סוכות, ציפיות, ערבות הדדית

בסופו של דבר, הקמפיין של הנבחרת היה צפוי ביותר. אנחנו פחות טובים מיוון וקרואטיה ויותר טובים מגאורגיה ולטביה. כך בדיוק יצא שהפסדנו לראשונות וניצחנו את האחרונות ובטבלה הסופית מוקמנו בדיוק בניהם. התוצאות האלה דומות התוצאות של הנבחרת בכל אחד מתשעת הקמפיינים הקודמים באירופה (בלי לספור את הקמפיין הראשון – מוקדמות מונדיאל 94' – שבו לא כל כך עדיין ידענו איפה אנחנו נמצאים וניצחנו בצרפת אבל הפסדנו בבית לפינלנד).

גם כשמסתכלים במבט רחב על כדורגל הנבחרות באירופה רואים שם יציבות מאוד גדולה לאורך השנים – אותן נבחרות מגיעות לטורנירים הגדולים – העפלה של נבחרת מהדרג השלישי או הרביעי מהסוג של נבחרת ישראל היא אירוע נדיר למדי. זה קורה בד"כ כשבמדינה מסוימת התרחש תהליך הדרגתי של השתפרות שעדיין לא קיבל ביטוי בדירוגים המבוססים על קמפיינים קודמים, או שאיזשהו "דור זהב" נדיר מתחבר.

מכיוון שכך הגיע הזמן להכניס לפרופורציות את כל נושא הציפיות מנבחרת ישראל – המקום השלישי הוא המקום הראלי שלנו ולכן הנבחרת לא נכשלה. היא כמובן גם לא הצליחה, אבל ממילא הסיכויים שלה לרשום הישג שייחשב כהצלחה, היינו העפלה, היה מינורי למדי.

לגבי שאלת המאמן – הנבחרת כאמור לא נכשלה ולכן גם לא המאמן. לואיס פרננדז קיבל משימה לא ריאלית וכצפוי לא עמד בה. רק שיפור יסודי שורשי בכדורגל הישראלי יכול להוביל למצב שבעוד מס' שנים הנבחרת הבוגרת תעשה את קפיצת המדרגה האיכותית מהדרג השלישי לשני באירופה (לא רק בדירוג, אלא דה פקטו) ותהפוך למתמודדת ריאלית על ההעפלה מהמוקדמות. שינוי כזה לא מתחיל במשרת מאמן הנבחרת הבוגרת, הוא מסתיים שם. ולכן, עד אז, שווה להשקיע את המשכורת הגבוה מאוד במושגים ישראליים שמשלמים למאמן הנבחרת הבוגרת לפיתוח תשתיות והשקעה בנבחרת הצעירות, כאשר בשביל המקום השלישי בבית אפשר בהחלט להסתפק במאמן ישראלי בכיר ברבע מחיר.

*

ערב סוכות. עניינו של חג הסוכות הוא ערבות הדדית, כפי שמתבטא בכמה ממאפייני החג המרכזיים:

הסוכה, שמסמלת את היציאה מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, את האחידות והשוויון (סוכה של טייקון ושל מובטל מהבילות באותה מידה תחת שמש צהריים קופחת) ואת הצניעות (ע"ע).

ארבעת המינים, שכל אחד מהם מייצג אב-טיפוס אחר בחברה: האתרוג – איש הרוח (ריח) והמעשה (טעם), ההדס – איש הרוח (ריח) נטול המעשה (טעם), הלולב – איש המעשה (טעם) נטול הרוח (ריח) והערבה – זה שאין בו לא רוח (ריח) ולא מעשה (טעם).

כולם כרוכים ביחד, כולם תלויים אחד בשני, בלעדי אחד מהם, אפילו הערבה נטולת הטעם והריח, הברכה היא ברכה לבטלה.

*

כמה סמלי שדווקא בחג הזה אמור לחזור בעז"ה גלעד שליט הביתה.

אין, אין בעולם עוד מדינה כזו, שתהיה מוכנה לשלם מחיר כזה ולקחת על עצמה סיכון כזה בשביל להחזיר בן אחד לחיק אימו.

