ייסורים של אהבה

עונות מסוגן של זו הנוכחית שאני עובר עם הקבוצות שלי גורמות ללא מעט הרהורים נוגים על הבחירה להיות אוהד.

בלילות הכי קרים אוחז אדם באמונה
שימים מאושרים עוד מחכים לו בפינה
כהשמש מסתתרת ונשארת עננה
יש סיכוי שהיא חוזרת רק בזכות האמונה

כל אחד וכל אחת בכל לשון ומדינה
נפרדים בשם הדת ונפגשים באמונה
הנוצרי המוסלמי וגם הבן של השכנה
מקווים לחיות מחר ולהיות באמונה

כבר אמרו מזמן שהרצון ניתן בכוונה
כל הדרך מהלב להשגחה העליונה
כשלמדנו לדבר את המילה הראשונה
לא היה דבר אחר הייתה שם רק האמונה

(אמונה | שוטי הנבואה, מילים: רואי לוי)

עונות מסוגן של זו הנוכחית שאני עובר עם הקבוצות שלי גורמות ללא מעט הרהורים נוגים על הבחירה להיות אוהד. למעשה, בחירה היא לא המילה הנכונה, הגורל ייעד אותי להיות אוהד. השאלה היא מדוע מעולם לא העליתי על דעתי להיאבק בגזירת הגורל הזו?

הסיבה הראשונה היא, כנראה, שבאהדת קבוצה פועל אותו מנגנון שפועל אצל מהמר בקזינו- אתה תמיד חושש שהרגע בו תקום מהשולחן יהיה הרגע בו המזל שלך בדיוק עמד להשתנות – העונה בה תפסיק לפקוד את היציע תהיה העונה בה הכול יתחבר, הקבוצה שלך תיקח דאבל ואתה, אדיוט שכמותך, שסבלת את כל הסחי והרפש, תפסיד את הרגע שבשבילו כל זה היה שווה.

הסיבה השנייה היא מעט יותר רומנטית.

שנו חז"ל: "כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם".

אם יש אהבה שאינה תלויה בדבר זוהי אהבת אוהד לקבוצתו. למעשה, לא רק שאינה תלויה בדבר אלא שעל-פי רוב היא כרוכה בייסורים ואכזבות.

אם אני חושב, למשל, על העשור האחרון של בית"ר, אני יכול לחלק אותו לשניים:

עונות שבהן סבלתי כתוצאה מההישגים המקצועיים הדלים על המגרש, ועונות שבהן ההישגים המקצועיים היו דווקא משביעי רצון – עונות הארקדיפויות – אבל נגעלתי מהדרך בה הושגו ולא יכולתי באמת ליהנות מהם. למעשה, אם אני מתאמץ להיזכר מתי בפעם האחרונה באמת נהניתי בלב שלם מעונה של בית"ר אני כנראה צריך לחזור לעונת 1996/97 והאליפות המסחררת של אוחנה, שאלוי, פישונט ואיציק זוהר.

ועדיין, ולו לרגע אחד לא חלפו במוחי הרהורי כפירה.

אם כבר, אזי דווקא עונות כמו זו הנוכחית מחזקות את ההתקשרות הרגשית שלי לקבוצה. דווקא בתוך כל הקשיים האלה אתה איכשהו מוצא את עצמך קשור יותר, לפעמים מתוך רחמים ממש, לאהבת נעוריך.

ככה זה כנראה. כל מי שאהב פעם באמת (לא סתם היה 'מאוהב') יודע שאהבה היא דרך חתחתים שדורשת השקעה סיזיפית תמידית מתוך אמונה פנימית עמוקה בבחירה. לאהוב.

