היום בו רוג'ר ווטרס ביקר בטדי (לקראת בית"ר-הפועל)

לקראת הביקור של הפועל ת"א בטדי ביום שני אני חוזר אל המשחק המקביל בעונת 2001/02, עונת "ירושלים לא תרד" המפורסמת.

לקראת הביקור של הפועל ת"א בטדי ביום שני אני חוזר אל המשחק המקביל בעונת 2001/02, עונת "ירושלים לא תרד" המפורסמת. את הטקסט הנוכחי כתבתי לפני כשנתיים וחצי כסוג של קתרזיס של זיכרון טראומתי שקיוויתי שלא יחזור. אלא שכשחזרתי אליו השבוע התעצבתי לגלות עד כמה הוא שוב רלוונטי.

___________________

כבר בעליות העקלקלות של הקסטל, בדרך חזרה משדה-התעופה, השלמתי עם העובדה שנטלי היא כעת מנת חלקה של ההיסטוריה. מה שלא עשו שבע-עשרה שעות טיסה מלוס-אנג'לס עשתה ההכרה שפה "מלחמה ומיתון וחמסין" והיא? מה מכל זה היא תבין?!

ממה נפשך, הייתה לי כעת דאגה גדולה הרבה יותר על הראש: בית"ר, אהובתי מכורתי, עמדה, שוד ושבר, לפני כלון ממש אחרי שהפריץ התורן מהכרמל נטש את העיר לבלי שוב והותיר אחריו ערמה של חלומות מנופצים ושק של חובות.

כותרות העיתונים זעקו מרה חדשות לבקרים עת חבורת שכירי החרב שהביא אתו הפריץ עשתה דרכה חזרה לשפלה כחבורת גנבים באישון לילה, בעוד בתי-המשפט מטילים עיקול עוקב עיקול על המעט שנשאר מהאפסנאות של מאיר הרוש בבית-וגן. רק אחד היה יוצא דופן, יוסף איש-קריות שמו, הממזר הזה שניצל את טוב ליבם ותמימותם של יושבי היציעים בטדי והכתיר עצמו למלכם החדש אחרי פרישתו של הנסיך מאסבסטונים הי"ו, מרגע וסר חיננו מעליו נטש אותנו לטובת סניף אגודת הפועלים ביפו והכריז קבל עם ועולם ש"הגעתי הביתה". לא פחות.

לא רק צרותיה של בית"ר היו על "ראש שמחתי" בימים האחרונים של קיץ 2001 הארור, גם ל"עתיד" שלי, כפי שאמא קראה לזה, הייתי צריך לדאוג עכשיו משכלו כל חסכונותיי במרדפי שווא אחרי אהבות בלתי אפשריות ברחבי הגלובוס. בשל כך נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית אלא כשבדיוק ועמדתי לצאת לשיעור הראשון התבשרתי על פיגוע מזעזע שהחריד את הבניין ברח' יפו בו אמור היה להיערך השיעור. הייתה זו סטירה מצלצלת של המציאות- מהעיר היפה שעזבתי נותרה כעת אסופית בודדה ומדממת. הרחבות השוקקים התרוקנו מאימת גל הפיגועים הנוראי שפקד את העיר, וכל ירושלים, לא רק הרחובות הפסטורליים במושבה הגרמנית, הפכו כעת ל"עמק רפאים".

בצוק העתים מצאתי את העבודה היחידה שאפשר היה למצוא בירושלים באותם ימים- מאבטח. התמניתי אחר כבוד לקצין הביטחון של "מלון המלכים" הממוקם למול כיכר פאריז- בלב האימה, הבוקה ומבולקה. במקביל גם החלתי לעבוד כסוחב ארגזים באוניברסיטה בהר-הצופים. וכך הייתי מכלה את ימי: סוחב ארגזים בימים ומשוטט בין קומות המלון הנטושות בלילות.

שני דברים הצליחו לגוון את השגרה המעיקה הזו: הנערה העובדת שהייתה מגיעה באופן קבוע בשעה שתיים אחר-חצות לאורח בקומה השלישית וההגיגים השנונים באתר המיתולוגי של דוד פרקנל אותם הייתי קורא במחשב שבדלפק הקבלה במשמרות הלילה האינסופיות.

