החיים תותים (יום בווימבלדון)

"אני רואה את מגרשי הדשא היפהפיים האלה פרוסים לפני ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה: ווימבלדון, אני בפאקינג ווימבלדון!"

ווימבלדון, 29 ביוני 2009, 9:30 בבוקר

כבר ברכבת, כשאני מזהה מרחוק את המתחם המפורסם ב- SW19 יש לי פרפרים בבטן. אני נזכר איך בתור ילד הייתי מבלה כל קיץ שעות מול הערוץ הירדני ובוהה בבקר, אדברג, גראף, נברטילובה ושות' מתרוצצים על מגרשי הדשא המבהיקים. ווימבלדון ומרקו, על זה גדלתי, ועכשיו אני הולך למצוא סופסוף את אמא.

בכניסה למתחם אני פונה לסדרנית ומבקש לדעת היכן מצטרפים לתור של אלו בלי הכרטיסים. היא מסמנת לי עם היד, "ישר! ישר!", ומוסיפה, "חמש דקות הליכה מכאן". בדרך לנקודה אני מתחיל להבין את גודל הברוך, מסתבר שכל הדרך הזאת היא התור עצמו! זאת ועוד, אני בכלל גם לא מצליח למצוא את הקצה שלו.

לבסוף אני מגיע לפארק גדול שהוא למעשה שטח כינוס של כל המצטרפים החדשים לתור. שם אני מקבל את המספר המאוד לא מעודד – 10520. הסדרנית ממליצה לי באדיבות למצוא איזה פינת צל ולהרגיש בנוח ומוסיפה: "אני מניחה שאתם שהגעתם עכשיו תיכנסו בסביבות חמש".

האינסטינקט הראשוני שלי זה לעשות יו-טרן חזרה לסאות'המפטון ואולי להציל עוד משהו מהיום הזה. בסוף אני מחליט להישאר – אם כבר הגעתי עד כאן  וכו'.

10:00

הפארק נראה כמו גן סאקר ביום העצמאות רק בלי המנגלים ואני מנסה להבין איפה לעזאזל התור כאן בכלל?

"כאן אדוני",
"זה לא נראה כמו תור",
"אדוני אתה בתור!"

אני מנסה להתחכם:
"מי אחרון?"
"אתה אדוני".

בסוף אני קולט את הרעיון – מסתבר שאתה פשוט יושב ומחכה כאן בשדה עד שאחד הסדרנים קורא לקבוצה שלך ומוליך אותה לתור. העובדה שכולם כאן ממוספרים גם מונעת ממני את האפשרות לקצר הליכים.

אני מוצא לעצמי איזה פיסת דשא, מדמיין עצמי בגן-סאקר באמת, ומנסה להרגיש כמו בבית. בזווית העין אני קולט איזה בחורה צעירה עם מטפחת כיסוי-ראש שנראית כמו אחת מאותן אלו שהבחורות הנשואות אצלנו בארץ שמות. זה משעשע אותי שהאנגלייה רואה בפריט הארכאי הזה אמירה אופנתית, גם אם זה אולי עוזר קצת עם החום. מה שכן, בינתיים אני קולט את הבחור שלצידה מעיין בספרון קטן עם אותיות שנראות לי מוכרות מאיפשהו. בטאקט של פיל אני שואל אותם" – תגידו, אתם יהודים במקרה?"

ואכן אני לומד שמדובר בזוג צעירים יהודים מארה"ב שהתחתן לא מזמן (ומכאן כיסוי הראש) ועכשיו הוא מתרמל באירופה בסוג של ירח-דבש. החבר'ה שולטים בארץ ומסתבר שהבחורצי'ק אפילו למד שנה בישיבה בבית-שמש.

מעולם בהיסטוריה של ווימבלדון, ואני חותם על זה, לא התארחו ב- SW19 שניים, באותו היום, ששמעו בכלל על עיירת הפאר שבין צרעה לאשתאול, שלא לומר אפילו בילו שם תקופה מחייהם!

"מי אחרון?" (התור לווימבלדון)

12:00

התור מתקדם מהר משצפינו ומצב-הרוח עולה בהתאם. מפה לשם אני גם מתיידד עם זוג צעירות גרמניות. בניגוד לגברים הגרמנים, הנשים הגרמניות מאוד חביבות- פתוחות וחמות. הבנות, אגב, ממש לא נראות גרמניות וכשאני מספר להן שאני מישראל אחת מהן צוחקת ומספרת שבדיוק בשבוע שעבר שאלו אותה בכניסה לאיזה מועדון בלונדון אם היא ישראלית – צחוקים בתור לווימבלדון- ביינישי"ם מבית-שמש וגרמניות שנראות בכלל כמו ישראליות.

