געגועים לאייטיז (ביקור בליברפול)

נכון, האליפויות שלנו היו בשחור-לבן ואנחנו אפילו לא מסוגלים לנצח בבית את וויגאן. אבל בעשרים משהו השנים שאני אוהד אותה ליברפול נתנה לי משהו הרבה יותר יקר מאליפויות וגביעים- היא נתנה לי בית.

אני אוהב את הנסיעות האלה ברכבת. התנועה המונוטונית על הפסים ותמונות הקאנטרי-סייד האנגלי הנפלא המתחלפות בחלון.

בארבע השנים בהן חייתי כאן עשיתי לא פעם את הדרך הארוכה מסאות'המפטון למרסיסייד על המסילה החוצה את הממלכה לאורכה מדרום-מזרח לצפון-מערב. אני כבר מכיר את התחנות בעל-פה וגם את סוג האנשים המצטרף לנסיעה בכל אחת מהן. תחנת למינגטון-ספא, למשל, היא תחנה שבה באופן קבוע, מסיבה שלא ממש הצלחתי עדיין לרדת לשורשה, עולות בה לרכבת עלמות חן מצודדות. גם הפעם היא לא מאכזבת ונערות ארוכות רגליים ודקות גזרה ממתינות ברציף ומצטרפות לנסיעה.

שמש חמימה ונדירה מקדמת את פני עת חוצה הרכבת את גשר המרסי לעבר ליברפול – מעין משל על מצבה הנוכחי של הקבוצה: קצת אור אחרי כל האפור הזה.

אבל בליברפול עסקים כרגיל. כבר ביציאה מתחנת ליים-סטריט מקדמת אותי צינה מקפיאה. הקור של ירושלים דמרסיסייד מזכיר מאוד את הקור של ירושלים – יבש, חודר לעצמות.

אני מנצל את הזמן שפיניתי לעצמי עד שאשים פעמי לכיוון אנפילד בכדי לתור את מרכז העיר ולראות מה השתנה, אם בכלל, בחמשת החודשים בהם נעדרתי.

השינוי הבולט ביותר שצד את עיני הוא תחלופת הסחורה בדוכנים הפזורים במדרחוב של מרכז העיר: טורס- אאוט, סוארז, ובעיקר קינג קני- אין. שובו של המלך רק החל לספק דיוונדים ראשונים על המגרש, אבל עבור סוחרי המזכרות כבר מדובר במכרה זהב שנתגלה מחדש.

פניו של קינג קני, השחקן כמובן, מעטרות את הצעיפים, החולצות ושאר המזכרות בדוכנים. חולצות רטרו עם המספר 7 הם הלהיט החם בשוק המקומי. ארומה חריפה של אייטיז באוויר.

בכלל, ליברפול היא עיר של אייטיז. באחד הדוכנים אני יכול לראות מסכים קטנים המחוברים לקונסולות מעידן ה- Sega ולידם מוצעות למכירה קסטות משחק של פאקמן ודיגר. אני משפשף את עיני לוודא שאני רואה היטב, התחושה היא כאילו נסעתי במנהרת זמן מעידן ה- Xbox והפלייסטיישן לתקופת האטארי הפרה-היסטורית הזכורה לטוב.

לי כל זה גורם להרגיש בבית. אני מאלה שמתגעגעים לשנות השמונים. הכול היה הרבה פשוט אז, ידעת מי איתך ומי נגדך, מי הטובים ומי הרעים – אמריקה והמערב מצד אחד, הרוסים ושאר הקומוניסטים מצד שני. נדמה לי שכל הבלגאן בעולם התחיל בסופו של אותו עשור, כשנפל מסך הברזל וכדור שלג שהחל להתגלגל, וממשיך בימים לו ממש ביתר שאת, הופך את העולם למקום הרבה פחות מובן. בשביל מה זה טוב כל המהפכות האלה?!

בחנות המזכרות הרשמית בשדרת הקניות החדשה (כבר לא כל-כך האמת), והמרשימה חייבים להודות, ליברפול ONE, עדיין מנסים להיפטר מהסחורה של טורס שמוצעת למכירה בחצי מחיר. אין קופצים, למקרה שתהיתם.

