות

  • שחקן 10

    כתיבה מצוינת, נהנתי מכל רגע!

  • ארז (דא יונג)

    אחלה פוסט. העלה לי גם זכרונות מצפייה במשחק נגד ספרד באותו ערב בבסיס
    וגם עוד כמה של צפייה במשחקים בכל מיני מקומות כמו חטמ"רים, קיבוצים על קו התפר ובתי ספר שדה בזמן מבצעים הירואיים של חטיבה 35 בזמן האינתיפאדה השניה.

  • יוסי מזרחי

    את תחילת המונדיאל של 82,ראיתי מול טלוויזיה עתיקה על ארגז של ריו ליד אגם דלתון ליד מירון.
    אז לא חשבתי שזה נכון אבל היום, ממרחק של קרוב ל30 שנה הייתי צריך לנשק את אותו בעל חנות בצפת, שיצא מהבית באמצע הלילה כדי לתת לנו אנטנה כדי שנוכל לראות.

  • אופיר המקורי

    אנחנו בני אותו גיל, והשתחררתי מחזור אחד לפניך (באוגוסט).

    את הגמר המפורסם של היורו באותה השנה (שער הזהב של טרזאגה) ראיתי באיזו פיצוציה מסריחה בצומת גולני בין שמירות ("מתנת" סוף שירות שסידרו לי אחרי 3 קווים בבופור ויציאה מלבנון), ובערב חג המולד של אותה שנה, כשאתה דישדשת לכיוון שדה התעופה, עשיתי באוקלנד, ניו-זילנד.

    אני זוכר איך ברגע רומנטי מדהים על חוף ים-טזמאן, בחיקה של בחורה נוכרייה שסיחררה לי את הראש, נזכרתי פתאום שכמה חודשים קודם לכן לא ידעתי אם אני עוד אהיה בחיים בנקודה הזו, וחשבתי שאם אנשים מקבלים דום לב ממעבר טמפרטורות קיצוני מדי אז למה שאני לא אמות ברגע זה מתמורה חדה כל כך ברגשות..?!
    הפסקה האחרונה שלך עוררה בי את זה מחדש...

    • איציק אלפסי

      אופיר,
      סיפור יפה! קלעת בדיוק לנקודה שניסיתי להעביר בפסקה האחרונה- השינוי הקיצוני הזה ברגשות, זה משהו שקשה להכיל...

  • מאשקה

    אני אוהבת מאוד את כתיבתך, היא כל מהנה וקולחת עם עברית טובה, תיאורים של דברים קטנים מחייך חיינו האזרחיים עם הספורט.
    ידיד שלי נסע עם שני בניו ( לאחד מתנת בר מצווה )לפני כ - 10 ימים ללונדון לראות כמה משחקי חג המולד בכדורגל. מה שהם ראו וחוו זה שלג ולא משחקים שבוטלו בגללו, וכשרצו לחזור ארצה שדה התעופה היתרו היה סגור בגלל השלג, מה שנאמר חג מולד לבן היה להם בלונדון השנה וביזבוז של כסף ובעיקר חלום של שנים.
    תודה לך על הטור הזה.

  • יאיר אלון

    ככה פותחים שבוע :-)

  • מנחם לס

    תודה על פוסט כל כך מהנה.
    אני משך שנים הייתי טס לאנגליה לחג המולד. זאת היתה התקופה בה שכרתי מאמנים למחנות הקיץ בכדורגל שלי כאן בארה"ב, מהאוניברסיטאות השונות ברחבי האיים הבריטיים. אבל לי יש זכרון מר ממשחק חג המולד בטוטנהאם נגד סאות'אמפטון באחת משנות ה-80. בסיום המשחק על הפלטפורמה של תחנת הרכבת פתאום נשמע רעש. ראיתי אנשים בורחים לצידי הפלטפורמה, ואפילו קופצים לעבר מסילת הברזל 3-4 מטרים למטה. ראיתי איזה 50-70 'סקין הדס' רצים עם מבוטים וחובטים כל מי שעמד בדרכם. ניסיתי לעזור לאישה שנפלה, ופתאום בום, והתעוררתי בבית חולים. נאמר לי שחבטה במוט עץ או פלדה נחתה על פדחתי וסבלתי חתך עמוק עם איבוד דם רב. למזלי ניצלתי, וכעבור 4-5 ימים שוחררתי מבית החולים.

