שמחות קטנות, געגועים גדולים

דוד שמעון לימד את כולנו את הסדר הנכון של הדברים בחיים האלה - רשימה מיוחדת לזכרו.

כבר שנתיים.

כמה שהכנתי את הביקור הזה, זה הרי לא היה קל לשכנע את אבא לבוא. הוא אוהב לטוס בערך כמו שהוא אוהב חלב ומעולם לא הצליח להבין מה אנחנו מוצאים בחו"ל הזה.

אבל רציתי והיה לי מאוד חשוב שהוא יבוא. שיהיה גאה בבן שלו שמסתובב כאן בין הפקולטות כאילו זו הטיילת בין בית-שמש לגבעה, שישמע אותו מדבר אנגלית, שיראה לאן הוא הגיע מהדירה הקטנה ברחוב הגפן.

אין דרך שבה בן יכול להחזיר תמורה לאבא שכזה, אבל לראות אותו עם הפנים האלה, החיוך הזה שהוא עוטה כשבאמת יש לו נחת, אני יודע, זו התמורה הכי גדולה בשבילו.

סידרתי לנו שבועיים מהחלומות, כל משחק בצבע. ערב אלופות באנפילד, הקלאסיקו הגדול נגד יונייטד ולקינוח ביקור באמירויות.

כשעלינו במדרגות ליציע, עצרתי אותו לשנייה. רגע. לא רציתי שהרגע הזה יחלוף כלאחר יד. "אתה מוכן?" שאלתי, וראיתי כמה הוא מתרגש. נתתי לו לטפס את המדרגות האחרונות והתענגתי על המבט המתפעל, המתרשם, שידעתי עד כמה הוא אמיתי. אבא לא יודע לזייף.

כשיוסי כבש ממש ממולנו, קצת לפני המחצית, חיבקתי אותו כמו שאני הכי אוהב לעשות, אחרי שער, וצעקתי לו באוזן – "זה בשבילך!" אני יודע כמה הוא אוהב את הילד הקטן מדימונה.

בסוף הפסדנו 2:1, אבל לא היה מאוד אכפת לי. אבא הרי לא באמת אוהד ליברפול, הוא רק שמח בשבילי כשהם מנצחים, והוא כל-כך נהנה הערב מהאווירה וכל מה שמסביב.

בדרך חזרה למלון במונית ליברפול נראתה כל-כך יפה, באור חיוור ודק כמו ששרה סוזן ווגה. הלכנו לישון והיינו מאושרים. לא ידענו מה קורה ממש ברגעים האלה רחוק משם בבית.

כשהטלפון צלצל עוד היה חשוך בחוץ, בפעם הראשונה לא עניתי, חשבתי אולי שזה חלום. בפעם השנייה כבר קפצתי מהמיטה. אמא על הקו.

"זה דוד שמעון, הוא נפטר הלילה".

בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי מה המשמעות שהקרביים בתוכך מתהפכים. זה היה כאילו המעיים מאיימות להתפקע מתוכי.

"ידעתי" הוא אמר, "ידעתי". "ידעתי שזה יקרה בטיול".

ואני רק חיבקתי אותו, ורציתי להגיד לו שזה חלום ולא יכולתי.

ואז הוא התקשר לביה"ס, להודיע שם. ובכה. "הודיעו לי עכשיו שאח שלי נפטר" הוא אמר, קרוע. וזה מסוג הרגעים שאתה לוקח איתך לכל החיים. לראות את אבא שלך כך, במלון בעיר זרה, לפנות בוקר כשעוד חושך בחוץ, מתמודד עם הדבר הזה.

*

וחיבקתי אותו ונסענו חזרה דרומה, הוא עלה על הטיסה חזרה לארץ ואני ישבתי לכתוב את הדברים הבאים על דוד שמעון שהופיעו באותו שבוע ב'גשם' וחשוב לי שיופיעו כאן שוב היום, יום האזכרה שלו:

את סבי מצד אבי לא זכיתי להכיר, הוא נפטר מס' חודשים לפני שנולדתי ואני נקראתי על שמו- יצחק. דוד שמעון היה עבורי הסבא, למעשה הוא היה לי אבא שני.

דוד שמעון היה, וקשה לי כל-כך לדבר עליו בזמן עבר, מסוג האנשים שכבר פשוט אין יותר. אדם שפיו ולבו שוווים. וכמה גדול היה לבו זה. התמונה שתחרט בזכרוני לעד מדוד שמעון תהיה האור הניסך על פניו בכל פעם שראה אותי. אור גדול של קבלה ואהבה שמציף וממיס אותך.

זכרונות רבים יש לי מדוד שמעון. חלק גדול מהם מתפילות החגים בבית הכנסת "שבת אחים" (שכשמו כן הוא) שסבי עליו השלום הקים בעשר אצבעותיו בבית-שמש כשעלה ארצה ממרוקו. אני זוכר איך כילד דוד שמעון היה מקבל את פני בבואי לתפילה באותם פנים מאירות ומציע לי סוכריה. משום מה הייתי ילד מוזר שלא אוהב סוכריות ולמרות שלא היה נעים לי לסרב לדוד שמעון – סירבתי. אבל הוא לא וויתר לי ואם לא סוכריה הציע ממתק אחר, או שקד, או בוטן.

