ליגת כל קבוצותיה (הכול נראה אותו דבר)

מדינת כל אזרחיה מסוכנת, ליגת האלופות סתם משעממת.

בפוסט הקודם ובדיון המרתק שהתפתח בעקבותיו עסקנו במשמעויות ההרסניות שעשויות להיות לרעיון "מדינת כל אזרחיה" אם ייושם במציאות. שלב הבתים המשמים של ליגת האלופות שהסתיים אמש סיפק לנו אפשרות להיווכח בתוצאה שלילית נוספת של רעיון העוועים הפוסט מודרני של טשטוש ההבדלים והכחשת השוני.

בקיץ האחרון, במהלך המונדיאל, בייחוד בשלב הבתים שלא התעלה לרמה גבוהה, נשמעו לא מעט קולות שטענו כי ליגת האלופות מעניינת פי כמה מטורניר הנבחרות – זה הזמן לבחון טענה זו:

אין עוררין שבליגת האלופות משוחק כדורגל ברמה גבוה יותר. מבין 32 הנבחרות ששיחקו הקיץ בדרום-אפריקה, אולי רק ספרד וגרמניה היו מצליחות להשתחל לשלבים הגבוהים של הצ'מפיונס. אלא שכדורגל עניינו לא רק הרמה, כדורגל עניינו גם, ואולי בעיקר, הסיפור.

במונדיאל, גם בשלב הבתים החלש כאמור, היו לנו לא מעט סיפורים מרתקים שסחפו ורגשו אותנו- ההצגות  של מראדונה, גרמניה המהגרת, אנגליה המתברברת, פורלאן ואורגוואי המרגשים, סלובקיה המפתיעה וספרד– הפייבוריטית שנלחצה אל הקיר כבר אחרי המשחק הראשון.

בשלב הבתים של ליגת האלופות, 96 משחקים ואינני מסוגל לדלות מזיכרוני סיפור אחד שסחט את הרגש, שגרר תובנה מרתקת מעבר לעמידה הטקטית של קבוצה זו אחרת על המגרש.

אז נכון שחלק גדול בכך יש לשיטה החדשה של פלאטיני שיצרה שתי רמות של קבוצות בליגת האלופות, כך שלמעשה כמעט כל הבתים הוכרעו עוד לפני בעצם שהחלו המשחקים כששתי הקבוצות הבכירות בביתי ברחו לשתיים האחרות, הבטיחו את העלייה בשלב מוקדם מאוד ועיקרו את משחקי הבית מעניין.

אבל יש לכך סיבה נוספת, והיא נעוצה בשינוי הגלובאלי שעובר על הכדורגל, ביתר שאת בעשור האחרון, ולמעשה מאז הוחל חוק בוסמן אי שם בשנות התשעים. כמו בעולם, כך בכדורגל, טושטושו ההבדלים בין רעיונות ובין אנשים.

32 קבוצות בליגת האלופות ואם אתה לא אוהד של אחת מהן תתקשה לזהות במה שונה קופנהאגן הדנית, משחטאר האוקראינית, אייאקס ההולנדית, צ'לסי האנגלית, או ריאל הספרדית?! כולן קבוצות שמשחקות כדורגל המבוסס על אותם עקרונות טקטיים (ה- 4-2-3-1 עם שני קשרים אחוריים, שלושה מתקיפים וחלוץ בודד), כולן בנויות מערב רב של שחקנים בני לאומים שונים שכל המבדיל בניהם הוא צבע החולצה. תערבב את הכוחות והדיוט מן הצד לא יוכל להבחין מי הוא זה ואיזה הוא.

איפה הימים שמשחק בין קבוצה ספרדית לאנגלית, או בין קבוצה הולנדית לאיטלקית היה מאבק בין אסכולות, בין שיטות מובחנות של משחק, בין רעיונות. מאבק מרתק שסחף אותך לצד זה או אחר ועירב אותך רגשית גם אם אינך אוהד של אחת מהקבוצות המשחקות.

