לא להיות שם כשזה קורה

באביב של 2001 הייתי קרוב מתמיד להגשים את חלום חיי ולראות את ליברפול בגמר הגביע האנגלי

In כללי

בדצמבר 2000, כשבועיים לאחר שחרורי מצה"ל, עליתי על מטוס ויצאתי אל מסע חלומותיי. לא חיפוש עצמי בהודו ולא הרפתקאות בדרום אמריקה – מסע כדורגל באנגליה. מסע בעקבות הקסם אותו גיליתי לראשונה כילד בשידורים המושלגים בערוץ הירדני. כשכבר באותם ימים התגבשה אצלי הידיעה שיום אחד אסע לשם, לחוות את זה מקרוב.

מהייבורי ועד אנפילד, אולד טראפורד עד אלנד רואד – לחרוש את אנגליה לאורכה ולרוחבה ולראות כדורגל. כדורגל אמיתי, עם ריח חריף של בירה באוויר וקללות במבטא שגם אם אתה לא מבין נשמעות מספיק מפחידות. כדורגל שבו אתה יושב מרחק שני מטר מהמגרש, יכול להריח את הדשא ולשמוע את השוער צועק על הבלם.

כדורגל במינוס שתי מעלות של ערב לונדוני מקפיא כשכולם מסביב עטופים מכף רגל ועד ראש בצעיפי קבוצתם והשאגות שלהם מדיפות הבל אלכוהולי סמיך. כדורגל של בוקר ערב השנה החדשה, כשארבעים אלף אוהדים טרוטי עיניים, עדיין שיכורים ממסיבות הסילבסטר של אמש, מתייצבים כמו שעון לשריקת הפתיחה.

אבל עם כל הכבוד לחוויות האלה, החלום הגדול מכולם, לפחות שלי, היה ונשאר לראות את גמר הגביע. עבורי, גמר הגביע האנגלי הוא מעמד הר סיני של הכדורגל.

כילד, צמרמורת אחזה בי למראה היציעים המלאים בוומבלי והדגלים המתנופפים בצבעי הקבוצות. גדלתי על הסיפורים אודות הגמר הבלתי נשכח של 79' בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד בו הובקעו שלושה שערים בחמש הדקות האחרונות, הסנסציה בגמר של 88' כשווימבלדון האלמונית הדהימה את ליברפול ועוד אינספור חלומות שהתגשמו או התנפצו על הדשא של וומבלי באחר צהרים קסום אחד.

לשמחתי הרבה רצה הגורל ובאותה עונה שהייתי הכי קרוב שאפשר להגשמת החלום העפילה לגמר הגביע קבוצתי ליברפול, שאמורה היתה להתמודד מול ארסנל בגמר קלאסי.

גמרתי אומר להיות שם כשזה קורה.

*

באותם ימים מופלאים, כאילו כדי להשלים את הצבעים הסוריאליסטים בהם נצבעו חיי, גם התאהבתי לראשונה. נשביתי בקסמיה של ג'ואיש אמריקן פרינסס שהכרתי תוך כדי הטיול ואת השבועות שלפני המשחק בילנו יחד בפאריז.

לא הקדשתי כל מאמץ בניסיונות להשיג כרטיס וסמכתי על תושייתי, שכבר הוכיחה עצמה מספר פעמים רב באותו מסע, להשיג כרטיס מסופסר במחיר סביר ביום המשחק.

וכך עזבתי את הבחורה בפאריז ביום רביעי שלפני הגמר ולקחתי את רכבת היורוסטאר ללונדון. כרטיסים לגמר לא היו בנמצא כמובן, אך חמור מכך – גם מקומות לינה בקארדיף, שם נערך באותה עונה לראשונה הגמר לאחר סגירתו לשיפוצים של אצטדיון וומבלי הישן.

בחרתי להשתכן בבריסטול, מרחק שעה נסיעה מקארדיף, ולשים פעמיי לבירה הוולשית בבוקר השבת. אלא שהסתבר שלא הייתי הגאון היחיד שתכנן כך, וכל האוטובוסים לקארדיף אותו הבוקר היו מלאים מראש. למזלי, הצלחתי לשכנע את אחד הנהגים להעלות אותי לאוטובוס על חשבון נוסע שלא הגיע בזמן ויצאתי לדרך אל מה שאמור להיות היום הגדול בחיי.

הגעתי לעיר כשנותרו מעל חמש שעות לשריקת הפתיחה, אולם כבר אז מצאתי אותה מלאה באוהדים צבעוניים של ליברפול וארסנל, וכמובן – אוהדים מכל העולם שחיפשו נואשות אחר כרטיס.

