אנשים טובים באמצע הדרך

בתוך כל הרעש והמהומה של סופ"ש האחרון היו שניים שהצליחו לגרום לי למעט קורת רוח והתרגשתי בכנות בהצלחתם.

In כללי

בתוך כל הרעש והמהומה של סופ"ש האחרון היו שניים שהצליחו לגרום לי למעט קורת רוח והתרגשתי בכנות בהצלחתם.

הראשון הוא מאמן הפועל ראשל"צ ניסן יחזקאל.

עד המחזורים האחרונים לא עקבתי העונה מקרוב אחרי הליגה הלאומית כך שאודה שלא הכרתי את האיש.

ביום שישי האחרון, בעודי מנמנם את שנת הצהריים החביבה עלי והטלוויזיה פתוחה על שידורי הליגה הלאומית, שמעתי מתוך שינה ראיון קצר שנערך איתו לפני המשחק.

יחזקאל נשאל לדעתו על הקיזוז שאיפשר למעשה לקבוצתו לחזור למאבק העליה במשחקי הפליי-אוף (ואף לעלות בסופו של דבר).

הוא השיב שלמרות שהוא עצמו הרוויח מאוד מהקיזוז, כאמור, השיטה הזו אינה ספורטיבית והוגנת ואם הפועל כפ"ס (יריבתו הישירה אני מזכיר) לא תעפיל בסוף היום לליגת העל יהיה בכך חוסר צדק וליבו יהיה איתה.

הזדקפתי מייד ובהיתי במסך בפה פעור. המום.

בסוף המשחק שמעתי את יחזקאל מתראיין שוב.

הצניעות הכנה, הביישנות, שבה קיבל את המחמאות שהורעפו עליו בעקבות ההישג המרשים של קבוצתו שבו את ליבי.

אבל מה שקנה אותי יותר מכל היתה העובדה שהאיש הראשון לו בחר להודות היה, מכולם, מנהל האצטדיון.

ואז ניגש אביו בדמעות לנשק אותו ובתו הצעירה נעמדה מחובקת לצדו.

*

האיש השני הוא מאמן וויגאן האנגלית רוברטו מרטינז.

יש סמליות נהדרת בכך שמה שהשאיר בסופו של דבר את וויגאן בליגה היה הניצחון הדרמטי על ווסט-האם בשבוע שעבר.

כי אם יש שני הפכים מוחלטים בכדורגל האנגלי אלו הם אברם גרנט ורוברטו מרטינז.

מרטינז פילס את דרכו למשרת מאמן בכיר באיטיות ועקביות- הוא החל את דרכו בעונת 2007/08 בסוונזי, שהייתה אז בליגה השלישית, העפיל איתה בסיום אותה עונה לליגה השנייה לראשונה מזה 24 שנים ואחרי עונה מוצלחת נוספת מונה למאמן וויגאן.

וויגאן שלו חטפה בשנתיים אותה הוא מאמן לא מעט תבוסות כואבות (תשיעייה מטוטנהאם, שמינייה מצ'לסי) וגם אחריהם התייצב האיש מול המצלמות וביישוב הדעת, יושר והגינות מעוררי התפעלות לקח אחריות על עצמו, לא התחמק ולא האשים אף גורם אחר.

בכל פעם שאני שומע אותו אני מוקסם מהאיש, הוא פשוט משדר משהו כנה ואמיתי.

מה גם שלמרות שהקבוצה שלו הסתבכה כבר משלב מוקדם של העונה בתחתית הוא המשיך להתעקש על הכדורגל החיובי והיצירתי שמאפיין את הקבוצות אותן הוא מאמן.

הסיפורים היפים האלה של ניסו מראשון ורוברטו מספרד הם הוכחה קטנה ומתוקה למשהו שאני מאוד מאמין בו- להיות בנאדם זו לא רק הדרך הנכונה להצליח בחיים, זו גם הדרך בעלת הסיכוי הגבוה ביותר.

*

את אחד הסיפורים מעוררי ההשראה שקראתי מצאתי בספרו של לאנס ארמסטרונג. הוא מספר שם על חבר שלאחר אירועי ה-11 בספטמבר היה כל-כך מזועזע ובער בו לעשות משהו. אלא שהאיש עמד נבוך מול האירועים הגדולים והעצומים ממנו וחש קטן וחסר אונים.

זה זמן מה הוא הבחין בקשייהם של התושבים המבוגרים ברחוב בו הוא גר כשהם חוזרים עמוסי שקיות מחנות המצרכים הממוקמת במרחק מה.