בלהט השיחה והקומונה הקטנה שייצרנו לעצמנו אנחנו לא שמים לב שלא זזנו מהמקום כבר איזה חצי-שעה. כשאנחנו מנסים לברר מה קורה מבשרים לנו בחגיגיות שהמתחם מלא ומעכשיו הכניסה היא על בסיס אחד יוצא-אחד נכנס "וזה יכול לקחת חצי שעה או ארבע שעות וחצי". מה שהכי מתסכל זה שאנחנו ממש קרובים למתחם ואפילו יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים והקריאות מהמגרש המרכזי- מה שגורם לי להרגיש קצת כמו משה רבינו על הר נבו – הביני"ש מבית-שמש מבסוט על הדימוי.

14:30

שעה ומשהו אנחנו תקועים באותה נקודה כשפתאום אני מזהה תכונה בקצה התור. אני ניגש מייד לרחרח ואם אני מבין נכון אז הסדרנים מציעים למכירה מס' כרטיסים למגרש מס' 1.

עכשיו, כאן חשוב לציין, כשאתה בא לווימבלדון אתה חולם רק להיכנס לאחד המגרשים הצדדים, המגרש המרכזי ומס' 1 הם מגרשים שנמכרים חודשים ולפעמים גם שנים מראש וכרטיסים אליהם בשוק השחור מוצעים במחיר התחלתי של 700 פאונד. אלא שלעתים נדירות צופים שיוצאים מוקדם מחזירים את הכרטיסים והם נמכרים לאנשים בתור, סיכוי של אחד ל… והסיכוי הזה נפל לפתחי!

בעוד שאר הממתינים בתור מתלבטים האם לשלם את המחיר היקר יחסית (50 פאונד, בניגוד ל- 20 שעולה הכרטיס למגרשים הצדדיים) אני לא מתלבט בכלל וקופץ על המציאה, כמו שאומר זה עם המגפון שבא ביום שישי עם הטנדר של האבטיחים לשכונה – "אל תגיד ראינו, חבל שלא קנינו!" ובאמת, להיות באחד המגרשים המרכזיים בווימבלדון זו הזדמנות של פעם בחיים. רק חבל שגם הסדרן חושב כך ומחזיר אותי אחורה למקום שלי בתור.

בעיניים כלות אני רואה איך מעט הכרטיסים האלה ששווים זהב נחטפים, אני מבין שאין סיכוי שעד שאגיע לקצה התור יישאר משהו. ואז לפתע אני שומע מישהו צועק מקדימה – "יש פה מישהו לבד?"
'לבד?!'
'לבד' זה השם השני שלי!
אני קופץ מייד, דוחף ומתייצב מקדימה. שם אני פוגש את ג'ואי – מסתבר שמוכרים את הכרטיסים רק בזוגות וג'ואי מחפשת נואשות שידוך. ג'ואי נראית צנועה וחסודה כלבבי ואני מייד נענה להצעה.

חמש שעות אחרי שראיתיו לראשונה אני נכנס בשערי המתחם המפורסם כל-כך ב-SW19  ומייד ממהר לבדוק בלוח הגדול בכניסה מה קורה עם המשחק של דודי סלע שלנו. להפתעתי ושמחתי אני מגלה שלא הפסדתי כלום והמשחק בדיוק אמור להתחיל במגרש מס' 3. אני נפרד לעת עתה מג'ואי, שלא מבינה בכלל איך אני מוותר על מושב מסומן במגרש מס' 1 לטובת משחק באחד המגרשים הצדדיים. לך תשבור ת'ראש עכשיו איך אומרים באנגלית "עניי עירך קודמים".

"באיזה מגרש דודי?" (לוח שיבוץ המגרשים בכניסה למתחם)

15:00

בכניסה למגרש מס' 3 תור כאורך הגלות (אלא מה) – מדובר באחד המגרשים הישנים של ווימבלדון, מס' המקומות מוגבל וכולם רוצים לראות את התגלית הגדולה מישראל (או אולי את המדורג רביעי בעולם? קשה להאמין). בשלב הזה אני מחליט שעמדתי בתורים מספיק להיום ונוקט בטקטיקה המוכרת שלי במצבים האלה: לא נדחף אלא עומד מהצד בקצה התור, כאילו אדיש, נותן לאנשים להתרגל לנוכחות שלי ואז כשהתור מתקדם משתלב איתו בנון-שאלנט. כמו תמיד זה עובד ואני נכנס עם הסרב הראשון למגרש.