המחיר ההתחלתי של הספסרים נע סביב שלוש מאות פאונד, בעוד התקציב שלי היה לא יותר ממאה. סמכתי על תושייתי והתחלתי לרחרח אחר כרטיס. לא מאמין למזלי הטוב מצאתי חבורת ילדים מליברפול שהייתה מוכנה לאחר התמקחות קצרה למכור לי כרטיס במאה. הוצאתי מייד חמישה שטרות של 20 פאונד שהכנתי מראש, חטפתי את הכרטיס ותחבתי אותו לכיס האחורי של המכנס.

חיוך של ילד שקיבל את הצעצוע שעליו חלם נסב על פניי ותחושה גדולה של זחיחות השתלטה עלי. השתלבתי היטב באווירת הקרנבל שהשתלטה על העיר תחת שמש אביבית נהדרת ואת השעות עד לפתיחת המשחק העברתי בחברת האוהדים של שתי הקבוצות ששתו להנאתם, שרו ברחובות והקפיצו כדורים אל מרפסות הבתים. הייתי אמור לחזור ארצה ביום שלמחרת והיה זה סיום מושלם למסע מהאגדות.

*

שבעים הדקות הראשונות של המשחק עברו, כמו שהפרשנים אוהבים לומר, בגישושים. ואז, פחות או יותר משום מקום, עלתה ארסנל ליתרון משער של פרדי ליונברג.

למרות שכאשר מדובר בליברפול וגמר גביע זה באמת לא גמור עד שזה גמור, ככל שנקפו הדקות זה החל יותר ויותר להיראות כמקרה קלאסי של "אחד אפס לארסנל".

אלא ש-, כאמור, כשזה גמר וליברפול שווה להמתין לגברת הזקנה שתשיר.

כשנותרו פחות משמונה דקות לסיום ניצל מייקל אואן ערבוביה ברחבה של ארסנל בעקבות כדור חופשי של גארי מקאליסטר והשווה את התוצאה. עשרות אלפי האוהדים ממרסיסייד שנדמו כאלמים אחרי שער היתרון של ארסנל קמו לתחייה, אך עוד לפני שהספיקו לעכל את השוויון נשלח שוב אותו אואן ע"י פטריק ברגר בכדור ארוך לאחד על אחד מול דיוויד סימן- הילד לא התבלבל, גלגל לפינה הרחוקה והעניק לליברפול את הגביע.

היה זה מסוג הרגעים עליהם אתה חולם כל חייך כאוהד כדורגל. הפיצוי היחידי לכל אותם לילות קפואים של 0:0 משמים, שבתות של הפסדים מרגיזים בדקה התשעים וימי ראשון שאחרי תבוסות משפילות. רגע אחד כזה שקורה אולי פעם בחייו של אוהד כדורגל ושווה את הכל. רק כדורגל יכול לספק חוויה רגשית כל כך מרוכזת ומזוקקת של תחושת אושר עילאית ואיבוד חושים.

הכל היה מושלם, כמעט…

*

קצת אחרי השעה שתיים, פחות משעה לפני שריקת הפתיחה, החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לאצטדיון ולהתחיל את החגיגה האמיתית. שלפתי את הכרטיס מכיסי והתבוננתי בו כדי לראות מאיזה שער עלי להיכנס.

מייד כשהבטתי בכרטיס חשתי שלא בנוח. הכרטיס נראה היה כאילו הודפס במדפסת ביתית, ואחת לא משוכללת במיוחד…

בעודי עומד המום ונבוך למול הכניסה ליציע הבחין בבלבול שלי הסדרן בכניסה. אותו סדרן כנראה חשב לתומו שאולי אני לא מצליח לפענח את המקרא על הכרטיס ולא מבין מאיזה שער עלי להיכנס והציע באדיבות את עזרתו. אני, תוך הכחשה מודעת של המציאות (אני יודע שזה אוקסימורון, אבל זה בדיוק מה שקרה), החלטתי להתקדם לעבר הכניסה ולקוות שמזלי ישחק לי והוא יחייך אלי באדיבות, יפנה אותי ליציע המסומן בכרטיס ויאחל לי הנאה מהמשחק.

הסדרן החביב אכן חייך בנימוס, אך היה זה בעודו מוביל אותי אל נקודת המשטרה הקרובה ומדווח לשוטרת, האדיבה עוד יותר, שהבחור החביב הזה – אני – מחזיק בידו כרטיס מזויף.