ואז הוא החליט לעשות משהו פשוט:

הוא רכש והתקין מכספו ספסל ציבורי והציב אותו באמצע הרחוב כדי שאותם מבוגרים יוכלו לעצור בדרך ולנוח לרגע קט.

גם אני אולי מאוד הייתי רוצה אבל אינני יכול לשנות את העולם.

אבל הבלוג הזה הוא הספסל שלי.

כמו שניסתי להביע בפוסט הקודם ממקום מאוד עמוק- הטונים הצורמים שמלווים את החיים שלנו כאן מפריעים לי מאוד.

בבלוג הזה שמתי לעצמי למטרה להראות שאפשר גם אחרת- לשמוע ולנסות להבין, גם אם לא לקבל, את דעתו של האחר, גם אם זו רחוקה מאוד משלי ומעוררת בי רגשות עזים.

לא אתן שהוא יהפוך לגרסה האינטרנטית של יציע-העיתונות.

לכן אני מודיע שמעתה ואילך כל תגובה שתחרוג מהדציבלים שאוזני מסוגלת לקלוט, בלי קשר כלל לתוכנה, תימחק ברגע שאבחין בה בלי הסברים ובלי התנצלויות.

הבלוג הזה הוא תחביב, לא מעורבים בו שום שיקולי רייטינג ואין לי בעיה אם בעקבות כך תרד כאן כמות התגובות באופן משמעותי.

מי שרוצה גם מוזמן להיעלב. כמו שאני לא נכנס לבית של מישהו ומתחיל לצעוק, לא משנה כמה אני חושב שאני צודק, כך לא אתן לאחרים לעשות זאת אצלי.

אנא קחו זאת לתשומת לבכם. תודה.

27 Comments

matipool 23 במאי 2011

איציק – גם אותי מאמן ראשל"צ הקסים כשראיתי אותו ערב המשחקים ( נדמה לי שזה היה בחדשות הספורט שממש במקרה יצא לי לראות ) בהגינות שלו ובסגנונו .
חוץ מזה – פוסט יפה , מדויק ונכון .

איציק אלפסי 23 במאי 2011

והנה עוד משהו קטן לחמם בו את הלב (באדיבותו של ידידנו אריגיא)- יציע אוהדי החוץ אתמול בוילה פארק:
http://rutube.ru/tracks/4457919.html?v=a56bfeda32620ead0cc3510aba33e051

גיל מזימבבואה 23 במאי 2011

איציק ברשותך סיפור קטן על מרטינז. במהלך הגביע העולמי הלכנו כמה חברה לקזינו ביהונסבורג, התיישבנו בשולחן הבלק ג'ק של הקלים (50 דולר) ולידנו הוא ואשתו היפה. אחד החברה זיהה אותו והתחלנו לדבר. הוקסמנו מהפתיחות והנכונות שלו לשתף פעולה. שאלנו אותו אם הם מתכוונים לרכוש מישהוא הוא אמר איזה שם שאני לא זוכר אבל מה שאני כן זוכר שהוא אמר שאם אלכס פרגסון יהיה למכירה הוא קונה אותו מחר.

איציק אלפסי 23 במאי 2011

אחלה סיפור! אני שמח להיווכח שלא טעיתי בתחושותיי לגבי האיש.

B. Goren 23 במאי 2011

איציק, גם אני ראיתי את הראיון המדובר ביום שישי ונידהמתי. מיד נזכרתי בראיונות של גוטמן לאחר שזכה בשנה שעברה שעברה באליפות (*) ובהתפתלויות שלו כל אימת שנשאל האם לדעתו הקיזוז ספורטיבי. איזה הבדל!

ובענין החלק השלישי בפוסט: תבורך על הגישה.

רפאל 23 במאי 2011

כל אחד רשאי להחזיק בדעות משלו בנוגע לפורמט הקיזוז.
מי שרואה ספורט אמריקאי יודע בוודאות שזו שיטה לגיטימית ומקובלת
שבמקרה שלנו גם נותנת יתרון עצום למי שהשיגה את המאזן הטוב בליגה.
ככל שתצטיין במהלך העונה הסדירה, כך תקבל בונוס בפלייאוף- ההבדל הוא שבמקום לסיים את העונה מול קבוצות לא קשורות מתמודדים עם היריבות הישירות שמשחקות בד"כ על יעדים דומים.

