קרוביותר

כאלה אנחנו: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

יום שני בערב, דקה 60' במשחק של בית"ר בסכנין ואני בקושי מצליח להתאפק לא להעביר לפרק הראשון בעונה החדשה של עספור. כשסכנין שמה את השני האצבע כבר לוחצת אוטומטית על השלט.

הדבר הראשון שבולט הוא ההבדל – בעוד בעולם האמיתי בדוחא בית"ר נראית חיוורת ומבוהלת, בעולם העספורי בית"ר היא סקסית, דרמטית וסוערת. אלי אוחנה הוא שוב השם החם בעיר ומעולם לא נרא(ת)ה טוב יותר.

כבר בעונה הראשונה די התחבטתי ביני לבין עצמי איך אני עם איך שעספור מציגה את אוהדי בית"ר. מצד אחד זה מגניב לגמרי שהחבורה המדוברת והנערצת ביותר במדינה הם כולם אוהדי בית"ר שרופים (גם במציאות), מצד שני הם הרי מייצגים את הסטרואטיפ הקלאסי שלנו. ברור לי שחלק גדול מאותם אלה שמכורים לסדרה וקרועים על הדמויות עוברים לצד השני של המדרכה כשהם נתקלים במישהו מהסוג הזה ברחוב.

ניסיתי לחשוב מה הופך את הסדרה למוצלחת כל-כך?

אז נכון, הכתיבה מבריקה והמשחק באמת מעולה. אבל מעבר לזה נדמה לי שההצלחה הגדולה של הסדרה נובעת מהעובדה שהיא מציגה דמויות מאוד אמיתיות מהחיים שלנו כאן (גם אם מטבע הדברים באופן מוקצן). טיפוסים מהסוג שכולנו מכירים, וביותר ממובן אחד גם מזכירים לנו את עצמנו בשלב זה או אחר של החיים, בטח אם גדלתם בירושלים (ובדיוק בגלל זה היא תיכשל בענק בחו"ל כמו סדרות ישראליות אחרת – איך לעזאזל מתרגמים את איציק בנסולי לאנגלית?).

ולכן נראה לי, בסופו של דבר, שאני לגמרי בסדר אם איך שמציגים אותנו דרך הדמויות בסדרה. כי כאלה אנחנו באמת: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

בסוף הפרק, כשברקע מתנגן "מחפש חבר קרוב" של שמעון בוסקילה – שנשמע כל-כך מושלם על אותו רגע – ממש רציתי להרים את הטלפון ולחפש כמה חברים קרובים שאיבדתי קשר איתם במהלך השנים.

יש משהו בקשר הזה בין חברים שהוא ייחודי ועוצמתי וקשה לשחזר אותו בקשרים אחרים, גם לא בקשר זוגי או משפחתי. איזו תחושה מאוד עמוקה של מחויבות ושותפות גורל.

ואולי זו סיבה נוספת שהסדרה הזו כל-כך מצליחה – שהעולם הזה של חברות אמיצה, של חבורות וחבר'ה הולך ונעלם, וכולנו, לפחות בדור שעוד זכה לטעום מעט מזה, מתגעגעים לתחושה.

וכשלזהות של הדמויות כאוהדי בית"ר יש חלק משמעותי בזה – ביכולת שלהם להיות מי שהם ולהעביר את התחושות האלה בצורה מאוד אותנטית – אני יכול להתגבר על הדיסוננס המאוד עמוק ולא פשוט שבו אני חי בעולם האמיתי והלגמרי לא עספורי שלי, ולהודות שבעצם אני מאוד אוהב את זה שהם, שאני, אוהד בית"ר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

18 Comments

דוד מירושלים 28 באוקטובר 2011

יפה.
בתור אוהד בית"ר אני מזדהה מאוד עם הפיסקה האחרונה.

הופ 28 באוקטובר 2011

הפוסט טוב יותר מהסדרה. לא ממש מבין את הבאזז, ראיתי פרק מהעונה הראשונה ואת התחלת השניה ובעיני הכתיבה גרועה והמשחק ברובו רע.
ייתכן שאני ביקורתי יותר כשזה נוגע ליצירה ישראלית (בניגוד ליצירות חו"ליות, קשה לי לשכוח את ההיכרות שלי עם השחקנים מסרטים/סדרות אחרים, ואלוהים יודע שכולם משחקים בהכל). אבל מצד שני נדמה לי שלצופים אחרים (כמוך) קל יותר להתעלם מרמת המשחק והכתיבה בשם האהדה הבסיסית לישראליות של היצירה.