    אגב, הניקס מובילה 20-21 עם הבולס במשחק חג המולד הראשון כאן. יהיו 5 רצופים.

  • עופר פרוסנר

    איציק, ריגשת אותי. אני זוכר את המשחק הראשון שלי באנגליה, ואיך הוא הסיבה שבגללה אני אוהב כדורגל, ובכלל, יש משהו מיוחד במשחקי חג המולד. אני מאד רוצה לקחת את אח שלי ואבא שלי לאנגליה לכריסמס, אבל אבא שלי מתלונן שקר לו.

    זה היה פוסט מעולה, ומצחיק שאני התגייסתי בנובמבר 2000.

  • פרלה

    בדקות בהן התחלתי להתעניין באינטרנט על טיסה לליברפול במוקדמות האלופות מול מכבי חיפה קיבלתי צו שמונה למלחמת לבנון השניה ואחי "נאלץ" לנסוע עם חבר.

  • איציק אלפסי

    תודה חברים.
    אני חושב שסיפורים מהסוג הזה רק מי שגדל כאן יכול באמת להבין.

  • ויכסלפיש

    הסרט גמר גביע מ-1990 בכיכובו של איבגי מתאר את החוויה הזו עם מונדיאל 82'

  • Aussie Aussie Aussie

    Thank you for another great post

  • martzianno

    סיפור נהדר. מזעזע מטבע הדברים, אבל נהדר.
    זה מזכיר לי סוף-שבוע אחד ב"משטח הלבן" בגבול לבנון (כל מי שהיה בתותחנים או בשריון בוודאי מכיר) הטלוויזיה היחידה ברדיוס של קילומטרים הייתה אצל ה"גזלן" שהתמקם באמצע הגדוד הממתין לכניסה ללבנון.
    אלא שהמג"ד שהיה חובב מתוקים (ומזון בכלל) התעצבן על יוקר המחירים והוריד פקודה לגדוד (אמיתי לגמרי!) שאסרה ביקור אצל הגזלן, עד שזה יוריד את המחירים.
    שעות של מתח - חיזבאללה-שמיזבאללה, אותנו זה לא עניין - רק רצינו לראות כדורגל. הגזלן מצידו הגביר את הטלוויזיה לקצה הווליום. אבל פקודה זו פקודה. אף-אחד לא התקרב.
    הגזלן נשבר ראשון כמובן - הנזק הכלכלי עשה את שלו. המחירים ירדו ואנחנו ראינו משחק.

