לא מיוחדג'. יצירתי / ניר הופמן

ארסן ונגר עשה יותר. הוא ניצח את ברצלונה במשחק התקפי. ועם שחקנים כמו שצ'סני, דג'ורו, קוסיילני, קלישי וסונג. אז מי המיוחד פה?

פוסט אורח מאת ניר הופמן

מתוך הבלוג מצד שני

קלישאה של תקשורת ספורט שנהוג להשתמש בה במקרים כאלה: אם יש קבוצה שיכולה להפיל את בארסה זו בארסה עצמה. הפעם הקלישאה הזו לא היתה נכונה. ברצלונה עזרה לזה לקרות, זה ברור. אבל ארסנל ניצחה את המשחק הזה יותר משבארסה הפסידה אותו.

*

זו הסיבה שלא התלהבתי ממוריניו אחרי שהדיח עם אינטר את ברצלונה בשנה שעברה, כשכולם הכתירו אותו לגאון כדורגל: אינטר ניצחה את ברצלונה עם בונקר. משחק הגנה מצוין, נכון, עם הברקות קטנות של שינויי תפקוד וסגירות חכמות, נכון, ועם מתפרצות קטלניות, גם נכון. אבל זהו. אינטר הגדולה, עם שחקנים ברמה עולמית כמו לוסיו, מייקון, קמביאסו, סניידר וסמואל אטו, ניצחה את ברצלונה עם לא יותר מבונקר שהיתה יכולה לעשות כל קבוצת תחתית בליגה הספרדית, וחלקן גם עשו. ועל זה מגיעות אולי מחמאות, אבל לא הכתרות וכותרות כמו אלו שקיבל מוריניו.

לא הצטרפתי להתלהבות ממוריניו לא בגלל שאהדתי את בארסה, אלא כי מוריניו לא הביא שום בשורה חדשה לכדורגל. בארסה היא קבוצה שהביאה בשורה התקפית חדשה, סגנון משחק יפה לעין שמביא גם תוצאות, ובזכות הסגנון הייחודי שלה, שאף קבוצה עד היום לא הצליחה לחקות, היא והסגנון הזה שולטים בעולם הכדורגל בשלוש השנים האחרונות. כדי להתמודד עם סגנון כל כך ייחודי בצורה שבאמת תקדם את הכדורגל, היה דרוש לא עוד פיתרון נקודתי, אלא תפיסת עולם חדשה.

מוריניו לא הציג כזו. הוא ניצח את הסגנון החדש עם כלים ישנים. הקריטריון לקבוע שמאמן הוא "גאון כדורגל" הוא בעיני כזה: אתה צריך לשמח לא רק את אוהדי הקבוצה שלך (שכל מה שהם צריכים הוא ניצחון, ולא אכפת להם איך הוא יושג), אלא את אוהדי המשחק עצמו. מוריניו גרם לאוהדי אינטר להיות מאושרים ולכן בצדק נהיה אגדה במילאנו, אבל לא תרם שום דבר חדש להנאת אוהדי המשחק. הוא ניצח ולקח את הצ'מפיונס, ויש לו את החוש התקשורתי למנף את כל זה ובדיוק את התגובות המתאימות לטיפוח תדמית המיוחדג' שהוא כל כך אוהב, אבל בשביל להיות גאון כדורגל אתה צריך לעשות יותר מזה.

ארסן ונגר עשה יותר. הוא ניצח את ברצלונה במשחק התקפי. ועם שחקנים כמו שצ'סני, דג'ורו, קוסיילני, קלישי וסונג. אז מי המיוחד פה?

*

אני לא אנסה בכלל להבין את הטקטיקות המדויקות שניצחו עבור ונגר את המשחק הזה, קטונתי. מה שכן הצלחתי להבחין בו הוא לחץ גבוה באופן מפתיע (ממש קרוב לרחבה של ברצלונה) של שחקני ארסנל בדקות מסוימות, מתוך הבנה שחוץ מצ'אבי, שחקני ברצלונה לא ישלחו כדורים ארוכים לחצי המגרש השני גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. ויתור מוחלט על הלחץ בדקות אחרות כדי לנוח והתמקדות בדקות האלה בהגנה צפופה סמוך לרחבה שלה, מה שכמעט עלה לארסנל בשני גולים לפחות.

הסתמכות על המהירות של נאסרי ווולקוט מול פיקה האיטי ובעיקר באגף של אלבס שנשאר נטוש כשהברזילאי שיחק בעיקר ליד רחבת ארסנל (כלומר רוב המשחק). ויתור מסוים של ההגנה על מקסוול ולפעמים גם על אלבס (שניצל את זה יותר טוב ממקסוול), תמורת יותר לחץ על אינייסטה וצ'אבי – פיתרון שדומה להימור בכדורסל על הזריקה ל-3 של שחקנים מסוימים כדי להתמקד בהגנה על אחרים. משחק התקפי בעיקר דרך ווילשייר ונאסרי, שני שחקנים טכניים שלא נבהלו מהלחץ הברצלונאי ולא מיהרו לחפש שחקן למסור לו את הכדור ולמעשה לאבד אותו, אלא העזו לשחק קדימה במהירות מתוך הבנה שהרבה מהלחץ הזה הוא אופטי בלבד.

אבל אפשר לחסוך את המאמץ לנסות להבין מה בדיוק מה עשה שם ונגר. מיטב מאמני העולם בכלל ומאמני ספרד בפרט יושבים ומנתחים את מה שבדיוק היה שם, ואם לא מדובר במקרה וביום רע של בארסה, וארסנל באמת הצליחה לפתור משהו במשוואה המסובכת שברצלונה מציבה ליריבותיה, אנחנו נראה אינספור גרסאות של הפתרונות האלו בעוד ועוד משחקים בליגה הספרדית, בליגת האלופות אם בארסה תמשיך בה ובמשחקי נבחרות מול ספרד, ונוכל להבין טוב יותר מה הם כוללים.

