מתיקות / ניר הופמן

וכשרכבתי הביתה מעזריאלי על האופניים, היתה מתיקות באוויר סביבי, וערבלתי אותה בדיווש הפדלים, וחייכתי מפעם לפעם, באופן לא רצוני. והמלה "אליפות" ריחפה מעליי, כמו העננה עם הגשם בסרטים המצוירים, רק להיפך, קרן שמש חמה באמצע הלילה, והיא ליוותה אותי עד הבית.

In כללי

פוסט אורח מאת ניר הופמן

בוא נרד לדשא, אמרתי למתי. בוא נרד, נקפוץ על השחקנים, ניקח להם את החולצה ואת הגרביים. ניתלה על המשקוף, נשבור אותו וניקח חתיכה הביתה. אני רוצה לראות שמישהו יוריד לנו 10 נקודות. לוזון? בפעם הבאה שחר כבר לא יהיה שם להגן עליו בגופו. לא ירדנו. נשארנו ביציע עד שעשן הזיקוקים התפזר ואיתו הקהל. הלכנו לחגוג.

בוא ניסע לרחוב הנביאים, ביקשתי. נלך לצומת של הרצל שם, איפה שהדואר. נוריד חולצה, ניכנס למזרקה ונקפוץ עם כל האחרים. כמו פעם, כשטיפות מהבירות של החוגגים היו עפות לי בטעות אל הפה והטעם המר גרם לי להרגיש גדול לרגע, כמו אלה שקופצים בלי חולצה ויש להם שערות על החזה.

אף אחד כבר לא חוגג בנביאים. ירדנו לחוף דדו. גם שם היו חוגגים פעם. אפילו לא כל כך מזמן. מתי סיפר בדרך שאחרי זלצבורג, איזה מאה אלף איש חגגו בדדו את ההעפלה לליגת האלופות. מתאים לי מאה אלף איש. כשהגענו לחוף שמענו שירה גדולה מכיוון האמפי. זה היה מעודד. מרחוק ראינו שוטרים, מתי אמר שזה כבר סימן טוב. יש שוטרים, יש חגיגות. אחלה סטיקר.

*

באמפי בדדו היו כמה עשרות ילדים. רוב הזמן הם פשוט עמדו בחבורות, קצת נבוכים, מחפשים דרך לפרוק את האושר. בשאר הזמן הם קפצו קצת ושרו שירי אהדה (הפופולרי ביותר היה דווקא על הפועל, שמוכרת את גופה בהליך במבי, ואחר כך מענגת את כל השכונה בהתפרקות מהירה). בצד ישבו על החומה כתריסר שוטרי מג"ב משועממים. לא היה להם עם מי לריב אז הם התמקדו באכיפת החוק הלא מוכר לי לפיו אסור למסעדות הסמוכות למכור בירה לחוגגים, אלא אם הם יושבים בפנים. הלכנו לכאמל וקנינו את הבירה שם (הכאמל זה כנראה שטח שיפוט אחר). חזרנו לאמפי עם הבירה והבטנו בחוגגים.

היינו הכי מבוגרים שם, אולי חוץ ממפקד הכוח. כל השאר היו ילדים, תיכוניסטים ופחות מזה, אולי גם כמה חיילים. כל אלה שלא נותנים להם להיכנס לפאבים, אמר מתי. מסתבר שהחגיגות בימינו הן בכרמל, בפאבים בציר מוריה וביפה נוף. אחר כך ראיתי באינטרנט שגם שחקני הקבוצה חגגו שם. מתי לא רצה לעלות לכרמל. יהיו פקקים ולא תהיה חניה, הוא אמר. השלמתי עם זה וחשבתי לעצמי, גם ככה מי רוצה לחגוג בצורה כזו, מפורדת וחלקיקית, כל אחד בפאב אחר, אחד שר כאן, אחד קופץ שם, אחר צועק פה. רק הצפירות ההרמוניות של המכוניות בכביש בדרך עוד מזכירות את השמחה המשותפת מפעם.