השוטרת חקרה אותי באופן מנומס לגבי מקור הכרטיס, כשבשלב הזה כל מה שרציתי היה לחזור למחרת ארצה ולא לבלות את הימים הקרובים בחיקה החם של משטרת ההגירה הבריטית. בדיתי סיפור על חבר בליברפול שהשיג לי את הכרטיס והובלתי אחר כבוד אל מחוץ למתחם האצטדיון.

*

בשעה שמייקל אואן ביצע את המהפך הדרמטי במשחק ועשרות אלפי אוהדי ליברפול במגרש לא ידעו את נפשם מרוב אושר, עשיתי את דרכי חזרה מקארדיף לבריסטול בחברת זקן תמהוני שלא הפסיק לטרטר את נהג האוטובוס לגבי התוצאה.

לא היו ברשותי אפילו הכוחות הנפשיים להישאר באזור ולצפות במשחק בטלוויזיה בפאב כלשהו.

מילים לא יוכלו לתאר את ההרגשה שליוותה אותי ימים, שבועות וחודשים לאחר אותה שבת. מה שהיה אמור להיות היום הגדול בחיי כאוהד כדורגל, התגשמות הפרועה שבפנטזיות, הפך ליום הכי עגום.

ארבע שנים סחבתי עימי את אותה טראומה. עד אותו לילה באיסטנבול ב- 25 למאי 2005, שבו זכיתי לפיצוי הכי מתוק שאפשר על אותה שבת אומללה בקארדיף.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

32 Comments

פנדלוביץ 3 במאי 2012

ועל זה אמרו זהו זה: "לא להתפתות לעיסקאות בשטח, כי אחר זה אתה אוכל אותה בחזק ואוכל אותה בגדול".

http://www.youtube.com/watch?v=wfhogOiRSpw&t=2m52s

תומר חרוב 3 במאי 2012

אווו סינמון

איציק אלפסי 4 במאי 2012

הקטע מזהו זה ענק!

תומר חרוב 3 במאי 2012

גדול איציק, כתוב נהדר, צחקתי וכמובן שגם התבאסתי בשבילך. אבל למה בשנים שהיית באנגליה לא הלכת לגמר הגביע האנגלי? (או שכן הלכת)

איציק אלפסי 4 במאי 2012

יצא לי להיות בגמר של 2010, צ'לסי נגד פורסטמות'. זו היתה חוויה, אבל כמובן לא כמו שאם היה יוצא לי לראות ליברפול בגמר. בכל אופן, אותו גמר ב- 2010 היה באותה שבת שבה הפועל ת"א לקחה את האליפות בטדי והדרך שבה התבשרתי על כך בוומבלי שווה פוסט נפרד בהזדמנות הראשונה.

rtz 3 במאי 2012

נשמע כמו קונספירציה של ולדימיר שמיצר להפוך את הגמר של 2005 לגדול יותר.

יונתן 4 במאי 2012

הפלאת לכתוב. תאור התפרצות השמחה והטרוף בגולהשני של אואן תואם להפליא את התחושות ביציע הצפוני בטדי אחרי גול מסוים של זהבי לפני כשנתיים.

amitpros 4 במאי 2012

הגמר הזה היה אחד המשחקים הנפלאים ביותר שאי פעם ראיתי ואי פעם אראה.
ו70 הדקות הראשונות לא ממש היו גישושים,ארסנל היו הרבה הרבה יותר טובים,אבל ליברפול פשוט גנבה שני שערים.
ולראות את הפרצוף המכורכם של אוהד ארסנל שישב לידי בבית היה שווה הכל…..

פנדלוביץ 4 במאי 2012

קראתי עכשיו את הטור שלך על 25.5 ואני חייב לאמר לך שזה טור הכדורגל היפה, מרגש, מענג ביותר שקראתי מימיי, ולא בגלל שאני אוהד ליברפול.
מימי על מוהר ז"ל לא נהניתי כ"כ מכתיבה של אוהד על משחק כדורגל.

משו משו.

איציק אלפסי 4 במאי 2012

וואו.. תודה.

mainland 4 במאי 2012

מצטרף למחמאות. דמעות עלו בעיניי בזמן הקריאה.

יואב 4 במאי 2012

גם חברים שלי סולקו מאוחד טראפורד בגלל כרטיסים מזוייפים.
פוסט יפה(:
למיטב זכרוני, ליונברג לא כבש משום מקום. ארסנל שלטה במשחק שליטה מוחלטת והחמיצה המון.