יריב 23 במאי 2011

אני חייב לומר שאני לא רואה פסול בעצם שיטת הפלייאוף. זה אמנם מגדיל את הסיכויים של הקבוצות השנייה-שלישית-רביעית לזכות, אבל לא במידה מופרזת לדעתי. עם זאת, ההחלטה המגוחכת לעגל את מספר הנקודות היא בדיוק זה – מגוחכת (אם מישהו נבהל מחצאים, אפשר היה להגדיר שבפליאוף מקבלים 0-2-6 נקודות במקום 0-1-3).

איציק אלפסי 23 במאי 2011

עם הפליי-אוף אין לי בעיה, זו שיטה לגיטימית שמצריכה את הקבוצה שזוכה באליפות להוכיח את עצמה נגד יריבותיה הישירות.
הבעיה היא עם הקיזוז והפיינל-פור שמאפשרים לקבוצות שלא היו הטובות ביותר לאורך העונה לזכות באליפות בזכות התעלות נקודתית.
בשביל מתח ודרמה וסיכוי לקבוצות הקטנות או הפחות מוכשרות להנות מטעמו של תואר יש את מפעלי הגביע שאני מאוד מחבב. באליפות אמורה לזכות הקבוצה הטובה ביותר.

יריב 23 במאי 2011

אבל מה היא השיטה בליגת הכדורגל אם לא הוספת שלב בו הקבוצות מתמודדות עם שאר הקבוצות בעלות יומרות לאליפות (ובצד השני, חששות מירידה)? בעצם זה שלב בתים אחרי הליגה, בו כל קבוצה מקבלת בונוס. אם היו מוחקים את הנקודות, רק שומרים את החלוקה (פליאוף עליון ותחתון, את האמצעי אפשר לבטל מבחינתי) זה היה עדיף? ואם לא, למה סדרות פליאוף קבילות ובתי פליאוף לא?

רפאל 24 במאי 2011

לא הבנתי מה בדיוק הטיעון של השוללים את הקיזוז אבל פלייאוף במתכונת סדרות למשל.
עמדתי זהה ד"א, אבל בניגוד לאחרים- אין לי בעיה להסביר זאת:

– מבחינתי ההתמודדות האחרונה על התואר חייבת תמיד להיות בין שתי היריבות הישירות.

– בשיטת סדרות ואופי המשחקים הנגזר מכך תינתן לכל קבוצות הליגה יכולת להתבלט ולהתקדם משמעותית הן בפן המקצועי והן בפן הכלכלי/שיווקי.
זו בדיוק הבעיה שיש בליגות היום. הן בעיקר הצגות של 3-4 קבוצות קבועות כאשר היתר נמצאות על תקן בובות, בהן סימפטיות וגם מיותרות.
הקיזוז לא משנה את המצב הנתון. הוא יוצר מתח אולם בעיקר בין המועדונים המבוססים בלאו הכי. לא חושב שאף אחד רואה מועדון מחוץ ל 4 הגדולות מתמודד ברצינות על התואר גם במתכונת הזו.
לעומת זאת, בפלייאוף סדרות באמת הכל אפשרי וקבוצה אנדרדוגית לא חייבת אפילו לנצח, אבל היא בהחלט תדע להסיק מסקנות ויהיה באפשרותה להתחזק איפה שהיא צריכה ויהיה לה יותר סיכוי להשגת האמצעים הדרושים.
זה שינוי מהותי, לא אסתטי. זה צריך להיות העניין.
מתברר שמעט מאוד מאוהדי ופרשני הכדורגל מכירים במציאות הזו ובסוגיות הנלוות. זה מאוד מאכזב אבל בעיקר מביך.

יריב 24 במאי 2011

עמדתי שלי נגזרת מהתפיסה שהפורמט האידיאלי צריך לתת עדיפות גדולה, אך לא מוחלטת, לקבוצות החזקות. כמובן שאני רוצה שקבוצה טובה יותר תהיה בעלת סיכוי טוב יותר לזכות, אבל אני לא רוצה שקבוצות חלשות יחסית (בהקשר זה, מכבי ת"א לעומת מכבי חיפה, למשל) תהיינה חסרות סיכוי. מבנה פליאוף סדרות הוא הרבה יותר מדי מקרי בכדורגל, בגלל שהמקריות בכל משחק עצומה (כלומר, הרבה פעמים הקבוצה החלשה מנצחת). זו, אגב, תולדה של מיעוט השערים, ותופעות דומות קיימות בפוטבול ובייסבול, אבל הרבה פחות בכדורסל וכדוריד. שיטת הפליאוף בליגה הישראלית היא סיפור אחר, היא משאירה את הקבוצות המצטיינות עם עדיפות ממשית, אבל נותנת יותר סיכוי לקבוצות חלשות (שיכולות להצליח במשחקים בודדים ולזכות). בבלגיה יש שיטה דומה, ושם אפשר היה לראות דברים קיצוניים למדי השנה, אם אינני טועה. אני לא מתכוון להביע העדפה למבנה המסורתי או לפליאוף כזה, אבל שניהם נראים סבירים (מה שלא נראה סביר, העיגול, כבר ציינתי).