את הדרך למגרש אני עושה במונית עם שלושה חבר'ה מארגון האוהדים Spirit of Shankly. כשאני מספר שאני מישראל הם שואלים אותי למצב באזור שלנו, ואני, שהפכתי לעת מצוא ל'פרשננו לענייני ערבים', מעדכן אותם שעפ"י המקורות של בקהיר מובראק ברח והצבא השתלט על העניינים.

זה לא ממש נשמע להם כמו דמוקרטיה, אבל אני מנסה להרגיע ולהסביר, שבמזה"ת כמו במזה"ת, הפרדוקסאלי הוא ההגיוני וכך יוצא שהצבא במצרים הוא דווקא הגורם הפחות מיליטנטי. "איך אתם עם מה שקורה?" הם שואלים, "מאחלים להם ולעצמנו שתפרח שם דמוקרטיה נפלאה ומשגשגת" אני משיב, "בלי אחים מוסלמים ושאר מרעין בישין, ושנוכל להמשיך להיות BFF".

בינתיים נהג המונית מדווח שסיטי הישוותה באולד-טראפורד ואנחנו מרוצים. אני מתעדכן אצלם על העניינים הבוערים בקרב האוהדים המקומיים- הבעלים החדשים, אצטדיון חדש כן או לא? וכמובן העזיבה של טורס.

הם מרוצים מהבעלים החדשים אבל זהירים- מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. גם על טורס אין בליבם יותר מדי. כמוני, מסתבר, הם מבינים שאלה החיים בכדורגל של היום וכמו שאנחנו הרווחנו מהעובדה שביקש לשפר את סיכוייו לזכות בתארים כשעזב את אתלטיקו ועבר ליברפול, כך צריך להיות הוגנים ולהבין את המעבר שלו של לצ'לסי מסיבות דומות. "חוץ מבצהובונים, שם הם ממילא כותבים מה שהם רוצים, לא קראתי באף מקום שהיה לו לומר על ליברפול דבר מלבד מילים חמות", מסביר לי אחד מהם.

בעניין האצטדיון גם כן ישנה תמימות דעים מוחלטת בין כולנו- אם אפשר אז עדיף לא לעזוב את אנפילד.

אין כמו אנפילד. כבר ממבט ראשון אתה לא יכול שלא להתאהב בו מחדש. הפחון הזה נראה מבחוץ כל כך מכוער שזה פשוט יפהפה!

בינתיים רוני כובש בטראפורד הישן ומצב הרוח במונית משתנה באחת והופך אפור כמו השכונה שמקיפה את המגרש. התוכניות להרחיב את אנפילד נתקלות בקשיים בגלל שהוא יושב בלב שכונת מגורים. אלא שהבתים האלה גם כך נראים במצב של מבנים המיועדים להריסה, נטושים ומתפוררים, ואני מתקשה להאמין שמי שלא יהיו בעלי הבית של הנכסים האלו יתנגדו להיפטר מהגרוטאה ולעשות גם כמה גרושים על הדרך.

אני נפרד מהחברים, שמבטיחים לשלוח הזמנה למסיבת סוף השנה של הארגון ("יהיו חשפניות, תבוא") ושם פעמי למגרש.

החזרה לקופ מעלה כמו תמיד זיכרונות. כאשר ה- YNWA מושמע אני נזכר במשחק שהייתי בו בספטמבר 2006 נגד ניוקאסל, כמה שבועות אחרי שהגעתי לראשונה לממלכה, הדרך נראתה לי אז כל כך קשה כאשר אפילו את אותם ימים ראשונים התקשיתי לעבור, והנה עכשיו הגעתי לסופו המוצלח של המסע. זהו YNWA מרגש במיוחד עבורי.

ליברפול נראית טוב במחצית הראשונה. כדורגל פשוט, כמיטב המסורת הליברפולית הישנה, מהאייטיז, שמי יהיה בקיא בה יותר מקינג קני? השחקנים קרובים אחד לשני, הקבוצה נראית קומפקטית. מסירה ותנועה. לפעמים כדורגל יכול להיות משחק כ"כ פשוט. שאנקלי חשף פעם את התדרוך הטקטי שלו לשחקנים לפני משחק: "תמסרו לשחקן הראשון עם חולצה האדומה שאתם רואים".

