גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

כנסיית לה סגראדה פאמיליה

.

פעם היו נהגי אגד מעטרים את האוטובוסים בירושלים בסטיקרים גדולים ודגלים של בית"ר, היום תמצאו בהם את אלו של ריאל מדריד או ברצלונה.

סדרת הסופר קלאסיקוס שתפתח בשבת תרתק את אוהדי הכדורגל הישראלים יותר ממאבקי האליפות והגביע בארץ שיערכו במקביל. סביר אפילו להניח שכמות הצופים הישראלים במגרשים עצמם בספרד במשחקים אלה תהיה גדולה מכמות הצופים במרבית המשחקים שיערכו בארץ.

זוהי תופעה מעניינת, יש כאלה שיאהבו אותה יותר ויש כאלה שפחות, בתור אחד שגם הוא בעצמו חלק מהתופעה וכמו כל עם ישראל ואשתו היה לפחות פעם אחת בקלאסיקו, אין לי אלא להצטרף אליה ופשוט להנות.

ואם להנות, אז רק ברצלונה.

לקראת הסדרה אני חוזר לטקסט שכתבתי לפני כשנתיים בסיום עונת הטראבל המופלאה של הקבוצה של גווארדיולה, טקסט שמנסה להתחקות אחרי השורשים של הכדורגל המיוחד של הקבוצה באתוס של העיר אותה היא מייצגת.

______________

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה" (אנטוניו גאודי במעמד בו הוסמך לארכיטקט, 1878)

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אנדראס אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו בחצי גמר ליגת האלופות של עונת 2008/09 בו סחטה צ'לסי 0:0 בבונקר מפואר שלא הספיק לה לבסוף (בזכות אותו אנייסטה והשער המופלא בדקה ה- 90' גומלין בסמפורד-ברידג') אבל שוחזר ביתר הצלחה שנה מאוחר יותר ע"י אינטר של מוריניו:

"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של גווארדיולה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה-"סגראדה פאמילייה" (המשפחה הגדולה)- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ… אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בה שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה.

פארק גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצירותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח קשה כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, כשהגיעו חבריו לבקרו, הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלווייתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותן לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצירתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה הנוכחית היא שיעור מאלף לכולנו. היא מדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה היא לא רק הדריבלים של מסי, היא גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה- אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

*

והפעם מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע" – שני יוצרים מונומנטאליים עם שני חידושים לשירים מונומנטאליים. זהבה בביצוע ל"אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני וארקדי דוכין ל"אין לי אהבה" של שימי תבורי:

תגובות

  • matipool

    איציק - נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם על הדיסוננס שקיים אצלי ביחס לעיר ברצלונה ( שאותה אני אוהב וממנה אני נפעם ) לעומת קבוצת הכדורגל ברצלונה ( פשוט לא אוהב אותה ) .
    אין לי הסבר לזה . זה פשוט ככה . אולי משהו דפוק אצלי .
    גאודי עצום ואל הסגארדה לה פמיליה אני מרגיש פחות או יותר כמוך .

  • ברק

    זיפזפתי והעברתי ערוצים, כאשר אני משנה אווירה בין צ'לסי ומנצ'סטר, לבין ברסה ודונייצק, כדורגל אחר!!!

    יסלחו לי חובבי הכדורגל האנגלי, כולל איציק, אבל לראות את ברסה ואז להעביר את הערוץ לחבר'ה עם ה"פיש אנד צ'יפס" ובירה, זה כמו לעבור מבטהובן למושיק עפיה. אני מודע שמבחינת יעילות השיטה האנגלית יכולה לעבוד למשעי, ואפילו לא אתפלא אם השדים האדומים יקחו את הגמר, אבל עדיין, האלגנטיות של ברסה, זה משהו שלא היה ולא נברא.

    כך נראה הכדורגל הספרדי-לטיני שהוא מושלם, מנצ'סר גם בתקופות הטובות שלה בהסטוריה לא נראתה כך ובטח שלא עכשיו.