יאיר לפיד, בעוד אחד מאותם טורי מופת שלו שמבטאים אמת עמוקה בדרך ציורית וכנה, כתב בשבוע שעבר על סלידתו מ"יום האהבה" של עכו"ם שקורין בלעז "ואעלנטייענס דיי":

"היום הזה אינו חג האהבה, מפני שאהבה היא הכול חוץ מגלויה (מלשון איגרת, א.א.). אהבה היא עסק מסובך, מפרך, כואב לעתים קרובות. היא בנויה בעיקר מעבודה קשה, יומיומית, בלי תאריך סיום. אין דבר כזה "יום האהבה" כמו שאין דבר כזה "יום החריצות" או "יום יצירת קשר חם ואמיתי עם אמא שלך". או שעושים את זה כל יום, או שאפשר לוותר על השיר בצרפתית".

ואני אוסיף: או שעושים את זה כל עונה או שאפשר לוותר על הזיקוקים בספרא.

*

ובכל זאת, גם בעונות כאלה ישנם כמה רגעים של נחת. שניים כאלה היו לי בשבוע שעבר:

לראשון אחראית קרולין ווז'נייאקי שעלתה למשחק נגד פלביה פנטה ברבע-גמר טורניר דוחא עם חולצה של ליברפול חתומה על-ידי סטיבי ג'י:

כתבתי כבר בעבר שאני די משתומם מכך שדורות שלמים של אוהדים צעירים שלא ידעו את שאנקלי, פייזלי, או דלגליש (השחקן) ממשיכים לגדול להיות אוהדי ליברפול. אודה ואבוש שאם הייתי נולד עשור מאוחר יותר כנראה שהייתי מוצא עצמי אוהד של קבוצה אחרת מצפון-מערב אנגליה המשחקת באדום.

אבל לקרולין ווז'נייאקי, ולמיליוני אוהדים צעירים אחרים ברחבי העולם, יש כנראה יותר אופי משיש לי והם בחרו להיקשר לקבוצה שאולי לא מציעה הרבה סיבות לגאווה על המגרש, והאהבה אליה לעתים קרובות קשה ומייסרת, אבל, מסתבר, גם הרבה יותר מספקת.

הרגע השני קשור בקבוצת הכדורסל שאני אוהד מעבר לים- הבוסטון סלטיקס.

כמו את ליברפול, גם את הסלטיקס התחלתי לאהוד כי הם היו הכי טובים בסביבה כשעמדתי על דעתי, כילד בשנות השמונים. כמו עם ליברפול, גם איתם, חוויתי שנים ארוכות של הליכה במדבר, ציה ושיממון.

בקיץ 2007 זה השתנה באחת כשהסלטיקס החתימו את ריי אלן וקווין גארנט והקימו, הלכה למעשה, קבוצת גלאקטיקוס שמטרתה המוצהרת האחת והיחידה היתה לזכות באליפות.

אלא שבניגוד למקרה של הארקדיפויות, האליפות שהשיגו הסלטיקוס באותה עונה ריגשה אותי עד מאוד.

איכשהו היתה לי התחושה שלא מדובר בשכירי חרב שרק באו לחפש כסף ותהילה אלא, אין דרך אחרת לומר זאת, בכאלה שיש בהם גם מעט נשמה.

בשבוע שעבר קיבלתי הוכחה קטנה לכך.

ביום האחרון של ההעברות ב-NBA ביצעו הסלטיקס טרייד במסגרתו העבירו את קנדריק פרקינס לאוקלהומה תמורת ג'ף גריפין וננאד קרסטיץ'.

מה ששבה את ליבי הייתה העובדה שהחברים של פרקינס לקבוצה לא הסתכלו על הטרייד הזה במונחים של עד כמה הוא משפר את סיכוייהם לזכות באליפות, כנראה אחרונה בקריירה, ולשפר את מאזן התארים האישי שלהם (הכה משמעותי בספורט האמריקאי).

הם הסתכלו על זה במבט של חברים, כאבו את הפרידה ממישהו שהם התרגלו ואהבו להיות במחיצתו:

"זה מרגיש כאילו איבדת קרוב משפחה" סיפר קווין גארנט, ופול פירס הוסיף: "אני שונא לאבד חבר לקבוצה כמו פרקינס, הוא היה עבורי הרבה. אנשים לא מבינים את הכימיה שיש לקבוצה החל מהרגע שעולים לאוטובוס, למטוס ועד לחדרי ההלבשה".