בסופו של יום, עם כל החששות הכבדים שמלווים את השמחה הגדולה (נדמה לי שבדיוק על הרגעים האלה כתב המשורר בפיוט עת שערי רצון – "עין במר בוכה ולב שמח"), צריך לזכור שהערך העליון של "כל ישראל ערבים זה לזה" הוא הוא הנכס האסטרטגי הגדול ביותר שלנו והסיבה שאנחנו כאן הרבה אחרי שאויבים מרים יותר מאלה שיש לנו כיום נגרסו בפח הזבל של ההיסטוריה.

חג שמח!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

20 Comments

B. Goren 12 באוקטובר 2011

איציק, קשה לי לקבל את ההשלמה שלך עם הקמפיין של הנבחרת. גם אם המקום השלישי הוא ריאלי וצפוי, הקמפיין הזה היה שערורייתי ובזיוני.

איציק אלפסי 12 באוקטובר 2011

בנצי, מאיזו בחינה? מבחינת התוצאות והיכולת הוא היה דומה לכל אחד מהקמפיינים הקודמים.

ברק 12 באוקטובר 2011

אספר את הסיפור מנקודת מבטי היום איציק וברשותך:

אחי היה קצין שנוכח באירוע בו נהרגו סגן חנן ברק(חבר קרוב של אחי) והחייל פאבל פלצוקר, ובו נעדר מאיתנו הבן האובד, גלעד, לכמעט כ-2000 ימים של יאוש, עצב ודיכאון. האירוע חל לפנות בוקר, ובשעה 5.00 לפנות בוקר לערך, ראיתי כותרת לקונית באחד האתרים כי פצמר"ם נפלו בגזרה. התקשרתי מייד לאחי, ורק בשעה 7.00 זכיתי למענה. כל הזמן הקו שלו היה תפוס. "אני בסדר. המצב קשה מאוד. אני לא יכול לענות. נדבר אח"כ…". כך אמר אחי וניתק. המילים מהדהדות בראשי עד היום. אני זוכר את הרגע ממש.

ממש שעות ספורות לאחר האירוע, אחי נוכח בביתו של גלעד והדבר היה קשה מאוד. את הצלקת הוא מושך עד היום, ובחודשים הראשונים לאחר השיחרור הוא העביר בניתוק מוחלט מהסביבה.

אחי היה "רק" חבר, ואם זאת הטראומה שהוא חווה, אני לא יכול לדמיין מה היו התחושות וההרגשות של אביבה, נועם, יואל והדס.

מאז נפילתו של גלעד, נהגנו לקרוא בכל פעם בבית תפילה לשלום הנעדרים והחזרתם. את התפילה נהגנו לקרוא לאחר ברכת המזון, בקידושי המועדים ובשבתות, כך גם בבית-הכנסת בכל הוצאת ספר תורה, יחד עם התפילה לשום החיילים. שיא הצמרמורת אחזה בי פעמיים: בחתונתם של אחי ואחותי-בהן קראנו את התפילה מייד לאחר החופה במעמד הקהל.

כמו כל עם ישראל, אני מחבק את גלעד ובני משפחתו, מייחל לבריאותו וכמו כ-ו-ל-ם, ממתין בקוצר רוח לרגע שבו תדרוך רגלו בבית הוריו.

חג סוכוח שמח מאוד!!!

בני תבורי 12 באוקטובר 2011

ברק,
התגובה שלך מרגשת עד מאוד. אני מקווה שאחיך מתמודד בהצלחה עם הזכרונות והרגשות. חג שמח.

Tal 12 באוקטובר 2011

מצמרר. אושר ורפואה שלמה לכל המעורבים, נקווה שחג הסוכות הזה יהיה שמח במיוחד לכולם.

איציק אלפסי 12 באוקטובר 2011

ברק, מרגש מאוד! חג שמח לך ולמשפחתך.

ברק 13 באוקטובר 2011

תודה רבה, גם לכם!

קסיוס קליי 12 באוקטובר 2011

איציק אתה טועה לחלוטין.

כל מוקדמות יורו או מונדיאל מעפילה לפחות נבחרת אחת מדרג 3-4-5 לאליפות עצמה או לפלייאוף.