לגבי הנקודות של רפאל,
אני לא רואה סיבה שהאליפות תוכרע במשחק בין שתי יריבות. לא הסברת למה, אבל אני רק אציין שזו השיטה שדוחקת ל"שתי היריבות הישירות". כלומר, אין שום סיבה ברורה, בעיני, שתהיינה דווקא שתי יריבות. שיטת גביע (גם עם סדרות), עם זאת, יוצרת בעיות כתוצאה מ"אי-טרנזיטיביות". לעתים קבוצה א עדיפה על ב, ב על ג ו ג על א (במפגשים ישירים). במצב כזה שיטת גביע תכריע על ידי ההגרלה איזו קבוצה תזכה. מצבים כאלו קורים לא מעט.
אני לא רואה למה שיטת סדרות תאפשר לקבוצות להתקדם יותר באופן מקצועי, פשוט לא רואה את הקשר. לגבי העניין השיווקי, זה מאפשר התקדמות רבה לקבוצות המגיעות לשלבים הגבוהים, אבל מבנה ליגה נותן התקדמות רבה לקבוצות המסיימות במקומות הראשונים/הקרובות למקום הראשון. לא יודע למה אחד עדיף על השני.

נקודה שלילית בשיטת הליגה, הקשורה לעובדה שלא מכריעים בה רק את האליפות (ירידת ליגה, כרטיסים למפעלים האירופיים ומענקים) היא שהשיטה הקיימת משאירה משחקים חסרי חשיבות לחלק מהקבוצות.

רפאל 27 במאי 2011

חבל שתגובתה זו נרשמת רק עתה, כאשר אין סיכוי שתיקרא.
בכל זאת, למען הפרוטוקול הבלתי נדלה של האינטרנט, הדורות הבאים ואם שמעון פרס בסביבה, אז גם למען השלום:

איציק,

שיטת הקיזוז בישראל אומרת ש 75 אחוזים מסך הנקודות בעונה מושגים ב2 הסיבובים הראשונים. הרבע האחרון בלבד מושג בפלייאוף מול 5 היריבות החזקות שמס' הנקודות שלהם היה הגבוה ביותר בליגה.
בבלגיה שם משחקים 2 סיבובים הפרופורציה היא 40 אחוז בפלייאוף ו 60 אחוז בעונה. בשיטה הישראלית, קבוצה במצב של סטנדרד לייז' בפיגור 15 מגנק ו 16 מאנדרלכט לאחר העונה הסדירה בשום אופן לא היתה זוכה להגיע למשחק אחרון בו ניצחון שלה מבטיח לה אליפות.

26 מתוך 30 נקודות אפשריות זה יפה מאוד. יתרה מכך, אחוזי הצלחה כאלו במשחקים מול היריבות הישירות שכל משחק הוא על תקן משחק אליפות ( למעט המשחק הראשון בחוץ מול אנדרלכט שסטנדרד באו עם מלא שחקני ספסל כי שמרו את הכוחות לגביע ולא האמינו )- זה חתיכת הישג פנומנלי.
השיטה הבלגית הבטיחה לפחות 2 משחקים סופר ענקיים מידי מחזור משחקים בפלייאוף ובערב המחזור השלישי בו ראינו 5 קבוצות בפער של עד 4 נק' אחת מהשניה וכפי שנאמר, כל המשחקים הם בינם לבין עצמם!
בפורמט הסטנדרטי של 2 סיבובים וזהו הנהוג ברוב אירופה, מוקדם מאוד בעונה היה ברור שהאליפות תוכרע במירוץ בין אנדלרכט לגנק שכמובן יתחשבנו מי תפסיד פחות נקודות לקבוצות לא רלוונטיות.
מועדונים גדולים ותחרותיים כמו סטנדרד לייז' וקלאב ברוז' היו יכולים להשתכשך בים הצפוני הקריר כבר בחודש נובמבר, אפילו לפני.
במקום זאת היה אינטנסיביות עד הרגע האחרון של העונה הסדירה כאשר כל שבוע מגיעים לשיאים חדשים של מתח והתרגשות- הסוף כמובן ידוע:
משחק עונה בין שתי המתמודדות על התואר.