גמרנו את הבירה, הלכנו למקסים. אולי השחקנים יגיעו לפה, כמו פעם, הבעתי בשקט תקווה חסרת תקווה. אין סיכוי, אמר מתי. גם אנחנו הלכנו אחרי כמה דקות, כשהבנו שאנחנו בסך הכל רוצים איזה משהו קטן בפיתה, לא שיפודים ב 75 שקל. נסענו לתחנת הדלק הבאה, היתה שם שיפודיה, סאמירמיסמיס משהו. הם כבר היו לפני סגירה. רציתי שיפוד, איכשהו הם שכנעו אותנו לקחת את השווארמה. כנראה כל השאר כבר היה שטוף. ישבנו עם הלאפה המטפטפת אמבה וטחינה וראינו את תקציר המשחק בחדשות הספורט. עוד פעם חמד שיחק אותה.

*

נכנסנו לאוטו ונסענו חזרה לתל אביב. הרגשתי די רע עם זה שלא חגגנו ממש, כמו שצריך. כמו פעם. אמרתי למתי שדברים השתנו. אין כבר ספונטניות. אין חגיגות מאולתרות ואותנטיות. הכל מתוכנן כלכלית, מתוקצב ומתומחר היטב. כמו הקבוצה, כך החגיגות. כשהכל מתוכנן עד הפרט האחרון, הפגנת שמחה מאולתרת היא בלת"ם שיש למנוע. כאוהדים נאמנים הפנמנו היטב את השיטה. הגדרות שהיו מסביב לדשא הוסרו והועברו אחר כבוד אל תוך הראש שלנו.

גם אנחנו השתנינו. התבגרנו. כבר אי אפשר לחגוג בהשתוללות אמיתית, כמו ילד. אחרי המשחק קפצתי קצת על אי תנועה בדרך יפו בואך העצמאות, מנופף למכוניות בז'קט שהפך לצעיף. מתי אמר שרק כשהוא שיכור הוא יכול לקפוץ ככה. זה החזיר אותי לשבת בשקט.

גם במשחק עצמו, כבר אי אפשר להתחיל לשיר איזה שיר ולסחוף אחריך את היציע, כמו שהיה קורה לי לא פעם, פעם. האחרים מסתכלים עליך באדישות, אפילו בגיחוך. היום יש מנהיגים רשמיים. מזהים אותם לפי  זה שהם עומדים עם הגב למגרש (זה אמור להגיד שהם אוהדים אמיתיים. קשה לי להבין איך אתה אוהד אמיתי אם אתה מוותר על לראות את המשחק). רק הם יגידו איזה שיר ואיך. ואם מישהו יפצח באיזה שיר נאצה, הם ידאגו להחזיר אותו לתלם. פעם הייתי שומע ביציע קללות כאלה שאוזן אחת שלי היתה מאדימה והאוזן השניה מבקשת עוד. היום, אם הקהל שר משהו שלא מקובל על ההנהלה (כלומר, שמעליב את יו"ר ההתאחדות), מנכ"ל הקבוצה בא לדבר עם המנהיג. יש היררכיה. נהיינו מסודרים.

בסוף המשחק היה חזיז קטן ביציע ג'. תזכורת עלובה ללהבות האדומות שהיה עולה פעם מיציעי האוהדים השרופים. היום אין כבר אש (איך אפשר להיות שרופים בלי אש?). יש רק זיקוקים, במימון העירייה. יפים, אין מה להגיד. אבל לא מסוכנים. שום דבר לא מסוכן היום. זה טוב. אני מניח.