פולדש 28 באוקטובר 2011

הביקורות שאני מכיר, לפחות לגבי העונה הראשונה, נגעו לדלות ההפקה (צילומים באותם חדרי מלון ואותם לוקיישנים פעם אחר פעם). הכתיבה טובה, לא יותר ולא פחות, ומצליחה להעביר (בשילוב עם המשחק המפתיע-לטובה של *רוב* הדמויות) רגש די אותנטי.

אריק 28 באוקטובר 2011

נוטה להסכים משחק מלא מניירות אבל סביר כתיבה מלאה מניירות, סבירה אך מלאה בורות בעלילה

יונתן 28 באוקטובר 2011

" כי כאלה אנחנו באמת: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה."

כן איזה חמודים אוהדי בית"ר: קצת עילגים, משעשעים ובעלי נשמה ענקית. ולפעמים, רק לפעמים, ישברו לך את הראש אם תיכנס להם בפריים בטעות.

YG 28 באוקטובר 2011

אוהדי בית"ר הם ממש לא נחמדים..

פראי אדם, אלימים- הישראלי המכוער במלוא הדרו.

אם בעינייך "אמיתיים" זו המקבילה לאלימים, שיבושם לך. אני לא הולך למשחקים של הקבוצה שלי נגד בית"ר, אני יודע שיש סיכוי יותר מסביר שיהיו שם מכות רצח

אפריים 29 באוקטובר 2011

גם אני לא הולך כבר שנים לטדי (גם כשאני רוצה הגברת לא מסכימה).
הסיבה המרכזית היא אותם חבורות 'אותנטיות' שאיציק מתאר ברומנטיות רק בגלל שהוא בצד שלהם.
בפועל זה חבורות של ערסים (מצטער, לא מצאתי מילה יותר טובה ומדוייקת) שמחפשים לתת מכות או לקלל.
דווקא אצל אנשים כאלה אני מקווה שהערבות ההדדית תיעלם כי היא מביאה הרבה צרות.

עפר ויקסלבאום 29 באוקטובר 2011

YG ואפריים
חטאתם כאן בהכללה גסה.
אמנם חלק מאוהדי הקבוצה אכן אלימים.
אך, גם הם, ביום יום, לא ב"טדי", יכולים להיות חלק מהקאסט של כוכבי " עספור "
על זה איציק כותב.

אפריים 29 באוקטובר 2011

עופר, מצטער עם הכללתי שלא בצדק, ועדיין…
מבחינה אישית וסובייקטיבית לגמרי, מפחיד להתקרב לטדי.
הסיבה היא אותן חבורת של כוכבי עספור בפוטנציה שהקנאות שלהם כלפי עצמם וכלפי חבריהם היא יותר חזקה מהכל. איציק רואה את החברות הזו כמשהו יפה אליו הוא מתגעגע ואני מכיר גם צד אחר שלה.

אני לא מגיב אוטומטית בהטחת האשמות כל פעם שמחמיאים לאוהדי בית"ר, אבל מול העיניים שלי ראיתי את החבורה מעספור הולכת מולי מחוץ לאצטדיון. לא נראה לי שזה היה מצחיק כל-כך.

דרך אגב- התופעה הזו לא קיימת בשום איצטדיון אחר בארץ ולא מול אף קהל אחר. סובייקטיבית לגמרי.

איציק אלפסי 29 באוקטובר 2011

עפר, הצלחתי להגיד את מה שניסיתי יותר טוב ממני.

אפריים, אני מודע לכך שאני עושה כאן רומנטיזציה למשהו במציאות יכול להיות מאוד "לא רומנטי" בלשון המעטה – וגם לי, אפילו שאני אוהד בית"ר, יצא להיפגש עם הצד הזה. אבל, אולי מכיוון שבהרבה מובנים הגעתי מאותם מקומות שהם הגיעו ומכיוון שאני גם מכיר מקרוב את האנשים, אני גם יודע שהחיבור בין הצד האותנטי והחם לבין הצד האלים הוא ממש לא כורך המציאות ואצל הרוב הגדול של אוהדי בית"ר הוא באמת גם לא קיים.

אסף THE KOP 29 באוקטובר 2011

הסדרה הזאת היא עוד אבן דרך בהזניה של הטלוויזיה הישראלית.