אז מה בכל זאת הבעייה עם הקיזוז:
– הוא לא באמת מאפשר לקבוצות הביניים סיכוי להתחרות על האליפות.
– מכיוון שהתוצאות במהלך העונה נותנות משקל של 60 אחוז מהסך, וגם הפלייאוף הוא במתכונת של מירוץ יציבות, הרי שלמועדונים עם הכי הרבה כסף יש יתרון מכריע, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו או להתגבר עליו.

בשורה התחתונה הקיזוז מבטיח שתהיה כמות כלשהי של משחקי עונה, תלוי כמובן בתוצאות. אולם הסבירות נשארת נמוכה עד בלתי אפשרית לכך שמועדון בסדר גודל בינוני יוכל למשוך לאורך זמן באופן אקטיבי במאבק האליפות.
החסרון הגדול ביותר, בדומה לדינאמיקה הקבועה של הליגה- בסופו של יום, כולם תלויים מאוד ביכולת של הקבוצה או הקבוצות העשירות.
אם מישהו קורע את כולם ומתקדם בקצב של כ 75 אחוזי הצלחה או יותר, אז גם יכולת שיא של כ 60 אחוז מקבוצה קטנה יחסית לא תשאיר רושם רב.

איך שלא נסתכל על זה- ברגע שקבוצה לא מצליחה לשכנע את ציבור אוהדי הכדורגל שהיא משחקת על מטרות מעניינות שהן אקטואליות וברות השגה מבחינתה, אז אין חשק או סיבה לצפות בהם. זו אמת שלא ניתן לערער עליה. לך תשכנע את הטלוויזיה אח"כ לשדר משחקים ממרכז הטבלה בין קבוצות סימפטיות כאלה אבל שאינן הולכות לשום מקום, לא בקרוב, לא אף פעם.

ברגע שיש לך פלייאוף בסדרות ומחליטים נניח ש 8 קבוצות מעפילות לשלב הזה- אז בעצם משנים את האנטומיה של הליגה. בני יהודה יכולה לחלום להיאבק ראש בראש על האליפות גם אם תשיג בחצי הראשון של העונה בכ 40 אחוזים. ובואו לא נשכח שהכל משתנה, גם נקודת המבט של היריבות.
לשחק מול הפועל פתח תקווה או, נתניה או אשדוד זה כבר לא אותו סיפור משעמם. אלה מועדונים שרוצים גם להיות שם באור הזרקורים ולהיאבק על מקום באירופה ומיקום טוב לקראת הפלייאוף, שם הם תלויים בעצמם ולא במאזן בלתי ניתן להשגה של קבוצה בעלת מזומנים רבים יותר בהפרש ניכר.

בצורה הזאת מביאים אוהדים למגרש. כבר אין משחקים משעממים. כל תוצאה טובה מול מועדון מהטופ הוא בפוטנציאל הצהרת כוונות לקראת ההמשך. מכל כישלון אפשר ללמוד לשנה הבאה, ולא סתם בדיבורים שאין להם שום תוקף כמו היום.
יש לך ליגה שכל קבוצה בה אטרקטיבית בפני עצמה ומשחקת על מטרות משמעותיות וראליות ולא נמצאות בה ע"מ שיהיה לחיפה ויתר הגדולות נגד מי לקחת אליפות.
השאלה אם הציבור מספיק חכם בשביל להבין זאת.
דעתי החד משמעית היא שאוהדי הכדורגל, בגדול, טיפשים מידי בשביל להבין דבר מתוך דבר וכאן כל חזון יפה על עתיד הספורט מתנפץ, למרות כמה בלוגים נחמדים של אנשים טובים.

גדעון 23 במאי 2011

איציק, כל הכבוד.
אני חייב לספר לך משהו קטן. לפני מספר שבועות כתבת פוסט נהדר על ברוכין ואוהדי ביתר. ממש אוהבתי את מה שכתבת וגם כתבתי על כך תגובה. הגבתי על הדברים שלך בלבד, אני לא יודע איך אבל משהו (שאני לא זוכר את שמו) החליט להגיב לדברי בגסות. האמת היא שהרגשתי נבוך מאוד ומאז החלטתי שאני לא כותב תגובות יותר.
אני מאוד מודה לך שאתה מאפשר לי לחזור להגיב. אחרי הדברים של תומר סיני בערוץ הספורט ועוד אנשים כמו יו"ר אשקלון אני לא באמת מאמין שיכול להיות כאן דיון רציני לגבי כדורגל, אבל לפחות כאן יהיה אפשר לעשות את זה.
תמשיך לכתוב! ושוב, תודה רבה!