*

מתי אומר שזה לא זה. זאת האליפות ה 12, הוא אומר, מדגיש את המספר. ככה זה, מתרגלים. אולי הוא צודק. 12 אליפויות. בת מצווה. בגיל 12 את כבר לא ילדה קטנה שחושבת שהעולם פתוח בפניה, ואין גבול למה שניתן להשיג. בגיל 12 האופק שנפרש בפנייך הוא כבר לא אינסופי. את מתחילה להבין שהכל מחזורי. את כבר יודעת שבשביל האושר הכי גדול שתוכלי להשיג בחייך, את צריכה לסבול לפחות יום אחד של כאב פר חודש. עם ההתבגרות מגיעה ההבנה שלכל דבר יש מחיר. אפילו להצלחה. המחיר שלה הוא גודל ועומק השמחה.

12 אליפויות. האם הייתי מוותר על כמה אליפויות בשביל אותה שמחה של פעם? לא יודע. שאלה קשה. עם כל אליפות גובר קצת, באחורי הראש, הפחד לאבד את ההגמוניה. בכל פעם השמחה מכילה קצת פחות הפתעה, והיא מהולה יותר ויותר בתחושת הקלה (ההבדל בין "אנחנו הכי טובים!" לבין "אנחנו עדיין הכי טובים"). אני נזכר שמישהו במכבי תל אביב כדורסל אמר פעם משהו דומה.

אוף, מכבי תל אביב כדורסל. אתה רוצה להיות מכבי תל אביב כדורסל? לא, ברור שלא. אז מה, תוותר על אליפות בשביל לא להיות כמוהם? אין סיכוי. אז מה? לא יודע, שאלה קשה. עזוב אותי עכשיו. בכל מקרה האליפות הזאת היא לא אליפות של מכבי תל אביב כדורסל. זו היתה אליפות אמיתית, מהנה יותר מהקודמות, נגד הסיכויים יותר, מפתיעה יותר. זו היתה אליפות קצת כמו פעם. גם אם אנחנו עצמנו השתנינו. הפעם יש בנו שמחה אמיתית, על אליפות מתוקה באמת. אנחנו פשוט כבר לא כל כך יודעים איך להוציא אותה החוצה.

*

רק דבר אחד לא השתנה. בדרך חזרה לתל אביב דיברנו ושמענו קצת מוזיקה (כל הדיסקים קפצו, גם זה של אריק סיני שכל כך רצינו לשמוע את השיר הירוק שלו), וחיכינו לחדשות לשמוע מתי הקריין מדווח על האליפות שלנו (רק במקום השלישי? תקשורת תל אביבית מניאקית). ובכל הזמן הזה, היתה מתיקות באוויר, והמלה "אליפות" רחפה בינינו, מדי פעם, גם כשלא נאמרה.

וכשרכבתי הביתה מעזריאלי על האופניים, היתה מתיקות באוויר סביבי, וערבלתי אותה בדיווש הפדלים, וחייכתי מפעם לפעם, באופן לא רצוני. והמלה "אליפות" ריחפה מעליי, כמו העננה עם הגשם בסרטים המצוירים, רק להיפך, קרן שמש חמה באמצע הלילה, והיא ליוותה אותי עד הבית.

ונכנסתי הביתה ומ"ם המתוקה שלי שחיכתה רק בשביל זה, הספיקה להגיד לי מזל טוב ולהירדם מיד. ונכנסתי לאינטרנט ועברתי על כל הכתבות, ועל כל הידיעות, ונכנסתי לפורום של האוהדים, ולפורום של היריבים (שמשום מה ירד מהאוויר ובמקומו היתה הודעה, האתר לא נמצא, רוצה לומר, היום אנחנו מעדיפים לא להיות), ונכנסתי לפייסבוק לראות את הברכות והלייקים והסטטוסים של החברים.

והיתה מתיקות גדולה באוויר. והמילה "אליפות" שרתה בכל. כמו פעם.

*

והלכתי לישון, עטוף במתיקות ירוקה. ולרגע הייתי שוב ניר הקטן, הצרוד והעייף, שרגליו כואבות מהקפיצות על הדשא, ובמזרקה ברחוב הנביאים, ובחוף דדו, וחולצתו הזרוקה על הרצפה ספוגה בזיעה ולכלוך. ונרדמתי, ילד ירוק, ושקעתי לתוך חלום מתוק מתוק.