    איציק, שכחת את האלמנט החשוב ביותר במשחקה של ברסה-המסירות הקצרות והכ"כ מרובות, על שטחים נרחבים, אבל בעיקר על שטחים קטנים שהמומחיות הגדולה ביותר היא ה"דאבל פס" הרצחני בתוך רחבת היריב. מכונה משומנת, שכל גלגל שיניים יושב בדיוק במקום, ואפילו לא צריך תוספת של גריז. נהדר!!!
    ************************************************

    נקודה נוספת, כחובב נבחרת ארגנטינה, אני אוכל מרורים כבר 20 שנה, ולא רק בפסח, כך שבשבילי המפגש בין מספר אוכלי האסדו המובילים, הוא כלי מבחן (אולי!?) לעתיד: מסי ומנסצ'רנו נגד אנחל דה-מריה ואולי היגוואין-תאווה!!!
    ***********************************************

    האמנים הגדולים ביותר לקחו חלק בבניית כנסיות מדהימות ועוצרות נשימה, היצירות הן גאוניות על גבול הלא הלא יאומן, אבל כדאי גם לתת את הדעת על כך, שמטרתן היא "לגמד" את האדם בתוך המבנה העצום, ובכך להראות את ההבדל העצום בין האדם לאלוקים.

    היהדות מאידך, לא היתה זקוקה לזה, ומרבית בתי הכנסת בעולם הם צנועים וקטנים, בפרט האשכנזים, שם בתי-כנסת התנהלו בין כמה ספסלים רעועים לשטיבלך המוני, והדגש הוא על עצמות האל כמשהו רוחני, ולא כמשו פיזי. הבדל ענק!!!
    למעשה, היהדות היא דת שמבטיחה רק רוחניות, לעומת הנצרות, שם הכל גשמי.
    *****************************************************

    נכנסים לארבעה ימים חורצי גורלות-יאללה בית"ר!!!!!!!

    • תבורי

      "מבטהובן למושיק עפיה", זה נשמע כמו משהו שהרצוג אמר... :)

    • Mr. Kate

      גם יש את הקטע הזה שבו היהודים לא היו ממש בעמדת כוח לבנות מבנים מונומנטאליים באירופה. איפה שהם יכלו, גם הם נהנו לבנות ולהראות לרבים את כוחם כקהילה(בית הכנסת הגדול של אמסטרדם, בית הכנסת ריימס בצרפת, בתי כנסת שנבנו בפראג או במאות מאוחרות יותר...)

  • נעל קרועה

    19 הימים הגדולים של המאה הזו,ככה קוראים לזה בספרד

  • שבי כהן

    ברק,

    אחד הדברים שהכי מכעיסים אותי ביהדות זה בתי הכנסת המפוארים, הראוותנים ומנקרי העיניים. אני זוכר את בית הכנסת של סבא שלי ואבא שלי בשכונת הכורדים בירושלים, שהיה צנוע על גבול הסגפני, ולכן גם כל כך מהנה, מרגש ומזמין. רק זכרונות טובים יש לי ממנו.

    מאז לא ראיתי עוד בתי כנסת כאלה. כל בתי הכנסת שראיתי היו בסגנון מנקר עיניים, נברשות בסגנון אירופה הקלאסית, במות וספסלים בסגנונות מלכי צרפת ואנגליה ועוד דוגמאות שאתה בטח מכיר טוב יותר ממני. גם סגנון הישיבה ברבים מבתי הכנסת הפך להיות "נוצרי-כנסייתי". אם פעם ישבו סביב הדוכן, שהיה ממוקם במרכז, רבים מבתי הכנסת היום בנויים כמו כנסייה, כלומר ארון הקודש צמוד לקיר, לפניו הדוכן של החזן, ומאחור, כמו בכנסייה - הקהל.

    אין לי מושג איך הגעת למסקנה שהיהדות היא רק רוח והנצרות היא רק חומר. זה לא יהיר מידי? אגב, מה תגיד על האיסלאם, שם מתפללים בעמידה או בכריעה על שטיח? שהיא יותר רוחנית מהיהדות? לא נראה לי...

    • ברק

      אתה צודק ברמת הכלל, ישנם בתי כנסת כאלה, אבל רובם היו משכנות דלים, והם כך גם נכון להיום. דווקא אצל עדות אשכנז זה מודגש יותר. באירופה הרוב המוחלט של בתי הכנסת היו דלים ביותר. כמה ספסלי עץ וארון קודש. שטיבלך לעניים. גם אצל עדות ספרד זה לא היה נהוג בחו"ל, וזה מוזר שבדור האחרון זה צץ קצת יותר, אבל בעיקר בגלל "תורמים", שרובם לא קשורים לדת, אלא ליכולת לנקר עיניים...לצערי. מה שראית זה החריג בתוך הכלל, וגם חריג קל וחומר לעומת בית כנסת בכורדיסטאן, מרוקו ואלג'יר.