והשנה:
אירלנד, בוסניה, אסטוניה ומונטנגרו!

אין שום סיבה שישראל לא תצליח להתפלק מדי פעם לפלייאוף לפחות!

אבל דורפן עמד על הסיבה וגם אני כתבתי אותה בעצמי בפוסטים קודמים.

מי שלא מעז לא יכול להצליח.
הפחד מהפסד משתק אותנו.

הפער הוא רק מנטלי.

זאת פשוט בושה שלא עשינו זאת אפילו פעם אחת בעשור האחרון.

איציק אלפסי 13 באוקטובר 2011

ראשית, לדעתי, אולי אחת, במקרה הטוב, מבין הארבע האלה תעפיל בסופו של דבר (תלוי מאוד גם בהגרלה ואם היא תהיה פתוחה או שיהיו נבחרות מדורגות). מעבר מזה, גם ישראל העפילה פעם אחת לפליי-אוף (מקודמות יורו 2000) והיתה קרובה מאוד פעמיים נוספות (מוקדמות מונדיאל 2002 ו- 2006), כך שלהישג בסדר גדול כזה כבר הגענו.
אני חולק על כך שהסיבה שישראל לא עולה היא פחדנות ושמרנות – אני חושב שבמהלך השנים ישראל ניסתה כמעט הכול: כדורגל התקפי (שרף), הגנתי (גרנט), מאמנים ישראלים, מאמנים זרים, שחקנים צעירים, וותיקים – הרי אחת הביקורות הגדולות על פרננדס בקמפיין הנוכחי היתה שהוא עושה יותר מדי ניסיונות. לדעתי, שוב, הסיבה שאנחנו לא מצליחים להעפיל נעוצה בכך שבין דרג הנבחרות שמעפיל באופן קבוע לטורנירים לבין הנבחרות בדרג של ישראל ישנו פער איכותי משמעותי שבכדי לסגור אותו צריך לבנות כאן תשתית חדשה לגמרי לענף.

יאיר 13 באוקטובר 2011

הכישלון הוא כישלון אם בודקים כמה שחקני נבחרת משחקים בליגות כמו גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה , ספרד. אי אפשר היה להקים תלכיד שלפחות יתחרה על המקום השני ? או לא יפסיד 4! מתוך 4 לשתי הראשונות ?
אולי הספורט הישראלי יקבל בקמפיין הבא מה שאנחנו מייחלים לו כבר שנים.

יאיר

http://allsportil.co.il

איציק אלפסי 13 באוקטובר 2011

אחלה אתר, יופי של יוזמה!

אופיר 13 באוקטובר 2011

איציק, פוסט נהדר ותודה!

אני עדיין מחפש מחווה שתאפשר לי להביע את האושר על החדשות הטובות הראשונות בהרבה זמן. הלוואי שישתקם ושנזכה לראות אותו לומד, מתחתן ומקים משפחה. ההורים שלו הם בעיני קלאסה, ואני מקווה שזה יעזור.

צור שפי 13 באוקטובר 2011

איציק, נדמה לי שלמה שאתה עושה קוראים טאוטולוגיה – כלומר, אתה מסיק מהעובדה שקרואטיה ויוון דורגו לפנינו שהן בהכרח טובות מאיתנו ולכן התוצאה היא סבירה. אני לא מסכים אתך. מה שצריך לבדוק הוא לא השוואת התוצאות עם הדירוג הפורמלי אלא שני הבטים אחרים: האחד – רמתן של הנבחרות שהקדימו אותנו והשני – הפער בין פוטנציאל היכולת של הנבחרת ובין מה שראינו בפועל. בחינה של שני אלה תוליך ללא ספק למסקנה שנחלנו (עוד) כישלון. אגב – ביחס לקמפיין הקרוב המצב הרבה יותר קשה כי הפעם הגרלנו שתי נבחרות באמת קשות.

