פרשת קדושים (געגועים לסאות'המפטון)

ההולנדי הזה, שדווקא היה סבבה כאמור, מצא חן בעיניו שאני בענייני כדורגל אז הצעתי לו להצטרף אלי למשחק של הקבוצה המקומית, סאות'המפטון. אבל הוא כנראה לא חולה כמוני וכששמע שזה לא פרמייר-ליג העדיף לוותר. לא הצטערתי במיוחד, ממילא כדורגל אני אוהב לראות לבד, אפשר להתרכז, מה גם שתקעתי אותו עם הגרמני החרמן לכל אחר-הצהריים, שזה די מגיע לו (לגרמני) נראה לי.

In כללי

סאות'המפטון, ספטמבר 2006:

עשרה ימים מאז נחתתי בעיר האפורה הזו ואני עדיין רחוק מלהתאקלם. אם כי, לפחות אתמול בערב לרגע אחד הרגשתי שאני חי את החלום. זה קרה לי כשישבתי בפאב השכונתי על פיינט גינס עם קים, שהגיעה לכאן מהולנד לשנה במסגרת חילופי סטונדטים ותהיה בקרוב השותפה החדשה שלי. יחד עם עוד שני סטודנטים וגרמניה ואחת מצרפת, שעדיין לא הגיעו לכאן וקים הכירה באיזה פורום סטודנטים, נחלוק את הדירה ברח' הארפילד 47.

הפתעתי את עצמי אתמול בצורה ההחלטית שבה שכנעתי את קים ללכת על הבית הזה, בלי אפילו ששאלנו את האחרים. עוד שנייה הרדמילס, בעלי הנכס, היו סוגרים לנו עם הסינים והיינו שוב חוזרים לחפש חדרון בעליית גג בשבעים פאונד לשבוע. איזה ברז הם הביאו לסינים, הרדמילס… אלה כבר הוציאו עט לחתום על החוזה כשלקחתי הצידה את ג'ון, בעל הבית. כשחזר, הודיע להם, בלי למצמץ אפילו: "אגב, הדירה הושכרה כרגע. אפשר להציע לכם משהו לשתות?"

הגרמני שולח מייל שהוא יגיע לעיר בשישי ואני קובע איתו בשבת בבוקר ליד הספריה המרכזית של האוניברסיטה כדי ללכת לקנות דברים שצריך לבית החדש. בחדר שאמור להיות שלי, למשל, אין מיטה וארון. כריסטיאן נמצא כאן עם רכב שאתו עשה את כל הדרך מגרמניה, אבל למרכז העיר אנחנו יורדים באוטובוס- הוא חישב שזה יוצא לו יותר זול מהדלק. זה גרמנים, חביבי. לא סתם כל מונדיאל הם עושים לפחות חצי-גמר, הכל מחושב אצלם עד הסנטימטר האחרון של הפני.

לפני האוטובוס הוא קופץ שנייה לרכב "לבדוק משהו במחברת". הייתי בטוח שהוא הולך להוציא לי מחברת של ביה"ס. אתם יודעים, עם דפים ושורות בכחול דוהה כזה (אגב, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה ותמיד הייתי הופך את הדף לראות אם בצד השני השורות בצבע נורמלי). פתאום הוא שולף לי מחשב נייד. נגנבתי, "מחברת" עאלק… בכל אופן, מה שחיפש שם היה מספר טלפון של עוד איזה הולנדית שהכיר באינטרנט ואמורה גם היא להגיע לעיר (ואני חשבתי שגרמניה והולנד זה סוג של מלחמה). צנון צנון, אבל לא פראייר הכריסטיאן הזה.

נראה לי הולך להיות סיפור הקטע הזה עם המיטה והארון. לא לקחתי את זה בחשבון. כל מה שעלה יותר מפאונד תשעים עשה לי פרצוף. מה נראה לו אני הולך לישון עכשיו שנה על ספפה? וואלה אם הייתי יודע לא הייתי הולך על הסידור שהוא ייקח את החדר המרוהט, אני את הסלון הלא מרוהט ובכסף שיעלה לרהט אותו נתחלק שווה בשווה. בהתחלה חשבתי ששיחקתי אותה – הסלון היה החדר הגדול בבית – לאט לאט אני מתחיל לקלוט שאולי דווקא יצאתי כאן הפראייר.