מה שחשוב הוא שוונגר ישב ושבר את הראש במשך שעות וימים ושבועות, ולבסוף הצליח לחשוב על פתרונות יצירתיים שהוכיחו לעולם שאפשר לנצח את ברצלונה גם בלי לוותר על הכדורגל, שאפשר להילחם בטיקי-טאקה בדרכים אחרות מאשר בבונקר מכוער. הכדורגל, כמו כל דבר, מתקדם דרך תזה ואנטיתזה, אתגר ופתרון, שמצדו מציב אתגר חדש. את תחילתו של הפתרון לאתגר של ברצלונה (שבעצמו יביא לנו בסופו של דבר את ה"ברצלונה" הבאה, תהיה זו ארסנל או כל קבוצה אחרת) הציג היום ארסן ונגר, ולא בגלל שהוא מיוחד. סתם כי הוא יצירתי.

*

כמובן שלברצלונה היה תפקיד חשוב בהפסד הזה. עד עכשיו הצליח פפ לעצור את ההיבריס, אבל הפעם כולם נפלו בחטא הגאווה. מסי שזלזל והחמיץ ברשלנות לפחות שני מצבים בטוחים, ואחר כך חשב שיוכל לנצח את ארסנל לבד וביזבז עוד כמה מצבים; אלבס שחשב שנאסרי קטן עליו וניסה להשפיט אותו אבל למעשה רק הכניס אותו יותר למשחק; פפ שהסתפק ב 0:1 והחליף את החלוץ היחיד שלו; ובעצם כל ברצלונה, שויתרה במחצית השניה על הטיקי טאקה (כלומר, על הנעת כדור תוך חיפוש מתמיד אחר הסדק בהגנה) והסתפקה רק בטיקי (הנעת כדור), ועל כך קיבלה את העונש שלה.

*

חוץ מהפתרונות היצירתיים של ונגר, חוץ מהמשחק הנהדר של כל שחקני ארסנל ובראשם אבואה, קלישי, סונג, קוסלייני ונאסרי, חוץ מהמומנטום המדהים שנכנסה אליו ארסנל אחרי שער השוויון, היה עוד מישהו אחד שייזכר מהמשחק הזה, שהיה לו חלק ענק בניצחון: ג'ק ווילשייר. איזה משחק עצום, איזו הבטחה נהדרת.

תגובות

  • תומר חרוב

    לא מסכים איתך, אני אחד הסנגורים הגדולים שיש לארסן ונגר אבל אני מסרב לראות את הניצחון הזה כחלק מאיזושהי גאונות או שינוי במשחק. ונגר בסך הכל עשה את מה שהיה ברור שצריך להיעשות החל מהדקה ה50, הוא הכניס חלוץ. גם מוריניו היה עושה זאת לו היה בפיגור.
    אני גם לא חושב שבארסה משחקת בצורה שלא ראינו מעולם, הולנד, בראזיל ובארסות קודמות שיחקו את הכדורגל הזה. היא מגיע לתוצאות מעולות עם הכדורגל הזה ומבצעת אותו בצורה יוצאת מן הכלל, אבל היא לא הביאה איזושהי בשורה חדשה. בכלל המילה בשורה חדשה היא קצת כבדה על כדורגל.

  • D!

    עוד לפני השמחה שאינטר (שאני לא אוהב) ומוריניו הביאו בהדחה של ברצלונה הם גרמו הנאה גם במשחק שלהם. גם המשחק הראשון והנהדר וגם במשחק השני עם הסגירה והמלחמה. בסיכום של שני משחקים הם יצאו עם היד על העליונה. כמה קבוצות בספרד יכולות להגיד את זה, ולמעשה כמה באירופה (בשנתיים שלוש האחרונות)?
    אני לא אוהב את בארסה ואת צורת המשחקה שלה. את מסי לא ראיתי מספיק מחוץ לאירופה ושם, הוא לא כזה גדול (הוא גדול אבל לא כזה גדול) כמו בספרד. למרות שהמשחק של ארסנל דומה אני מוצה אותו בדרך כלל קצת יותר מעניין, אולי כי ונגר מקפיד לדאוג שיהיה מתח ולא מביא שחקני הגנה, לא יודע למה. הטיקי טאקה הזה כמו שקוראים לו הוא כדורגל משעמם בעיני. במבחן היגה הספרדית הוא מביא תוצאות מדהים. במבחן האירופי הוא טוב. הם זכו בגביע אירופה אחד. לא יותר מזה.

    • אזי

      אני חושב שמה שיותר מעניין בארסנלזה שהיא משלבת את הטיקי טאקה עם הכדורגל האנגלי. הרבה יותר מתפרצות ומשחק מהאגפים לעומת ברסה שעושה רק טיקי טאקה

    • איציק אלפסי

      D! - על טעם וריח אין מה להתווכח, אבל אני מודה שקצת נשגב מבינתי איך אפשר לא לאהוב את הכדורגל של בארסה.

  • דורי

    שתי הערות:

    1. קשה לי מאוד לנתח את המשחק של אתמול. מצד אחד אתה צודק, ונגר באמת ניצח את ברצלונה בלי להתבנקר והשחקנים שלו, הסונגים והקלישים, באמת התעלו על עצמם. מצד שני, בארסה החטיאה כמה מצבים (כולל השער שנפסל) שהיו גומרים את ארסנל. זה היה ממש מפתיע שבארסה לא עלתה לשתיים או שלוש אפס. מצד שלישי, ארסנל הגיע ללא מעט מצבים גם כן. היה משחק יוצא דופן. היה freak game. הוא היה מעבר לכדורגל וטקטיקה. פשוט שתי קבוצות התקפיות בצורה מוגזמת שרגילות שקבוצות מסתגרות מולם, ופתאום הן פוגשות אחת את השנייה... freak game, אני נשבע.

    2. מוריניו. אני שמח שהעלת את הנקודה הזו. אני חותם על כל מילה שלך בנוגע לכך שמוריניו לא חידש שום דבר, הכי הרבה הוא שיכלל את מסורת הקטאנצ'יו (הבריח!). וכמובן שהוא לא הוסיף משהו להנאה מהכדורגל, אם כבר ההפך, הוא ממש דיכא את המשחק. עם זאת, עד כמה שאני בז לבחור, אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי התיאור שלך של הניצחון שלו ושל אינטר שנה שעברה מול בארסה. אינטר לא ניצחה בגלל בונקר. היא הפסידה במשחק הבונקר המפורסם בו אטו הראה את הפוטנציאל האמיתי שלו כמגן ימני. היא הפסידה 1-0, ואם לא שריקה של השופט לנגיעת יד מפוקפקת משהו, היא הייתה מפסידה 2-0 ובארסה הייתה עולה לגמר. היא עלתה כי היא ניצחה 3-1 במשחק בסאן סירו בה אמנם היא לא שיחקה כדורגל פתוח במיוחד, אבל לא בדיוק התבנקרה. מוריניו זיהה את החולשות של בארסה, ובדומה לאתמול, הצליח לחזור מפיגור ולנצח.

