שבועות. ההבדל בין אנושיות להומניזם

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים.

אולי הדבר שאני הכי אוהב בתנ"ך זה הצורה שבה הוא מציג את גיבוריו. הדמויות בתנ"ך הן אנושיות- בעלות מעלות כמו גם פגמים וחולשות, מוצגות בקלקלתן כמו בשעתן היפה. הן כועסות, נעלבות, מתאכזבות, מתאכזרות, בוגדות ומפגינות שיאי תבונה ורגש.

בחג השבועות נוהגים לקרוא בקהילות ישראל את מגילת רות – לטעמי אחד הטקסטים היפים והמרגשים בתנ"ך.

המגילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים – נעמי ורות. כמו שקורה לא פעם בתנ"ך, רעב תוקף את ארץ-ישראל ונעמי ובעלה אלימלך מכתתים רגליהם לארץ זרה כדי למצוא אוכל. הם מגיעים למואב, משתקעים וכעבור זמן מה נפטר אלימלך ונעמי נשארת לבדה לגדל את שני בניהם – מחלון וכליון.

כשהבנים גדלים הם נישאים לנשים מקומיות אך הגורל לא שופר גם עליהם – הם נפטרים ונשותיהם נשארות אלמנות. כשנעמי מבקשת לחזור לארץ -ישראל היא קוראת לכלותיה האלמנות להיפרד מעליה ולהישאר במולדתן. בעוד האחת, ערפה, בוחרת אכן באופציה ההגיונית ונשארת בארצה, מפתיעה השנייה, רות, ומסרבת להיפרד מנעמי.

רות מחליטה לקשור את גורלה האישי בזה של נעמי, והפסוקים בהם היא מבטאת קשר זה הם מהיפים והמרגשים בתנ"ך:

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

נעמי מבינה שלא תוכל להניא את רות מהחלטתה ומאפשרת לה להצטרף אליה. השתיים חוזרות לארץ-ישראל שם הן נתקלות בשמחה לאיד מתושבי יהודה ("וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה- הֲזֹאת נָעֳמִי"?!) שזוכרים את נעמי כאישה עשירה ואריסטוקרטית ורואים אותה כעת חוזרת בלויה בחוסר כל. בעיניהם זהו עונש הולם על-כך שעזבה את הארץ בשעתה הקשה ויצאה לרעות בשדות זרים.

מי שמציל את המצב הוא אדם פשוט בשם בעז, ממשפחת אלימלך (בעלה המנוח של נעמי), שנושא לאישה את רות ומפרנס אותה ואת חמותה.

מהסיפור הזה מתחילה שושלת המלכות של עם-ישראל – רות היא הסבתא רבה של דוד המלך.

יש לומר כבר כאן, גיורה של רות לא עמד בשום קריטריון הלכתי המוכר כיום. למעשה, עפ"י ההלכה דהיום רות היא גויה לכל דבר ועניין והמשמעות של כך היא אחת – גם דוד המלך והמשיח שאמור להגיע מזרעו אינם מזרע ישראל.

יתרה מכך, על בני מואב כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא" (במדבר כ"ג, ז), וחז"ל התפתלו בעניין רות לא מעט עד שפתרו את הנושא וקבעו: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

אלא שהגיור של רות היה רגשי, לא טכני, ולכן הוא חזק יותר מכל דבר – לראיה שממנו יצאה הדמות הממלכתית החשובה ביותר במיתולוגיה של עם ישראל. הסיפור של עם-ישראל כפי שהוא מסופר בספר המכונן אותו הוא סיפור של אנשים, לא של חוקים.

כמה סמלי הוא שגם דוד המלך עצמו היה דמות אנושית מאוד, מורכבת ומלאת סתירות. האיש שקונן על חברו יהונתן "נפלאה אהבתי לך מאהבת נשים" הוא אותו זה ששלח את אוריה החתי להיהרג בשדה הקרב משום שחשק באשתו – והתנ"ך לא מנסה להסתיר זאת לרגע, מספר את הסיפור לפרטים הכי קטנים ואינטימיים שלו.

אחת הבעיות של ההומניזם היא ההתעלמות שלו מהטבע האנושי. הוא דוגל באחווה ובאהבה אוטופיים המנוגדים לאופי האנושי – זה מלא החולשות והסתירות, ששנאה היא חלק טבעי ממנו.

כשאתה מתעלם מהטבע האנושי ומצפה מאנשים להיות מלאכים, אתה מכניס אותם לפינה שבה יוצא דווקא הצד המכוער של האנושיות שלהם.

לעומת זאת, התייחסות אנושית שמודעת גם לחולשות שלהם, דווקא היא זו שיכולה להוציא מהם, לעתים לא תמיד, את הצד המלאכי.