איציק אלפסי 23 במאי 2011

גדעון, ראשית תודה לך. מרגש אותי מה שכתבת ובדיוק כדי למנוע מצבים מהסוג שאתה מתאר כתבתי את הדברים.

שבי כהן 23 במאי 2011

איציק – כל הכבוד על הגישה!

כמו גדעון, גם אני נמנעתי הרבה פעמים מלהגיב, בעיקר בזמן האחרון, בדיוק מהסיבות שציינתך. אני בטוח שאנשים יפנימו שעבורך הבלוג הזה הוא תחביב ועבורנו, העוקבים באדיקות, הוא מפלט נעים ומהנה ביותר מתלאות היום, מקום שבאים ליהנות בו ולא לסבול, לכעוס או להתעצבן מטוקבקיסטים מתלהמים.

תודה לך!

ניינר 23 במאי 2011

איציק, קיזוז של תגובות מכוערות יתקבל בהבנה

יוסי האדום 23 במאי 2011

אתה כותב נפלא בדרך כלל, אבל היום ריגשת אותי במיוחד.

תומר חרוב 23 במאי 2011

חותם על כל מילה.

גורדיטו 23 במאי 2011

תבורך על הגישה אלפסי. אני חושב שכולנו יודעים מי הם רמי הדציבלים ומזהמי האוויר בבלוג הזה ובאמת היתה תקופה שלא היה כל כך נעים להכנס אליך הביתה :). אתה גם צודק שאתה לא חייב לאף אחד הסבר על הסיבות שבעטיין אתה זורק מישהו החוצה.
מי שלא רוצה להיות כאן, וולקאם!

איציק אלפסי 23 במאי 2011

"מי שלא רוצה להיות כאן, וולקאם!"
אהבתי :) אין על שייע!

ניר 23 במאי 2011

כל הכבוד על המדיניות החדשה לגבי הטוקבקים, והלוואי שהאתרים הגדולים ילמדו ממך (ומשאר האתרים הגדולים בעולם) ויפסיקו לתת פלטפורמה חינם לכל מופרע.

הופ 23 במאי 2011

חזק ואמץ איציק.

אסטריקס 23 במאי 2011

איציק,
אני מאד אוהב את הבלוג שלך, ולדעתי אתה כותב מעבר לרמת התחביב, אתה כמו בעל מקצוע עם ידי (אצבעות) זהב.
אני מסתכל על המגיבים מעליי בוא נקרא להם הרוב הדומם, או במקרה דנן, הפחות מתלהם ואני שמח שרבים ואני בינהם מרגישים מדי פעם צרימות ואי נעימות מאופי התגובות.
אבל לא צריך להפוך את האינטרנט לאולם בית המשפט, אני דווקא אוהב כאשר בבלוג ובדהבזר מופיעים פוסטים שחורגים מעבר לספורט ומתעסקים גם בנושאים שוליים אפילו אם לפעמים מורגשות הרבה אמוציות באוויר.
סהכ כאדם נטול טלוויזיה כבר הרבה שנים גם לנו מגיע להתעדכן מה קורה בארץ ובעולם :)

איציק אלפסי 24 במאי 2011

ראשית, תודה על המחמאות.
אני בהחלט מסכים איתך ובכוונתי להמשיך ולעסוק כאן מעת לעת גם בנושאים אקטואליים שלא קשורים ישירות לספורט. אני רק מעוניין שגם הדיון בנושאים האלה יהיה ענייני ומכובד.

גיסנו 24 במאי 2011

איציק,
אני עוד עלול לחשוב שהרציונל השתלט על הרגש.
אבל אני אשמור לעצמי את הזכות לצעוק לך בבית :)

איציק אלפסי 25 במאי 2011

גיסנו, אני רואה שלא הסברתי את עצמי היטב בשיחתנו האחרונה ביום העצמאות :)
זה לא הרציונל שהשתלט על הרגש – זה הרציונל של הרגש.

צור שפי 24 במאי 2011

יפה מאוד. אפשר לקרוא להחלטה שלך "גישת הדמוקרטיה המתגוננת".

Comments closed