  • לא מיוחדג’. יצירתי | מצד שני

    [...] הפוסט עלה גם אצל איציק אלפסי בדה באזר, תודה איציק על המחמאה. וגם דורפן, אלון זנדר ועמית [...]

  • אביאל

    כל הרעיון של הפוסט קצת בעייתי במיוחד בהתחשב בעובדה שאיכשהו שכחת את ה3-1 בסן סירו, החוכמה הגדולה בכדורגל היא להוציא את המיטב מהשחקנים שעומדים לרשותך כמו שמוריניו עושה, ראינו איך אינטר נראת השנה (ועוד אחרי שהיא התחזקה לעומת שנה שעברה).

    קבוצות התקפיות היו ויהיו לאורך ההיסטוריה, קל מאוד בתרבות הזכרון לטווח קצר להציב את ברצלונה במרכז היקום.

    בנוסף, היתה זו צ׳לסי שעצרה את ברצלונה בשיאה לפני שנתיים וללא אותו שופט היא היתה מנצחת אותה בהפרש גדול.

    כל המחמאות לארסן ונגר על אתמול, אבל יש לו עבודה יותר חשובה מאשר לעבור את ברצלונה, לזכות באליפות בעידן הנוכחי.

  • IDO

    אני מסכים עם הטור.

    ראיתי את המשחק, וגם את הניתוח של גרג פוסטר שעלה על נקודה מעניינת.
    במחצית השנייה, ארסנל די ניטרלה את הטיקיטאקה, ע"י ציפוף האמצע ויציאה מהירה על כדורי הצד, שתמיד מגיעים מבארסה (הגול הראשון של וייה היה כזה והגול השני שוויה היה צריך להכניס מהמסירה שלא הגיעה). ובזה ווגנר עשה הכנה טובה למשחק.

    זה היה אכן היה פריק גיים. 2 קבוצות סופר התקפיות וטכניות. שתיהן אוהבות ללחוץ גבוה. אבל יש לזה מחיר. איבוד הכדור בלחץ הגבוה של בארסה (של אלבס) הביא את הגול השני.

    ולראושנה בארסה מנוצחת לא ע"י שיטות מאמצע ימי הביניים של הכדורגל, או אלימות פרועה (צ'לסי). אלא בנשק הטכניקה!

    איך לוינטל אומר. כל הקבוצות לחזור לשחק חמור (רונדו).

  • הופ

    תודה לאיציק על העלאת הפוסט, ותודה למגיבים.
    תומר חרוב - אני אישית לא ראיתי מעולם את הכדורגל של בארסה (כשהיא מבצעת אותו בצורה הטובה ביותר) אצל קבוצה אחרת. זה באמת דומה לטוטאל פוטבול של הולנד (וזה הגיוני, השורשים שלו הם שם) אבל באינטנסיביות גבוהה הרבה יותר, עם הנעת כדור הרבה יותר מהירה ועם יותר לחץ על ההגנה. ברזיל לדעתי משחקת אחרת.
    אני לא חושב שהצירוף "בשורה חדשה" גדול על איזשהו תחום - ועל כדורגל, בהיותו התחום החשוב מכולם בו כל שינוי קטן בתפקוד המגנים הוא דבר מרתק שראוי לדיון, על אחת כמה וכמה.
    לעניין ונגר - זו שאלה. בינתיים ונגר הצליח לנצח את בארסה פעם אחת עם כדורגל התקפי יחסית ובלי לרכז את רוב השחקנים בתחום הרחבה שלו. אם ארסנל תצליח לעבור את בארסה בסיכום שני המשחקים ובלי בונקר מהסוג אותו הציגה אינטר, לדעתי בהחלט אפשר לקרוא לזה גאונות. במיוחד לאור הציפיות שהיו לפני המפגש הזה, שרובן ככולן דיברו על ניצחון ברצלונאי רב שערים.
    D! - הם זכו בגביע אירופי אחד וסגנון המשחק הזה, על השחקנים המבצעים אותו, הביא גם אליפות אירופה לנבחרות ואת גביע העולם. עם השעמום אני לא יכול להתווכח ואני מודה שגם אותי הכדורגל הזה מייגע לפעמים (ביחס ישר לחוסר התכליתיות). כשהוא במיטבו, וברוב המשחקים של ברצלונה הוא מבוצע היטב, הסגנון הזה הוא בעיני יפהפה ומרתק.

    • תומר חרוב

      גאונות של ונגר לא תלויה במפגש עם בארסה, לא כל דבר בכדורגל העולמי נשפט ביחס לבארסה. האם ונגר צריך לנצח את ברצלונה כדי להוכיח שיש בו גאונות כדורגל? מה שהוא עשה עד עכשיו לא מספיק?
      אני גם לא מבין את החשיבה שכולם צריכים להתיישר לפי בארסה, האם אינטר צריכה לשנות סגנון של שנים כדי להוכיח משהו למישהו? ואינטר כן ניצחה את ברצלונה עם כדורגל יוזם במשחק הראשון וכמו שאביאל אמר כך גם צ'לסי בשני. בכלל, מפתיע אותי שאנשים חושבים שהכדורגל ההתקפי הומצא אצל ברצלונה כאילו אין ולא הייתה מילאן של סאקי או יובה של ליפי עם זידאן ובלעדיו. זה פשוט הראייה של ההווה כחזות הכל, הרצון לצפות בגדול מכולם כאן ועכשיו ובעולם מהיר שדורש סיפוקים מהירים הפרספקטיבות משתנות וכך חמש עשרה שנה של ונגר מתנקזים להתמודדות אחת בשמינית גמר ליגת האלופות(אפילו לא חצי או גמר).
      בסופו של דבר ארסנל ניצחה את בארסה כפי שהיא ניצחה כי היא לא יכולה לשחק אחרת, זה מה שהיא יודעת וכמו שאמרו פה וגם ואן פרסי אמר, היה לה לא מעט מזל בעניין.