  • בטטה

    מזכיר לי סיפור קטן וצנוע משלי על נס גוטנברג -
    הזמן: 18 ביוני 1992 (או בזמן כדורגל: שלב הבתים של יורו 92, הולנד נגד גרמניה).
    המקום: אי שם ליד רמאללה. שטח אימונים מסריח ללא טלויזיה או קשר לעולם החיצון.
    הייתי אז בקורס מכים, ואת מפקדי הקורס לא עינינה העובדה שבאירופה משחקים כדורגל...באותו שבוע אף הייתי בשטח האמונים המרוחק. ללא טלויזיה ודרך לראות את ההולנדים אהובי נגד הגרמנים.
    שביזות נוראית.
    בערב המשחק, כשכבר התברר כי את המשחק לא אראה התנדבתי בשביזותי לשמירה בבונקר המרוחק. לפחות אף אחד לא יראה כמה אני שבוז.
    הבונקר המרוחק היה כל כך מרוחק ובודד עד שהוא נראה לי מקום טוב להעביר בו את הזמן בידיעה שאני מפסיד משחק קלאסי שכזה.
    כחמש דקות לפני השריקה הוירטואלית מבחינתי, מגיח משום מקום אוטובוס. עוצר 5 מטרים ממני. פורק מלא מלא חיילים. בעוד אני מנסה להבין כמה חיילים צריכים לשלוח כדי לעצור אותי אחרי שמין הסתם ראו אותי שובר שמירה התארגנו להם החיילים ומיד יצאו לאיזה מסע.
    נשארנו רק אני ונהג האוטובוס.
    מלא חששות שאלתי את הנהג אם לגמרי במקרה יש לו טלויזיה שם.
    ואז ארע הנס. יש טלויזיה. לא קולטים משהו. מיד קפצתי על הגג וניסיתי לסדר את הקליטה. שריקה. המשחק מתחיל ואני רואה אותו באמצע שומקום עם אדם שאני לא מכיר אבל כנראה שגם הוא רוצה ששהולנדים ינצחו.
    רבע שעה מאוחר יותר וביתרון שתיים אפס אני משביע אותו שלא יסע עד שהמשחק ייגמר.
    זה היה אחד מהערבים המקסימים ביותר. נצחון גדול על האויב הגדול וחיבוקים עם נהג אוטובוס זר באמצע הישימון.
    A NIGHT TO REMEMBER

    • אופיר

      וואו! גדול מהחיים!
      בטח התחלת להאמין באלוהים באותו היום...

    • אנונימוס

      סיפור ענק

  • matipool

    איציק - פוסט נהדר וכתוב נפלא .

  • דה גאנר

    לנצח אקנא במי שזכה להיות בהייבורי
    (האמירויות נחמד אבל סטרילי כמו הקבוצה שלנו).

