אהבה מוסיקה

על ערב מרגש של כדורגל ומוסיקה תוצרת באר-שבע וירושלים.

In כללי

עד עתה אני מאוד מתרשם מההתנהלות של רוני לוי.

היה משהו מאוד יפה ברמה האנושית והחינוכית בדברים שלו לאותם שחקנים שאחרי שני אימונים תחתיו "גילו את האור" ודיברו נגד המאמן הקודם שלהם.

מעבר לזה, ניכר שהוא מקבל עם המון ענווה ותחושת שליחות את התפקיד שלו בבית"ר. מאמן שכבר זכה באליפויות ועמד על הקווים באנפילד התרגש אתמול אחרי ניצחון ליגה בבאר-שבע (ממש עמדו לו דמעות בעיניים בראיון בסיום המשחק) כאילו היה זה הראשון בקריירה שלו.

ימים יגידו, אבל נראה כי בית"ר עשתה עסקה טובה כשהרוויחה מאמן עם רעב אדיר להצליח ועם מחוייבות גדולה לתפקיד.

מבחינה מקצועית הדבר שהכי בולט על המגרש אתמול היתה העובדה שבפעם הראשונה אחרי המון זמן ראינו את בית"ר משחקת עם ביטחון. נראה כי לשחקנים יש אמון ביכולת המקצועית של רוני לוי וכך, קבוצה שעד עתה אופיינה בסף שבירה מאוד נמוך העונה, חזרה למשחק בצורה מעוררת השראה למרות שנקלעה בפיגור בזמן הכי מבאס שיש – על סף הירידה להפסקה, ועוד אחרי מחצית לא רעה בכלל מבחינתה.

מילה טובה גם לאוהדי הפועל באר-שבע ולמועדון על הפרידה המרגשת ממאור מליקסון.

מאור שיחק בקבוצה שנתיים וחצי בסך-הכול, אבל ההתרגשות והדמעות שלו בסיום היו של שחקן שעוזב קבוצה שגדל בה אחרי תקופה ארוכה הרבה יותר.

באר-שבע היתה בית חם למאור, הרעיפה עליו המון אהבה ובכך החייתה את הקריירה שלו שנדמה היתה כיורדת לטמיון. אפשר היה לראות כמה הוא מעריך זאת, לא רק הוא – גם אנחנו, אוהדיו האישיים של השחקן הגדול הזה.

וחבל רק שאת הכותרות מערב הכדורגל הנהדר הזה תפסו אירועים מתחום הפלילים.

העניין הזה איננו נחלתם הפרטית של "המשוגעים מהכדורגל", אוהדי בית"ר או אוהדי הפועל באר-שבע. גם אזרחים תמימים שנקלעו לאירוע וכל "חטאם" היה בכך שבעירם נערך משחק כדורגל יכלו להיפגע.

מי שצריך לטפל בחוליגנים האלה הוא רק גוף אחד – משטרת ישראל.

לא להתאחדות, לא לקבוצות, ולא לאוהדים שבאמת מתעניינים בכדורגל יש את היכולת ואת הכלים לכך, וזה גם לא התפקיד שלהם.

מי שצריך כאן זה לא עוד קמפיין נאיבי בנוסח "די לאלימות", אלא יד קשה של המשטרה ומערכת המשפט.

_________________

לא רק ירושלים התארחה אתמול בבאר-שבע, גם באר-שבע התארחה בירושלים: אחת מבנותיה המוכשרות של העיר, דיקלה, עשתה כבוד ובאה להופיע אצלנו ב-'צוללת'.

דיקלה, אחת היוצרות המוכשרות והמעניינות במוסיקה הישראלית בעשור האחרון, מביאה לקדמת הבמה ז'אנר די נדיר במוסיקה הישראלית – המוסיקה הערבית. ואל תטעו- המוסיקה "המזרחית" שאתם שומעים ברדיו אינה אלה מוסיקה פופ יוונית או בלקנית אחרת, היא איננה מוסיקה ערבית אותנטית.

יש בכך חוסר צדק מסויים עם דיקלה לצמצם אותה לז'אנר ספציפי – במוסיקה שלה ישנם השפעות רוק, ג'אז, בלוז, היפ-הופ ו-RNB. אבל בסופו של יום עיקר כוחה של דיקלה בכך שהיא עושה מוסיקה ערבית משובחת, בעברית.

וזו מוסיקה ערבית בזהות שלה: חוויה רגשית טוטאלית.

לא טעימות ולא טיזינג. הדבר האמיתי. רגש סוחף, כולל, סוער. בעוצמות שמי שלא מכיר יכול אף להיבהל מהן. אני זוכר איך כשהייתי גר בדירת שותפים באזור תל-אביב באה אלי יום אחד השותפה שלי ושאלה אותי בטון מודאג "תגיד, אתה בדיכאון?" אחרי שחרשתי במשך כמה ימים רצופים את אלבום המופת השני שלה- 'עולם'.