הכדורגל האירופאי, במיוחד שני המותגים המובילים שלו- ליגת האלופות והפרמייר-ליג, הופכים בצעדי ענק לליגות דמויות ה- NBA- ליגות של מותגים ולא של קבוצות. אין זה פלא ששלב הבתים של ליגת האלופות היה מעניין בערך כמו הליגה הסדירה של ה- NBA , ועוד בלי הרגולציה הבריאה שקיימת בליגת הכדורסל האמריקאית שלפחות הופכת אותה למעט יותר תחרותית.

הישבן של קאלו כיצירת אמנות
הכול עניין של שם

13 Comments

אביאל 9 בדצמבר 2010

לא הכי מסכים, קח את אינטר שנה שעברה, קבוצה ללא איטלקים כמעט, שיחקה בטקטיקה איטלקית מושלמת ועוד עם שלושה ברזילאים (שוער, מגן, בלם) ו2 ארגנטינאים (בלם וקשר אחורי) מול קבוצה ספרדית שמשחקת בסגנון הולנדי לחלוטין.

קח את צ'לסי, בלם, מגן וקשר אנגלים, אבל פיזיות אנגלית במיטבה, כוח ומהירות, כולם אלמנטים אנגליים.

ולא חסרות דוגמאות.

יאיר אלון 9 בדצמבר 2010

לא בהכרח הייתי רוצה לחזור 50 שנה אחורה שכל קבוצה הייתה מבוססת בעיקר על שחקנים תוצרת מקומית, הספרדים היו משחקים בברוטליות מפחידה והגנה איטלקית זה משהו שאף אחד לא מסוגל לפרוץ.

רק קצת אחורה, לימים בהם לאלופות הליגות הפחות גדולות של אירופה יש סיכוי אמיתי.
שדינמו קייב יכולה להגיע לחצי גמר, שאייאקס יכולה ללכת עד הסוף ושמארסיי נגד צ'לסי זה באמת כוחות…

תומר חרוב 9 בדצמבר 2010

מדויק מאוד. ליגת האלופות הפכה לשיעמום אחד גדול והסיבה היחידה שאני עוקב וצופה היא כי אני מכור. טוטנהאם הייתה מגניבה בשלב הבתים ופיפו אינזאגי היה מבריק נגד ריאל אבל חוץ מזה באמת שלא היה כלום.

נעל קרועה 9 בדצמבר 2010

במדינות שהתבזו במונדיאל,כמו איטליה ואנגליה,חייב להעביר חוק של מקס 6 זרים בכל קבוצה,במיוחד באיטליה שתמיד יצרה כדורגלנים נפלאים

מנור 10 בדצמבר 2010

אני מסכים. כבר מזמן שהכדורגל שאנו רואים חסר את "הסיפור שמאחורי הקלעים" שגורם לאוהד להזדהות עם הקבוצה שלו. זה חלחל דרך אגב גם לנבחרות מסויימות ששחקניהן בכלל לא מייצגים את הליגה של אותה מדינה אלא, כמו שהיטבת לתאר, ערבוב מחדש של קבוצות על כך שלשחקני הנבחרת יש במקרה את אותה האזרחות (חלקם אפילו לא התגוררו במדינה שהם מייצגים יותר משליש חייהם).