פנדלוביץ 4 במאי 2012

ממש. זה היה אפילו יותר חד צדדי מהמחצית הראשונה בגמר 2005 מול מילאן. ארסנל היו טובים בכמה דרגות מליברפול. הגמר הזה היה אחד השודים הגדולים. איציק לא היה היחיד שעשקו אותו בקארדיף באותו יום…

יאיר אלון 4 במאי 2012

כיף לקרוא

באבא ימים 4 במאי 2012

לא ראיתי את המשחק בזמן שהתרחש. בדיוק הייתי בחדר לידה מסייע כמיטב יכולתי הדלה בצאתה של בתי הבכורה לאויר העולם. זה היה סיפור די ארוך – נכנסנו לחדר לידה יום קודם לכן (יום שישי) והצירים התחילו בדיוק כשמכבי ת"א שיחקה נגד צסק"א בפיינל פור, ראינו אותו יחד עם הצירים (הייתה טלויזיה בחדר) והיה בזה משום הסחת דעת. בתי הגיחה לאויר העולם בשבת אחה"צ, אחרי 26 שעות בחדר הלידה, לטענתי – בדיוק ברגע בו הבקיע אואן את שער הנצחון.

בערב אותו יום באה חמותי לבקר. כולה נרגשת שאלה אותי איך אני מרגיש. אמרתי לה שאני מרגיש נפלא – אחרי הכל ליברפול לקחה גביע ובתי הבכורה נולדה. אני חושב שהיא כבר סלחה לי על סדר הצגת הדברים.

פנדלוביץ 4 במאי 2012

אני רק לא יודע למה חיכית 4 שנים ולא נסעת כבר כמה שבועות אחרי כן לגמר גביע אופ"א מול אלאבס… ה 4:5 היה גם מכין אותך יפה לרכבת השדים הריגשית של גמר 2005.

וב2006 מול ווסטהאם ובניון – היית?

אח… איזה גמרים שליברפול מנפקת …

איציק אלפסי 4 במאי 2012

על הגמר בדורטמונד וויתרתי מראש כי לא הצלחתי למצוא דרך להגיע וללון שם במחיר סביר, וזה עוד לפני שביררתי על כרטיס.
את הגמר של 2006 ראיתי עם חברים מחוג האוהדים של ליברפול בישראל בלאו בלומס הנהדר בתל-אביב ואחרי מה שעשינו שם בשיוויון של ג'רארד הם לא רצו לשמוע עלינו יותר מאז אותו משחק… :)
אגב, גם הפעם תהיה צפייה משותפת של חוג האוהדים – בדאבלין בהרצליה. מי שרוצה לראות את המשחק באווירה, גם אם הוא לא אוהד ליברפול, בהחלט מוזמן.

סוס מעץ 4 במאי 2012

כפי שנאמר
I DID'NT WATCH THE FUCHING GAME, I WASN'T THERE..

אסף THE KOP 4 במאי 2012

אני זוכר את המשחק הזה.
איך שדדנו את ארסנל באותו יום. כמעט כמו ששדדו אותך אלפסי…

ב-2005 הייתי באיסטנבול. מבחינתי ראיתי את גדול המשחקים אי פעם.

חבל רק שהכדורגל הפך ספורט אופנתי לנובו-רישים. ביררתי כמה עולה כרטיס למשחק ב"וואלה תיירות ספורט". רצו ממני 450-500 פאונד.

לא ברור לי איך הספסרות של סוכני הנסיעות מותרת.
חבל שאין כאן שוטרות בריטיות שישלכו את המנהלים של החברות האלה הביתה או לכלא.

איציק אלפסי 4 במאי 2012

450-500? הציעו לך מחיר טוב… מבירורים שאני עשיתי המחיר נע בסביבות 750.
סוכני התיירות הם לא ספסרים, הם כמעט ולא רואים רווחים על הכרטיסים אלא רק על החבילה. מי שעושה את הרווח הגדול אלו סוכנויות הספסרות האנגליות שמוכרות לסוכנויות התיירות את הכרטיסים.

אסף THE KOP 4 במאי 2012

איך זה חוקי אם על הכרטיס יש מחיר נקוב ? מה ההבדל בין ספסר ברחוב לסוכנות ספסרות ?

איציק אלפסי 5 במאי 2012

שאלה טובה. עד כמה שאני יודע באנגליה יש בעיקרון חוק נגד מכירה חוזרת של כרטיסים לאירועי ספורט ולכן הסוכנויות האלה פועלות ממקומות אחרים, כמו ספרד למשל.