והיה לי לילה אליפות.

*

למתי, ולכל הילדים הירוקים באשר הם נמצאים עכשיו, ומתיקות שורה עליהם:

לבלוג של ניר הופמן

27 Comments

אביעד 18 במאי 2011

יפה, מרגש ומזכיר לי נשכחות. שלשון, ישבתי מול הטלוויזיה וצעקתי יש בגולים, קפצתי כשקטן ובנאדו הניפו את הצלחת. ואחרי זה מה? הלכתי לאסוף את אשתי והלכנו לישון, זה מה.
אגב, המשפט על הפועל והליך הבמבי ענק!!!!

moby 18 במאי 2011

נו כמו כל דבר בחיינו, הגירוי סף הגירוי הזה שכל הזמן צריך לחדש ולהיות גדול יותר ומרשים יותר משאיר אותנו נטולי ספונטניות.
פעם, בלי במות ובלי טררם, היתה ספונטניות (שלוותה לעיתים בונדליזם לא קטן).
אבל האוהדים ה"מופרעים" ה"דפוקים" אלה שבאנו יחד עם רובן וממן מדאון טאון הכרמל. כשהחבורה ה"כרמליסטים" היתה במיעוט (חזק וקולני, אך מיעוט). אז חבורת האוהדים הזו התבגרה ויש ילדים ואשה (לא מכניס את הילד שלי איתי ליציע ג). וכיום אם זו לא ברצלונה וליגת האלופות אז "זה לא זה". אז נגמר המשחק עלינו לכרמל (היו פקקים ולא היתה חניה) הרמנו לחיים (בפיצוציה) צפרנו קצת ומיהרנו הביתה. בכל זאת האשה והתינוק מחכים.

B. Goren 18 במאי 2011

הופמן, תיקון קטן: התכוונת לכתוב שהמנהיגים המארגנים את השירה עומדים עם הגב למגרש ולא לקהל. הנושא הזה שווה מחקר אנתרופולוגי. מעולם לא היה ברור כיצד אוהדים באים כדי לא לראות אפילו דקת משחק אחת.

איציק אלפסי 18 במאי 2011

זה באמת עניין מרתק, נראה לי שזה ניסיון להראות שהם ההצגה האמיתית והמשחק הוא למעשה תירוץ לבוא לראות אותם. בהקשר החרב יותר ניתן גם לראות בזה חלק מתרבות האולטראס – שיובאה לאירופה מדרום-אמריקה והגיעה כמו כל דבר גם אלינו בסוף – שמעמידה את ארגון האוהדים מעל הקבוצה והמועדון.

גל ד 18 במאי 2011

אני מכיר בנאדם כזה (בהפועל דווקא) וההסבר במקרה שלו (ע"פי בנו שהוא חבר קרוב) פשוט: הוא לא אוהב כדורגל, הוא אוהב עידוד. לוקח כמה דקות לעכל את זה, אבל זה לגיטימי. הוא בא למשחקים בשביל חוויה שהוא לא יכול לחוות בשום מקום אחר.

הופ 18 במאי 2011

B – נכון, תודה! תיקנתי גם אצלי

עמית 18 במאי 2011

נהדר ומרגש,ואני בכלל אוהד הפועל.
האליפות המתוקה הזאת מגיעה לכם מכל הלב.

צור שפי 18 במאי 2011

וגם אני מצטרף בהצדעה אדומה. איזה פוסט ענק ומרגש.

בני תבורי 18 במאי 2011

הופ,
רק אליפות מוציאה ממך שירה? לא תפנק אותנו ככה גם כשתהיו סגנים של הפועל פ"ת במאה השלושים ושבע? רגע, נדמה לי שהתבלבלתי בספירה…המאה השלושים ושבע זה בעוד 1700 שנים…לא, זה לא יקרה, חבורת מאיר שמיר/דני לוי עוד יהיו בסביבה. אין צ'אנס.
בכל אופן, תיהנו לכם, אליפות יפה, קבוצה לתפארת ומאמן ענק בכל קנה מידה. אתכם באירופה.