המוסיקה של דקלה היא תערובת חריפה של חושים, גם המראה ושפת הגוף בהתאם – מראה טבעי, נשי מלא וחושני, בשמלה שחורה רכה שמלטפת את הגוף, מתונעעת באיטיות, מפלרטט עם הקהל, ואז נכנסת לפתע למעין מצב טראנס.

היה רגע המהלך ההופעה, באחד הקטעים בהם היא שרה בערבית כמו שמעט מאוד זמרות ערביות "אמיתיות" יודעות, שממש יכולתי לדמיין את עצמי, במציאות אחרת, יושב במועדון אפלולי במלאח' במרוקו על כוסית עראק וצלוחית זיתים עסיסיים תוצרת בית ומתמסר לקולה.

לא הייתי מעולם במרוקו ועראק עושה לי צרבת, אבל כמוה גם אני באתי ממקום שבו הווליום של הרגש יכול להגיע לעוצמות כאלה שלפעמים נותנות לך תחושה שהנה הנה הוא מכלה אותך.

דיקלה, וייתכן גם אני באיזשהו מקום, שרדנו כאן כדי לספר בתקווה, אולי, שגם זר יבין.

*

והנה השיר האהוב עלי של דיקלה – שיר על הרגש הכי חזק שיש: געגוע.

מוקדש לאורי, הנער מממילא – לעד בליבנו.

ליבי יוצא אליו
אל יקירי, רק אליו
עיני מוסרות אהבה
ליבי נרגע אליו
אל האיש שכה אהב
עיני נושאות גאווה

אביב יבוא עכשיו
הוא ישטוף את ענניו
של יום חורף באמצע שנה
אביב יבוא עכשיו
יחבק את אוהביו
שחיכו לו כל השנה

ידי מוסרות אליו
שלום, רק אליו
ידי מוסרות אהבה
אביב יבוא עכשיו
יפזר את נעוריו
על כולנו כל השנה

געגועים
מציפים את העולם, את החיים
געגועים
שומרים את העולם, את הימים
שומרים את החיים

19 Comments

ברק 23 בינואר 2011

הפעם תורי להסכים איתך איציק, אבל להוסיף סייג קטן:

"מי שצריך כאן זה לא עוד קמפיין נאיבי בנוסח "די לאלימות", אלא יד קשה של המשטרה ומערכת המשפט", כך רשמת ואני חולק:

ידוע המשל על אותה עיר, שהקשר היחיד שלה לעולם החיצון היה באמצעות גשר גבוהה ורעוע, כל אמת שהיו רוצים בני העיר לצאת כדי להביא אוכל, ציוד ותרופות, היו חלקם צונחים מהגשר ונפצעים. ישבו חכמי העיר וחשבו, והגיעו למסקנה כי הדרך הטובה ביותר לטפל במצב הוא לבנות בית חולים בתחתית הגשר…

לענייננו, לא צריך להפעיל יד קשה של מערכת המשפט, זה אקמול לסרטן וכוסות רוח למת, כדי לפתור את הבעיה צריך לעמוד על עניין אחד, שמסתכם במילה אחת: חינוך!!!

איציק אלפסי 23 בינואר 2011

אתה צודק, ברק, לחינוך יש מרכיב חשוב וגם עבדך הנאמן מנסה, בין השאר, לפעול בכיוון הזה. אבל חינוך זה ה'גזר'- צריך גם 'מקל'. את החבר'ה מהסוג שהיו מעורבים באירוע אתמול כבר, למרבה הצער, מאוחר לחנך והדרך היחידה לעצור אותם נמצאת בידי רשויות האכיפה.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 23 בינואר 2011

איציק, אתה יודע מאין אני שואב את המוסר שלי וזה לא סוד, ובאותו קו: "חושך שבטו שונא בנו", כך נהוג להגיד, מה שאין רוב הציבור מזכיר זה את המשך המשפט: "ואוהבו שיחרו מוסר".

מי שלא משתמש בשבט עושה עוול לילד, אבל אם תשתמש בחינוך ומוסר לא תגיע למצב של שימוש בשבט.

נ.ב לכל הצדקנים, לא מדובר בהכאת ילדים, אלא בשבט הענישה.

ברק 23 בינואר 2011

איציק, ה"אנונימי" זאת התגובה ממני-ריסטארט למחשב ונעלמתי (-:

דוד מירושלים 23 בינואר 2011

מרגש איציק, ודיקלה נהדרת!

גיא זהר 23 בינואר 2011

לשם שינוי מסכים כמעט עם כל מילה בטח באשר לתפקידם של רשויות אכיפת החוק (אם אוהדים מגיעים בשיירה צריך ללוות אותם בשלוש ניידות ולא באחת). חוץ מזה, כדאי שניקח את הדברים בפרופורציה: האלימות בכדורגל הישראלי מינורית יחסית לאלימות בחברה בכלל ובטח יחסית לאלימות בכדורגל ברחבי העולם. וכאוהד ב"ש, וסרמיל לא ראוי למאכל אדם ולצערי, לא רואים את הסוף שלו.