  • אד הורטון

    מכיוון אחר, אבל אני מניח שכמעט כל חייל קרבי חובב ספורט חווה חוויות כאלו, כל אחד בדרכו:
    חורף 99-00 בחברון, על סף המילניום. ידידיי החילוניים לפלוגת הצנחנים היו עסוקים בדאגה מי ייצא הביתה למסיבות סוף האלף. אבל אותי הטרידו דברים אחרים. כמי שצעדיו הראשונים ביד אליהו היו בתחילת שנות התשעים, האגדות על מכבי הגדולה שלקחה אליפויות אירופה נראו כחלום רחוק שלא יחזור. נותר להסתפק בפירורים של הבלחות פה ושם, קצת קטשפר, קצת הנפלד.
    הזיק נדלק ערב אחד בחושנייה שבגולן. אחרי טירונות ואימון מתקדם נתנו לנו לראשונה להתקרב למכולת המועדון ולטלויזיה שבתוכה. מכבי נגד מנרסה בחוץ. אחד המשחקים המכוננים של שושלת פיני גרשון. האפמן, קומג'יס, מקדונלד ודרק שארפ מועכים בחוץ קבוצה ספרדית לגיטימית.
    העלייה לקו חברון היתה, כמקובל, ביום חמישי. בדחילו ורחימו ניגשתי לטלוויזיה מתוך תקווה ו-כלום. פשוט אי אפשר היה לקלוט. הרדיו דיווח על עוד משחק (אורטז כמדומני) שמכבי גמרה כבר בחצי הראשון עם הגנה רצחנית. בשבוע אחר כך הבעיה גדלה עוד יותר כששובצתי לשמור בזמן המשחק. כקלע (צבאי, לא בכדורסל), נשלחתי שוב ושוב לבדי לעמדות תצפית גבוהות למשמרות של 8 שעות של בדידות והתעפצויות. מי שהציל אותי מאובדן השפיות בשעות הבלתי נגמרות, ובהחלט היו כאלה שהקו הזה שבר את רוחם, היה הווקמן הקטן שלי (אני מרגיש כמו מי שמספר על שימוש בטלגרף). אז בא לעזרתי החורף החברוני הנורא. הווקמן הוחבא בגוף החרמונית. החוט של האוזניות רץ דרך הצעיף ונכנס אל תוך האוזן המכוסה בכובע. לעיתים ניהלתי שיחות של ממש עם קצין הסיור כשהאוזן והראש נמצאים במקום אחר לחלוטין. המפקדים שמחו שיש חייל שמגדיל ראש ותמיד מוכן ללכת לעמדה מבודדת על עוד גג מצחין מעל הקסבה, אולי הבינו ואולי לא. המילניום? ביליתי אותו עם לא מעט צנחנים בוכים בעמדות השמירה.
    הרגילה של סוף הקו הגיעה בדיוק בזמן- המשחק השלישי בהצלבה עם פאוק. סחבק חירף את נפשו כמו שאפילו בחברון הוא לא נדרש לעשות כדי להשיג זוג כרטיסים וחדי העין יראו אותו בתוך ההמון בסרטון הזה:
    http://il.youtube.com/watch?v=INYAuauG5qE&playnext=1&list=PLFB7BF62A050923CA&index=8
    (לחובבי תיאוריות שמעון- שימו לב איך הוא חוטף דוח כאחד האדם!)
    אבל הנס הגדול ארע כמה שבועות אחר כך, מיד אחרי ההפסד הביתי לבולוניה בשלב ההצלבה. ערב ניצחון החוץ הגדול סומנתי כמי שיש לו "כישרון כתיבה" ונשלחתי לנופש המכונה "ספר סוף מסלול". מי שהיה יודע על מה אני מדבר. התמקמתי לחודש וחצי בביתם של סבא וסבתא במרכז, חופשי ומאושר לצפות בנחת בארבעת המשחקים שנותרו. מכבי כזכור הפסידה לקטש בגמר של אותה שנה, אבל לי זה לא שינה. זו היתה אחת השנים שהכי נהניתי בהם להיות אוהד.
    אלפסי- תודה שהזכרת לי את זה. כתבת פשוט נפלא.

    • איציק אלפסי

      בטטה- ענק, ענק.

      אד, אחלה סיפור. גם אני מכיר מקרוב את השמונה-שמונה האלה בחברון- הקופצנו לשם בפורים 99', יש מצב שאולי אפילו חפפנו אחד את השני.
      אגב, מה מעשי דונאלד רויאל בימים אלה?

      דה גאנר- הייתי בשניהם ובאמת אין מה להשוות. אמנם גם הייבורי היה גם הוא "לייבורי" אבל היה בו את הקסם המיוחד שהיו למגרשים האנגלים של פעם. הרגשת שאתה ממש רואה כדורגל בחצר של מישהו.

  • danny

    Itzik: i went to London and Manchester with my son 6 years ago to participate in watching the christmas period games, it's just a fantastic period, i would love to do it again. By the way, the beer was great but the hamburgers, just shit