הרבה יותר כיף לאהוד שחקנים כאלה, כשאתה יודע כשמאחורי ה- 25 נקודה ו-15 ריבאונד לערב מסתתר בנאדם, פשוט, עם רגשות. כמוך.

*

והנה אדל המופלאה, שסחפה את כל הממלכה בהופעה מרגשת במיוחד בטקס ה'בריטס' (הגראמי הבריטי) בשבוע שעבר, על ייסורי אהבה:

געגועים לאייטיז (ביקור בליברפול)
תיסלם גיסנו!

תגובות

  • עמית

    פוסט נהדר,למרות שהבחירות שלי הפוכות משלך-אתאיסט,אוהד הפועל,יונייטד ואת הלייקרס בהתאמה.

    • איציק אלפסי

      "אתאיסט, אוהד הפועל,יונייטד ואת הלייקרס בהתאמה" - ירחם ה'.. :)

      תודה על המחמאה.

  • צ'נדלר

    היטבת להגדיר את האהדה ובתור אוהד הפועל ת"א שלא נשבר גם בעונה בארצית וגם בשנות התשעים האיומות של משה סיני, ובתור אוהד ליברפול שליבו נחמץ כל שנה עם עוד אליפות של יונייטד, מעניין אותי לקרוא מה דעתך על אוהדים של קבוצות איזוטריות יותר, נניח מכבי פ"ת או עירוני אשדוד.הרי האוהדים האלו חיים חיים שלמים בלי שיתקרבו להישג כלשהו. בתור אוהד הפועל ת"א או אם הייתי אוהד (חו"ח) את בית"ר, גם בשנים הרעות הייתי יודע שיבואו שנים טובות. אני משוכנע שברור לך שבית"ר תחזור לתת עונות כמו עונת 96/7 כשם שלי ברור שהפועל מתישהו תפסיד דרבי. כשם שבית"ר מחויבת (באתוס שלה) לכדורגל מהנה והתקפי, כך הפועל מחיבת להיות נחום-תקום מתישהו (רק לא הערב !)
    אבל מה עושים אותם 40 אנשים שאוהדים את מכבי פ"ת (ולא שייכים להנהלת הקבוצה...) או המאות שאוהדים את אשדוד ויודעים שזה לחינם.

    • תומאס נוימן

      בית"ר לא תחזור לצערי לתת עונות כמו 96/7 כי אוחנה לא יחזור לשחק כדורגל.

      אלפסי - יש לך נפש פיוטית, ואדל היא אכן מופלאה, ממליץ מאוד על האלבום החדש

    • איציק אלפסי

      תיסלם :) רכשתי את האלבום בביקורי האחרון בממלכה ואני מתענג עליו בכל הזדמנות מאז. אני אוהב במיוחד את רצועה מס' 5 'Set fire to the rain' שאם תצא כסינגל תהיה לדעתי להיט ענק: http://www.youtube.com/watch?v=FlsBObg-1BQ

  • ברק

    אתחיל עם זה, שאצלי כן חל פיחות עם השנים בקשר לאהבת הקבוצה, אני לא מתבייש להגיד, ואני לא אוהב שאוהד מתגאה ששכל שהוא "משוגע" יותר הוא אוהד טוב יותר, זה מוציא את הספורט ממדי השעשוע למקומות שלא תמיד רוצים להגיע אליהם.

    תבינו, זה לא שאני לא שמח שבית"ר מנצחת ומצליחה, אולם שאתה מתבגר וחי את החיים, שאתה משרת בצבא, מתחתן ומביט בעיניים של ילד, כל זה הופך שולי. אני מסרב בתוקף לתת להפסד זה או אחר להכתיב לי את המצב רוח השבועי, ולניצחון זה או אחר לרומם אותו, וזאת למרות שאיציק צודק, האהבה אינה תלויה בדבר ולעולם תישאר, אבל בפרופורציות אחרות.