שמרלינג 18 במאי 2011

הופמן בבלוג של אלפסי?
לא ראיתי פרגון כזה מאז שקטן הזמין את בנאדו להניף איתו את הצלחת.

הופ 18 במאי 2011

שמרלינג זו כבר הפעם הרביעית שאיציק מארח אותי (פעמיים בגשם, פעמיים פה). הלוואי על קטן ועל בנאדו שיגיעו למספר הזמנות כזה

יו 18 במאי 2011

מזל טוב. מגיע לאלישע. ירוק תמיד עדיף על צהוב.

אפריים 18 במאי 2011

כתוב יפה צבעוני ומרגש או בקיצור שאפו (גם על האליפות), אבל…. השמחה הספונטנית לא נעלמה מהעולם כולו אלא רק מעולמכם שלכם.
בשנה שעברה הגיעו אלפים לבלומפילד כדי לחגוג את האליפות (סליחה,דאבל) הדרמטית. בלי תיאום או אירגון, חגגו עד אמצע הלילה בלי זיקוקים או מסכי ענק אבל עם הרבה אלכוהול, זיעה ודרבוקות שנתנו את הטון. שמחה טהורה ונקייה ללא מנהלים או גבולות.
גם אחרי ניצחונות בדרבי השמחה ברחוב היא חסרת מעצורים ונטולת גינונים של קידמה, אבל האמת, זה כבר לא כמו פעם. כמו ששאמרת, כנראה שהתרגלנו קצת.

הופ 18 במאי 2011

אפריים אני מדבר בפוסט בעיקר בשם עצמי. כבר כתבו לי בתגובה שבציר מוריה על הכרמל היו חגיגות שמחות וספונטניות בחוץ.
אני דווקא חושב יותר ויותר שזו ההתבגרות ולא ההתרגלות. אבל גם להתרגלות בטוח יש חלק בכך.

מוזגטס 18 במאי 2011

פוסט כמו שמן בגלגלי ההנאה שלי.
מתוק מתוק. בהחלט מתוק

הופ 18 במאי 2011

תודה איציק, זה כבוד להתארח פה. ותודה למגיבים.
ברכות לכל האוהדים הירוקים!

תומר חרוב 18 במאי 2011

פוסט נהדר, העברת בצורה מעולה את החוויה שלך ואולי יפה יותר שהתחושה היא לא בהכרח אקסטזה וטירוף חושים אלא פשוט מתיקות קטנה.

פראליה 19 במאי 2011

הרבה תרבויות חסרות פה בארץ ובין היתר תרבות החגיגות, שימו שני בארים מסביב לקרית-אליעזר (אם תתחילו לבנות עכשיו אז ליד "סמי עופר"), שימו שני בארים מסביב לבמופילד ותתחילו ללמוד ממי שהמציא את הכדורגל – לשתות משעתיים לפני עד שעתיים אחרי.
ההרגשה שלי היא שיש כאן הרבה ילדים גדולים שמתבאסים שזה כבר לא כמו פעם יותר ממה שהם עושים משהו כדי שזה יהיה כמו עכשיו.
אבל לכל גיל יש את הגיגות שלו, "דדו" זה הנוסטלגיה של שנות ה-80 וזה לא יחזור כבר אבל ללכת לישון אחרי אליפות מטורפת כזאת?
מה שכן, חגיגות כמו שחויתי בתל-אביב עם אוהדי שאר הקבוצות קשה לי לדמיין במצב הפוך, איזה כיף שאנחנו בצד הנכון של העולם.