אזי 4 במאי 2012

אלפסי, קראתי את הפוסט אתמול בלילה…
מרוב עצבים שהסיטואציה הצליחה להעלות לי, לא הצלחתי להגיב.
כתיבה מדהימה!
שמח שקיבלת פיצוי הולם

טל המנצ'סטרי 4 במאי 2012

פעמיים כמעט ופיספסתי גמר גביע או עמדתי לעוף מהאיצטדיון.
בגמר הגביע של יונייטד נגד מילוול בקרדיף ב2004 ולאיצטדיון הגעתי גמור כולי מאלכוהול
בכל זאת להתחיל לשתות מוקדם בבוקר ביציאה ממנצ'סטר עם עוד 14 פסיכים בוואן של אוהדים זה לא משהו שישראלי רגיל אליו
ובתוספת של שתייה ללא הפסקה במרכז הבירה הוולשית תחת השמש הקופחת זה מתכון לבעיות וגם אחרי איזו פגישה לא נעימה עם 5 אוהדי מילוול שהשאירה אותי עם סימן אדום מעל לגבה (אשמתי הישירה ואחרי שהקנטתי אותם בשירותים של פאב, שוב שילוב והשפעה של בירות והיותי פרובוקטור)
כמה דקות לפני המשחק נכנסתי ליציע של יונייטד מאחורי השער והתיישבתי בכסא שלי, התחיל המשחק ובדקות הראשות ניקרתי כמו ביום הראשון של הטירונות בצבא.
בראש עברה לי המחשבה של היי, להגיע עד לפה בכדי לישון? אז קמתי ועמדתי, מסביבי גם עמדו אבל אני הייתי הכי קרוב למדרגות ולכן הסדרן שעלה וירד כל הזמן העיר לאלה הקרובים אליו ואיים שמי שלא יושב יעוף החוצה, כשפנה אלי מילמלתי כמה מילים הוא תפס את הזרוע שלי וכבר עמד לקחת אותי, התאפסתי על עצמי והתיישבתי לפני שזה מאוחר מדי. כשהוא המשיך למעלה אני עברתי מקום, הכי גבוה ביציע (קומה ראשונה) וככה יכולתי לעמוד נשען על הקיר, לא להירדם ולראות את רונאלדו וואן ניסטלרוי מביאים את הגביע האנגלי האחרון שיונייטד זכתה בו עד היום.

ב2007 והגמר הראשון בוומבלי החדש נגד צ'לסי ושוב הגעתי למשחק מסטול כולי מבירות, אומנם את סוף השבוע העברתי בלונדון אבל החברים ממנצ'סטר הגיעו מוקדם בבוקר לסיבוב פאבים בעיר ושוב הפילו אותי בפח עם כמויות האלכוהול (זה משהו בגנים, אנחנו לא יכולים לשתות כמוהם ואין טעם לנסות ולעמוד בקצב שלהם)
לאיצטדיון הגעתי ממש דקה לפני השריקה, נכנסתי פנימה והכל הסתובב סביבי, לא ראיתי ממטר אז ניגשתי לאחד הסדרנים והראתי לו את הכרטיס שלי ושאלתי לאן אני צריך ללכת, הוא הסתכל בכרטיס שלי לרגע אחד, תפס אותי ברגע שני והוביל אותי ל 2 שוטרים שתפסו אותי כל אחד בצד והעיפו אותי החוצה וסגרו את השער. בום!! התעוררתי מיד, התחלתי לדפוק על דלת השער שיש להם טעות, שיתנו לי להיכנס. הגיע שוטר ושאל אותי למה אני דופק, אמרתי לו שהסדרן חושב שהכרטיס שלי מזוייף ואין סיכוי שבעולם שהוא מזוייף כי הוא הגיע מיונייטד עצמה והתחננתי, ממש ככה, עם דמעות בעיניים שיעזור לי, השוטר ביקש שיפתחו לו את השער, נכנסו פנימה, ניגשנו לאותו סדרן, השוטר אמר לו לבדוק פעם נוספת את הכרטיס, הסדרן ממש הוציא זכוכית מגדלת מהכיס ובדק ואז אמר, אני מאוד מצטער אדוני, טעיתי, אתה מוזמן להיכנס.
פיספסתי 5 דקות ראשונות, ישבתי בקומה השלישית בוומבלי ורואים על הפנים, המשחק עצמו היה גרוע ועוד יותר גרוע זה שרגע לפני הפנדלים דרוגבה החליט לנפץ לנו את תקוות הדאבל.