את אשר יגורנו בא לנו ובית"ר, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה המפוארת שלה, לא הורשתה לפתוח את העונה. המחזור הראשון עבר חלף לו, וכך גם המחזורים השני והשלישי, עד שבשעה טובה הושגה פשרה עם הנושים בביהמ"ש ובית"ר פתחה את העונה במחזור הרביעי, בחוץ, מול לא פחות מאשר האלופה מכבי חיפה.

אלא שבדיעבד הפך אותו ערב בחיפה ממתכון בטוח לאסון לאחד מהערבים מרוממי הנפש שלי כאוהד בית"ר.

בית"ר התייצבה לאותו משחק בקרית-אליעזר בהרכב הבא: איציק קורנפיין; דויד אמסלם, שמוליק לבן, איתן מזרחי, תומר אזולאי; רענן דרעי, אלון אופיר, ניר חזות, זאן טלסניקוב, תמאש שאנדור; ויקטור פאצ'ה. את המחליפים אני יחסוך לכם, זה מביך. בהרכב מכבי חיפה, אם תהיתם, הופיעו מס' שחקנים אלמוניים העונים לשמות: יוסי בניון, אריק בנאדו ורמונדס ז'וטאוטאס.

בדקה ה- 17' העלה כצפוי אדורם קייסי את המקומיים ליתרון שנשמר עד המחצית. אוהדי בית"ר, שהיו שמחים על הפיגור המינימאלי, הופתעו עוד יותר כשבדקה ה-61' שאנדור, השחקן האלגנטי ביותר שלבש את מדי המנורה מאז הנער מממילא, הקפיץ כדור מדהים מעל ההגנה לוויקטור פאצ'ה שהטיס אותו שטוח לפינה- 1:1. מהלך כדורגל מושלם ובאותה מידה בלתי צפוי- כמו למצוא יצירת אומנות יקרה זרוקה ליד פח בסמטה שכוחת אל וחשוכה בניו-יורק.

נדמה לי שמאז שער היתרון של אוחנה (גם כן נגד חיפה אגב) בגמר הגביע של 85' – השער הראשון של בית"ר שראיתי בחיי – לא השתוללתי משמחה כמו אחרי השער הזה של פאצ'ה.

את ההרגשה הזו שלי ושל כל אוהד בית"ר שצפה בשער, במגרש או בטלוויזיה, תיאר היטב מאוחר יותר באותו ערב אופיר סער באתר המיתולוגי של דוד פרנקל:

"אני אוהד את בית"ר כבר 16 שנה, אך היום, בשער השיוויון של וויקטור פאצ'ה- היתה תחושה שזהו השער השמח ביותר של המועדון מאז ומעולם, פשוט אי אפשר לתאר תחושה כזו. ממש תחושה שלי אישית אף אליפות לא עשתה."

מכבי חיפה ניצחה בסופו של דבר 2:1 משער של רפי כהן, אבל שום דבר לא יכל לקחת את התחושה החזקה הזו שאיתה יצאו ארבעת-אלפים האוהדים שליוו את בית"ר באותו לילה היסטורי לקרית-אליעזר. רשות הדיבור, שוב, לאופיר סער:

"האמת? כולם נראו כמו חבורת אסירים שיצאו כעת מכלא טורקי, בתחושה שגרוע מזה לא יכול להיות. רק טוב. על המגרש עלתה סיירת מובחרת בפיקודו של תמאש שאנדור (משחק מושלם של הנסיך) ופשוט ביצעה את משימתה בצורה מושלמת. למה מושלמת? כי מטרת המשחק לא היתה התוצאה אלא אחת ויחידה- לבוא, לתת מאה אחוז ולהראות כמו קבוצת כדורגל שהאוהדים יוכלו להזדהות איתה. תמיד אומרים שאוהדי כדורגל נמדדים ברגעים הקשים. היום הוכיחו 4,000 אוהדי הקבוצה, יחד עם עשרות אלפי אחרים בבתים, כי לבית"ר אכן יש קהל אמיתי שהולך אחריה באש ובמים. תרימו את הראש ותחייכו- בית"ר ירושלים היתה ותישאר לעד אימפריה!".

