בישיבה של מטה

על אנשים טובים וכדורגל נהדר בערב ירושלמי חורפי.

ערב ירושלמי מקפיא של סוף דצמבר, קצת אחרי השעה עשר, אני וחבר אוהד ארסנל במדרחוב נחלת-שבעה, מחפשים מקום לתפוס את המשחק של התותחנים נגד צ'לסי שכבר התחיל.

כמה מטרים קדימה מבצבצת לה פלזמה שאחד הבארים הוציא החוצה. אנחנו מנצלים את ההזדמנות ומתמקמים מולה, אם כי מייד מסכמים שבקור הזה אנחנו חותכים במחצית הביתה לראות את המשחק בטמפרטורה קצת יותר אנושית.

כמה דקות ולידנו מתקבצת חבורה של שלושה בחורי ישיבה, חבר'ה אנגלו-סקסים שהגיעו לעיר קודש למות קצת באוהלה של תורה. אחד מהם מגיע מלונדון.

אני מספר לו שעד לא מזמן התגוררתי בסאות'המפטון.

"יש שם יהודים?"

"בוא נגיד שאני הייתי מרן דאתרא"

פעם הייתי קהילה יהודית מפוארת בדרום מזרח-אנגליה, בבורנמות' בעיקר, אבל עובר עליה מה שעבר על מרבית הקהילות היהודיות בערי השדה באנגליה, ובכלל באירופה- הדור המבוגר הולך בדרך כל חי והדור הצעיר מתבולל.

איך אפשר לבקש מבחור או בחורה צעירים שיבחרו בני זוג יהודיים בלבד כשההיצע הולך ומתדלדל והפיתוי מסביב כל כך גדול?

אנחנו בכריסטמס, הרבה משפחות יהודיות מעורבות בגולה מתלבטות בשאלה האם להציב עץ אשוח. אפשר להישאר יהודים עם עץ אשוח, אפשר לחנך את הילדים על ערכים יהודיים ולהתחפש לסנטה, אבל תוך דור או שניים זה יתפוגג ויישאר רק זיכרון רחוק של איזשהו פולקלור מבית סבא.

לכן היחידים שעוד מצליחים לשמור על הגחלת הם באמת הקהילות החרדיות המבודדות בערים הגדולות, כמו זו בסטמפורד-היל שבצפון מזרח לונדון ממנה מגיע הבחור.

אט אט יוצא למעשה שישראל הופכת למקום היחיד בו אפשר למצוא יהודים חילונים.

ארסנל חורכת את הדשא בצפון-לונדון ובמרכז ירושלים אני מקבל פרשנות למשחק ביידיש.

אנחנו משנים תוכניות ונשארים גם למחצית השנייה. שם מצטרף בחור ישיבה אוסטרלי. אני מעדכן אותו שהאוזיס מקבלים בראש באשז, אבל הראש שלו בכלל במקום אחר. מחר הוא חוזר הביתה והלילה הוא צריך להיפרד מהחברה שהכיר כאן.

"ישראלית, צברית!" הוא אומר בגאווה. היהודים בגולה מאוד גאים כשהם מצליחים לשם יד על בן/בת זוג צברים. סוג של סמל סטטוס שאני לא ממש מבין, או שבאמת כנראה אין על צברים/יות.

"בן כמה אתה?" אני מתעניין אצל האוזי,

"שש-עשרה"

"שש-עשרה?!" אני נדהם. בגיל שלו לא ידעתי בכלל איך נראית בחורה, והייתה לי כיפה הרבה יותר קטנה.

יש תופעות שאתה מוצא רק בירושלים.

החבר'ה ביידיש, אוהדי ארסנל, קצת נלחצים כשצ'לסי עושה צלילים של חזרה למשחק אבל סופקים ידיים בהנאה בשריקת הסיום.

הייתי מתחלף איתם בשמחה. לא ביידיש. בקבוצה.

אני שומע לא מעט טרוניות של אוהדי ארסנל על הקבוצה שלהם. אז נכון שהיא לא זכתה בתואר מאז 2005 וכל הג'אז הזה. אבל אני לא זוכר מתי בארבע עשרה ומשהו שנה האחרונות, מאז הגיח הגאון הצרפתי ממנהרת הטיוב בתחנת ארסנל, ראיתי את התותחנים ולא נהניתי.

תגובות

  • D!

    כמעט ומסכים איתך לגבי הקבוצה. כל הזמן מהנה, אלא מה, כשאתה כל הזמן מתמוגג מול המראה בסוף מגיעה השעה שאתה רוצה לצאת החוצה ומגלה שהשפתון מרוח במקום הלא נכון.
    את הצבריות הם כנראה לא זוכים להכיר למספיק זמן. אני שומע את זה כל הזמן, לא רק מיהודים.

  • תושב חוזר

    אני הייתי אתמול בפאב התקליט. יופי של מקום לראות משחקים. וגם שם, כמו בכל המקומות באזור, הנוכחות האנגלו סקסית חובשת הכיפה שולטת

  • ברק

    לפעמים הסטראוטיפ של ה"נאורים" "חשוך" לגבי קבוצות אוכלוסיה מסויימות,ואנשים לא מבינים(לא אתה איציק...) שאין "דתי", "חילוני","ספרדי","אשכנזי" יותר בישראליות שלנו.

    סליחה, מעולם לא היה....

    • ערן קאלימי

      את זה תגיר ל"נאורים", "דתיים", "חילונים", "ספרדים", "אשכנזים" שטוענים שהם קיימים בישראליות, ושכל השאר קיימים גם כן והם סוג של שבט אויב.
      זה נמצא אצל הנאורים, אצל ה"נאורים", אצל הפרימיטיבים ואצל "הפרימיטיבים".

  • דורפן

    אלפסי - בארצות הברית אפשר להיות יהודי חילוני. באספקטים מסויימים זה קשה מאשר בישראל ובאספקטים מסוימים קל יותר. לי קשה להסביר לאנשים בסביבתי למה אני הולך לבית כנסת ביום כיפור כשרבניות ורבנים מוציאים פסקי הלכה בהלכות טוהר גזע.

  • איציק אלפסי

    רונן, ארה"ב היא באמת מקרה שונה מאירופה, בעיקר בגלל שחלק גדול מהיהודים שם הם רפורמים או קונסרבטיבים שזה מקרה ייחודי שקשה להכניס אותו לקטגוריה של דתי או חילוני.
    אותם רבנים לא מייצגים את היהדות אלא מוציאים לה שם רע, אין לך או לאף יהודי אחר צורך להתנצל בשם היהדות על מה שהם אומרים, הם לא מייצגים את דרכה.

Comments are closed.