      יש הבדל בין היהדות והנצרות המרכזות את התפילה לאתר מסויים, לבין האיסלם-שם יכול היחיד להתפלל. שלא תבין לא נכון, אין קשר בין היהדות לנצרות. היהדות עושה זאת לשם ריכוז השכינה (מניין ומעלה), שהוא פונקציה למדד אנושי, והנצרות רואה במקום, מקום פולחן פגני (פסלים!?).

      בסביבה הקרובה שלי יש 11 בתי כנסת ספרדים, כולם יושבים בצורה המוכרת לך מבית סבא, מסביב להיכל, אבל זה לא רק ה"איך?", כמו ה..."לשם מה?" למה מכוון כל אדם שהוא מתפלל.

      רק לדוגמא, היהדות מבטיחה גן עדן רוחני, וכך מתארת את השכר-והעונש בעולם הבא. דבר שלא נמדד בשום מדד פיזי. מה מבטיח האיסלאם למאמיניו? אוכל, שתיה ונשים. הנצרות? כל תיאורי הגהנום, להט האש והשטן עם הקלשון, כולם לקוחים מהנצרות, ביהדות זה לא היה מעולם. מאיפה הגיע הרעיון שעץ הדעת הוא תפוח?

      לצערי, היום חילוניים רבים, וגם קצת דתיים, עדיין תופסים את מושגי גן עדן-גהנום באותם מושגים נוצרים, שחלקם הגיעו מספרות עתיקה, מדיאלוגים אינטלקטואלים בעבר עם הכנסיה ומסרטים, אבל לא מהרמב"ם והרמב"ן.

  • כסיפוביץ

    טקסט נפלא.
    אני אנסה להגיד משהו מן הצד השני על הקבוצה הנהדרת הזו.
    ללא ספק זוהי הקבוצה הגדולה ביותר שראיתי. לא לנתח את המשחק שלה אלא לתת פרספקטיבה אחרת של אוהב כדורגל.
    לעליונות של ברסה יש גם צד שני הרס הליגה הספרדית. וחלילה שלא באשמתה הישירה אבל היום אני מחכה לראות אותה בערך 10-15 משחקים בעונה וגם זה אם יש סוסים שחורים בשטח.
    בשבילי מחשק כדורגל הוא דבר ראשון מפגש בין 2 מקורות אנרגיה. כשברסה מגיעה היא שואבת את כל האנרגיה מהמשחק. לראות אותה שנתיים מחסלת כל מה שזה זז אני אזכור לנח אבל אני מתגעגע לימים של פעם.
    אפשר להשוות את זה לפדרר לדוגמא.
    האיש הוא אחד הגדולים אם לא הגדול שבהם אבל אם הוא מחסל
    6-0 6-1 6-0 כל משחק אז מתי שהוא תרצה לראות קרב אמיתי בין שני שחקנים.
    בגלל זה כולם מחכים לראות את פדרר מול נדאל או דיוקוביץ ולא כל כך מענייין אותם שהוא משחק מול בלייק.

    • כסיפוביץ

      זוהי הקבוצה הגדולה ביותר שראיתי= אחת הגדולות [יש עוד כמה ברשימה]

    • איציק אלפסי

      אתה צודק, עם כל האהבה שלי לכדורגל של ברצלונה גם לי זה מוריד מההנאה כשאין מולה מתנגד רציני. לכן אני מחכה בכליון עיניים לסדרת הקלאסיקוס שתעמיד במבחן רציני את היכולות של ברצלונה ולדעתי, כמו במפגש הראשון בניהם העונה, תוציא ממנה את המיטב.

  • הופ

    היצירות של גאודי מדהימות, גם היצירות של בארסה. יופי של פוסט.

  • ירון

    "סגראדה" זה קדושה, לא גדולה.

    ומצטרף למחמאות על הפוסט היפהפה.

  • אביאל

    איציק - כמו שכתבתי לך אז על המשפט של אינייסטה, אם הם היו משחקים כמו שהם ולא לוקחים תארים אז גווארדיולה היה מפוטר מזמן, את אנייסטה ריאל היו קונים ושאר בלבולי המוח של כדורגלנים.