ברמן 11 בדצמבר 2010

מעניין מה שאתה אומר פה. או נכון יותר להגיד שהחלק השני של דבריך מעניין. בחלק הראשון אתה טוען, וצודק בעיני, שיש היום הפרשי רמות גדולים בין קבוצות דרג א' באירופה לבין השאר. אי אפשר להתווכח עם זה. אותי מעניין לעסוק בנושא השני – איבוד הציביון של הקבוצות.
לטענתך קבוצות כדורגל, בעבר, ירשו תכונות אב מהליגות אליהן השתייכו (באירן-גרמניה, מנצ'סטר/ליברפול-אנגליה וכו'), ושהיום זה לא ככה.
ואני אומר – אדרבא! בתור אוהד של "המשחק" אני מחפש אלמנטיים מסוימים במשחק מהם אני נהנה ושבזכותם אני אוהב את הספורט הזה. אני נפעם מסגירת שטח חכמה של בלם. התפקיד האהוב עלי במגרש הוא של קשר אחורי המסוגל לקרוא את התקפות היריב ולסכל אותן, ומיד אחר כך להוציא פס רוחב שמעביר את כובד המשקל מצד לצד. אני נהנה לראות חלוץ עושה תנועה אלכסונית, ומגן שעושה חפיפה על הקו עם שחקן כנף.
ולמה אני מספר לך את זה ? כי אני חושב שהכדורגל מתקדם. הגלובליזציה והכסף הביאו לכך שהיום כל מי שרוצה (ומספיק אינטיליגנט) יכול לשחק כדורגל חכם, מהנה, ובעיקר כזה שיכול להיא חידושים. הפתעות.
אני לא יודע מה איתך, אבל שנאתי את הימים בהם בכדורגל האנגלי היו מגביעים 900 פעמים לעבר הרחבה. לדעתי זה כדורגל טיפש! או לחילופים את הבונקרים האיטלקיים. לא רוצה לחזור אחורה.
אלה "שני השקלים" שלי לנושא.

איציק אלפסי 11 בדצמבר 2010

דבריך דברי טעם וגם כתבתי בטקסט שאי אפשר להתווכח שהרמה של כדורגל המועדונים עלתה בצורה משמעותית במקביל לאותם תהליכים. העניין הוא, שבניגוד אליך אם אני מבין נכון, אותי מעניינת פחות הרמה של המשחקים ויותר הסיפורים שמאחוריהם וכאלה יש הרבה פחות. לכן גם, כנראה, אני עדיין מאוד אוהב כדורגל ישראלי והשחקנים שאני פחות אוהב על המגרש הם קשרים אחוריים (אם כי גם אני כבר מודה שכיום בלי שני גרזנים כאלה אין לך מה לחפש).

מנחם לס 12 בדצמבר 2010

כתבת שה-NBA הפכה לליגה של מותגים ולא קבוצות. אתה יכול להסביר את עצמך?

איציק אלפסי 12 בדצמבר 2010

מנחם, אנסה להסביר- למי שאינו עוקב באדיקות אחרי הליגה הסדירה של ה NBA קשה מאוד למצוא הבדל בין השארלוט בובקאטס לניו-אורלינס הורנטס או לאוקלהומה ת'אנדר. כולן נראות אותו דבר- אסופת שחקנים שבמקרה התגלגלה למקום זה ולא אחר ולובשת חולצה בצבע כזה ולא אחר. לכן גם קוראים להם פרנצ'ייז ולא מועדון או קבוצה ולכן אפשר להעביר אותם ביום בהיר מעיר אחת לאחרת.
אין להן אופי ייחודי שאתה יכול לזהות איתן כמו שהיה עם הסלטיקס (אפרופו הטקסט הנפלא שלך על הגארדן הישן- אין עוד מגרשים כאלה ב NBA וזה חלק מהסיפור) והלייקרס בשנות ה- 80', או דטרויט ושיקאגו בשנות ה- 90'. אלו היו קבוצות עם זהות, עם סיפור, כיום אין כבר דברים כאלה ב NBA והסיפורים שמנסים למכור לנו, כמו הגלאקטיקוס של מיאמי, הם סיפורים יחצניי"ם פלסטיים שלא מעוררים ריגוש. כמו כל אותם מותגים שמנסים למכור בקניון ומכיוון שאין בניהם שום הבדל מנסים באמצעים מתוחכמים של שיווק ופרסום לגרום לנו להרגיש שהם יותר מסתם מוצר שאני יכול לקנות בבזאר במדרחוב בחצי מחיר.

Hud Homes For Sale 25 בינואר 2011

Finally a person that puts some actual work into a blog. I do like what you have done with the blog.

Delcie treating hemorrhoids Sampogna 25 בינואר 2011

some truly superb blog posts on this site, thankyou for contribution.

angielski 26 בינואר 2011

I dont really agree with it. Anyway will keep looking

In Plemmons 26 בינואר 2011

Good day neighbor. First-class info. Have you heard about this information.

Comments closed