הוא מרים טלפון להולנדית ופתאום באחת יורד לו כל המצב רוח.

"מוזר", הוא אומר כשהוא מנתק, "זה נשמע כמו גבר"
"מה זת'ומרת? חשבתי שאתה מכיר אותה?!" אני מתפלא,
"הכרתי אותה באינטרנט, אמרה שהשם שלה רות"  הוא משיב, נבוך משהו –
"וואלה רות' זה שם של בחורה!" אני קובע בפסקנות.

בסוף מגיע גבר באמת. דווקא עושה רושם של בחור נחמד, אבל ממש לא מה שהיה בתוכניות של כריסטיאן.

"נעים מאוד, כריסטיאן?"
הייתי בטוח שהוא הולך לשחק אותה שאין לו מושג על מה הוא מדבר ולעשות 'וייברח', אבל הגרמני יצא פארש.
"כן, רות'?"
"כן, כן, רוד"

"רגע, רגע" אני מתערב בשיחה, "רוד כמו רוד ואן-נילסטרוי?"
"כן, בדיוק."

'בחייאת כריסטיאן', אני חושב לעצמי, 'מה בחיים שלך לא שמעת על רוד ואן-נילסטרוי או רוד חוליט?! מאיפה הבאת את הרות' הזה?'

ההולנדי הזה, שדווקא היה סבבה כאמור, מצא חן בעיניו שאני בענייני כדורגל ודיסקסנו קצת. הצעתי לו להצטרף אלי למשחק של הקבוצה המקומית, סאות'המפטון, אחר-הצהריים. אמנם ליגה שנייה, אבל כדורגל זה כדורגל ושמעתי שיש להם אצטדיון חדש ויפה ששווה לראות. אבל הוא כנראה לא חולה כמוני וכששמע שזה לא פרמייר-ליג העדיף לוותר. לא הצטערתי במיוחד, ממילא כדורגל אני אוהב לראות לבד, אפשר להתרכז, מה גם שתקעתי אותו עם הגרמני החרמן לכל אחר-הצהריים, שזה די מגיע לו (לגרמני) נראה לי.

נחמד האיצטדיון שלהם כאן, סט. מריז – איצטדיון של שלושים אלף צופים בקמ"ר של רבע מאיצטדיון רמת-גן. מה שכן, קצת נעדר ייחוד ופלסטי מדי, בטח בשהוואה לסיפורים על ה- "דל", הקופסה המקומית שהפכה עכשיו לשטח נדל"ן מבוקש.

סאות'המפטון, הסיינטס (כך הם מכונים בגלל הילת המלאך שמעטרת את סמל המועדון), אירחו את פלימות'. היה כדורגל אנגלי. עכשיו כדורגל אנגלי זה כמו בירה, טעם נרכש. אם גדלת על זה אתה אוהב ואם לא, לעולם לא תבין על מה כל הרעש. אני אוהב (כדורגל אנגלי, לא בירה).

האירוע הכי מסעיר במחצית הראשונה היה הפסקה של עשר דקות לטיפול בשחקן פצוע של פלימות', כשאף אחד לא מבין למה לא מטפלים בו מחוץ למגרש וממשיכים לשחק – מה שאומר ששיחקנו את המחצית עד הדקה ה-55' או משהו, שזה בטח סוג של שיא כך שכבר היה בשביל מה לבוא.

במחצית שנייה סאות'המפטון עשו גול על ההתחלה. שער אנגלי טיפוסי. מעיפים את הכדור למעלה, מסתכלים, מסתכלים, ובסוף מישהו מגלגל פנימה. מי ששם זה איזה בחור פולני בשם גרגורי רז'ייאק, שממה שהבנתי הוא המלך שערים שלהם וסוג של קבלן עליות. עופר דגמי דאתרא. בעיני דווקא מצא חן קשר התקפי בשם ג'מאל בלמאדי, אלג'יראי, היחיד שידע מה לעשות עם הכדור. נגמר 1:0, הייתי מבסוט, הבאתי להם את הבראכה.