איציק אלפסי 5 במאי 2012

אחלה סיפורים. אין סיכוי להתחרות עם האנגלים בשתייה..

old timer 4 במאי 2012

קרה לי פעם משהו דומה בשמינית גמר ליגת האלופות נגד בארסה ב – 2007. זו היתה אמורה להיות הפתעה ליום הולדתי שנרקחה ע"י אשתי שתחיה וחברי הטוב שגר אז בציריך. זה היה מבצע מורכב בו על פי התוכנית המקורית אשתי היתה אמורה לתת לי את כרטיסי הטיסה מפילדלפיה ביום הטיסה ממש, הייתי אמור לפגוש את חברי בלונדון ומשם היינו אמורים להמשיך יחד לליברפול שם היינו אמורים לפגוש את מי שמכר לנו את הכרטיסים (דרך האינטרנט) ולקבל ממנו את הכרטיסים למשחק. המבצע תוכנן בקפידה ובמסגרת זה אשתי פתחה חשבון אימייל נפרד בו עברה כל התכתובת.

ארבעה ימים לפני המשחק מישהו מן המעורבים במזימה עשה טעות ושלח אימייל לכתובת הרגילה וכך נודע לי על העניין. לא היה טעם להעמיד פנים שאינני יודע, אז גיליתי לאשתי את האמת.

יומיים לפני המשחק קיבלנו הודעה באימייל מהאתר ממנו נקנו הכרטיסים למשחק לפיו ההזמנה שלנו מבוטלת כי הם לא קיבלו כרטיסים (אני מאמין שמה שבאמת קרה זה שהביקוש העלה את המחירים כך שהם הבינו שהם יוכלו למכור את הכרטיסים שמכרו לנו במחיר גבוה יותר). עכשיו אנחנו בדילמה – כרטיסי טיסה כבר יש ולא ניתן לבטל.לטוס או לא? החלטנו לטוס ויהיה מה שיהיה. נפגשנו בלונדון ומייד עלינו על הרכבת לליברפול. העיר היתה מלאה באנשים שבאו למשחק. הגענו לאנפילד ב – 2 בצהריים בערך (המשחק למיטב זכרוני היה אמור להתחיל ב – 7:45) והתחלנו בחיפוש אחר כרטיסים. כמובן שלא היינו לבד. מהר מאוד הבנו שלספסרים יש שיטה – אם לא מציעים לך כרטיס מחשש שאתה שוטר. הם שואלים אותך אם יש לך כרטיס בציפיה שתאמר להם כי אתה בעצמך מחפש – כנראה שהכללי ה – ENTRAPMENT עובדים גם באנגליה.

ואכן כך היה – ניגש אלינו בחור צעיר, קטן וכפוף עם אף אדום מקור (או קוקאין)* ושאל אם יש לנו כרטיסים. אמרנו לו שאנחנו מחפשים והוא הציע שנבוא אחריו. הלכנו מספר רחובות והגענו לסמטה צדדית בה הסתובבו מספר טיפוסים חסרי צוואר שנראו כאילו נלקחו מאד מסרטי גאי ריצ'י. המחיר לכרטיס בקופ אנד הגיע ל – 550 פאונד (המחיר הנקוב על הכרטיס היה 32 פאונד), סכום מטורף לכל הדעות אבל לא הרבה מעבר למה שציפינו – אחרי הכל הכרטיסים דרך אתר האינטרנט היו אמורים לעלות 400 פאונד. בקשנו לראות את הכרטיסים והם נראו לנו אמיתיים לגמרי. אמרנו לבחור שאין לנו כזו כמות במזומן עלינו ואנחנו צריכים לבוא איתו לכספומט הקרוב. הוא לקח את הכרטיסים ונסענו איתו ברכב, הוצאנו את הכסף קיבלנו את הכרטיסים ונפרדנו מן הבחור לשלום. אני לא בדיוק יודע למה אבל כשהבחור נכנס לרכב והתחיל לנסוע צילמתי את לוחית הרישוי של הרכב במצלמת הטלפון הנייד שלי.

השעה 4 אחה"צ והמתח הורג אותנו – כרטיסים אמיתיים או מזוייפים?

היה לנו הרבה זמן להרוג והרבה מתח להפיג. בילינו שעתייים במוזיאון של המועדון וברגע שניתן היה, ניסינו להכנס לאיצטדיון. לאושרנו הרב התברר שהכרטיסים היו אמיתיים. שלחתי טקסט לאשתי WE'RE IN
ועשינו את דרכנו למושבים.

האיצטדיון התחיל להתמלא וכשעה לפני פתיחת המשחק כבר היתה אוירה מדהימה! השירה, דגלי הענק, התמונות של שנקלי ופייזלי, ראפא בדמות צ'ה גאווארה והאנרגיה, איזה אנרגיה.