    דבר שני, עוד מלא היו קבוצות עם זהות. גרשון ויבואה היו שחקני הפועל ועברו לבית"ר, אבוקסיס עשה את הדרך ההפוכה, ואפילו אורי הנאצל עבר לשחק במכבי לקול תרועת ההמון. נלעג!!!

    גם בפן המקצועי אני מוצא אבסורד, שחקני הרכש ה"נוצצים", החל מיבאה וכלה בעידן טל, מככבים כל שבוע ומדרדרים אותנו מדחי אל דחי, ובכל זאת אייבנדר, מויאל, עזריאל, חדד ושי ניסים מואשמים במחדלי יבואה ועידן טל. החוצפנים, שהם המשתכרים הבכירים, הורסים לנו את ההווה, אולם גם את העתיד.

    ככל שהצב נעשה קשה יותר, הפאניקה הולכת וגוברת ומשלבים עוד "שכירי חרב" חסרי יכולת, ובגלל שהם פחות טובים משחקני הבית, היכולת יורדת אף יותר, שוב נלחצים ומפרישים עוד שחקן בית גמלאות.

    לא לחינם יש השוואה מתמדת בין מכבי ת"א ובית"ר, שתיהן מגלות חוסר מקצועיות משוועת ברמה האסטרטגית. אנו יורקים לחדד ואייבנדר בפנים, בדיוק כמו שמכבי של בן לוז וצרפתי ירקה להם בפנים, ואח"כ ראתה אותם מככבים בקבוצות אחרות.

    יש יוצאי דופן: דסה אכן חלש, אבל הוא עוד ילד, ואין הוא מעיד על היכולת של חדד ואייבנדר. אבירם ועמית, לא שייכים לצעירים, אבל לא מוכחים יכולת בדיוק כמו טל ויבואה, וגם הם יכולים לנוח על הספסל. סטיבן כהן וקייג' סבירים ביותר ולא הייתי שולל אותם, ואולי אף את מישאלוב כחיזוק.

    יודעים מה, אני מוכן לרדת ליגה בשביל לראות קבוצה עם זהות, ואם זה אומר שזה מה שצריך לעשות כדי לראות את כל המועמדים שהזכרתי, כולל בראשי, משעלי, זאדה, אליחן משחקים ולפחות מקבלים דקות משמעותיות, אז עדיף אולי שנרד. עידן טל לא עשה, ולא עושה לי כלום מבחינת הרגש.

    על זה אמרו חז"ל, איציק ידידי: "גם זו לטובה".

    • איציק אלפסי

      א. וודאי שכשמתבגרים לוקחים את הדברים יותר בפרופורציה וכך ראוי שיהיה. לא זכיתי עדיין, אבל אני בטוח ששום אליפות או גביע לא משתווים למבט אחד בעיניים של הילד שלך כמו שתיארת יפה.
      ב. מסכים עם ההשוואה למכבי ת"א- לא לחינם משחק העונה כבר כמה עונות הוא אבטיח ירוק-אדום ולא חגיגה צהובה. שתי המועדונים מאופיינים בחוסר יציבות ובחיפוש דרך מתמיד. כמו שכתבת נכון- כישלון ברמה האסטרטגית.
      ג. גם אני מוכן לרדת ליגה בשביל לבנות מחדש, השאלה אם מובטח לנו שזה מה שיקרה או שמה מחר מחרתיים יגיע ארקדי/גומא/נובוריש-תמהוני-אחר ושוב ניכנס ללופ של גלאקטיקוס-קריסה וחוזר חלילה בו אנחנו נמצאים מאז תחילת שנות האלפיים?

    • ברק

      צודק, ואם זה יקרה שוב צריך לפרוש.

  • הופ

    אחד הפוסטים הטובים שלך איציק, מהשיר הנהדר בהתחלה ועד הקטע על בוסטון. ובמיוחד כל הקטע הראשון.
    אם אפשר להגיד משהו טוב על החתחתים שבדרכי חתחתים, זה שהם מוציאים מכותבים את המיטב :)

    • איציק אלפסי

      אתה יודע, ניר, יש שורה של עברי לידר שאני מאוד אוהב- "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב", זה עובד גם הפוך..