המגרש הזה בווימבלדון הוא כנראה מגרש הספורט היחיד בממלכה שעדיין יש בו יציעי עמידה וכך אני מוצא עצמי במרפסת של המגרש, נדחס עם עוד כמה מאות טובות כמוני. צפוף, חם ומחניק כאן ואחרי יום שלם על הרגליים בשמש אני כבר די מותש.

אלא שאז זה נגלה אלי… מהמרפסת אני רואה את המתחם בפעם הראשונה מבפנים – את מגרשי הדשא היפהפיים האלה, כמו השדות המרהיבים של הממלכה, פרוסים לפני. ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה:
ווימבלדון! אני בפאקינג ווימבלדון!!

חזרה במגרש בדיוק כשדיוקוביץ' מבצע שגיאה כפולה ואני באופן אינסטינקטיבי מוחא כפיים בהתלהבות. לפתע אני שומע לחישה עדינה מאחורי: "אתה לא אמור למחוא כפיים במצב כזה", באמת? מי אמר?!

לקראת סוף המערכה השנייה דודי מרים ידיים. הסרבי שובר אחרי קריאה שנוייה במחלוקת של השופט- מה שמוציא עליו את דודי. ברגע הזה ברור לי שזה אבוד. דיוקוביץ', לא במשחק גדול, עושה מה שבכל ספורט המתמודד בעל היתרון האיכותי צריך לעשות: נשאר רגוע, עושה נכון את הדברים הפשוטים ונותן למשחק לבוא אליו. חובת ההוכחה היא על השני ועבור דודי זו כנראה עדיין משוכה גבוה מדי.

בסיום 3:0 לדיוקוביץ', אבל כמו שאומרים אצלנו בכדורגל – התוצאה לא משקפת. הנענו את הכדור, יצרנו מצבים וספגנו שערים לא מחוייבי המציאות. ובכלל, מהיציע בווימבלדון התרגשתי מאוד לראות את הבחור המקסים הזה מקרית שמונה מרכז כ"כ הרבה תשומת לב בבמה הכי מרכזית של עולם הספורט בימים אלו. משחק בלי פחד, טניס יפה, חצוף לעתים אפילו, ונותן את כל מה שיש לו. וזה, צריך לזכור, מילד שגדל בקרית שמונה – מקום שמן הסתם אם אתה גדל בו יש לך דאגות קצת יותר תכופות מהטופ-ספין בפור-האנד שלך.

הפסד לא מחויב המציאות (דודי סלע בפעולה)

17:00

אחרי דודי זה הזמן לנצל ההזמנות החד פעמית שנקרתה בדרכי ולהיכנס סופסוף למגרש מס' 1. אלא שעל המזל שלי מתחיל לרדת גשם. אני מייד ממהר לאחד המגרשים הצדדיים לראות את הטקס שגדלתי עליו כילד וציער אותי פעמים רבות כ"כ- כיסוי המגרש בברזנט הירוק. הילדים מתקתקים עבודה נפלא- מאומנים ומתורגלים כמו סיירת. רק הברזנט לא עושה עלי רושם מקרוב, נראה לי אפילו לסוכה לא הייתי לוקח אותו.

את ההפסקה אני מנצל לאחת המסורות המפורסמות של ווימבלדון – תותים עם קצפת. איך אומרים? בווימבלדון תהיה אנגלי. הגשם נפסק ואני נכנס למגרש מס' 1 שם אני פוגש את ג'ואי, זוגתי למושב ולהמשך הערב, ומספר לה על מעללי דודי שלנו. סופסוף גם יש לנו הזדמנות להכיר בנחת וגו'אי מספרת לי שהיא מגיעה כל שנה לווימבלדון מאז שכילדה ההורים שלה לקחו אותה לכאן בפעם הראשונה והיא התאהבה באווירה. נחמד, אני חושב לעצמי, אותי כילד היו לוקחים למימונה.