    • הופ

      לא הכל תלוי בבארסה או נשפט ביחס לבארסה, הפוסט הזה עוסק בה. לא טענתי שהכדורגל ההתקפי הומצא אצל ברצלונה ואני לא יודע מי טוען כך. אני מדבר על הסגנון המסוים הזה אותו לא ראיתי אצל שום קבוצה אחרת, וראיתי (ואהבתי )את מילאן של סאקי וראיתי את יובנטוס, ושתיהן לא שיחקו כך. הן לא שיחקו פחות התקפי או יותר התקפי, פשוט לא שיחקו כך.
      אני מסכים איתך לגמרי שבעידן שלנו דורשים סיפוקים מהירים ולאנשים תמיד, לא רק בעידן שלנו, יש רצון להכתיר מלכים ולהגיד שהם היו שם וראו את "הגדולים מכולם". אבל אני חושב שאפשר גם לנסות ולהגיד משהו על ההווה בלי לחכות שנים לקבל פרספקטיבה היסטורית.

    • תומר חרוב

      הופ, לא בדיוק. הפוסט עוסק בגאונות של ונגר, הלוגיקה שונגר הוא גאון כי הוא ניצח את בארסה במשחק התקפי, איתה אני לא מסכים, מעבר לכך זה הכל העדפות.

  • הופ

    דורי - אהבתי את ה-freak game. אולי מה שקורה כששתי תפיסות עולם חדשות יחסית נפגשות. כשאינטר פגשה את בארסה זה לא היה freak game, זה היה ברצלונה פוגשת קבוצה שמחשקת מולה הגנה כמו כל שבוע בליגה שלה, רק הגנה שמבוצעת יותר טוב ועם שחקנים יותר טובים.
    יכול להיות שאתה צודק לגבי המשחק הראשון במילאנו. אני זוכר כדורגל הגנתי להחריד ברוב שלבי המשחק, עם שלוש-ארבע מתפרצות קטלניות. כשזה מבוצע עם השחקנים שהם בין הטובים בעולם, מבחינתי זה כדורגל ציני שמשיג את מטרתו, נכון, אבל יש מספיק דוגמאות לדברים מכוערים שמשיגים את מטרתם ונשארים מכוערים. המשחק של ארסנל אתמול לא היה אחד מהם.
    אביאל - אתה צודק לחלוטין וזו תמצית הפוסט: החכמה היא להוציא את המיטב מהשחקנים שלך. אני לא חושב שמוריניו עשה את זה. ונגר לעומתו עשה את זה בצורה מושלמת.
    אני לא יודע בן כמה אתה, אני בן 32 וברצלונה בשיאה היא בקלות הקבוצה הטובה ביותר שראיתי משחקת. הזיכרון שלי אולי קצר, לגבי זה אין לי ספק.

  • איציק אלפסי

    טוענים כלפי וונגר שהוא יהיר, גם אני הסכמתי כאן בעבר, לפחות חלקית, עם הטענה הזו. אלא שזה לא מוריד מגדולתו. יש לו בהחלט על מה להיות יהיר. מה שהוא עושה עם ארסנל, וכמו שניר ציין בצדק, אנחנו מדברים על שחקנים כמו שצ'סני, דג'ורו, קוסיילני, קלישי וסונג, לא על אנייסטה, צ'אבי ומסי (עם כל הכבוד לפברגאס ואני אומר כאן דבר די פרובקטיבי- לדעתי הוא מעט אוברייטד), זה פנטסטי וזה שהוא לא זכה בתארים בחמש-שש שנים האחרונות לא מוריד מזה כהוא זה לדעתי.
    היהירות של וונגר נובעת מהאמונה הטוטאלית בדרך שלו, זה יכול להיות מעצבן, אבל חייבים להעריך את זה. במיוחד כשהוא מוכן ללכת עם הדרך הזו גם כשהיא לא תמיד עומדת במבחן התוצאה "הקדוש". העובדה שוונגר גורם גם לאוהדים ניטראליים לרצות בהצלחת ארסנל (אם בארסה היתה מפסידה לכל קבוצה אחרת הייתי מתבאס) מעידה על הצלחה אדירה. אם כבר יהירות אז עדיף זו של וונגר על זו של מוריניו.

  • אביאל

    הופ - הבעיה המרכזית כאן, היא שהבסיס לכל הכדורגל הפך להיות, כמו שתומר אומר בהתאם לברצלונה, זאת לדעתי תפיסה שמעוותת לחלוטין של המשחק.

    לדעתי להוציא את התוצאה שאתה צריך, מול קבוצה כל כך התקפית, במשחק חוץ עם תשעים אלף אוהדים היא דבר גדול הרבה יותר, לדעתי להפוך חלוץ למגן כדי להגיע למטרה, הרבה יותר מרגש מעוד גול של מסי, שוב הכל עניין של טעם כאן, לכן כל ההתימרות לדבר על ציניות, צדק ושאר המילים שכוחן בעיקר נמצא על הנייר בזמן המשחק היא הציניות האמיתית וחוסר הצדק, כי כן, אינטר מבחינת סגל השחקנים פחות טובה מברצלונה, כן היא משחקת בסגנון שונה וכנראה לא תוכל לשחק בסגנון של ברצלונה גם אם היא ממש ממש תרצה, אבל כל היופי בכדורגל הוא חוסר ודאות, ברגע שהמשחק הופך לודאי, כמו ברצלונה והליגה הספרדית, כל הכייף וההנאה יעלמו להם. כמו שלוינטל אמר פעם, שכדורגל הוא משחק אדיר, מהסיבה שקבוצה אחת יכולה לתקוף 90 דקות, עם החמצות, משקופים קורות וכו' ובסוף הקבוצה השניה בבעיטה היחידה לשער שלה תכבוש ותנצח, זה היופי האמיתי והעוצמה של הכדורגל ולא דיבורים על צדק וציניות.