אם יש משהו שעונת 2001/02 הוכיחה זה שתמיד, אבל תמיד, יכול להיות יותר גרוע. בדיוק כשחשבנו שהגענו לתחתית שמענו לפתע את הנקישות מהקומה שלמטה, כשהיינו משוכנעים שראינו את האור בקצה המנהרה התברר, לדאבוננו, שאין זו אלא הרכבת שבאה ממול.

עם מאזן של שמונה נקודות מאחד-עשר משחקים וניצחון אחד שהושג מפנדל מפוקפק בדקה ה- 90' (אמסלם נגד ראשל"צ בטדי), התייצבה בית"ר למשחק השלמה מהמחזור השלישי (אותו, כאמור, לא הורשתה לקיים לכתחילה עקב אי הבהירות לגבי עתיד המועדון) נגד הפועל ת"א בטדי.

הפועל באותם ימים, כאילו כדי להכעיס, הייתה בעיצומו של מסע ההופעות האירופי המזהיר שלה. בעוד היא מדלגת מהופעה בבירה אירופית אחת לשנייה אנחנו קוששנו נקודות באשפתות קרית-גת וראשון-לציון בכדי לשרוד בליגה. בכל השנים שאני עוקב אחרי כדורגל הישראלי קשה לי לחשוב על ניגוד כל בולט וקיצוני במצב שתי הקבוצות ערב משחק בניהן. עד כדי כך היה טוב מצבם של האדומים שדרור קשטן הרשה לעצמו להשאיר ביציע את הכוכב הכי גדול של הפועל באותה עונה- מילאן אוסטרץ, בגלל איזה סיפור טיפשי עם השיער או משהו.

היה זה ערב ירושלמי מקפיא, מהסוג הזה של הערבים שיש לך בבירה בסוף נובמבר. סידרתי מישהו שיחליף אותי במלון ושמתי פעמי לטדי. מסופקני אם בכל ימי חיי כאוהד בית"ר ייחלתי לניצחון כמו שייחלתי באותו ערב. הייתי צריך את הניצחון הזה, השתוקקתי אליו כמו תשוקה כואבת לאישה.

האווירה הייתה מיוחדת, כמו שרק טדי מלא בערב חורפי נגד הפועל יכול לספק. באופן פלאי, בתחילת המשחק גם היכולת של השחקנים על המגרש היתה בהתאם: בית"ר נראתה נמרצת ומלאת חיוניות ובדקה העשירית אף עלתה ליתרון מנגיחה מקרית של ה"רכש" דימטרי מיכאלנקו שהחזיק מעמד עד המחצית.

לו רק יכול היה להסתיים אותו משחק במחצית…

את מה שקרה בין הדקות ה-56' וה-65' תייקתי בזיכרון באותה מגירה יחד עם זוועות כמו היום הראשון בבקו"ם והניתוח להסרת השקדים בגרון שעברתי בגיל שש. מה שרלוונטי הוא שבסיום אותן דקות עמדה התוצאה על 3:1 לטובת האדומים והתמונה בטדי הייתה מבעתת:

גוש אדום בקצה הדרומי של היציע המזרחי מקפץ וקורא בקצב- "ליגה א', ליגה א'!".

בית"ר עוד הצליחה לצמק ל-3:2 משער עצמי של אסי דומב, שכנראה עוד הייתה בו חמלה וזכר חסד נעורים למועדון שהפך אותו לכדורגלן הכי מבוקש בקרב דוגמניות ישראל (ושאלוהים יעזור לי אם אי פעם הבנתי למה), אלא שלא הייתה בכך כל נחמה למראה יוסף איש-קריות מנצח בסיום על חגיגות המקהלה האדומה וזורה מלח על פצעינו המדממים.