על המגרש משחקים איבו קרלוביץ' הקרואטי ופרננדו ורדסקו הספרדי. המאבק הזה נראה קצת כמו דויד וגוליית. קרלוביץ' הקרואטי הוא חתיכת רולה, כל סרב שלו טיל בליסטי, מזכיר מאוד קרואטי אחר – גוראן איבניסביץ'. מצד שני ורדסקו הספרדי נמוך אבל אופטימי. הקרואטי מחזיר אותי לווימבדלון של פעם, הגש ורוץ לרשת, כדורגל אנגלי. הספרדי לעומת זאת משחק כדורגל ספרדי, הנעת כדור, תחכום ויצירתיות. הספרדית שיושבת בשורה מתחתיי מתלהבת וצועקת לפני כל נקודה: "ואמו ננדו ואמו", פלוס שתי מחיאות כפיים מתוזמנות. כך קבוע כל המשחק.

בשובר השוויון של המערכה הרביעית היא קצת נרדמה, פספסה איזה נקודה או שתיים וננדו שלה הפסיד, את המערכה ואת המשחק.

הטקס עליו גדלתי (גשם בווימבלדון)

18:30

אני יוצא לעשות סיבוב בחוץ לפני המשחק הבא. לאכזבתי אני לא מוצא יותר את המשחק של אנדי רם ומקס מירני על הלוח הגדול של סדר המשחקים ומניח שהוא נדחה למחר או משהו. במקום זה אני חותך למגרש מס' 18 שם האחיות וויליאמס במשחק הזוגות שלהן. המגרש מפוצץ, כולל כל הגבעות שמסביב. אני מנסה בכל זאת איכשהו לתפוס איזה זווית לראות משהו, אבל איך שאני מתמקם המשחק בדיוק נגמר כשהוויליאמסיות שוחטות את היריבות שלהן עם בייגלה 6:0, 6:0.

בדרך חזרה למושב המדוגם שלי במגרש מס' 1, אני עובר ב'גבעה' המפורסמת של ווימבלדון שהיתה ידועה כ – Henman Hill בימים שהאנגלי היה התקווה הגדולה של הבריטים ב- SW19 והיום נקראת Murry Mountain  ע"ש הסקוטי שהוא התקווה הנוכחית. ותקווה זו מילה עדינה. עיניה של כל הממלכה ממש נשואות בתחינה לבחור הזה, שבינתיים, ראוי לציין, עומד בזה די בכבוד.

הגבעה מפוצצת, אין פיסת דשא לעמוד עליה, שלא לדבר על לשבת. למרות שהאנגלים די אמביוולנטיים לגבי מארי הסקוטי, "זה לא הנמן" כמו שאמר לי פה מישהו, הם עדיין דוחפים אותו בכל נקודה והאווירה יותר טובה אפילו מאשר במגרש. מארי, לעומת זאת, פותח חלש ונקלע לפיגור מוקדם. אני מריח ערב ארוך וחוזר למגרש מס' 1, לכאן אני עוד יחזור.

אין מקום להכניס סיכה (האחיות וויליאמס מרכזות תשומת לב)

19:30

במגרש מס' 1 אנדי רודיק מול תומאס ברדיץ' הצ'כי ואני מצטרף לעניינים כשהאמריקאי כבר בדרך לסגור את המערכה הראשונה. תוך כדי אני מתוודע לברחשים של ווימבדלון: מעופפים קטנים שנדבקים אליך כשהדבר המדהים הוא הצבע שלהם- ירוק בוהק כמו הדשא, מה שמקנה להם אצלי את הכינוי 'ווימבלדונים'.

מי שהווימבלדונים לא ממש מפריעים לו הוא אנדי רודיק שלוקח גם את המערכה השנייה. אני פחות נהנה מהמשחק ויותר מכל מה שמסביב, כמו למשל טקס החלפת הכדורים המהוקצע של הילדים כל שבעה משחקונים. אני חייב להודות שטניס הוא משחק שקשה לי מאוד להנות ממנו אם אני לא מעורב רגשית. הוא מצריך יותר מדי ריכוז, הרבה יותר מדי בשביל מישהו עם קשיי קשב וריכוז כמו שלי. מה שגורם לי לערוך ניסוי קטן ולבדוק כמה זמן נטו משחק יש בדיוק. לקחתי משחקון מדגמי ושמתי סטופר: אותו משחקן נמשך שתי דקות וחצי בדיוק, מתוכן 37 שניות הכדור היה במשחק חי. בערך 20% מהמזמן אתה רואה טניס, בשאר אתה רואה את השחקנים מנגבים את הפנים, מקפיצים את הכדור וכו'.