כרבע שעה לפני פתיחת המשחק הגיעו אנשים למושבים שלנו – הסתכלו עלינו ופנו לאחור. מספר דקות לאחר מכן נגשו אלינו סדרנים ובקשו לראות את הכרטיסים שלנו. הם העיפו בהם מבט קצר וסמנו לנו שנבוא אחריהם. ירדנו מהיציע אל המזנונים, והסדרנים שאלו אותנו מנין השגנו את הכרטיסים. סיפרנו להם את האמת. סיפרנו להם גם שאני הגעתי מפילדלפיה, שחברי הגיע מציריך ושזה חתיכת פרוייקט יומולדת בין יבשתי שיהיה חבל מאוד אם הוא יסתיים כך. הראיתי להם את הצילום של הרכב אגב בליבי כבר גמרתי אומר לא לקחת את זה קשה גם אם נאלץ לראות את המשחק באחד הפאבים הסמוכים לאיצטדיון.

הסדרנים שוחחו קצרות ביניהם ואמרו לנו "אנחנו מבקשים שתמלאו דו"ח אירוע. עכשיו תראו – אנחנו אמורים לזרוק אתכם החוצה, אבל אין לנו לב לעשות את זה. בואו איתנו, נמצא לכם מקום בעמידה , כל עוד לא תזוזו משם אין לכם מה לדאוג. אנחנו רק מבקשים שלא תספרו לאף אחד אחרת יפטרו אותנו" **

וכך – בזכות מעשה חסד של צמד סקאוסרים שלא היה שהם שום דבר להרוויח והרבה מאוד להפסיד זכינו לראות את המשחק.

* כל הזכויות שמורות ליצחק לאור.

** על מנת לקיים את הבטחתי אני מצהיר בזאת שהסיפור כולו הינו פרי דימיוני בלבד. לא היינו באנפילד, ליברפול לא שיחקה מעולם נגד ברצלונה והורי עדיין ממתינים להולדת בנם בכורם.

וכך זה נראה באנפילד:

http://www.youtube.com/watch?v=SArLJdrVF_4&feature=related

איציק אלפסי 5 במאי 2012

סיפור פנטסטי! ממש בא להגיד שרק בליברפול זה יכול לקרות, אבל אנשים טובים יש בכל מקום.
צירוף מקרים הוא שגם אני הגעתי לאותו משחק בלי כרטיס וחיפשתי אחד שעות ארוכות עד שכבר התייאשתי והחלטתי לראות את המשחק באחד הפאבים ליד האצטדיון. במהלך אותם שעות נתקלתי בלא מעט חבר'ה מהסוג שאתה מתאר שניסו למכור גם לי כרטיסים מזויפים. נתקלתי גם בחבורה של ישראלים שהראו לי כרטיסים שהם קנו בחמש מאות פאונד ונראו בבירור מזויפים ולא היה לי לב אפילו להגיד להם.
בכל אופן, כשאני כבר בדרך לחפש פאב נתקלתי באיזה התגודדות וזה היה נראה כאילו מישהו מוכר כרטיס. ניגשתי לשם וראיתי בחור צרפתי שלא היה נראה כמו ספסר מקצועי או משהו דומה מחפש למכור כרטיס אחד ב- 200 פאונד. כמובן שזה היה מחיר מציאה, אבל כל מי שהיה סביבו התלבט מה לעשות כי כולם שם היו צריכים לפחות שני כרטיסים. אני, שהייתי צריך כרטיס רק לעצמי, לא התלבטתי לשנייה, הוצאתי את הכסף ולקחתי את הכרטיס. הפעם לא היו לי חששות כי באותה תקופה שבה גרתי באנגליה הלכתי להרבה משחקים וידעתי לזהות בבירור שזה כרטיס לא מזויף. ובאמת נכנסתי למגרש בדיוק בזמן ל- YNWA המדהים שמראים בקליפ שצירפת.

באבא ימים 5 במאי 2012

הכרטיסים שלנו לא היו מזוייפים. הם היו אמיתיים אבל גנובים. כתוצאה מכך הונפקו על אותם מקומות כרטיסים חדשים.

והחוויה עצמה היתה מדהימה – בסוף המשחק (ליברפול הפסידה אבל עלתה לשלב הבא בגלל שערי החוץ ומקלות הגולף של ריסה ובלאמי), אוהדי בארסה התחילו לשיר ynwa והקופ ענה בקריאות "בארסה" "בארסה".

הופמן 5 במאי 2012

יופי של פוסט איציק.