בני תבורי 23 בינואר 2011

איציק,
חשבתי בדיוק על אותם דברים כשראיתי את הראיון עם רוני לוי. גם חיכיתי לשמוע את תגובתו לאותם שחקנים שיוצאים (מהחורים) נגד אורי ולא התאכזבתי. ג'נטלמן אמיתי.
דקלה היא משהו נדיר במוסיקה הישראלית המשופעת בכשרונות. אילו רק יכולנו לקבל כדורגלנים טובים אפילו כרבע ממספרם של המוסיקאים המדהימים שיש לנו כאן בארץ, בכל הז'אנרים…

איציק אלפסי 23 בינואר 2011

בני,
אני חושב באמת שהעושר הסגנוני הנפלא שיש לנו במוסיקה הוא דוגמא נהדרת כיצד אפשר לנתב את ריבוי התרבויות כאן לאפיק יצירתי ופורה וליצור שילובים שאפשר רק במקום הזה – יצא לי לראות את דיקלה בהזדמנות נוספת לא מזמן במופע משותף עם דנה ברגר בפסטיבל הפסנתר וזו היתה חוויה.

תומר חרוב 23 בינואר 2011

באמת כל הכבוד לרוני לוי, לא רואים בכל יום כזו קולגיאליות במקצוע הזה.
אני בהחלט מסכים עם הרוב, בטח שעל החלק עם דיקלה הנהדרת, אבל מקבל גם את הסייג של ברק ומוסיף אחד משלי. כשאנו מדברים על יד קשה של המשטרה צריך לבחון את זה, ראינו את המשטרה משתמשת לא פעם ביד קשה מידי, במיוחד מול אוהדי כדורגל ישראלי ולא בהכרח מביאה לתוצאות טובות במאבק באלימות. חשוב גם לציין ,לכל התומכים בהחזרת השוטרים למגרשים, שמקרה הדקירה התרחש מחוץ לאיצטדיון(בתחום שיפוטה של המשטרה) ושם קורות רוב התקריות האלימות.

אזי 23 בינואר 2011

כשאתה אומר יד קשה מדי אתה מתכוון לאלימות של השוטרים עצמם? כי לא לזה התכוון המשורר.
היד קשה אומר שהדוקר, הנדקר וכל המתקוטטים ישבו בכלא.
שמי שמשליך חפצים למגרש יעצר ומי שמתפרע, מנויו ילקח ממנו.
לא נלחמים באלימות עם אלימות
ובהזדמנות זה תרשו לי להציע לבעוט לכל הרוחות את הסלוגן "בועטים את האלימות והגזענות מהמגרשים".

תומר חרוב 23 בינואר 2011

מסכים לגמרי, לכן חשוב לעשות את ההבחנה הזו בין יד קשה בענישה לבין יד קשה מבחינת התנהלות השוטרים בשטח. כשחובבי כדורגל שביקרו במגרש או שניים בחייהם מתדיינם בנושא זה ברור לגמרי אבל כשהנושא מגיע לדיון הציבורי יש איזו תפיסה כוללנית שכולם חוליגנים ולכן כל פעולה משטרתית היא מוצדקת- מה שהוכח עשרות פעמים כלא נכון.

איציק אלפסי 23 בינואר 2011

אכן לא התכוונתי ב'יד קשה' לאלימות של המשטרה אלא לפעולה תקיפה של מעצר מי שמעורבים באירועים מהסוג הזה, רצוי עוד בשלב התכנון. אני מסכים ששוטרים ביציע זה הרבה פעמים, בעצמו, טריגר לאלימות. אני לגמרי בעד הנסיון להוציא אותם מהמגרשים, אם כי שווה אולי לעשות את בהדרגה כי נזק של שנים אי אפשר לתקן ביום אחד.

שבי כהן 23 בינואר 2011

דקלה מדהימה!
נראה שגם רוני לוי יהיה בסדר…

צור שפי 23 בינואר 2011

איציק – אם צירפת כאן לינק לקליפ של דיקלה, אצלי הוא לא מופיע. אפשר לקבל?

איציק אלפסי 24 בינואר 2011

בשמחה:
http://www.youtube.com/watch?v=F4Au-N7Bigk

צור שפי 24 בינואר 2011

תודה איציק, חייב להודות שלא יצאתי מעורי אבל אולי בהופעה זה אחרת – את שלמה ארצי למשל אני לא מסוגל לשמוע בדיסק אבל מאוד אוהב בהופעות.

אדם (אוהד ב"ש) 24 בינואר 2011

מגיב רק כי חשבתי שיעניין אותך לדעת שהמילים שלך לאוהדי באר שבע לא מתפזרות באוויר ושבאמת יש לך קוראים כאלה (או לפחות אחד).

צביקה 26 בינואר 2011

אחד השירים הכי יפים שמישהו פעם הקדיש למלמיליאן. וזה בנאדם שכבר הקדישו לו שיר או שניים.
בנתניה יש בחור שלפני עשר שנים כתב והלחין לכבוד המאסטרו שיר עם השורה המיתולוגית: אורי אורי אורי לזנק בעלייה

איציק אלפסי 26 בינואר 2011

נשמע נהדר, אפשר אולי לקבל לינק לשיר או לפחות את המילים?

Comments closed