האידיאולוגיות הגדולות על אחוות עמים הובילו לכמה ממרחצי הדמים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. אברהם מאסלו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, שדיבר על היכולת של האדם לאהוב כל אחד וללא תנאי, לא סלח לאימו מעולם על היחס המתנכר שגילתה כלפיו בילדותו וכשמתה סירב להגיע להלווייתה. גם הוא נכנע לאנושיות ממנה ניסה להתעלם, כשביקר את פרויד והגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות על כך ששמו דגש מרכזי על הדחפים היצריים, דחפי המיניות והחיים כמו דחפי ההרס והמוות, כמניעים של האישיות.

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים. התכחשות והדחקה גוררים להיפך.

*

הנושא מתקשר לדיסוננס שיש לי בעת הזו עם שתי דמויות שאני אוהב – לאנס ארמסטרונג וראיין גיגס.

בעניין לאנס חשוב לומר ששום דבר עדיין לא הוכח, אבל ההצטברות ההולכת וגדולה של עדויות מרשיעות מעוררת סימני שאלה מטרידים. אומר זאת כך- אם לאנס השתמש בחומרים אסורים הוא צריך להיענש בחומרה כמו מריון ג'ונס ואחרים. אבל, זה לא יכול לקחת מלאנס את ההשראה שנתן למיליונים ברחבי העולם. אין סם שמכניס בך את הרוח שמאפשרת לך לקום מהקבר, כמעט פשוטו כמשמעו, להמשיך לצעוד ולהפוך לסמל של יכולתה הבלתי מוגבלת של הרוח האנושית.

אין סם שגורם לך להגיע לתובנות שכאלה: "הבנתי את דפוס חיי ומשמעותם, זה היה פשוט מאוד: נועדתי לטיפוס ארוך וקשה".

לגבי גיגס – כאן צריך להתייחס, לדעתי, להקשר התרבותי הרחב של היחס של הבריטים למיניות. לפעמים היחס הזה מזכיר לי התנהגות של ילדים קטנים שרואים זוג מתנשק ברחוב ומגחכים במבוכה.

התרבות הבריטית, במיוחד העכשווית, שטופה במיניות ואיכשהו הם עדיין מזדעזעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שאנשים נכנעים ליצר הזה. כאילו יש להם איזושהי ציפייה שאנשים, במיוחד גיבורי התרבות, יהיו מלאכים נעדרי חשק.

דווקא היחס הזה, שלא מתמודד עם המיניות בצורה בוגרת, תוך הבנה וקבלת הכוח העצום שיש לדחף הזה, ומנסה במקום זאת להדחיק אותו, מוביל לחברה שההתנהלות שלה מבחינה מינית מאוד לא בריאה – זה  לא רק הבגידות התכופות והתפוררות מוסד הנישואים והמשפחה, אלא גם ההתנסות המינית המוקדמת עד כדי גיחוך וההריונות של בנות העשרה שהם אחת התופעות המטרידות והמעיקות על הבריטים מבחינה חברתית וכלכלית.

אם לחזור להקשר האנושי אזי, ראשית, קטונתי עד מאוד מלשפוט את השניים ולא יודע מה הייתי עושה במצבם – על זה אנו אומרים כל בוקר בתפילה: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

מעבר לכך, יש כאן גם שיעור עבורי כאחד שמעריך מאוד את השניים – האם אני יכול להמשיך להעריך ולאהוב אותם על אף שאינם מושלמים? האם אני מסוגל לקבל שגם אנשים ששאבתי מהם השראה לא פעם, עשו דברים שצריך ללמוד מהם מעט מאוד?

אני מקווה שכן. כי זה תלוי גם ביכולת שלי עצמי לקבל את עצמי ואת האנשים שאני אוהב ככאלה.

ומתוך היכולת הזו, כמו שמלמדת אותנו מגילת רות, יכולים לצאת דברים גדולים בסופו של דבר.

חג שמח!

אהוד בנאי / דוד ושאול

תגובות

  • אזי

    טקסט נפלא איציק...
    אף פעם אסור להשתולל ולהשתלח באף אחד על שום דבר...
    לא משנה כמה גדולה הטעות שהוא עשה, והוא עשה חתיכת טעות זוועתית!

    אגב איציק, אתה אדם דתי?