    ונגר כמו פרגסון זוכים אצלי להערכה ענקית מהסיבה הפשוטה שעם כמעט כל מאמן אחר הסגל שלהם לא היה מגיע לחצי מההישגים שלהם, ונגר שאוסף כשרונות מרחבי העולם והופך אותם לשחקנים מעולים, זו העוצמה האמיתית שלו והוא לא צריך לנצח בבית 1-2 את ברצלונה כדי להוכיח את זה.

    • הופ

      אביאל - אני לא מצפה שאינטר תשחק כמו ברצלונה, שתשחק איך שהיא רוצה ושתשיג את הניצחון. אבל אחרי הניצחון ההוא, שלדעתי לא הוציא את המיטב מהשחקנים האדירים של אינטר, היו שמיהרו להכתיר את מוריניו כגאון הדור רק בגלל שניצח את ברצלונה. חשבתי אז שאין לזה בסיס כי לנצח במשחק אחד אפשר גם עם קבוצה מליגה ג', החכמה (בעיני) היא לעשות את זה - כמו שאמרת - בצורה שמוציאה מהשחקנים את המיטב. את זה ונגר עשה עכשיו.
      בעיני היופי האמיתי של הכדורגל הוא גם המזל וגם חוסר הוודאות וגם הדיבורים מסביב על צדק וציניות, הם לא מבטלים אחד את השני.

  • דובי מילר

    אני רוצה להגיד משהו קטן.
    בהיסטוריה זוכרים בסופו של דבר את המנצחים וככזה יזכר מוריניו.
    אם הקמפיין של ארסנל השנה באירופה לא יסתיים בגביע, אף אחד לא יזכור שהם ניצחו את ברצלונה, שיחקו יותר יפה מהם או השד יודע מה...

    • דורי

      וואלה? רק את המנצחים זוכרים?

      את מי אתה חושב שיזכרו יותר, את פניקס סאנס של 2004-2007 או את דטרויט פיסטונס, מיאמי היט וסן אנטוניו של אותה תקופה? ואת מי אתה חושב שיזכרו, את הולנד של קרויף מ1974 או את גרמניה הבונקריסטית? ורגע, מי היא קבוצת המכללות האמריקאית בכדורסל המפורסמת בהיסטוריה אם לא הפאב פייב (מישיגן 92-93)? ובכמה תארים היא זכתה?

      בוא לא נהיה כל כך ציניים. בסופו של דבר לא זוכרים רק את המנצחים.

  • matipool

    הופ - כאוהד ליברפול , ממש לא מעניין אותי שהכדורגל שהיא תשחק לא יגרום הנאה לאוהדים נייטרלים כל עוד היא תזכה בתארים .
    ההנאה לנייטרלים היא בונוס והיא מעניינת כשיש לך ביד תארים ( ולא משנות ה-80' ) .
    אוהדי יונייטד למשל , יכולים לחשוב על ההנאה של הנייטרלים כי הם עמוסי תארים בעשרים השנים האחרונות .
    לא שלא נהניתי באותה תקופה קצרה של הכדורגל הנהדר שהפיק בניטז לפני שנתיים וחצי ( 4:1 על יונייטד בחוץ , 4:0 על ריאל וכו' . נראה כאילו לפני עידן ועידנים ) והדיבורים מסביב , אבל שוב - תביאו לי אליפות . אח"כ נדבר על היופי .
    אני בטוח שגם מרבית אוהדי ארסנל מתגעגים קצת לתארים ומוכנים שזה יבוא ע"ח הכדורגל .
    דרך אגב - אני בכלל לא בטוח שהקבוצה הגדולה של ארסנל עם הנרי , ברגקאמפ , ווירה ופירס שלקחה אליפות ללא הפסד לא שיחקה יותר יפה מברצלונה .
    ולגבי מי טובה יותר - ליברפול של פייזלי ומילאן ההולנדית היו טובות יותר מברצלונה הנוכחית . לדעתי לפחות .

  • פרלה

    הופמן,
    יותר טוב תעשה חימום ותתכונן ליום שני מאשר להגיב פה למגיבים.
    שאפו על הפוסט והבמה.
    קודם נשתלט על הליגה ואח"כ על התקשורת.

  • צור שפי

    כיף לקרוא את הדיונים התלמודיים המפולפלים כאן אבל האמת היא שמשחק אחד לא יכול אבן בוחן לשום דבר. זה היה ערב שבו הסטטיסטיקה והשופט לא באו לעבודה ולכן מסי לא כבש. גם לוונגר, לאוחדיו ולמבקריו מגיע שהדיון על תרומתו לעולם הכדורגל מאז הפציע בשמי הייבורי לא יתמקד במשחק אחד. אני לא מסתכן יותר מדי בנבואה שבארסה תעבור את ארסנל בגומלין והמשחק הזה יהפוך לפריט ססטיסטי חסר משמעות.

    • צור שפי

      לאוחדיו=לאוהדיו

    • הופ

      אני מסכים, שום דבר לא נמדד על פי משחק אחד, והפוסט לא עוסק בתרומתו של ונגר לעולם הכדורגל ובכלל מדבר יותר על מוריניו מאשר עליו.
      לגבי התחזית - הנבואה ניתנה לאנשים שחשבו שבארסה תמחץ את ארסנל כבר באמירויות :)

    • צור שפי

      הופ - למען הרקורד, אני לא הייתי ביניהם, אבל אני בכ"ז חושב שבארסה פייבוריטית. אם אתבדה אצא אידיוט וזו לא תהיה פעם ראשונה ומן הסתם גם לא אחרונה...

  • הופ

    דובי - נכון, אבל מה שייזכר בהיסטוריה הוא לא חזות הכל בעיני (כתבתי על זה כאן http://bit.ly/gpUA5W בהקשר הקמפיין של חיפה בליגת האלופות).
    מתיפול - מסכים איתך לגבי החלק הראשון. הכדורגל הכי יפה? שאלה של טעם. מילאן ההיא היא אהבת ילדותי וארסנל היתה נהדרת, את ליברפול של פייזלי לא יצא לי לראות לצערי.
    פרלה - אתה לא מבין? זה החימום! אין כמו ליגת האלופות כדי להתחמם לקראת הדבר האמיתי!