    ברק - "למעשה, היהדות היא דת שמבטיחה רק רוחניות, לעומת הנצרות, שם הכל גשמי." ברצינות ? הכל גשמי ? ואצלנו ביהדות "רק" רוחניות ? אני שואל את עצמי אם אתה בקיא בכלל באמונות הנוצריות או אם את בקיא במשנוררים היהודים ? ככה סתם לזרוק מילים ?

    • ברק

      היהדות מבטיחה להולכים בדרכה רק רוחני, אם אדם שנראה כדתי חומד לצאן, הוא לא באמת דתי, אלא אם כן הוא באמת פושט יד, שחייב לקבץ נקיות לצורך פיקוח נפש.

      מטרת היהודי היא אחת0להתקרב לקב"ה ובכך להתעלות רוחנית. אני תמיד כותב פה, הלכה לומדים מרבנים וספרים ולא מהרחוב.

    • ברק

      *לקבץ נדבות ...תיקון.

  • צור שפי

    אני לא משתגע על הארכיטקטורה של גאודי, לדעתי היא לא פשוטה וטבעית אלא די להפך, עמוסה בקישוטים, די מגלומנית ולעיתים קרובות חוצה את גבול הקיטש. בכלל, ברצלונה, למרות שהיא אחלה עיר, היא בכ"ז אוברייטד בטירוף בהשוואה למדריד שלדעתי לוקחת אותה בהליכה.

    מה שמביא אותי לכדורגל: קודם כל בואו נמחק את ה"סופר". הספרדים קוראים לזה "קלאסיקו" ואין צורך בסטרואידים מילוליים - זה הכי ערוץ 5. הלאה: בארסה הנוכחית היא שירה בתנועה אבל נמאס. נמאס מההתלהמות של השגיא כהנים, נמאס מזה שכל ילדה בת 12 יודעת שמסי הוא הכי טוב ואינייסטה הכי חמוד ופיקה הכי חבר של שאקירה. בקיצור - נמאס מהקונצזוס (המוצדק) ומההייפ ההיסטרי והמטורף. בארסה תהיה אלופה גם השנה, אני מקווה שזה יהיה התואר היחיד שלה.

    • איציק אלפסי

      אני מבין את הגישה הזו, יש משהו בקונצנזוס שמעורר אנטגוניזם. אם כי אני דווקא כן מצליח למצוא בכדורגל ברצלונה איזושהי אוונגרדיות- העדפת האסתטיקה גם במחיר מבחן התוצאה. נכון שהעובדה שהיא עומדת גם במבחן התוצאה בצורה מרשימה קצת סותרת את זה, אבל מצד שני אני גם לא רואה ערך מיוחד בהתרסה כללית כלפי כל מה שהוא מצליח ויפה אם ההצלחה הזו מושגת בכלים הנכונים.

      ואני מקבל את מחיקת ה"סופר", אהבתי את "סטרואידים מילוליים".

    • אסף

      איציק - טקסט יפהפה.
      עובדתית, הבחירה של בארסה במשחק אסתטי קודמת לתוצאות שהיא משיגה בערך בתשעים דקות, לכן אין כאן סתירה: מעדיפים אסתטיקה, והדור הנוכחי מאפשר גם תוצאות.

    • אריק

      צור שפי. מושלם. חותם על כל מילה. מחכה לשער נצחון של גון אושה בגמר מגול מכוער

    • צור שפי

      תודה אריק, אבל עם הסיפא שלך יש לי בעיה. אחרי שאמרתי שאני לא רוצה שבארסה תיקח את הצ'מפיונס יש לי בעיה חמורה בלהגדיר מה אני כן רוצה. יש לי סימפטיה למדריד (רק השנה, כמה כבר אפשר להפסיד?), יש לי הערכה עצומה לראול אבל היא עוד כאין וכאפס בהשוואה לכבוד שיש לי לסר אלכס. בקיצור, רגשות מעורבים זה כלום ליד הדילמות שלי.

  • אופיר

    בארסה המושלמת, בארסה נציגת הצדק עלי אדמות, ויסקה קטאלוניה, בארסה יכולה ללכת על המים, בלה בלה בלה...

Comments are closed.