וכך נכתב באותו הלילה באתר המיתולוגי של דוד פרנקל:

"בימים כאלה צריכים אוהדי בית"ר להתנתק מחוויית הרגע, לצאת מקונכיית המרה השחורה שעוטפת את העונה הזו ולהסתכל על ממד הזמן ממעוף הציפור: הקבוצה המבולבלת וחסרת הכיוון שהפסידה הערב להפועל ת"א היא רק עוד תמונה באלבום עב קרס שידע הרבה רגעי שמחה ועצב, מתח ושעמום. מה שנראה היום תהום ללא מוצא הוא בסה"כ שפל טבעי וכמעט בלתי נמנע במחזור החיים של קבוצת כדורגל. הפרטים לא משנים. המשחק ירד לתהום הנשייה של קטעי הקישור חסרי הפנים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים, כשנגיח שוב לחיים הוא רק ישמש לנו תזכורת איזו דרך ארוכה עשינו בדרך למעלה. בינתיים, את תחושת החידלון ואבדן התכלית שאנו חשים כרגע היטיב לתאר שכני ליציע, בחור גבה קומה ומחוטט פנים שהציג עצמו בשם רוג'ר ווטרס:

"And you run and run to catch up with the sun,
but it's sinking, racing around, to come out behind you again.
The sun is the same in a relative way,
but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.
"

תגובות

  • גיא זהר

    יוסף איש קריות -אהבתי (אף פעם לא סבלתי את אבוקסיס מהבכיינים בתולדות כדורגלני ישראל, יחד עם קלינגר). בית"ר בהחלט מדכאת השנה, אבל הפועל, כמו גם ב"ש לצערי, מוציאה ממנה את המיטב. גם אם תפסידו, זה יהיה, בניגוד למשחקים אחרים, תוך כדי מאבק. רק מתחנן, בתור גרעין שפוי, תעשה הכל שיעזבו את תמוז במנוחה - בלי נהמות. ובאשר לווטרס -גאון.

  • בני תבורי

    איציק,
    עשית לי חשק לראות את המשחק ועוררת געגועים לכמה מהשחקנים שהזכרת שבאמת נתנו רגעים יפים לכל מי שאוהב כדורגל. כשהזכרת שער של רפי כהן, תהיתי אם התבלבלת עם השוער אבל מיד הבנתי שהשנים לא מיטיבות עם הזכרון שלי...
    לגבי ווטרס, גם אם תנער אותי לא תמצא אצלי מילה רעה עליו למרות שמה שהחריב את הפינק פלויד, לדעתי, היו משחקי האגו שלו. חבל שלא למד מבונו איך לשחק אותה אלוהים מבלי לפגוע במהות שממנה התפתח כאומן.

    • גיא זהר

      בני, לצערנו בונו לא החריב את יו 2. אתה נהנה מהמוזיקה שלהם בעשרים השנה האחרונות? פינק פלויד התפרקו (ובעיני פלויד ללא ווטרס זה כמו הדורז ללא מוריסון) אפילו אלבום אחד מאוחר מדי. גם האלבומים בם ווטרס תפס את המושכות כמעט באופן בלעדי (מהלוואי שהיית כאן ותסלח לי על העברית, פשוט הכתיבה באנדלית יוצרת בעיות)עד החומה כולל אנימלס הזנוח והמעולה בעיני, היו לא פחות טובים מהצד האפל למרות שפינק פלויד הפכו בומבסטיים מדי, בטח מבחינת טקסטים שבהם מתבטאת הגאונות האמיתית של ווטרס (הוא גם היה בעבר זמר מעולה עד שאיבד את הקול). להקות צריכות להתפרק מהר יחסית ע"ע לחיוב לד זפלין.

  • תומר חרוב

    איציק, אני זוכר את הפוסט הזה, כיף לחזור אליו.
    גיא זוהר- אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מסוגל לסבול את אבוקסיס, כולל אוהדי הקבוצה שלו. הוא כמו שטראובר, אתה שמח שהוא אצלך ויודע שכשהוא לא יהיה שם, אתה תשנא אותו.

  • ברק

    לא אוהב את חוסר האמונה, הפסימיות ואת האווירה הדכאונית של כולם.

    כדי לשנות צריך להאמין, לתת לשחקנים ביטחון. אבירם לא יצליח לשחק עם משקולות על הרגליים. ווינרים גדולים מאבירם שעברו בטדי וזכו לשריקות בוז ולאווירת הנכאים הלא מעודדת, לא הצליחו בעבר להוציא דבר וחצי דבר מיכולתם לפועל. הדברים אמורים בעיקר לגבי שני שחקנים: האחד עונה לשם יוסי אבוקסיס, והשני ג'ובאני רוסו. המשותף לשניהם, שהם היו כוכבים בטדי ואווירת הנכאים, חוסר האמונה, העידוד הלקוי ועוד ירקות באושים, גרמו להם לחוסר יכולת לחבר פס אחד כראוי. ג'ובאני הביא תארים רבים לחיפה, ואבוקסיס פיאר את ארון התארים של האדומים.