הקהל קורא כל כמה דקות בשמו של דלגליש שמקפיד לנופף לקופ בחזרה. במצעד השירים הכוכב החדש הוא לואיס סוארז. מנגינת השיר שהקופ חיבר לכבודו נשמעת לי מוכרת ואני מתאמץ לזהות. בנוסף נופל לי האסימון:  'Just Can't Get Enough' של דפש מוד. להיט אייטיז גדול, אלא מה.

בכלל, סוארז מוצא חן בעיני מאוד. הופתעתי לטובה כשחתם אצלנו, זה שחקן לברצלונה, לא לליברפול של היום. כבר באייאקס נתתי בו את עיני, ואת ליבי הוא שבה באותה הצלה נהדרת מקו השער ברבע-גמר המונדיאל מול גאנה. יש בו מן ערסיות חיננית כזו. מה שאני אוהב אצלו זה'שבניגוד ללא מעט חלוצים אחרים טובים לא פחות, טורס למשל, הוא לא נשאר תקוע למעלה ומחכה שיתנו לו את הכדור, אלא יורד לפעמים גם עד לחצי ולוקח אותו בעצמו ובכלל, באופן כללי, לוקח חלק פעיל במשחק התקפה ויוצר מצבים גם לאחרים.

השני שאני מבסוט עליו הוא ראול מיירלש שמחזיק יפה את מרכז המגרש בהעדרו של ג'רארד. השער שלו, ממש מולי, המשך ישיר לסדרה של שערי וולה מרהיבים שלו בשבועות האחרונים. השער גורר ממני התפרצות שמחה שהפתיעה גם אותי בעוצמתה יחסית לשער במשחק בית שלא ממש קובע משהו נגד וויגאן. הארוחה שאחרי הצום היא הטעימה ביותר ונדמה לי, באמת, שעם העונה שעוברת על בית"ר הפעם האחרונה שבה ראיתי שער של קבוצה שלי מהיציע הייתה אי שם ב- 2010.

המחצית מסתיימת בתחושה טובה עם ציפייה להגדלת התוצאה. אני מתקשה להבין למה בדיוק התקשתה ליברפול בסיבוב הקודם מול אותה קבוצה כשסיימה בתיקו אחת.

הכרוז מעדכן על התוצאות מהמגרשים האחרים וכשהוא מבשר שווסט-ברום מובילה 3:0 על ווסט-האם צחוק מלגלג נשמע בקרב הקהל. טיפוסים כמו אברם גרנט וקארן בריידי הפכו את אחד המועדונים הסימפטיים באנגליה לכזה שאנשים נהנים לראות בנפילתו.

ואז נפתחת המחצית השנייה, השמש מתכסה בעננים והאפור חוזר.

מיירלש נפצע(?) ויוצא, נ'גוג נכנס במקומו ולפתע ההתקפה של ליברפול חוזרת להיראות כמו ההתקפה המוכרת של ליברפול. משנות האלפיים, לא השמונים.

שחקנים תקועים בעמדות שלהם, רחוקים אחד מהשני, מרחקים שמהם הם יכולים לתקשר רק בתנועות ידיים בציפייה לכדור ארוך. בהעדרו של מיירלש, לפתע מי שמנהל את משחק של ליברפול הוא יקירנו לוקאס, ושאלוקים יעזור לי אם אני מבין למה אני משלם במיטב כספי עבור מקום ביציע לראות ממנו את המשחק והוא רואה אותו מגובה הדשא ועוד משלמים לו על זה!

וויגאן, שזו קבוצה שתחת רוברטו מרטינז, חייבים לומר, מנסה לשחק כדורגל בכל מגרש גם בכלים המוגבלים שלה, מתחילה לייצר מהלכים התקפיים. בהעדר קישור אחורי לליברפול (ההוא שהסתובב שם בחולצה אדומה זה אותו מתפלח מהפסקה הקודמת) היא מגיעה די בקלות לאזור הרחבה שלנו ובסוף גם משווה מדרדל'ה משני מטר.

ברגע הראשון זה נראה כאילו השופט פוסק על נבדל, אבל מבט זריז לעבר הקוון מראה שהדגל נשאר למטה – 1:1 ומשחק שהיה נראה כמו טיול חביב של אחה"צ מסתבך.