  • ערן קאלימי

    גמר גביע 99'. מול קטש עולה ילד בריון בן 18 בשם ארז כץ. אני לעומת זו, ילד הרבה פחות בריון, אבל מבוגר בשנתיים, עולה לגג מוצב דלעת עם שני החיילים החדשים והמאד מטומטמים שלי ושם מנסה לגרום להם להכיר את השטח. עוד כמה שעות מתחיל המשחק והמפגרים לא מצליחים להבדיך בין מפעל הטבק, לבית הכוסיות, למנזר לכוס של האימא שלהם. ואגב, אני עם קופסת נובלס אחרונה בכיס, אותה אני שומר למשחק, כך שאני עצבני פי 74 בערך.
    לולא הייתי עסוק בלהיות ברווז במטווח הייתי בוודאי מקדיש את זמני להתכוננות למשחק, שעיקרה הליכה נמרצת מסביב לחדר תוך כדי פיזום "ירושלים של זהב", במקום זה אני מקלל את שני הדבעים העצומים הללו ומודיע להם שאין להם רשות לרדת מהגג עד שילמדו לפחות את המספרים של שכונת הוילות. הם נשארים ואני יורד למטה. שני החייילים הוותיקים יותר כבר בעמדה שלנו, אפילו טרחו לעלות על מדים, מתכוננים למשמרת. שזה בעצם אומר מדליקים את המחשב, ומתחילים להכין מלאווחים, קפה, טוסטים, קפה שחור וטוסט מלאווח. בתור המפקד שלהם אני מוריד פקודה: "שמישהו מכם יעלה, אני לא עושה משמרת מפקד היום! יש גמר גביע".
    הם כמובן צוחקים עלי.
    אז נאלצתי לשחק שש בש עבור הזכות להפקיר משמרת. כמובן שניצחתי. תמיד ניצחתי כשה היה חשוב.
    הפועל לעומת זו הפסידה. לוורניק וקטש. אני נתתי אגרוף לדלת חדר התדריכים. כשהאגרוף פגע בדלת התחילה התקפת פצמ"רים שנמשכה כל הלילה. כנראה החיזבאללה אוהדי הפועל.
    לי היו שני חיילים על הגג.
    לצערי הם נותרו בחיים, מסתבר שהם ברחו למטה לראות פורנו אצל הגששים.

    • איציק אלפסי

      סיפור פצצה! היה שווה לכתוב את הפוסט הזה רק בשביל הסיפורים שלכם.

  • קינו

    אלפסי-פוסט גדול
    גם אני ראיתי פעם ראשונה באנגליה בוויט הרט ליין
    בשנת 92 יונייטד של נגד לינקר גאסה ופרדיננד
    נכנסתי אוהד טוטנהאם[הכרתי את השחקנים מירו 90] ויצאתי אוהד יונייטד
    אפילו קניתי חולצה בדרך לטיוב
    איזה איצטדיון נפלא
    אבל אין כמו הדן של מילוול

  • קינו

    יש לציין שבשנת 90 הייתי בן 7

  • Chiquita treat hemorrhoids Marrison

    some really nice and utilitarian information on this internet site , besides I think the pattern contains good features.

  • Flashgames

    I'll gear this review to 2 types of people: current Zune owners who are considering an upgrade, and people trying to decide between a Zune and an iPod. (There are other players worth considering out there, like the Sony Walkman X, but I hope this gives you enough info to make an informed decision of the Zune vs players other than the iPod line as well.)

  • ugc barriere poker

    88556699 serif Lourdes alternations killmond Mace hejira scandinavian branchetti bereft

  • powiat łęczycki

    I think this is a really good site. You definately have a fabulous grasp of the subject matter and explain it great.

  • Pierre Sturz

    I like this blog. I will certainly be peeping into it frequently.

  • Dortha Dunk

    Buenas noches cuz. Delightful writing. How do you feel about the news here.

  • HGH

    Attractive section of content. I just stumbled upon your site and in accession capital to assert that I acquire actually enjoyed account your blog posts. Anyway I’ll be subscribing to your feeds and even I achievement you access consistently rapidly.

  • Wąsowo

    Wow that was strange. I just wrote an incredibly long comment but after I clicked submit my comment didn't show up. Grrrr... well I'm not writing all that over again. Anyhow, just wanted to say fantastic blog!

  • las vegas senior apartments

    I comprehend that there are a lot of spam lately. Apparently its pretty difficult for guys to grasp the concept that relationships may be mutually advantageous. I can leave a meaningful wonderful comment and add content and substance to 1 of your pages and you will give me a link in exchange. There are too many takers available and they arent willing to help people out. Take take take! .

  • Lupe Tezak

    Thanks, I've recently been looking for details about this subject matter for ages and yours is the best I've located so far.

Comments are closed.