באשרר לארוע הלאומי אני לא מסכים עם אופיר שאלו חדשות טובות ראשונות מזה הרבה זמן (פרס נובל היה רק עכשיו, כבר שכחנו?) וכמו כולם אני כמובן שמח בשמחתה של משפחת שליט. מצד שני אני מסרב לקנות את טיעון הערבות ההדדית כי יותר מדי פעמים בחיי היום-יום שלנו אנחנו לוקים באגואיזם קיצוני והאופן שבו הוזנחו כאן הבייסיקס של השירותים החברתיים היא הדוגמה המובהקת לכך. בהקשר הכאוב של סוגיית השבויים והנעדרים אני גם חושב שלגמרי לגיטימי לקיים את הדיון האם יש דבר כזה "בכל מחיר" והאם המודל האמריקאי/בריטי הנמנע מלשאת ולתת עם טרוריסטים איננו עדיף.

שיהיה לנו חג שמח.

איציק אלפסי 13 באוקטובר 2011

צור, בלי קשר לדירוג אני חושב שיוון וקרואטיה נמצאות רמה אחת לפחות מעלינו והסיכוי שלנו לסיים לפניהם בבית היה מראש הרבה יותר קטן ממה שהשלינו את עצמנו.
קרואטיה זו מעצמת ספורט שאין צורך להרחיב עליה את הדיבור וגם אם הנבחרת שלה לא בשיאה בזמן נתון אפשר היה לראות את פערי רמות בינה לביננו בשני המשחקנים.
גם יוון, שהשלינו את עצמנו שאנחנו לא פחות טובים ממנה, לא רק שסיימה לבסוף במקום הראשון בבית והקדימה גם את קרואטיה, אלא זו נבחרת שרק לפני שבע שנים היתה אלופת אירופה וכדי להגיע להישג כזה, גם באופן מקרי, צריך להיות במקום אחר לגמרי ממה שהכדורגל הישראלי יהיה בו כנראה אי פעם.

שחר 13 באוקטובר 2011

נושא אחר – כתבה מרתקת
http://sports.walla.co.il/?w=//1867309

ניתאי 13 באוקטובר 2011

אתה מסתכל רק על השורה התחתונה, וזו קצת התחמקות. אפילו אם בשורה התחתונה לא עולים, אפשר לבקש יותר מ-0 מ-12 מול 2 הקבוצות הטובות מאיתנו (שכמו שאמר צור, לא כאלו טובות). שלא לדבר על צורת המשחק, כמות הגולים וכו'. יש עוד כמה סממנים לכשלון חוץ מהשורה התחתונה.

איציק אלפסי 14 באוקטובר 2011

אתה צודק, האכזבה הגדולה בקמפיין הייתה המשחקים נגד קרואטיה ויוון, בייחוד בארץ – בעבר ידענו להוציא תיקו במשחקים האלה, לפחות בארץ. מצד שני, הפעם הוצאנו כמעט 100% מהנקודות נגד הנבחרות המדורגות מתחתינו ולא היו לנו פאדיחות כמו הפסדים מהסוג של זה ללטביה בבית בקמפיין הקודם או לקפריסין בקמפיינים אחרים.

איציק אלפסי 14 באוקטובר 2011

טור נפלא של אראל סג"ל בעניין חג הסוכות ברוח הדברים שבפוסט:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/295/365.html?hp=1&cat=479&loc=7

ברק 14 באוקטובר 2011

נפלא, סג"ל הפובליציסט/עיתונאי האהוב עליי.

מאז שאני מגיב פה, לפרקים אני מביא דברים בשם רבי-הרב אורי שרקי.

לקראת שמחת תורה, אשמח לנדב מקור ללימוד פרשת השבוע עם סג"ל והרב שרקי יחד. להתמוגג:

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4866&cat_id=4111

איציק, יש דיון בכל שבוע בהתאם לפרשה. אשמח לשמוע את דעתך האישית.

השיחה קלילה, שנונה וזורמת.

גיל 14 באוקטובר 2011

"אנחנו פחות טובים מיוון וקרואטיה ויותר טובים מגאורגיה ולטביה". על סמך מה? על סמך זה שהפסדנו ליוון ולקרואטיה ונצחנו את גאורגיה ולטביה? הבעיה היא שאנחנו פחות טובים מיוון, דבר שאין לו שום הצדקה והסבר.

Comments closed