    • הופ

      מסכים לחלוטין. ברגעים שטוב אין ממש סיבה לכתוב... עדיף ליהנות מהרגע. זו הטרגדיה, אנשים מדוכאים צריכים עידוד, הם פונים לכתובים ושם רק מדכא עוד יותר :)

  • matipool

    איציק - למרות שאני מבוגר ממך בעשור בערך , אנחנו אחד לאחד בקטע של ליברפול והסלטיקס .
    איזה כיף לראות את קרוליין עם החולצה של סטיבי .
    אודה ולא אבוש - בשנות המדבר של הסלטיקס הלכתי שבי אחרי אלוהים ירום הודו אבל זה היה חד פעמי והייתי יותר אוהד של ג'ורדן מאשר של שיקאגו .
    בזכייה של הסלטיקס ירדו לי כמה דמעות יחד עם קווין גארנט שהוא הכדורסלן האהוב עלי בעולם ובדיוק כמוך , אני מרגיש שזו ממש לא קבוצת גאלקטיקוס ( אל תשכח שגארנט ואלן הגיעו כבר אחרי השיא בניגוד ללברון / בוש / וויד ) אלא קבוצה עם נשמה . הדברים של גארנט ופירס לאחר הטרייד כבשו גם אותי . כואב לי עליהם ועל הקבוצה . יכול להיות שויתרו על סיכוי אחרון לאליפות ע"ח העתיד אבל מי אני לעומת איינג' וריברס ?

  • טל 12

    אני אוהד את ליברפול ובוסטון סלטיקס משנות ה 80.מעכשיו אני אוהד גם את
    קרולין ווז'נייאקי .
    תודה על פוסט מרגש.

  • ארנון

    טור נהדר, איציק.
    הבחירות שלך רחוקות משלו כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע). אני אוהד ארסנל וסאן-אנטוניו. אבל אודה ולא אבוש, גם אצלי חמקה לה דמעה לא ממושמעת כשהסלטיקס של פירס וגארנט לקחה את האליפות, והלב אף פעם לא נשאר אדיש כשהקהל של הקופ שר "יולל נבר ווק אלוונ". בחרת שתי בחירות מוצלחות, שתי קבוצות שיש בהן את המשהו הזה שמצליח לרגש גם אוהדים של קבוצות אחרות.

  • ניינר

    איציק, אני אוהד ביתר מעל 40 שנה אבל היום פשוט לא אכפת לי יותר מהקבוצה וגם באליפויות בעידן ארקדי לא שמחתי. משהו נכבה אצלי בכל הקשור לביתר.
    ואתמול בערב אני מדווש לי במעלה שדרות בן ציון בתל אביב ומי זה פוסע מולי,משדר בדידות ועצב- אליל נעורי אורי מלמיליאן.היה לי עצוב לראות אותו כך, פוסע לבדו בתל אביב, נראה לא שייך ומנותק ואז עבר לי בראש שבדיוק בשעה זו ביתר משחקת מול פתח תקווה ולא אורי ולא אני טורחים לצפות בקבוצה שהיתה בשר מבשרינו.

    • איציק אלפסי

      חבר, גרמת לי עכשיו עם הסיפור הזה לצביטה חדה בלב..

  • ניינר

    איציק, הלב שלי נקרע לראות אותו אתמול ככה, צועד בודד ומובס ואנשים מסביב בכלל לא יודעים מי הוא...אתה מתאר לך שחקן אירופי שהיה כוכב ענק כמו אורי מסתובב ככה ? האיש הזה היה ועודנו אליל עבורי

    • תומר חרוב

      אל תגזים, אני רואה את אורי כל הזמן, הוא גר באיזור ודווקא לא פעם ראיתי שעוצרים אותו(כולל כאלה שצועקים לו "אורי, מה יהיה אורי?" כשעוד אימן את ביתר). נראה לי שהוא הכי לא רוצה שידעו מי הוא ויעצרו אותו. לא חושב שהוא בודד ומובס, אם דיברו פה על פרופורציות מקודם נראה לי שמלמליאן לא צריך להשאיר את ביתר בליגה כדי לא להיות מובס.