איציק אלפסי 29 באוקטובר 2011

ממש לא מסכים. נכון שיש את כל הזבל של הריאליטי שזה מיובא ויש בכל העולם, אבל מבחינת יצירה מקומית יש בשנים האחרונות שורה ארוכה של סדרות פשוט מצוינות. רשימה חלקית מאוד: הבורגנים, בטיפול, סרוגים, מרחק נגיעה, רמזור.

פולדש 29 באוקטובר 2011

אלפסי, בחייאת. אתה מציין את רמזור וסרוגים ולא אומר מילה על "תמרות עשן" ו-"הבורר"?

חמור מאוד.

אסף THE KOP 29 באוקטובר 2011

אלפסי, דעותנו חלוקות.

מבחינתי, ערוצים 2 ו-10 הם התחתית של התחתית. מחראה אמיתית.

כסיפוביץ 30 באוקטובר 2011

עספור היא טלנובלה נחמדה וזהו.
סידרה שמצליחה להגיע למקומות גבוהים ושנייה לאחר מכן למקומות הכי רדודים. לי היה קשה מאוד לעקוב אחריה והאמת הבנתי אותה בדיוק לאחר 3 פרקים.
הסדרה הפכה ללהיט בעיקר בגלל הג'וינטים שרצים שם, ילד אחד יפה ועוד סלב אחד מצחיק.

ולגבי אוהדי בית"ר בטוח שלא כולם חארות אבל החבילה השלמה מעוררת חלחלה. כמו ערוץ 2 ו- 10.

איציק אלפסי 30 באוקטובר 2011

לכל אלה שכתבו כאן שמפחיד להתקרב לטדי – נכון, יש לפעמים אירועים חריגים, אבל מכאן ועד לצייר את התמונה כאילו מדובר בעזה או דרום לבנון?! אני מגיע למגרש הזה באופן קבוע קרוב לעשרים שנה, ראיתי גם את האוהדים של היריבות הכי מרות שלנו יוצאים משם עם נצחונות גדולים בלי שיאונה להם כל רע (יותר מזה שהפועל תיקח שם אליפות בדקה ה-90' של המחזור האחרון? ועדיין, האוהדים שלה חגגו אצלנו שעות ארוכות אחרי המשחרק בלי שאף אחד יתעסק איתם).
אגב, ניסתם פעם להגיע למגרש בסכנין עם צעיף צהוב שחור? ובכלל, האם הייתים כותבים את אותם דברים שאתם כותבים כאן על אוהדי בית"ר גם לכותב ערבי שהיה מספר כאן על אוהדי סכנין?

רן 30 באוקטובר 2011

תשובה מצויינת, איציק

דה באזר הוא אתר נפלא, אבל הוא משמש אכסניה להרבה מאד אנשים שתמיד יגידו את מה ש״נכון״ ו״צריך״ להגיד.

כמו שהרבה אוהדי ביתר נוהגים באלימות וגזענות כדי להרגיש ״שייכים״, ככה גם לא מעט כאלה שמגדירים את עצמם כנאורים וליברליים חייבים להצטייד בשנאת בית״ר כפריט חובה בארגז הכלים שלהם.

אפריים 30 באוקטובר 2011

התלבטתי אם לכתוב לך את זה קודם אבל עכשיו זה מתבקש-
לעולם לא תבין על מה אנחנו מדברים אלא אם תיכנס לעורנו.

אתה מדבר על ביקור בטדי ואנחנו מדברים על מפגש עם אוהדי בית"ר של אוהדי נתניה שפגשו אותם בחצי הגמר באצטדיון רמת-גן לפני כמה שנים (חברים שחזרו מזועזעים), בהליכה בדרך מבלומפילד לרכבת על דרך סלמה (או שלמה…), בנסיעה על כביש החוף או בעמידה משותפת ברמזור אחרי משחק כשאתה לא לובש את הצבע הנכון מבחינתם.

צר לי להגיד לך איציק, אבל זה ממש לא עניין פעוט ונקודתי.
להשוות את זה למשחק של בית"ר בסכנין זו דמגוגיה זולה.
באמת שלעולם לא תבין את זה. זו תחושה שאי אפשר להעביר בצורה אובייקטיבית. מפחיד להיתקל באוהדי בית"ר. זה גם מקור לגאווה בעבור רבים מהם.
ודרך אגב- להגיד שאוהדי הפועל יוצאים מטדי בשלום זה פשוט לא נכון. כנראה שיש דברים שלא רואים מי-ם.

Comments closed