בכלל, עשה לי טוב לראות כדורגל. בפעם הראשונה אחרי עשרה ימים התחיל לחזור לי הצבע לפנים בזכות קצת הרגשה של משהו מוכר, של בית.

*

ירושלים, מאי 2011:

השידוך עם החבר'ה האירופאים, שבאו בעיקר לשתות, לא ממש עבד ואחרי שלושה חודשים עזבתי את הבית ברח' הרפילד 47 ועברתי לגור אצל גברת הודית- מלאך משמיים שהפכה לאמא השנייה השלי במהלך ארבע השנים בהן שכרתי אצלה חדר;

כריסטיאן חזר לגרמניה כבר אחרי סמסטר אחד כשגילה שהקורסים שהוא לוקח לא יחשבו לו כנקודות זכות לתואר; קים נשארה עד סוף השנה ומדי פעם נפגשנו לקפה באוניברסיטה;

הפאב השכונתי נסגר כמה חודשים אחר כך, כשהאנגלי האחרון באזור מכר גם הוא את הבית למהגרים אסייתים.

סאות'המפטון העפילה באותה עונה לפליי-אןף על העלייה לפרמייר-ליג, אבל הפסידה לדרבי בפנדלים אחרי מפגש כפול דרמטי; בעונה שאחרי החלו להיערם הבעיות הפיננסיות והיא ניצלה מירידה לליגה השלישית במחזור האחרון;

בעונה הבאה כבר נגמר לה המזל והיא ירדה לליגה השלישית אחרי שנכנסה לפירוק. בקיץ, אחרי סאגה ארוכה, נמכרה לאיש עסקים שווייצרי ופתחה את העונה במינוס 10 נקודות. למרות עונה מוצלחת יחסית לא הצליחה להדביק את הפער ולהשתחל לפליי-אוף והתנחמה בריצה יפה בגביע שהסתיימה בהפסד כואב בדרבי נגד פורטסמות' של אברם מפתח-תקווה, שחגג אצלנו בסט. מריז כאילו ניצח את הלוזונים.

במהלך ארבע השנים בהם התגוררתי בעיר הנמל הדרומית הפכה הסיינטס לקבוצה השנייה שלי – כמו שכילד הייתי אוהד את הפועל בית-שמש במקביל לבית"ר, וקצת כמו שניק הורנבי מספר ב"קדחת המגרש" איך כסטודנט באוקספורד היה הולך למשחקים של הקבוצה המקומית מהליגה הרביעית ואהד אותה במקביל לארסנל.

גם מהבית בירושלים המשכתי לעקוב אחרי הקדושים, ובתחילת השבוע חגגתי על כוס תה עם נענע את ניצחון החוץ הגדול (3:1) על פלימות' (כן, אותה פלימות'… עולם קטן) שקבע מעשית את החזרה של סאות'המפטון לליגה השנייה בעונה הבאה.

מחר, לעיני 30 אלף צופים נגד וולסול בסט. מריז, יחגגו שם את העליה. בפעם הראשונה מאז שחזרתי לארץ באוגוסט האחרון אני מודה שאני קצת מתגעגע.

21 Comments

ירון ב. 6 במאי 2011

ואפילו לא מילה אחת על גדול שחקני תבל בכל הזמנים, מאת'יו לה טיסייה?

איציק אלפסי 7 במאי 2011

לה טיסייה הגדול מכולם ראוי לפוסט נפרד- הייתי מעריץ גדול שלו עוד הרבה לפני שחלמתי שאי פעם אגור בעיר. אולי השחקן האנגלי הכי לא אנגלי אי פעם (וזאת מחמאה כמובן).
האיש עדיין אגדה בעיר, קשור למועדון וניתן לראות אותו באצטדיון ברוב המשחקים (פעם אחת הוא אפילו ישב ממש מעלי: http://img21.imageshack.us/img21/5639/dscf6249x.jpg ) כשחיפשו בעלים חדשים הוזכר שמו כשותף באחת הקבוצות שגיששו בקשר לקניית הקבוצה אבל בסוף זה לא יצא לפועל.

אריאל ש 7 במאי 2011

הייתי חייב:
http://www.youtube.com/watch?v=7FCNyrYC7E8

אני עם ירון, הוא באמת הגדול בכל הזמנים, אפילו אם הוא לא. ואת זה אני אומר בתור אוהד מנצ'סטר.