  • נעל קרועה

    מוריניו הוא המאמן הטוב בעולם,כי יש לו את הרקורד הטוב בעולם
    ולכן ריאל משלמת לו 6 מיליון יורו בשנה
    מהמאמנים הבכירים בעולם,הוא היחיד שקובע הרכב ועמידה על המגרש לפי היריבה שמולו,לכן הוא הטוב בעולם

  • moby

    הבנו, מוריניו הוא השטן בכבודו ובעצמו, ככזה הוא לא בעצם לוקח קבוצות שלא הצליחו לפניו במפעלים והופך אותם למצליחות ע"י כישוף ומגיה. פוטו הובלו ע"י הוודו, צ'לסי הפכה לקבוצה מצליחה דורסנית ומפחידה (שאפילו המאמן המוצלח ביותר אברם....) בזכות האבנים בסטונהנג' והדרואידים. ואינטר? אינטר הרי זכתה בכלכך הרבה תארי גביע האליפות שבאמת אין מה להגיד עליו רק 40 ומשהו שנה זה זמן הגיוני בהחלט. זה לא מוריניו הוא לא חדשני ומאמן ענק את זה גם אברם יכול. אולי מספיק?
    ***
    ווגנר החליט ביחד עם בעלי המועדון שהם לוקחים שחקנים צעירים ואיתם משחקים, ללכת ולבנות טיעון כי הוא חדשני כי הוא משחק עם שמות לא ידועים? זה כמו שאלישע לוקח אליפות עם שחקני בית, וכשהוא לא לוקח אליפות זה כי יש שחקני בית. זה לא חדשנות זה "רוח" המועדון או סתם מה שבא לבעלים.
    ****
    רבים מדברים על רוח המועדון ושאין "אני בקבוצה" ושקבוצה טובה היא יותר מסך כל שחקניה.
    אני מבין שהטיעון תופס למעט אינטר כי זו קבוצת כוכבים שגם ..... היה מצליח להפוך אותם לקבוצה. כמו ריאל או צ'לסי או בית"ר,מכבי, או כל קבוצת כוכבים.

    • moby

      פוטו=פורטו

  • פראליה

    אוי ואבוי..
    אתה יודע שאני אוהד שרוף שלך והבאת פה כמה תובנות שבמלים עדינות.. לא מתאימות לך ובטח שלא לי.
    "מוריניו לא הביא שום בשורה חדשה לכדורגל" - זה נושא לאנטי-בלוג שלם.
    מוריניו, מאמן הכדורגל מספר אחת בעשור הקודם ואחד מהחמישה הכי גדולים בהסטוריה, הגדיר מחדש את תפקיד מאמן הכדורגל.

    אף מאמן בשום קבוצה לא הגיע לרמת כריזמה והכנה טקטית, פסיכולוגית ומנטלית של הקבוצה שלו (בדר"כ נחותה) מול היריבה.
    טקטית הוא המציא את שיטת היהלום כמובן.
    עוד טקטית הוא הביא לכמעט שלמות את שינוי המערך תוך כדי חילוף והשפעתה המיידית על המשחק.
    אסטרטגית הוא ניצח את בארסה, במפגש כפול עם ארבעה חלוצים (שיטה בה שיחק בעקביות בפרמייר-ליג, הליגה הכי טובה בעולם, מי עוד משחק ככה?).
    עזוב עכשיו את הספירות - המאמן היחיד שלקח באק-טו-באק בשלוש ליגות שונות וכו' (יש הרבה), זה ממש משני ומגמד את התרומה שלו לכדורגל.

    תאר לך, שהוא לא היה בא והפרמייר-ליג היתה ממשיכה להתבטל מול היונייטד והצ'מפיונס היתה ממשיך להתבטל מול בארסה, איזה עניין היה בשני המפעלים הכי משמעותיים על הפלנטה?
    יש עוד הרבה אבל זה בינתיים..

    • תומר חרוב

      מסכים עם הכל רק מתקן קצת, יהלום החלו לשחק באיטליה, יובה הייתה משחקת 4-3-1-2 שהפך במילאן ליהלום עם פירלו-קאקא-גאטוסו-סיידורף. לא שזה מוריד משהו מערכו של מוריניו. אפשר לקרוא בפוסט מלפני חודש אצל זנדר על השינוי שהביא מוריניו בתפקיד המאמן כמו שהוא בא לידי ביטוי אצל קלופ מדורטמונד וגם אצל....גווארדיולה.

  • D!

    איציק - הוא שאמרת. ראיתי שקוראים לזה פה או טיקיטאקה או אוננות. אני מניח שאני קרוב יותר לצד השני.
    אני מודה שזה עניין אותי, ריתק אותי והקסים אותי לשלושה וחצי משחקים. מאז זה נהיה די משעמם. תנועה לרוחב, מסירה לרוחב, עוד מסירה ועוד עשרים. מסי עובר שלושה או מסירה (גאונית הרבה פעמים) פנימה. מתישהו זה נהיה משעמם. כל עוד זה מביא להם תוצאות זה נהדר.
    בראייה כוללת הקבוצה הזו של ברסה היא קבוצה נהדרת, לא ענקית כמו שניפחו אותם להיות (לפחות בינתיים). ואני עדיין (ותמיד) תוהה מה היה קורה עם הם היו משחקים ככה בליגה אחרת. באירופה עד היום מה שהם משיגים זה סביר בשביל מועדון כזה גדול ולא יותר ממה שהם או אחרות השיגו לאורך השנים.
    הופ - אני לא יודע בקשר לשיוןך של הסגנון הזה גם לנבחרת גם אם היא מורכבת מרובם של אותם השחקנים. לא רק שהמשחקים אחרים, זה גם סוג אחר של טורניר ולספרד היה פיק של שתי זכיות רצופות במפעלים האלו. כמו שמשחק אחד לא מהווה בסיס יציב לתיאוריה כזו או אחרת גם זכיה אחת בגביע האירופי לא מרמזת על גדולה יוצאת דופן.
    זה אחלה שהם מבצעים את הסגנון שהמועדון בחר בו צורה שקרובה לשלמות. באמת, זה כנראה הכי חשוב - מועדון בוחר דרך, הולך איתה וזה מביא אותו להשגים. הבעיה שלי היא אישית עם הסגנון וכללית עם הניפוח התקשורתי-ציבורי של הסגנון והקבוצה הזו.