איציק אלפסי 19 במאי 2011

זה מה שחסר לנו במגרשים באמת, אוהדים מתודלקים אחרי שעתיים של שתייה… לא כל דבר מחו"ל צריך לייבא.

pralia 19 במאי 2011

בטח שלא הכל מ"חו"ל" (איפה זה?), כמעט הכל מאנגליה, אם היית פעם בעשור האחרון ולא כתייר של איסתא לדיל של יומיים, אתה בטוח יודע על מה אני מדבר. זה תחילת בניית התרבות בארץ, יחד עם אצטדיונים נורמלים וחינוך הילדים (נוער זה מאוחר מדי) על כל המשתמע מכך. השאר יבוא בהדרגה.

איציק אלפסי 20 במאי 2011

דווקא יצא לי להיות באנגליה איזה יום יומיים (גרתי שם ארבע שנים), יש הרבה דברים שהייתי לומד מהם- כמו האצטדיונים למשל- אבל בכל מה שקשור לחינוך לא הייתי לומד כלום. מה שהולך שם עם הנוער- האלימות, הריונות של נערות עשרה ועוד, לא ממש מהווה לדעתי יח"צ טובים למערכת החינוך שלהם.

pralia 20 במאי 2011

בגלל שאני יודע שהיית שם ידעתי שאתה יודע על מה אני מדבר מנסיון אישי, הרי נוכחת שאין שום קשר בין תרבות השתיה האנגלית לפני ואחרי משחקים לבין אלימות במגרשים, האלימות נוקתה שם קליל, לפחות בפרמייר-ליג. בטוח שיית לוקח מהם ערימות של תרבות גם אם לא חינוך – הריונות לא רצויים ממש לא קשורים לתרבות כדורגל.

איציק אלפסי 20 במאי 2011

יש קשר בין תרבות השתייה לאלימות במגרשים באנגליה. לכן גם אחת הדרכים שלהם להתמודד עם הנושא של האלימות היה איסור על מכירת אלכוהול במגרשים והזזת משחקים רגישים (דרבים וכו') לשעות הצהריים המוקדמות כדי שאוהדים לא יספיקו "לתדלק" לפני המשחק. בכלל, הנושא הזה של שתייה של בני נוער מאוד מטריד את הבריטים והם מקדישים הרבה חשיבה ומשאבים כדי להתמודד איתו.

פראליה 20 במאי 2011

לא מסכים איתך, יש באנגליה שני סוגים של מגרשים, אחד הוא זה שבהם עדיין מוכרים אלכוהול בתוך המגרשים לפני ובהפסקה והשני הוא אלה שבהם לא אבל כמובן שכל האוהדים שותים בפאבים בחוץ לפני ואחרי, הזזת המשחקים לצהריים לא עושה כלום כי רב האנגלים שותים מוקדם ולמי שלא מספיקה שעה של תדלוק, כך שרב אלה שנכנסים למגרש נמצאים עם רמה מסויימת של אלכוהול בדם ואינם מנצלים את זה לאלימות. מה שכן עשו ועזר זה שהרחיקו את החוליגנים החוצה מהמגרש וביטלו את יציעי העמידה וזה מיגר את האלימות.

איציק אלפסי 20 במאי 2011

באיזה מגרש באנגליה מוכרים אלכוהול? הייתי בלא מעט מגרשים – מהליגה הראשונה ועד השלישית – ולא ראיתי דבר כזה, זה אסור עפ"י חוק.

פראליה 20 במאי 2011

במגרש של הקבוצה הכי טובה באנגליה (זו שלקחה עונה שעברה, לא העונה), וחוץ מזה – אתה חושב שיש הבדל בין למכור במגרש ללמכור 50 יארד מהמגרש?

איציק אלפסי 20 במאי 2011

אתה צודק ואני מתקן- יש מגרשים שמוכרים בהם במזנונים אבל אסור להיכנס עם המשקה ליציע (בגלל זה התבלבלתי, כי ביציע לא ראיתי אלכוהול באף מגרש). ולשאלתך- אני לא חושב שיש הבדל אבל אלו החוקים שם.

Comments closed