רודיק לוקח גם את השלישית בקלות ומטפס לרבע הגמר למפגש קלאסי מול לייטון יואיט. רודיק הנוכחי נראה הרבה יותר שלו ושלם עם עצמו מהבחור הצעיר והזועם שהיה בתחילת דרכו. הוא נינוח, מחלק חתימות בנדיבות ומנופף לקהל. מרגש לראות שגם עבור שחקנים שזכו בגראנד-סלאמים ניצחון קליל בשמינית הגמר הוא עדיין מרגש. באמת. במהלך המשחק באמת חשבתי אם החבר'ה האלה באמת עדיין אוהבים טניס הוא שהם עושים את זה מכני. יש אנשים, כמו רודיק ופדרר למשל, שלפי דעתי עדיין נהנים.

מגרש מס' 1, רודיק נגד ברדיץ'

20:30

זה הזמן להיפרד ממגרש מס' 1 ולרוץ לגבעה לראות מה קורה עם המשחק של אנדי מארי. רק שבדרך אני שומע קריאה מוכרת מאחד המגרשים הצדדים: "יאללה בית"ר!" אני מטה אוזן בקשב להיות בטוח ששמעתי מה ששמעתי. אכן לא טעיתי. אני מציץ פנימה ורואה, הופה! את אנדי רם שלנו! מסתבר שהמארגנים העבירו את המשחק למגרש אחר ולא טרחו לעדכן אף אחד. בכל מקרה אני מבסוט על ההזדמנות לראות בווימבלדון את אנדי שלנו מהיציע המזרחי ומשתחל פנימה. בקצה השורה אני רואה, אחד, אברם גרנט. נראה די עצוב ובודד. אף אחד כאן לא מזהה את המנג'ר שהוביל את צ'לסי מרחק פנדל אחד מוצלח מזכייה בליגת האלופות.

על המגרש תענג לראות את אנדי – משתולל, קופץ, מדרבן את הפרטנר שלו. רואים שהבחור בכלל חלם להיות שחקן כדורגל, בכל הזמנות הוא מקפיץ את הכדור. אנדי ומאקס בפיגור 2:1 במערכות אבל בעזרת התגבור מהיציע המזרחי הם לוקחים את המערכה הרביעית בשובר שוויון.

אנדי בטירוף וגם הקומץ ביציע, אך בקושי אני מתאפק שלא לצעוק "אנדי רם תבוא לפה!" אבל מעדיף לשמור את זה לסוף. שורה מתחתי פונה אלי מישהי באנגלית, לי היא נראית ישראלית לגמרי ואני עונה לי בעברית. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתנצל ומסביר לה שחשבתי שהיא ישראלית.
"לא ישראלית אבל יהודייה"
"גם טוב" אני משיב, ונענה לבקשתה לתרגם לה את הקריאות שלנו.

במצב של 2:2 במערכה החמישית מגיע איזה מישהו בחליפה שנראה חשוב ומדסקס משהו עם השחקנים והשופט. "להמשיך" אנחנו צועקים מהיציע, "אנדי, תגיד לו שימשיך!" זה בחליפה לא מתרשם והמשחק מופסק בגלל החושך. אני פונה לישראלית/אנגלית שיושבת מתחתיי:
"רואים מצויין, למה הפסיקו?"
"אתה אולי רואה מכאן אבל על המגרש השחקנים לא רואים מספיק טוב"
"במטקות אין דה ים" אני מעדכן אותה,
"ווי פליי אנטיל איט איז פול דארק – אנד דה בול איז הרבה יותר סמולר".

חלם להיות כדורגלן. אנדי רם

21:30

סמולר או לא הדבר הכי גדול שקורה עכשיו בווימבלדון, וגם האחרון להיום בעצם, הוא אנדי מארי. וכאן אני עד לחתיכת היסטוריה, במאה ומשהו השנים שהטורניר הזה נערך מעולם לא התקיים משחק בחושך. הכל תודות לגג החדש במגרש המרכזי שנסגר שנסגר לראשונה מוקדם יותר היום בגלל מעט הגשם שירד והופך למעשה את המגרש המרכזי לאולם סגור.

כמה שהאנגלים חיכו לרגע הזה. הם לא האמינו שזה קורה להם, מאה ומשהו שנים מסתלבטים עליהם שאי אפשר לשחק בחוץ בלונדון גם בקיץ ועד שמרימים חתיכת הפקה במיליונים, לונדון נהיית יבשה כמו הנגב וחמה כמו אילת. אז קצת כמו ילד שקנו לו מעיל חדש ורוצה לצאת איתו החוצה אחרי שראה את הענן הראשון, גם אם ארבעים מעלות בחוץ, כך גם האנגלים החליטו שהכמה טיפות שירדו כאן בצהריים הן סיבה מספיק טובה לפתוח את הגג לראשונה.