    הכי קל להגיד "אי-אפשר", אבל עמית ואבירם הוכיחו שהם שחקנים טובים. שחקנים כמו שי חדד, סטיבן כהן, מישאלוב ועידן טל הם שחקנים לא רעים. תוסיפו לזה את אופיו של הכדורגל, בו כבר למדנו שהכל יכול להיות, והרי לכם אופטימיות מסוייגת. מסוייגת כאמור רק בדבר אחד-שינוי מנטאלי.

    בשעה שאני כותב את שורות אלה, אני מאזין ל"רדיו ירושלים", מישל דיין ואלי אוחנה-שני כדורגלנים ירושלמים ותיקים שופכים רפש על בית"ר, כאילו אין שום סיכוי והחולה אפילו לא גוסס, כי מבין השורות ניתן להאזין לסידורי הלוויה. בושה!!! קצת כבוד למועדון גדול כמו בית"ר!!!

    לא ידוע שכדורגל הוא מחזורי? לא ידוע שהפועל האימתנית כמעט ירדה ליגה לפני 3-4 שנים? באותן השנים בית"ר כיכבה.

    מקומם אותי יותר מכל הזילות של המילה "סבלנות" שנשחקה במהלך העונה. לסבלנות זקוקים עכשיו, בדיוק כמו שהפועל נזקקה לה כדי לבנות את עצמה מחדש. שחקנים כמו בונדר, קנדה, נתכו ושי אבוטבול כמעט ירדו ליגה. זוכרים?

    לי דווקא זכורים ניצחונות מרנינים, ובמיוחד זה שבגמר הגביע בו דווקא גרשון היה זה שנעץ את הפנדל האחרון בשער הפועל. כל אחד ומה שהוא בוחר להנציח במאגריו...

    בהצלחה לבית"ר פעמיים, ויאללה בית"ר-אל תירא!!!

    • איציק אלפסי

      ברק,
      אני מסכים אתך שאין מקום לדיכאון, כדורגל, כמו החיים, זה גלגל והוא עוד יתהפך לטובתנו - ראה הציטוט בקטע הסיום של הפוסט.
      דווקא לגבי יום שני אני מצליח לגייס איזו אופטימיות זהירה, איכשהו יצא שדווקא נגד הגדולות הצליחה השנה בית"ר להתעלות ולהפיק מעצמה מעבר לממוצע הדל שלה. בשלושת המשחקים עד כה נגד חיפה והפועל ת"א (מהם שניים בחוץ) לא נחלנו הפסד. עם עמידה נכונה על המגרש והרבה לחימה אפשר לצאת באופן סביר גם מהמשחק הקרוב.
      לגבי אבירם, הייתי השבוע במשחק הגביע נגד ראשל"צ ויצאתי בתחושה קשה שהוא הפך להיות השעיר לעזאזל התורן של האוהדים. דבר שבעבר שבר, כפי שציינת בצדק, גם שחקנים גדולים ממנו. לפחות ממני הוא יקבל את כל התמיכה ביום שני ובכלל עד להודעה חדשה.
      מבמה צנועה זו אני קורא גם לשאר אוהדי בית"ר שקוראים כאן לתת לו את אותה תמיכה. אפשר לכעוס עליו שהוא לא משחק מספיק טוב, אבל אין שום מקום להטיל ספק באהבה ובמחויבות שלו לקבוצה. אני משוכנע שאם יש שחקן שכואב את המצב הנוכחי של בית"ר לא פחות מאיתנו, האוהדים, זה אבירם. להפוך דווקא אותו לחזות כל צרותינו זו כפיות טובה מדרגה ראשונה.

  • בני תבורי

    גיא,
    לא, מאז אכטונג בייבי אני לא ממש נהנה מהיצירה המוסיקאלית של יו 2, אבל נתתי את בונו כדוגמא למי שלמרות הפיכתו לסוג של אייקונה עולמית/חברתית, הוא לא שוכח מנין בא ולאן הוא שייך. מבחינתו יו 2 המציאו אותו ועל כך אני רוחש לו כבוד. יש עליו פוזה שלפעמים די בלתי נסבלת בעיני, אבל כשהוא עם הלהקה הוא אחד מהם ולא מעליהם.