בעשרים ומשהו הדקות שנותרו ליברפול לא מצליחה להציע יותר מדי חוץ מבעיטה חופשית, יפה כשלעצמה, של סוארז שפוגשת את הקורה. הוויגאנים הולכים הביתה שמחים וטובי לב וקני, למרות האשליה שאולי נתקבלה מרצף הניצחונות היפה האחרון, מבין כמה עבודה יש כאן.

סוארז וקארול צריכים להיות חוד משובח. גם ההגנה, כל עוד הגב של אגר נוטה לו ולנו חסד, סבירה פלוס. אבל הקישור זה לא קישור לליברפול. או בכלל לקבוצה שרואה עצמה קבוצת צמרת בפרמייר-ליג. בטח לא כשג'רארד לא משחק, וזה קורה לא מעט. את מסצ'ראנו עוד לא החליפו ובאגפים, עם כל הסימפטיה למוסר העבודה של דירק קאוט והרצון הטוב של מקסי רודריגז, לליברפול אין לא יצירתיות ולא מהירות.

בדרך חזרה אני מחליף רכבת בוולברהמפטון, עוד עיר אייטיז קלאסית. מהערים האפורות האלה שיש לך במידלנדס, שנדמה כאילו נתקעו בתקופת מרגרט תאצ'ר והמהפכה האחרונה שהגיעה לשמעם הייתה המהפכה התעשייתית. טיפוסים כמו מיק מקארת'י יושבים על מקום כזה בול.

הרכבת שאוספת אותי משם דרומה עושה דרכה ממנצ'סטר, ואני, עם הצעיף של ליברפול, נופל כמו מהשמיים למאנקוניינים השיכורים- מניצחון בדרבי והרבה, הרבה מאוד, פחיות בירה.

הם שמחים לעשות לי היכרות את רפרטואר השירים שחובר עלינו בסטראפורד-אנד. אני לוקח את הדברים ברוח טובה (יש לי ברירה? אני אחד והם רבים ושיכורים..) ואפילו מוצא כמה מהם די שנונים ומשעשעים:

"Steve Gerrard Gerrard, he kisses the badge on his shirt, and hand in a transfer request, Steve Gerrard Gerrard…"

במיוחד מוצאים חן בעיני, וודאי בעיתוי הנוכחי, השירים על טורס:

"They didn't win the title for 18 years, so they went and sign a player who looks like Britney Spears"

האווירה בכל זאת מתחממת כשהם מתחילים לשיר (בפרפרזה על 'We won it five times' של הקופ):

"We won three times, without killing no one, we won it three times…"

"אתם מתכוונים להייזל, הא?!"

"כן, כן, 40 הרוגים, זה יוצא שמונה על כל גביע" הם מחשבים לי.

"יפה. לא ידעתי שאוהדי מנ. יו. יודעים מתמטיקה מתקדמת" אני משיב.

והשיחה גולשת:

"בן כמה אתה"

"31"

"אז לא ראית את הקבוצה שלך זוכה באליפות…"

"האמת שעוד יצא לי לראות את האליפות ב- 1990"

" זה לא נחשב, זה היה בשחור-לבן"

"דווקא כבר היתה אז טלוויזיה צבעונית"

"ההורים שלך יושבים טוב, אה.."

"האמת, לא במיוחד, למה?"

"אם היה לכם ב-1990 טלוויזיה צבעונית אז אתם בטח יושבים טוב".

כנראה שבמנצ'סטר עדיין לא הייתה טלוויזיה צבעונית בשנות התשעים.

אנחנו נפרדים כידידים בלחיצות ידיים:

"שלא תזכה לראות את הקבוצה שלך מנצחת עד יומך האחרון", הם מאחלים לי.

אני, בנימוס אנגלי מתבקש, מאחל בחזרה: "אותו הדבר גם לכם, חברים, מכל הלב".

*

נכון, האליפויות שלנו היו בשחור-לבן ואנחנו אפילו לא מסוגלים לנצח בבית את וויגאן. אבל אני אף פעם לא הצטערתי, ולעולם לא אצטער, שהגורל זימן אותי להיות אוהד ליברפול.

בעשרים משהו השנים שאני אוהד אותה, ליברפול נתנה לי משהו הרבה יותר יקר מאליפויות וגביעים-

היא נתנה לי בית.