    • איציק אלפסי

      אזי, גדלתי במשפחה דתית (דתית-לאומית, לא חרדית) ולמדתי בביה"ס דתיים (דתיים-ממלכתיים, לא ישיבות) ביסודי ובתיכון. אחרי הצבא הורדתי את הכיפה וכיום אפשר להגדיר אותי כמסורתי (מדליק חשמל וטלוויזיה בשבת אבל לא נוסע או מדליק אש; הולך לביכנ"ס בימי שישי וחגים; משתדל לשמור כשרות). הייתי אומר שהחיבור שלי לדת כיום הוא יותר רגשי ופחות דרך שמירת המצוות.

  • אריאל

    צריך לזכור שהבעיה עם מה שגיגס עשה בכלל לא קשורה למיניות, היא קשורה לזה שהוא בגד לא רק באשתו, אלא גם באחיו. מבחינה אנושית נטו אין דבר שחזק מקשר דם וגיגס בגד בזה. זה מה שכל כך מפריע בזה

    • אזי

      נכון, אבל זה סיפור שנמשך 8 שנים!
      זה לא שהוא היה חרמן יום אחד והיא היתה האובייקט מיני התורן...
      בשביל להיות 8 שנים עם מישהי היא צריכה לתת לך הרבה יותר מסקס...
      ברור שהוא יצא חלאת אדם... אין ספק...
      אבל משהו גרם לו לעשות את זה
      איזשהו רגש מאוד חזק גרם לו להחליט שזה מה שהוא רוצה.

      חוץ מזה שהבעיה האמיתית היא חוסר הידיעה ולא הבגידה.
      אם הסיפור היה: אשתו של אח של ראיין גיגס עזבה אותו בשביל ראיין..
      נראה לי שהסיפור היה פחות גדול, עם אותה בגידה בדיוק

  • B. Goren

    נהניתי לקרוא איציק. חג שמח.

  • ירון ב.

    מעולה, איציק, מעולה!

  • דוד מירושלים

    נפלא!

  • הופ

    יפה, וכמו שכותב האדון הנכבד הבא, סיפור רות יכול גם ללמד אותנו דבר או שניים על היחס לזרים
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1230483.html

    אני לא בטוח לגבי האבחנה שלך על הומניזם. נדמה לי שהאהבה והאחווה הם אידיאל, וברור שאנחנו לא מקיימים את האידיאל הזה, אבל בהחלט צריכים לשאוף אליו.
    לא מתעלמים מהטבע האנושי, ואפילו להיפך: זה שכולנו חולקים את אותו טבע (הטבע שהופך את כולנו לשייכים לקבוצת בני האנוש) זה בדיוק מה שגורם לי להרגיש אמפתיה, הזדהות ואחווה עם בני אדם אחרים.

  • מוזגטס

    פוסט יפיפה. אהבתי כלכך והייתי רוצה להראות אותו לכמה אנשים שבשם ההומניזם שכחו מזאת אנושיות.

  • בני תבורי

    איציק,
    הפוסט שלך מעצים את הדיסוננס, אצלי לפחות, שבין היחס המוצהר לזרים וגרים כפי שבא לידי ביטוי בתורה לבין היחס בפועל שהוא פרשנות הפוכה של מה שניתן ללמוד מהמקורות.

  • מנחם לס

    איציק, אחד הפוסטים הנפלאים ביותר שקראתי באתר. אילו גרתי לידך, הייתי לוקח ממך שעורים פרטיים שתסביר לי עוד דברים מהתנ"ך.
    אשתי גייל היא גיורת. התגיירה אצל רב יהודי שהיה רב הסטודנטים ב-"הלל" באדלפי ('הלל' זה הארגון היהודי בכל הקמפוסים בארה"ב). הוא היה רב רפורמי שפוטר משתי קהילות בגלל גישות מודרניות לדת וליהדות שלא היו מקובלות, אבל לסטודנטים נבונים הוא היה גאון ממש, ואחד המבוקשים ביותר בקמפוסים. הוא עבד עם גייל שנה שלמה. העביד אותה בפרך עם קריאה, כתיבת עבודות, הליכה למוזיאונים יהודיים בניו יורק והסביבה, לקח אותה לברוקלין לראות מה זה מקווה, להסתובב בין החסידים (היו לו שם כמה חברים), ולבסוף, כשהרגיש שהיא 'יהודיה' ברגש ובידע, הוא ברך אותה, היא קראה משהו בעברית, והוא נתן לה תעודה שהיא יהודיה.
    אין לנו ילדים משותפים כך שכל העסק לא שינה לי כהוא זה, אבל היא היום יהודיה הרבה יותר ממני אם מודדים 'יהדות' לפי תפילה מדי פעם (היא הולכת מדי ששי לבית הכנסת הרפורמי שלנו 'בית-אל', הרב אלון הורוביץ, אוהד מכבי נתניה ובן נתניה, ואשתו גילה; אני מצטרף כשאין משחק חשוב, דבר שקורה בראש השנה וביום כיפור, ואולי עוד פעמיים משך השנה), לפי התנדבות ועזרה לזולת (היא מתנדבת יום בשבוע במחלקת חרום בבית חולים, ויום בשבוע היא עובדת עם הומלסים), ועם 'ההרגשה' שהיא יהודיה עם רגש חם ביותר למדינת ישראל. ומי שלא מאמין שהיא יהודיה, זה כתוב לה על הדרכון הישראלי שלה (או תעודת הזהות, אני כבר לא זוכר; היא גם אזרחית ישראלית).
    אז היא מין רות.