אריאל גרייזס 5 במאי 2012

סיפור מקסים אבל נראה לי שכחת את הדבר הכי חשוב – שנפרק את צ'לסי היום. אם אפשר, עם שלישיה של סוארז.
אבל גם ניצחון כמו אז על ארסנל אני לוקח

טל המנצ'סטרי 5 במאי 2012

יש ספסרים קבועים סביב כל איצטדיון של כל קבוצה. בתחילת שנות ה 90 כשהחלה הנהירה הגדולה של המון תיירים שהגיעו לראות כדורגל אנגלי, הם ניצלו את המצב ודאז גם את התכולה הנמוכה יותר של מקומות במספר איצטדיונים, כמו האולד טראפורד והביקוש הגבוה ובכדי לעלות מחירים וגם להשתמש בהמון כרטיסים מזוייפים, זה הצליח להם לתקופה מסויימת עד שבסופו של דבר הם שרפו את עצמם כשאנשים הבינו שיש המון זיופים והפסיקו לקנות מספסרים בחוץ. היום זה נדיר הרבה יותר שיהיו כרטיסים מזוייפים, בטח למשחקי ליגה רגילים.
במשחקים סטייל גמר גביע אם בוומבלי, קרדיף או גמר גביע אירופה, יש סכנה גדולה הרבה יותר לקנות כרטיסים מזוייפים כי הספסרים הרעים יודעים שהם לא שורפים את עצמם כמו במשחקי הליגה, תמיד יהיו מי שיחפש לקנות מחוץ לאיצטדיון ביום של גמר.

יש סיפור על אוהד יונייטד שרכש כרטיס לגמר גביע אירופה ב 99 דרך סוכנות כרטיסים באנגליה ואמרו לו שהכרטיס יחכה לו בברצלונה.
הוא הגיע לברצלונה והלך למקום שבו היה אמור לקבל את הכרטיס והתברר לו כי החברה שרכש דרכה את הכרטיס פשטה את הרגל.
לא היתה לו ברירה וערב לפני המשחק הוא קנה ברחובות ברצלונה כרטיס מספסר ושילם על זה ל מעט, כשהגיע למגרש לפני המשחק לא הכניסו אותו כי זה היה כרטיס מזוייף, הוא מצא ספסר נוסף מחוץ לאיטצדיון ושילם סכום כסף גדול פעם נוספת עבור עוד כרטיס ואכן הצליח להיכנס לאיצטדיון אבל…ליציע של באיירן מינכן, אני מניח שבסוף המשחק זה לא ממש הפריע לו.

טיפ קטן למי שבכל זאת צריך ספסר מחוץ למגרש ולא משנה לפני איזה משחק, תמיד לנסות ולבקש ממישהו בקרבת האיצטדיון שהולך למשחק, שיראה לך את הכרטיס שלו ובכדי שאפשר יהיה לראות ולזהות האם כרטיס שמציע הספסר זהה. זה מה שהציל אותי בפעם הראשונה כשהגעתי לאולד טראפורד לפני המון שנים למשחק נגד ווסטהאם, הסברתי לאיזה אבא והבת שלו בקרבת האיצטדיון מדוע אני מבקש לראות את הכרטיסים שלהם, הם הראו לי אותם, כניגשתי לספסר הוא הראה לי כרטיס אחר לגמרי, כשאמרתי לו לא תודה זה לא מריח לי טוב ולקחתי את הכסף בחזרה הוא אמר חכה רגע והוציא מהכיס כרטיסים נוספים כשרים.

גיל 5 במאי 2012

וואו, איזה סיפורים אז הנה אחד משלי. ב99 רציתי ללכת למשחק בסטנפורד ברידג' בין צ'לסי למנצ'סטר (זה שנגמר ב5:0 לצ'לסי) וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שקניתי כרטיסים מספסרים. קניתי כרטיס ב80 פאונד וכשעמדתי להכנס לאיצטדיון הסדרנית עצרה אותי ואמרה שזה כרטיס של מנוי ולכן אני צריך להציג תעודת זהות. כמובן שלא הייתה לי ולא יכלתי להכנס אז חזרתי בחזרה לבחור שמכר לי את הכרטיס והצלחתי למצוא אותו, והוא החזיר לי את הכסף על הכרטיס! מסתבר שיש גם ספסרים הוגנים. אחרי זה הלכתי לפאב ליד האיצטדיון לראות את המשחק ולא ידעתי שלא מומלץ להביא צעיף של מנצ'סטר אבל זה סיפור אחר.

Comments closed