    • איציק אלפסי

      בני,
      מזכיר קצת את סטיבי ג'י, לא?

    • גיא זהר

      בני, בעיני שניהם כפרסונות בלתי נסבלים (ווטרס בעיני הרבה יותר מוכשר)ומלאי חשיבות עצמית. מסכים להבחנה בין הסוליסט לחלק מקולקטיב אבל בשורה התחתונה אני תמיד משתדל להתייחס ליצירה בנפרד מהאומן, כי אחרת יש הרבה בילבולים (כמעט ככלל עדיף שיכתבו ויסתמו את הפה וסליחה על הבוטות). תומר, באמת יכולת לסבול את שטראובר בנתניה. יש שחקנים שאני מוכן לוותר מראש על שירותים מעבר לערך המוסף שלהם בבחינת, תודה אך לא תודה.

    • דובי מילר

      תבורי - אני חושב שבכמעט בכל להקה זה קורה. יש את זה שנמצא קדימה מתוך רצון ואת אלו שמעדיפים להיות עסוקים במוסיקה מאחור. ההתנגשות מתחילה כאשר יותר מדי אנשים נמצאים מקדימה.
      גם אני גדלתי כמובן על הפינק-פלויד ואחרי ה"חומה" עוד נהניתי מ-FINAL CUT שנראה ממש המשך טבעי.
      לגבי - U2, לדעתי השיא הוא "עץ יהושע", אחרי זה הם כבר הפכו גדולים מדי לטעמי.

  • סימנטוב

    תמיד העדפתי את גילמור ובכלל הגיטרה שלו לא לפחות חשובה מהנדריקס בעיניי.
    wish you were here אהוב עלי ביותר, הם עומדים במבחן הזמן בצורה מרתקת.
    בכל אופן צריכים את ביתר חזרה בקדמת הבמה.

  • תומר חרוב

    גיא, שטראובר עיצבן אותי לא פעם. בחצי גמר הגביע מול חיפה השתגעתי ממנו שהוא בזבז זמן בהארכה(אחרי שער שלנו בדקה ה90) במקום לנצח את המשחק.
    אבל שטראובר בא והפך את עצמו בזמן קצר לחלק מהמועדון, הוא מראה איכפתיות, מנהיגות ומתקשר הרבה עם הקהל. אפשר להגיד על שטראובר הרבה דברים(ואני עצמי אמרתי לא מעט), אי אפשר להגיד שהוא לא מכבד את המועדון שהוא משחק עבורו.

  • גיא זהר

    תומר, שמעתי על המעורבות של שטראובר עוד בימיו בהפועל ירושלים כשנכנס לפורומים של האוהדים ועדיין (ולמרות שבתור שוער בני יהודה שני פלופים שלו העלו אותנו לגמר), הוא מ-ע-צ-ב-ן. מסכים שלגילמור יש חלק ענק בפינק פלויד (ולא נקפח גם את חלקו של רייט זצ"ל) ונגינת הגיטרה שלו מלאת רגש אבל גילמור לא גאון ווטרס כן.

  • יאיר אלון

    כמה טוב שיש איציק...
    תענוג לקרוא.

    שבת שלום אחי! רואים אותך בטדי בשני? קיבלתי אפטר :-)

    • איציק אלפסי

      וודאי אחי, קבענו!

  • יואב

    ועדיין עם כל הכבוד העצום, אף אחד הוא לא סיד בארט.
    ושטראובר הוא דמות מקוממת.טראגית לקבוצתו, קומית ליריבה.

    • תומר חרוב

      התיאור הכי טוב ששמעתי על שטראובר. הוא באמת תופעה מעניינת.