מארי התאושש יפה מההפסד במערכה הראשונה ולקח את השניים הבאות. המומנטום אצלו ונראה שזה הולך להיגמר. אלא שאז שוב דרמה, ווברינקה השוויצרי שובר במצב של 5:5, לוקח גם את המשחקון הבא ומשווה ל- 2:2 במערכות. השעה כבר אחרי עשר ואני שואל מישהו לידי מה קורה אם אנחנו נשארים כאן עד הבוקר – יוציאו אותנו או שנוכל לראות גם את המשחקים של מחר?

בינתיים אני נעשה רעב, למזלי המזנונים עדיין פתוחים למגינת ליבם של העובדים המותשים שמתנהלים בעייפות ואיטיות מרגיזה ובטח מקללים עכשיו את הגג החדש. בדרך אני רואה את ווימבלדון בחושך כשברקע המראה המרהיב אלומת האור הבוקעת מהמגרש המרכזי.

בחזרה לגבעה כולם כבר מותשים – מהחום, מהיום הארוך ומהמשחק המותח של אנדי מארי. כשהוא עולה לשלוש אפס זה נראה גמור, אבל השוויצרי הזה לא פראייר, הוא חוזר לשלוש לשלוש ואני באמת מתחיל להצטער שלא הבאת שק"ש. בסוף איכשהו זה נגמר – מארי שובר שוב והפעם מצליח לשמור- 6:3. השאגה שעולה מהגבעה אדירה, אבל מייד אח"כ כולם ממהרים להתפזר. כבר כמעט 11:00 בלילה, אוטוטו הרכבות נפסקות ואנשים, כמוני למשל, עוד צריכים להגיע רחוק.

בדרך החוצה אני עוד מבקש ממשהי לצלם אותי על רקע הגג המואר, שתהיה לי הוכחה שהייתי חלק מההיסטוריה. מסתבר, אבל, שנפלתי על איזה אוסטרלית שתויה שמתעקשת שאלמד אותה איך אומרים "אחת, שתיים ושלוש" בעברית לפני הצילום. אני מוותר על התענוג. אני כבר קצת עייף מדי לעשות חברים חדשים, או חברות. אפילו לא אוסטרליות ובטח לא שתויות.

"אולי נישאר לישון פה?" (ערב יורד על "גבעת מארי")

1:30 לפנות בוקר

אני סופסוף חזרה בסאות'המפטון. עייף, מותש ומרושש אבל עם חיוך דבילי שאני לא מצליח למחוק מהפנים.

הגשמתי חלום ילדות.

תגובות

  • מולי

    מקנא ומבין, כל כך מבין. מולי

    • עמית

      פוסט משובח. כרגיל.

  • מוזגטס

    אשכרה כמו ילד בחנות ממתקים. לא יוצא עד שטעם את כולם.
    כל כך מקנא בך.

  • מנחם לס

    הייתי בוימבלדון 7 פעמים. אוי, התותים והקצפת, וכל האווירה! ב-NY OPEN מרגישים יותר מדי כמו מין סופרבול. בוימבלדון יש הרגשה של נשף. קשה להסביר למי שלא היה שם.

  • berger

    אנדי רם ויוני ארליך משחקים היום בגמר הזוגות באיסטבורן

  • גילי פלג

    איזה יופי של כתבה!

  • רן

    איציק,

    פשוט תענוג לקרוא פוסטים כאלה.

  • מאיה רונן

    פשוט מקסים!! מרגש, ועוד שלושה ימים אני נוסעת להגשים את החלום הענק הזה - והפוסט שלך ממלא את כל הציפיות ארוכות השנים

  • דניאל

    עכשיו גם אני רוצה!
    פוסט נפלא, איציק

  • B. Goren

    לא מת על טניס אבל מבין את עוצמת החוויה.
    כיף לקרוא.

  • אביעד

    רגע, לא הבנתי... איך היו התותים?!

  • A

    עם כל ההידחפויות האלה בתור, עכשיו מתחיל להתיישב אצלי האוהד בית"ר.

    וכמו שאומרים: אפשר להוציא את ביתריסט מהיציע המזרחי, אבל אי אפשר להוציא את היציע המזרחי מהביתריסט

  • cookie-monster

    פנטסטי!

Comments are closed.