  • הופ

    תומר חרוב - להיפך, כתבתי שוונגר הצליח לעצור את ברצלונה בלי בונקר לא כי הוא מיוחד, אלא כי הוא היה יצירתי - מה שמוריניו לא היה בעיני כשהוא שיחק נגד בארסה. אני מסכים איתך שלא שופטים מאמנים רק לפי המשחקים מול ברצלונה, ובכל מקרה המטרה היא לא לערוך תחרות גאונות בין השניים אלא להגיד משהו על ציניות ויצירתיות בכדורגל.
    מובי ופראליה - אני מבין למה אוהבים את מוריניו, הוא לא שטן ולפעמים הוא מאוד משעשע אותי. עם התארים שהשיג אי אפשר להתווכח. אבל אני חושב שלפעמים הוא מאוד ציני, גם בהתנהגות שלו וגם בכדורגל שלו. המשחקים מול ברצלונה ביטאו היטב את הצד הזה בו, ולמרות זאת הוא נהנה אחריהם מיחסי ציבור מוגזמים לדעתי.
    אני חושב שמוריניו היה יכול לנצל את היכולות והידע שלו כדי לשחק אחרת מול בארסה, אבל הוא לא עשה את זה, וונגר (בינתיים) כן.

    • moby

      הופ
      ווגנר לא יכול לשחק אחרת.
      מוריניו כן, מוריניו שם לעצמו את ההישג על פני הכדורגל היפה באינטר (לא כלכך בצ'לסי ודאי לא בפורטו) הוא שונה ומשתנה. אתה לא יודע מה הוא יעשה מולך במשחק נתון.
      שחטו אותו לאחר ברסה השנה. אני שם את הכסף שלי בגביע על ריאל (יש סיכוי גבוה שאפסיד)האליפות השנה כנראה של ברסה אבל זה לא בטוח.
      מוריניו ניסה משהו הוא לא הצליח שנינו יודעים שבמפגש הבא הוא ינסה משהו אחר.
      ווגנר לא יקח השנה אליפות, הוא כן יכול להדיח את ברסה. בוא נראה מה הוא ינסה לעשות בגומלין. אם ינסה בונקר יפסיד, אין לו את היכולות והכריזה של מוריניו להפוך את אטו למגן.

  • עופר פרוסנר

    הופמן, קודם כל, אתה יודע שאני אוהד את ארסנל, ובמשחק ביום רביעי הייתי אחד השמחים, א ב ל

    1. ונגר לא ניצח את ברצלונה, מהסיבה הפשוטה שאלו שני מפגשים. מוריניו ניצח את ברצלונה בשני מפגשים, כשאינטר משחקת כדורגל אדיר, ה3-1 שברסה חטפו בסאן סירו הייתה המשחק הכי טוב של איזושהיא קבוצה נגדה בשלוש השנים האחרונות. הבונקר בקמפ נואו הסתיים בהפסד, מה שמזכיר לנו את

    2. סוף המשחק באמירויות, החמש דקות האחרונות שבהן בארסה העבירה כדור סתם, כדי להעביר את ההכרעה למשחק השני. יש לך ספק שהם היו משחקים אחרת אם זה היה המשחק השני?

    3. ונגר הוא גאון. בלי קשר למשחק. גם מוריניו הוא גאון, וגם פפ. ההבדל בין שניהם לצרפתי, הוא שאין לו עדיין גביע אירופה לאלופות. עוד הבדל, הוא זה שהוא עובד בחוקים כלכליים שפויים ולא מבזבז את מה שאין לו. חבל רק שהוא לא מבזבז את מה שיש לו, ואז אולי הייתה קבוצה יותר טובה.

    4. וזה כבר דבר אישי שלי - ונגר לא ניצח את המשחק הזה, זו הייתה פשוט זחיחות של ברצלונה בעיני. אתה יודע, היה שלב במשחק, שבארסה עשתה איזה 50 מסירות רצוף או משהו. בשידור בחו"ל, של ITV, אחד מהפרשנים במחצית היה פטריק ויירה. אם פטריק ויירה היה על הדשא, בארסה לא היו עושים 50 מסירות. אחרי עשר, איזו רגל הייתה נשברת שם.

  • דימה

    קודם כל אני יתחיל בזה שאני ממש לא אוהד של מוריניו ואפילו די סולד מהיהירות שלו, אבל מפתיע אותי שרב האנשים לא זוכרים (או מעדיפים בכוונה לשכוח) את ה-3-1 בסן סירו, משחק בו אינטר פשוט פירקה את ברצלונה לחתיכות, וכמו שמישהו כתב פה זה היה המשחק הכי טוב של קבוצה כלשהי נגד המכונה המשומנת מקטלוניה ב-3 השנים האחרונת שקדמו למשחק הזה.

    מה שעוד יותר מפתיע אותי זה שרב האנשים לא זוכרים שבמשחק בקמפ נואו אינטר שיחקה בעשרה שחקנים מהדקה ה-30 בערך (מוטה קיבל צהוב שני אם אני זוכר נכון).

    עם כל הכבוד לוונגר (ויש כבוד) אני בטוח שאם שאם ארסנל תקבל אדום במצב של 0-0 בדקה ה-30 בגומלין אז גם הוא ישחק הגנתי כדי לשמור על התוצאה, אז נכון אולי ארסנל לא בנויה לבונקר יעיל כמו "הבונקר" של אינטר, אבל גם לעשות הגנה צריך לדעת ואי אפשר שלא להעריך את זה. אני בטוח שכל קבוצה וכל מאמן היו נוהגים באותה הדרך בסיטואציה כזאת.

    • דימה

      ולגבי המשחק שהיה ביום רביעי אני חושב שגוורדיאולה הפסיד את המשחק הזה יותר מאשר ונגר ניצח אותו בחילוף הפחדני של ויה (שהיה לא רע עד אותו רגע), חוצמזה אם כבר להוציא חלוץ אז למה לא את פדרו שהיה פחות טוב מויה. אני לא יודע אם זה היה מונע את השערים שהם ספגו אבל היה להם סיכוי להבקיע לפחות עוד שער חוץ יקר אחד לפחות.

      בתור אוהד ליברפול אני מקווה ובטוח שברצלונה יעברו את ארסנל בגומלין, מה שיאפשר לארסנל להתרכז בדבר החשוב מבחינתי והוא מניעת האליפות של היונייטד!