תשעים דקות של כנות
ייסורים של אהבה

תגובות

  • דורפן

    אלפסי - יופין של נערות למינגטון ספא זה דבר ידוע מאד. למרות שמבודפשט זה לא מעורר איזשהי התלהבות קיצונית. פעם הסבירו לי למה אבל שכחתי. נדמה לי איזה קולג' לבנות או משהו.

    אני שמח שמצאת דיור ציבורי בליברפול.

    • איציק אלפסי

      לקח לי כמה שניות להבין את המשפט האחרון... אתם אכן שנונים, אוהדי יונייטד..

      תודה על העדכון בעניין נערות למינגטון ספא, באמת סקרן אותי העניין הזה.

  • matipool

    גם אני מאלו שמתגעגעים לאייטיז . המשפטים שכתבת בהקשר של זה - כאילו צוטטו ממני . הכל היה הרבה יותר קל ופשוט .
    אנחנו עדיין יותר מדי תלויים בסטיבי . מאמין שבעונה הבאה תהיה לנו אחלה קבוצה עם סוארז וקארול בחוד , סטיבי ומיירלאש באמצע , מגן + ווינגר חדשים לצד שמאל ואולי גם ווינגר לימין .

    • איציק אלפסי

      חייבים ווינגרים באמת מתי, לשני הצדדים. אי אפשר לבנות על קאוט כווינגר לימין, הוא לא מספיק טכני, הוא הכי יעיל כחלוץ (התפקיד המקורי שלו)ויחד לקארול וסוארז זה ייתן לנו יופי של עומק בחוד. לגבי מגן שמאלי- אני חושב שבינתיים הניסוי עם ג'ונסון עובד לא רע מ בחינה התקפית (מבחינה הגנתית גם בימין הוא לא משהו).

  • דביר

    פוסט יפיפה..

    לי בתור אוהד מכבי וליברפול יש מספיק דיסוננס...

    אז לנסות להבין איך אפשר להיות אוהד של ליברפול וביתר זה מעבר ליכולותיי....

    לצופה מן הצד זה נראה כמו מין ושמן...

    ושוב אחלה פוסט שבעולם.
    לשבת בקופ מול מנצסטר איכס יונייטד היתה חויית חיי!

    • איציק אלפסי

      דביר,
      אם קראת את הפוסט שלי על הדוקטוראט מיום שישי האחרון וודאי הבנת שכל החיים שלי זה דיסוננס אחד גדול... כמו שיגיד לך כל פסיכולוג מתחיל - החכמה זה לעשות אינטגרציה ולהימנע מפיצול. וזה אפשרי, אפילו במקרה של בית"ר וליברפול: http://geshemalfasi.com/archives/203

  • הופ

    איזה יופי של פוסט. אהבתי במיוחד את הקטעים על האייטיז והמלחמה הקרה הפשוטה והטובה, על סוארז, המשפט הענק על לוקאס וכמובן הדיאלוג ברכבת (זה בעצם הכל, נראה לי).
    תעשה לי טובה, על כל פוסט אחד פוליטי תכתוב שניים כאלה. זה יאפשר לי לשמור על יחס חיובי של אהבה-כעס כלפיך.

    • איציק אלפסי

      תודה, ניר. אשתדל :) אתה חביב עלי מאוד ולא הייתי רוצה שתכעס עלי, אם כי אני מקבל שאלו החיים ולפעמים גם זה יקרה...

    • הופ

      אחד הדברים החשובים שיש לי ללמוד :)

  • פראליה

    מעולה איציק, תודה שקירבת את האנגליות לכאן, כמה פנינים היו ממש קלאסיים

  • יואב

    איציק,
    לאהוד את ביתר והפועל ירושלים זה אולי דיסוננס גדול יותר,לא?
    כי אני לא רואה בעיה בלאהוד את ביתר וליברפול(אם כי לידס אולי מתאים יותר)ולא בלאהוד את מכבי ויונייטד(אני).