    • סימנטוב

      סיד בארט יכל להיות אך הוא השתגע ונשאר (יצירתו) צעיר לנצח

  • צור שפי

    אתם יכולים לאסוף 11 אנשים אקראיים מהרחוב, להלביש אותם צהוב-שחור, לקרוא להם בית"ר ירושלים ואני אפחד מהם פחד מוות ואהיה בטוח שהם הולכים לקרוע אותנו. אין מה לעשות, יש תחושות חזקות שאינן נשענות על שום בסיס הגיוני ובכל זאת אי אפשר להתכחש להן. עובדה שבמשחק הראשון בינינו בבלומפילד השנה זה כמעט קרה. אני גם לא אוהב את ריבוי המשחקים בינינו, בליגה השבוע, ברבע הגמר בשנה שעברה, ברבע הגמר השנה, כמה כבר אפשר לנצח? בסוף הסטטיסטיקה הרי מדברת. לגבי פינק פלויד - הזמן שעובר משאיר אותי בעיקר עם הצד האפל, הלוואי והיית כאן ואמא לב האטום. בחומה כבר יש התנפחות מיותרת. לגבי U2 אני מסכים עם דובי שהשיא היה "עץ יהושע" אבל, קצת כמו במקרה של שלמה ארצי (אני מחייך כשאני מקליד את ההשוואה הזו) גם היום אני עדיין נהנה לראות אותם בהופעות. היחידים שנשארים אתי "מאז ולתמיד" הם כמובן לד זפלין.

    • איציק אלפסי

      צור, במשפט הראשון תיארת בדיוק את התחושה שלי- רק הפוך.
      אם יש דבר שמרגיז ומעציב אותי כאחד זה שגם בעונות שבהן הפער האיכותי היה באופן ברור לטובתנו הפועל הצליחו איכשהו לנצח אותנו. אין טובה יותר מהדוגמא של עונת 2007/08 שבית"ר עמדה לזכות באליפות והפועל נאבקה בתחתית- הגענו לבלומפילד כדי לחגוג וקיבלנו שלישייה.

    • צור שפי

      כן, אנחנו הכבשה האדומה שלכם (-:

  • גיא זהר

    אני מכיר את הבון טון לטעון שסיד בארט הגדול מכולם. אי אפשר בכלל להשוות, כפי שסימנטוב כותב, בין היצירה הבוסרית והמקסימה והנאיבית של פינק פלויד של בארט לבין פינק פלויד הבשלה והבומבסטית והחריפה של ווטרס. זה כמו להשוות בין הביטלס של 64 ללנון של 71.

  • יואב

    גיא זהר,
    לא מדובר בבון טון אלא בטעם אישי.הממתק הפסיכדלי הראשון של פינק פלויד(וגם אלבומי הסולו של סיד), הוא אחד האהובים עלי ורלוונטי ורענן עד היום(מה שאני לא יכול להגיד על חלק מתקליטי הפלויד).זה בלי להיכנס על ההשפעה הכוללת שהיתה לו על שאר חברי הלהקה.דארק סייד הוא פיסגת היצירה שלהם ואחת הפסגות בכלל(בכל כך הרבה אספקטים).
    זה אולי כמו להשוות את רבר בנד וריבולבר למה שבא אחרי...

  • שבי כהן

    איציק,

    ההיסטוריה תמיד, אבל תמיד, חוזרת על עצמה. רק הזמנים שהיא באה לביקור משתנים. היינו למטה, למעלה, למטה, שוב למעלה. עכשיו אנחנו למטה. זה ישתנה וזה חלק מהמחזוריות. הגלגל הזה לא עוצר. נדמה לי שאתה פעם הגדרת את החוויות שלנו, אוהדי בית"ר, כמסע על רכבת הרים תלולה במיוחד. וכמי שעברו כמה וכמה עליות וירידות (בעיקר בתור תושבי ההר...) אנחנו יודעים שבסוף כל ירידה באה עליה. נעבור גם את העונה-שתיים-חמש הקרובות.

    ובלי קשר - באמת הקריאה לרדת מהגב של ברוכיאן במקומה. זה אוכל אותי יותר מהמצב של בית"ר. בושה מה שעושים לבחור הזה. הוא עושה את המקסימום ונכון, זה לא זה. אז מה ?!?!? להגיד עליו שהוא לא מתאמץ? שבית"ר לא חשובה לו? חוצפה ובוגדנות ממדרגה ראשונה של אנשים שצועקים בגרון ניחר "באש ובמים". כמו שחשבתי כששתו ליואב זיו את הדם עם קשית - לא מגיע לאוהדים מסוגם שחקנים כאלה.