  • הופ

    עופר - קודם כל ברוך השב.
    ראשית זה נכון, מדובר בשני מפגשים ועוד אף אחד לא ניצח פה. אבל עם הקביעה שה 1-3 של אינטר היה הכי טוב נגד בארסה בשנים האחרונות אני לא מסכים. מדברים על המשחק ההגנתי האדיר של מוריניו ואינטר, אבל ארסנל של אתמול שמרה את ברצלונה על אותו מספר הזדמנויות כמו אינטר של אז, ושיחקה יותר התקפי. היא הגיעה ליותר מצבים מאינטר של אותו משחק, ליותר קרנות (מה שיכול להעיד על נוכחות ליד הרחבה של היריבה), שלטה בכדור הרבה יותר זמן ממה ששלטה בו אינטר ובקיצור, שיחקה הרבה יותר התקפי ממנה ועדיין ניצחה. וכל זה עם שחקנים (שנחשבים) הרבה פחות טובים מאלה של אינטר. מוריניו בא להשיג תוצאה והשיג אותה, בסדר גמור, אבל אני חושב שעם הידע העצום שלו והשחקנים הנהדרים שהיו לו, היה יכול להציג משהו יותר מהנה ותורם למשחק מאשר שדרוג שיטת הבריח האגדית.
    דימה - מהרגע שאינטר נשארה בעשרה שחקנים אני לא מאשים אותה ואת מוריניו בשום דבר (למרות שכבר ראינו קבוצות בעשרה שחקנים מנסות לתקוף מדי פעם, מה שאינטר לא עשתה אז למרות הכלים ההתקפיים שלה). מה שאתה שוכח הוא שאינטר עלתה למשחק הזה מבוצרת ברמות שלא נראו עד אז וגם עד הכרטיס האדום לא הפגינה איזשהו רצון לשחק כדורגל. אני חושב שהכרטיס הזה היה טובה גדולה למוריניו כי הוא סיפק לו לגיטימציה למשחק הציני שבא לשחק. זה בסדר גמור שמוריניו משחק בצורה צינית, אבל אני לא רואה סיבה גם לשבח אותו על כך.

    • דימה

      הופ - הנתונים שהצגת רק מחזקים את מה שכתבתי לפני זה. הסטטיסטיקה של שני המשחקים זהה כמעט לחלוטין בשני המחשקים ברצלונה הבקיעה ראשונה בעטה לשער מספר זהה של פעמים וספגה בהמשך המשחק.

      אני ממש לא חושב שאינטר שיחקה בשיטת "הבריח" במשחק הראשון היא הייתה פשוט הרבה יותר יעילה ואפילו אוהדי ברצלונה השרופים ביותר יודו שהגיע לה לנצח במשחק הזה.

      בקשר לגומלין, זאת לא ליגה, זאת שיטת נוקאאוט ומשחק על תוצאה זה חלק מהעניין, במיוחד במגרש קשה כזה ושאתה משחק מול קבוצת ההתקפה הכי טובה בעולם. אז נכון אינטר עלתה עם מערך הגנתי (תהיה בטוח שגם ארסנל לא יעלו אם אותם שחקנים ואותה טקטיקה במשחק הבא) וירדה "לבונקר" אחרי שהרחיקו להם שחקן בדקה כל כך מוקדמת, אבל מה אוהדי ברסה ציפו שהם יבואו לפתוח רגליים ?

      בסיכום שני המשחקים לדעתי הקבוצה הטובה יותר עלתה לשלב הבא!

  • דימה

    מה שהכי מעצבן אותי זה שלדעתי שהעליהום על אינטר ומוריניו לאחר המשחק שנה שעברה נובע נטו מהעובדה שהליגה הספרדית נהייתה בשנים האחרונות בדיוק כמו הליגה הסקוטית, ליגה של שתי קבוצות וטו לא.

    מכונת התעמולה ששמה "ערוץ הפסורט" במקום להשקיע בזכויות שידור לליגות עם עניין, ולא חסר כאלה (אנגלית, גרמנית, איטלקית ואפילו צרפתית), מפמפמת יום ולילה לתת מודע שלנו את מסי ורונלדו, כדי לטפח את "הבייבי" שלה הליגה הספרדית. דבר אשר יוצר אוהדי הצלחות, או כמו שחבר שלי (אוהד ברסה אגב) קורא להם "קהל קונצרטים", שלא מסוגלים לקבל את זה שמגיעה קבוצה לקמפ נואו ולא פותחת רגליים.

    מה לעשות - ליגת האלופות זאת לא הלה ליגה, אינטר זאת לא לבנטה זאת וגם לא ולנסיה, זאת קבוצה שבאה לשחק חזק ואם צריך להרביץ, לעשות הגנה וגם לשחק על תוצאה, במיוחד בעשרה שחקנים.

  • אנחנו – הפועל פתח תקווה | מצד שני

    [...] את האווירה עם פוסט שמסתבר שהוא קונטרוברסלי שפורסם גם בבלוג של אלפסי דה באזר וקומם עליו אוהדי כדורגל שונים ומגוונים, מאוהדי אינטר [...]

  • הופ

    דימה, יש הרבה אמת בדבריך וגם דברים שאני לא מסכים איתם, אבל לא אפתח את זה פה כי הנושא של הליגה הספרדית, האוהדים של ברצלונה והפמפום של ערוץ הספורט כבר נדון לעייפה (בעיקר בבלוג של דורפן).
    גם הגומלין ההוא נלעס ונשחק (אתה מוזמן להתחיל בפוסט האימתני והבלתי נגמר הזה, בדיוק אחרי אותו משחק http://debuzzer.com/dorfan/3947).
    אני חושב שיש טווח די רחב בין לעשות בונקר לבין לפתוח רגליים, המשחק הראשון היה איפשהו בטווח הזה, המשחק השני כבר היה על הקוטב ההגנתי באופן מוחלט (ושוב - האדום היה רק התירוץ למה שכבר קרה שם לפניו).
    ונסיים בנימה חיובית - עם זה שהקבוצה הטובה יותר עלתה לשלב הבא אני מסכים לגמרי.

Comments are closed.