    • איציק אלפסי

      יואב,
      לא חשבתי על לידס, יכול להיות מתאים באמת.. (אם כי הייתי מוותר על התענוג). כמו שכתבתי בפוסט שהפניתי אליו את דביר (תגובה מס' 3)- התחלתי לאהוד את בית"ר וליברפול מסיבות אקראיות שונות וללא כל קשר. כילד לא ממש הייתי יכול להבחין בשונה או בדומה בין שתי הקבוצות ואם יש בכלל שוני/דמיון.
      שאלה טובה, שמתאימה אולי באמת יותר למקרה של בית"ר והפועל כדורסל, זה האם במהלך השנים חשתי איזשהו דיסוננס בעקבות האהדה לשתי הקבוצות?
      במקרה של בית"ר וליברפול זה לא קרה לי, להפך אפילו (ע"ע אותו פוסט), במקרה של בית"ר והפועל-סל- לעתים נדירות, במיוחד כשהילדים מאחורי הסלים מקללים את אוהדי בית"ר (רק בשנים האחרונות אגב, גם אני כילד עמדתי שם ואז לא היו דברים כאלה), אבל מעל לכול אני פטריוט ירושלמי ולכן זה מיישב עבורי את הדיסוננס. חוץ מזה שייתכן, למשל, שגם לליברפול יש אוהדים שלא אוהבים את ישראל אבל זה לא יגרום לי להפסיק לאהוד את הקבוצה.

  • יואב

    תודה איציק.
    ואחלה פוסט.

  • שרון רזניק

    איציק, שכחתי להגיד: ברכות על הדוקטורט! היה פוסט מרגש!
    הפוסט על העיר בה ביקרת עשתה לי חשק להגיע(כנראה בלי הצעיף של יונייטד...).
    GGMU

  • moby

    פוסט מקסים
    השביזוות תמיד נוחה יותר בחברה.

  • טל 12

    brilliant mate

    • עמית פרוס

      אחלה פוסט
      השירים ממש מצחיקים

  • D! במולדת

    אחלה פוסט איציק,
    עושה חשק לבקר בבממלכה אותה עזבתי ונשבעתי "לא עוד".
    הבחנות טובות על האייטיז ומשחק שלנו והאייטיז בכלל, אם כי לא הכרתי את שנות השבעים (ונראה לי שהייתי מחבב אותן יותר).
    מתי בארץ ילמדו שירים טובים מאנגליה. איך לחבר אותם. הומור אנגלי נהדר.
    עוד נחזור.
    אני בדעה שמשנות האלפים הולכים שוב אחורה בווריאציות. ככה שלמעשה שנות האלפיים היו סוג של שנות התשעים, הנה אנחנו תיכף חוזרים לשמונים.

    • איציק אלפסי

      גם אני נשבעתי "לא עוד" אחרי שעזבתי והנה חזרתי.. אני חושב שאנגליה היא מקום נפלא לבקר בו אבל לא בשביל לחיות בו.

  • אסף שלום

    גם אני בחרתי בליברפול כשהייתי ילד בלי להבין למה ומאז אני לא מצטער לרגע. הקבוצה פשוט מתאימה לי. לא יכלתי לאהוב קבוצה אחרת...
    אני חייתי בלונדון 8 שנים ובפעם ההיא שהתכוונתי להגיע לראות את ליברפול משחקים באנפילד מול מידלסברו קרה מקרה עצוב שמנע ממני להגיע.

    למעשה זה היה כל כך עצוב שמאז תיכננתי עשרות פעמים לנסוע ובסוף תמיד ביטלתי. אולי אני כמו משה שרואה את הארץ המובטחת (אנפילד) מרחוק.

    פוסט יפהפה!

  • D!

    איציק, דווקא ביקרתי בה (למשך חודש, ולא משהו שדומה לביקור של רוב האנשים) ולא חייתי בה.
    מי יודע אולי יום אחד עוד אחזור אבל תמיד כשאני חושב על אנגליה אני נזכר בלוק סטוק - כשהוא נשאל בשדה התעופה אם יש לו מה להצהיר הוא עונה: כן, אל תסע לאנגליה.

  • איציק אלפסי

    גדול :)
    מה כ"כ לא אהבת שם?

  • תיסלם גיסנו! | בטענת נבדל

    [...] דקות האחרונות לא יכולתי שלא להיזכר בחבר'ה מהרכבת שפגשתי בחודש שעבר- יש לי רק דבר אחד להגיד לכם, [...]

Comments are closed.