לא אשכח לעולם איך דוד שמעון היה מדביק אותנו בהתלהבות שלו בתפילה. למשל בשעות הצהריים הארוכות והמתישות של יום הכיפורים – בימים שלפני המזגנים, הפסקות המנוחה בין מוסף למנחה ושאר הפינוקים של ימינו – דוד שמעון היה מעורר אותנו, מדביק אותנו בהתלהבות שלו. לענות אמן בקול, להצטרף לחזן ל"אל-מלך" בשירה גדולה. וההתלהבות שלו היתה מעירה את כולנו, מעלימה את התשישות וגוברת על חלישות הגוף.

בשחרית של ראש-השנה, לפני קריאת השופר, ברחבה שמול ההיכל, היינו שרים את "עת שערי רצון"- הפיוט המרטיט על עקדת יצחק. ברגע השיא של הסיפור, כשיצחק עלה על המזבח ואברהם "הכין עצי עולה באון וחיל" היינו משנים בתזמון מושלם את הניגון למנגינה דרמטית ונוגה. אני זוכר איך כשהייתי מגניב מבט לעברו הייתי רואה דמעה מבצבצת בקצה העין ואז כבר לא הייתי מתבייש ומרשה לעצמי להזיל אחת גם כן.

דוד שמעון היה מגבאי ביהכנ"ס ונהג לנהל את מכירת העליות לתורה בשבתות וחגים. חביבה עליו במיוחד היתה קריאת ההפטרה והוא היה עושה זאת בחן רב, בדיוק והטעמה. הפטרות מסוימות היו "של שמעון" ואף אחד לא היה מתחרה בו. אבל לעתים היה קונה את המצווה ומישהו אחר היה עולה במקומו. לא הבנתי אז את פשר הדברים. לימים למדתי שהיה מנצל את העובדה שלא התחרו בו בכדי לקנות את המצווה עבור מי שהיתה לו שבת אזכרה אבל ידו לא היתה משגת לקנות את העלייה.

אחרי התפילה היינו הולכים לאפריטיף אצל אשתו, דודה דינה תבדל לחיים ארוכים וטובים, דוד שמעון היה מתגאה במעדניה ומקפיד שאטעם מכל אחד מהם גם אם היה זה רק אפריטיף וארוחת צהריים גדולה עוד המתינה לי בבית סבתא.

ברגעים הנדירים האלה, שבמיוחד היום אני כל כך אסיר תודה עליהם, זכיתי לנהל עם דוד שמעון שיחות מרתקות שאת ערכם לא ניתן לאמוד או לכמת ולהתעשר מתבונתו וחכמתו הנדירים. עבורי השעות האלה היו האוניברסיטה האמיתית, ביה"ס של החיים. למדתי בהן יותר מאשר למדתי לימים בכל קורס שהוא שלקחתי באקדמיה. דוד שמעון היה אוטו דידאקט, סקרן בלתי נלאה, ידיעתו היתה משגת בכל תחום – ממתמטיקה ועד נפש האדם.

אולם על אף חוכמתו ומעמדו בקהילה דוד שמעון היה איש פשוט, במובן הכי יפה של המילה. צנוע, צניעות של אמת, ענווה, לא אחת שמכסה על יוהרה גדולה. דוד שמעון כיבד כל אדם באשר הוא, קטן כגדול, משכיל או קשה יום, לכל אחד הוא נתן את התחושה שעבורו הוא האדם הכי חשוב בעולם, לכל אחד הוא הקשיב, מכל אחד מצא משהו ללמוד, מצא מילה טובה לתת.

יותר מכל היה גאה דוד שמעון במשפחתו. חמשת ילדיו הם לא רק אנשים מוכשרים מאוד ומצליחים כל אחד בתחומו (הבן קובי, שהיה בעבר סגן-אלוף בשריון, משמש כיום כעוזר המאמן במכבי ת"א) הם מעל לכל בני אדם נפלאים, אנשים חמים ואוהבים וחברים אמיתיים לי.

מעל לכל אהב את אשתו היקרה דינה. אני זוכר איך בארועים משפחתיים היה ניגש לתזמורת או לתקליטן ומבקש ממנו לנגן את השיר האהוב עליה (Laisse Moi T'aimer) ואז רוקד איתה בחום ואהבה גדולה. כבר בתור ילד הסתכלתי עליהם בעיניים כלות וייחלתי בסתר ליבי שגם לי יהיה קשר כזה עם אשתי אחרי כל כך הרבה שנים ותלאות חיים. שמעון זכה שתהיה לו אישה מדהימה כמו דינה, ודינה זכתה לו.

המשפחה הכל כך מיוחדת הזו, לא בתים, מכוניות או נכסים, היא הירושה האמיתית שטיפח כל השנים והמורשת שביקש להשאיר אחריו. דוד שמעון ידע ולימד את כולנו את הסדר הנכון של הדברים בחיים האלה.