אוהד בני יהודה 6 במאי 2011

גם אחי אוהד סאותהמפטון וכך עודכנתי על-ידו,שהם עלו ליגה.
וכן,כתבה על סאותהמפטון בלי איזכור של לה טיסייה זה כמו לכתוב על הפועל אשקלון מבלי להזכיר את ללו אנקה!

עופר פרוסנר 6 במאי 2011

ענקקק

איציק אלפסי 7 במאי 2011

אוהד בני יהודה- לאחיך קוראים במקרה גיל?

תם 6 במאי 2011

ברוגבי דווקא נורת'המפטון הם הקדושים…

יאיר אלון 6 במאי 2011

תותח.

עמית ג' 7 במאי 2011

ענק, מזכיר את הורנבי.

B. Goren 7 במאי 2011

ב-1991 הייתי בסאותהמפטון והלכתי לראות אותם משחקים נגד QPR. ב-QPR שיחק אז ריי ווילקינס ובסאותהאמפטון שיחק חלוץ צעיר בתחילת הקריירה שלו, אלן שירר. היה משחק נפלא. בהחלט יש לי זכרונות טובים מהמקום.

צור שפי 7 במאי 2011

ו-QPR חוזרת השנה לפרמייר. איזה רטרו. פוסט נפלא איציק.

צור שפי 7 במאי 2011

והבונוס של אדל – איזה זמרת ענקית

טל 7 במאי 2011

אז מה איציק .. פיינט גינס ? לא הספקת לטעום את השתן של החתולים כי התחלת בצואת כלבים .. :)

תום 7 במאי 2011

חבל, שמטת בדיחה ממש מוצלחת שכבר הייתה בידך –
" זה גרמנים, חביבי. לא סתם כל מונדיאל הם עושים לפחות חצי-גמר, הכל מחושב אצלם עד הסנטימטר האחרון של ה(ל)פני" או הסנטימטר הלפני אחרון.

בכל אופן, כתיבה משעשעת ומענגת.
אמשיך לעקוב.

איציק אלפסי 8 במאי 2011

תום, תודה. כתבתי כך את הבדחיה בכוונה, זה היה אמור להיות שילוב בין 'הסנטימטר האחרון של המטר' ל-'פני האחרון של הפאונד' אבל כנראה שזה לא עבד :)

ירון ב. 7 במאי 2011

איציק, אני לא מצליח לפתוח את הלינק לתמונה. יש מצב להעלות אותה לאתר אחר או שהבעיה היא אצל מאותר מחשבית שכמוני?
ואני מחכה לפוסט על לה טיסייה.

איציק אלפסי 8 במאי 2011

ירון, נסה את זה:
http://img7.imageshack.us/i/dscf6249x.jpg/

ירון ב. 8 במאי 2011

גדול! :-)
תודה איציק.

אדם (ב"ש וצ'לסי) 8 במאי 2011

מרגש ואפילו מעורר קצת קנאה. אהבתי: "'מחברת' עאלק…" וגם אחלה של שיר.

matipool 8 במאי 2011

יופי של פוסט .
את החצי הראשון אני זוכר מ"גשם באלפסי" . החצי השני משלים אותו נהדר .

איציק אלפסי 8 במאי 2011

וודאי תשמחו לשמוע שהסיינטס ניצחו אתמול 3:1 וחגגו את העלייה לעיני 30 אלף צופים, הנה כמה תמונות מהטירוף שהלך שם (ליגה שלישית אני מזכיר..):
http://www.saintsfc.co.uk/page/Gallery/0,,10280~2355529,00.html
אגב, אחד מכובשי השערים היה הכוכב הגדול הבא שהולך לצאת מהעיר- אלכס צ'מברליין, שכבר קראתי שליברפול מתעניינת בו, אם כי לדעתי יש שחקן אחר בקבוצה- אדם לאלאנה, שהוא פוטנציאל אפילו יותר גדול. בכל אופן, הנה קליפ יפה של שניהם:
http://www.youtube.com/watch?v=VGh9Lc0OqYo

Comments closed