  • גלעד בלום

    איציק,

    כתבה יפה,כל אוהד באשר הוא יכול להזדהות איתה,אבל יפה אוזכרו אוהדי קבוצות שמדשדשות באמצע או למטה ולא זוכות אפילו לפירורי תארים(לא מחשיב את גביע הטוטו).

    בית'ר ,אפילו יותר מהפועל,היא קבוצה של הכל או לא כלום,אין להם באמצע כי אם הם לא רצים למעלה אז אף אחד לא מרוצה וסיר הלחץ נראה שמשתק אותכם ואת הצעירים שלכם,מעניין אם הייתם מעלים רק שחקני בית מתחילת העונה האם הייתם באותו מצב בטבלה.

    הקהל שלכם זה משהו מיוחד,אין לזה אח ורע,כשאתם רצים למעלה הוא הכי מחבק בעולם אבל כשלא הולך אז הוא אפילו יותר מלחיץ מזה של מכבי.

    אתם מזכירים לי את השנים שלנו אחרי האליפויות של סיני כשהתפרקנו כלכלית ורעיונית.ירדנו ליגה(עונה אחרי שזכינו באליפות) ובדיעבד זה הציל אותנו.סיני אמנם נטש אבל שחקני בית צעירים וזולים עם מחויבות למועדון החזירו אותנו תוך עונה(הודות לפספוס פנדל של בני טבק והממטרות בבלומפילד)החזירו את העניין של הקהל ואת הכבוד למועדון,אולי זה מה שבית'ר צריכה למרות שצריך להיות ממש גרועים כדי לרדת ליגה העונה ואני לא חושב שבית'ר כה גרועה,ההיפך,יש לכם חומר לא רע פשוט איבדתם קצת זהות עם כל הליגיונרים.

    בקיצור לכל הקבוצות יש עונות אפורות שמוציאות את החשק לחיות(בפן הספורטיבי),תודה לאל בשבילנו שספורט זה רק חלק מהחיים.

    • איציק אלפסי

      גלעד, אתה צודק מליון אחוז- אצלנו זה או היסטריה או טרגדיה.

  • תומר חרוב

    פוסט נהדר, ארקדיפויות זה בכלל הברקה.
    אני מבין לליבך אבל הנה החצי נחמה בשבילך, אני אפילו אליפות לא זכיתי לראות(איך שנולדתי הפסקנו לזכות בהן),אפילו לא גמר גביע. הנה, תראה את אוהדי בירמינגהאם שחוגגים עכשיו, אלו אנשים שבאמת הולכים במדבר, הולכים במדבר מעל ארבעים שנה ויודעים שהם כנראה ימותו במדבר. בשביל אוהד בית או ליברפול יש את התקווה הריאלית שכל זה יסתיים יום אחד. בקיצור, המדבר הזה גדול ורובנו במדבר, בכל ליגה יש איזה שתיים-ארבע קבוצות ששותות את כל המים והשמפניה בעוד השאר מתות בצמא.
    לגבי פרקינס- זה אכן היה יפה ונחמד אבל יש לי הרגשה שאם פרקינס לא היה שחקן משמעותי וחיוני כפי שהוא זה לא היה מהווה אכזבה כזו גדולה לשחקנים שעברו בעצמם בטרייד לפני שלוש שנים. הם דיברו בעיקר על פרקינס ופחות על נייט רובינסון, גם כי פרקינס נמצא איתם יותר זמן אבל גם בגלל שהטרייד הזה לא היה כוס התה שלהם.

    • סער

      לאוהד ליברפול יש את הציפייה הזאת, לאוהדי בירמנגיהאם אין.

  • סער

    ממש נהנתי, בתור אוהד צעיר, שכבר סקאוזר 6 שנים, אני פשוט מת על הקבוצה הזאת.
    וגם אוהד חיפה, נכון, היו תקופות יפות, שהיו ממש לא מזמן למען האמת, אבל כרגע?
    דיי מדכא.

Comments are closed.