מיכה שטרית כתב:

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך
עמוק בלב, עיגולים של כאב
אתה שונא, אתה אוהב

לחיי התמימים ודוברי האמת
וכל החיים את חייהם באמת
שזוכרים את השמש ונוגעים באור
שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף

יהללו, יהללוך מלאכים
ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה
יהללו, יהללוך מלאכים
שמחות קטנות יאירו
כנצנוץ הכוכבים

יהללוך מלאכים דוד שמעון, דרכך לא תאבד, אנחנו כאן כדי להמשיך אותה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

עודד מכנס והבלתי נתפס
פ.ס.ז' - פריז וכדורגל

13 Comments

B. Goren 30 באוקטובר 2011

מרגש איציק. אני מאחל לך ולמשפחה שתזכו רק לשמחות בריאות ואהבה.

מלי מצרי 30 באוקטובר 2011

ראשית חשוב שאציג את עצמי ואת הקשר שלי אליך היות ושמי לא מסגיר אותו, אני האחיינית של סבתא עוואלי ז"ל, הסבתא שלך (הבת של אחותה הקטנה אסתר שגרה באשדוד). אני גרה באשדוד ועוסקת בהוראה, כמוני יש לא מעט במשפחתינו כפי שאתה לבטח יודע ומגלה זה עתה. אני מחנכת ומורה לספרות בחטיבה עליונה…..עכשיו לבטח תבין מדוע ההתפעלות שלי היתה כפולה ומכופלת, פרט לעובדה שריגשת בדבריך ואין לי ספק שהכל אמת לאמיתה, הרי שהגדלת לעשות זאת בניסוח שלא יבייש אף סופר מפורסםם וכשרוני באשר הוא.גם אני זוכרת את דוד שמעון כי בשנות ילדותי בקרנו המון בבית שמש ולבטח נפגשנו לא פעם רק שאנו לא זוכרים..לא פעם היינו בחצר אצל הדוד מעבירים את הזמן בכיף יחד עם ילדיו ושאר הדודים. המפגשים היו בדרך כלל כשהיו אירועים כמו חתונות ובר מצוות.

איציק אלפסי 30 באוקטובר 2011

מלי, תודה רבה, ריגשת אותי בחזרה בדברייך. אנ בטוח שייצא לנו להיפגש בעבר וגם אם לא אשמח אם זה יקרה בעתיד. אני באמת לומד בתקופה האחרונה יותר ויותר על המשפחה הנרחבת והמיוחדת שלנו ובין השאר גם על זה שרבים בה עוסקים בהוראה (כולל אבי שהוא מורה בביה"ס תיכון מקצועי בירושלים כבר למעלה משלושים שנה) ורואה בזה מקור לגאווה.

הופ 30 באוקטובר 2011

יפה. הפוסט הזה הוא אמנם לא בדיוק עניין לביקורת "ספרותית", אבל בכל זאת אכתוב שעניין אותי לגלות שהחלק הראשון של הפוסט נגע בי יותר מהחלק השני, משום שהיה לי קל יותר להתחבר לחוויה של ביקור באיצטדיון מאשר הביקורים בבית הכנסת. עוד זיק של זיקה בין כדורגל לדת… וכמובן ההזדהות עם האכזבה של מי שכל כך רוצה לשמח את אביו ומגלה שוב לאכזבתו שיש עולם שלם שעומד בפני הרצון.
עם צערך על הדוד הזדהיתי דרך אהבתך אליו, גם לי יש דוד כזה (שניים, תאומים) שאני מעריך ומעריץ יותר מכל. אשרי כל מי שיש לו מישהו שיכתוב עליו ככה.

איציק אלפסי 30 באוקטובר 2011

ניר, בתור אחד שבילה שעות ארוכות גם בבתי-כנסת וגם באיצטדיונים אני יכול לומר שיש דמיון רב בין השניים. אולי אפילו זה שווה איזה מחקר קטן..

איתן בקרמן 30 באוקטובר 2011

נהדר ומרגש

דוד 30 באוקטובר 2011

נהדר. תודה.

matipool 30 באוקטובר 2011

איציק – החזרת אותי בבת אחת שנתיים אחורה לפוסט ב"גשם באלפסי" .
כשקראתי אותו שוב כולל התוספת שכתבת לאביך , כל הרגשות הציפו אותי שוב מחדש .
אשריך שזכית למשפחה שכזו .

סימנטוב 30 באוקטובר 2011

מרגש תודה איציק!

קשקשן בקומקום 30 באוקטובר 2011

יפה יפה יפה

איברה 31 באוקטובר 2011

התיאור המרגש עבר אפילו את האנטיגוניזם שהתיאור המתרפק של בית הכנסת גורם לי. רק שמחה ואהבה.

אפריים 31 באוקטובר 2011

רק טוב לך ולמשפחתך.
בסופו של דבר, זוהי ארצם של האנשים הפשוטים.

מולי 4 בנובמבר 2011

והלב נקרע.

העין הקוראת דומעת
המוח עושה ההקשרים
הזיכרון מעלה התמונות
שרירי הפנים מתנדנדים ומתעוותים בין עגמומיות וחיוך
והלב, הלב נקרע…

יהי זכרו ברוך

Comments closed