    שחקן שעולה למשחק ונותן 100% מעצמו ראוי לריספקט של הקהל. בלי קשר ליכולת (הוא לא טוב מספיק? שהמאמן יוריד אותו לספסל). לכן ליאור ראובן שנותן 120% ראוי לכבוד וסמואל יבואה שעושה טובה כשהוא משחק לא. לכן יואב זיו, עם כל המינוסים, היה ראוי לכל הכבוד מהקהל וטוטו תמוז, למרות הכישרון והיכולת - לא, וטוב שעזב.

    • איציק אלפסי

      שבי ידידי, חותם על כל מילה. במיוחד מה שכתבת על אבירם. גם לי זה הזכיר את הסיפור המאוד עצוב עם יואב זיו ויש לי חשש שזה עלול להיגמר באותה צורה. כמו שכתבת- לא מגיע לאוהדים כאלה שחקנים מהסוג הזה, וזו התחושה איתה יצאתי מטדי ביום שלישי בלילה.

  • בני תבורי

    את הדוגמא של בונו נתתי כמי שאני מעריך את המסירות שלו ללהקה שממנה צמח, לא כגדול או קטן יותר מרוג'רס. הרי גם הוא היה יכול לפצוח בקריירת סולו ולהתכתש איתם על זכויות. החברים האלה נשארו יחד גם כשבונו הפך למפלצת תקשורתית. אני לא רוצה להכנס לדיון באשר ליצירה של יו 2 מול פינק פלויד ראשית כי אני לא מבין בזה מספיק ושנית כי מדובר בעניין של טעם. רוג'ר ווטרס הוא מוסיקאי ענק שלא היה מגיע לשום מקום בלי גילמור לידו, בדיוק כמו שבונו לא היה מצליח בלי הקצה. ההבדל בניהם נעוץ בעובדה שבשלב מסוים רוג'רס רצה למשוך לכיוון אחר ומכאן העסק רק החל להדרדר.

  • גיא זהר

    מקבל יואב פשוט אצל הרבה קובעי טעם (מטעם עצמם?) יש בון טון להעצים את בארט. לגבי ווטרס לעומת בונו מסכים שהאהדה היא בעיקר עניין של טעם למרות שאף אחד לא יכול להשוות ביניהם כתמלילן אם כל הכבוד לבונו. ושוב, אני שמח שווטרס פירק את החבילה גם ככה פינק פלויד הפכו גדולים מדי. ללהקה אין תכלית מעבר לכעשר שנות קיום, מה שיהפכו להיות גוויות כמו הסטונס

  • עומר ב.

    איציק ,מעניין אותי למה אתה כועס על אבוקסיס הרי לפי איך שאני הבנתי את הסיטואציה הקהל שלכם פחות או יותר זרק אותו
    מהקבוצה אחרי שניסה לגבות את גוטמן בתקשורת?
    לדעתי הוא היה נשאר בביתר אם זה היה תלוי בו

    • איציק אלפסי

      עומר, האמת היא שלא הייתי בארץ רוב אותה עונה והייתי די מנותק (האינטרנט עדיין לא היה אז כמו היום), כך שקשה לי להעיד מה בדיוק הייתה האווירה בטדי. אני יודע שהיו לו קונפליקטים עם הקהל באותה עונה, לא ברור על איזה רקע. ייתכן וכאשר הוא התחיל להבין לאן הרוח נושבת עם זאבי ושות' הוא התחיל להכין את הקרקע לעזיבה.
      בכל אופן, זו לא הסיבה שאני חש כלפיו כעס עד היום. שחקנים גדולים ממנו, מי יותר גדול מאורי מלמיליאן, עזבו את בית"ר. ועדיין, תמיד נשארה להם פינה חמה בלב למועדון ולאוהדים.
      אבוקסיס, מרגע שחצה את שער הגיא מערבה, שכך לגמרי את השנים שלו בירושלים ולכלך בכל הזדמנות על המועדון והקהל (מאז שפרש הוא קצת הרגיע עם זה). מבחינתי רגע השפל הכי גדול היה הצורה בה הוא חגג בהתרסה את אותו ניצחון בעונה שבה כמעט ירדנו ליגה.

Comments are closed.