    • איציק אלפסי

      מנחם - נפלא ומאוד מרגש.

    • matipool

      מנחם - אכן תגובה נפלאה .
      הייתי מצטרף אליך לשיעורים אצל איציק .
      ועל גייל אפשר להגיד - "לס איז מור" ..

  • B. Goren

    כדאי שתמיד נזכור את הפתגם: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך.

  • יונתן

    טקסט יפהפה. חבל שאלי ישי לא קורא פה

  • אביאל

    מעולה ! אני קורא אותך כבר כמה שנים וזה אחד הטורים היותר יפים, נכונים ומדויקים שלך, חג שמח.

  • ארז (דא יונג)

    טור מעולה איציק.
    אהבתי מאד את ההנגדה בין התנ"ך, שבין היתר נכתב עבור אנשים ללמד אותם מנסיון עבר לגבי בני אדם, חולשותיהם ודרכים שאפשר להתמודד איתה, לבין התרבות המערבית במאה ה-21.
    כי התרבות בימינו יוצרת אידיאלים לא אנושיים והופכת בני אדם לחצאי אלים כדי לגרום לנו להעריץ אותם ולצרוך כל שביב מידע מיותר אודותיהם (ואם זה בתשלום, אז המכונה שיוצרת את הידוענים מבסוטה אף יותר), ולאחר מכן, אם יש אפשרות כזו, נהנית יותר מהכל לעשות מעשה תושבי יהודה לנעמי, ולשגר אותם ישר מאיגרא רמא למדמנת הנלעגים.
    הדיון הציבורי בימינו הופך כה שטחי, עד ששחור ולבן, או טוב ורע, הן שתי האופציות היחידות. האפור, אותו אפור שדוד המלך היה בו מבחינה ערכית, לא אטרקטיבי, לא החלטי, לא נותן תוצאה ברורה ובעיקר לא עושה מביא מספיק כסף.

  • איתי

    טור מעולה. מאוד נהניתי לקרוא
    תודה!

  • תומר חרוב

    איציק,
    טקסט אדיר, אין מה להוסיף מעבר.
    שיהיה חג שמח.

  • דניאל

    איציק, תענוג.

    ד"א, זה דוד ושאול, לא דוד ושלמה.

  • D! במולדת

    פוסט משובח ביותר איציק.
    בימים אלו, כשכמעט כל דבר יהודי נוטה לקבל אצלי גוון שלילי ציני כיף יותר מתמיד להתקל ולהזכר במהות של היהדות (להבדיל ממוסדות הרבנות והנציגים מטעם למיניהם).

    לגבי ההומניזם. אני לא בטוח שאני מסכים איתך שזו ההגדרה של ההומניזם אם כי אני מאד מסכים שהמון אנשים משתמשים בהומניזם כדי לכסות א העיניים מהמציאות. הומינזם, לדעתי בלבדי, טוען כי האדם טוב ביסודו והתנאים גורמים לו להרע ולא להיפך, שהאדם רע מיסודו ועל התנאים לגרום לו להתנהגות אחרת. זה שהאדם טוב מיסודו לא אומר שאין לו "פגמים". פגמים במרכאות כי אין כל פגם בתשוקה, בשאיפה ובכדומה. יש פגמים בהתנהגויות שנובעות משכאלה אבל אין פגם בתכונות, או מרכיבי האופי, עצמם.

    שבת של שלום

  • פאקו

    טקסט נפלא.
    אשרינו שזכינו לאתר דה באזר ולכותבים כמו איציק.
    חג שמח.

  • איציק אלפסי

    תודה על הפרגונים, חברים. הכבוד כולו שלי.

  • צור שפי

    איציק, תודה על עוד טור יפה שבעיקר מעורר אצלי את השאלה איך קרה שהיהדות היפה שלנו נפלה קורבן לכל מיני קיצוניים שלקחו לעצמם בפועל בעלות עליה. הנושא של הגיור כיום הוא מאוד עצוב ומאוד מכעיס, המכשולים שמונחים בפני מי שרוצה להצטרף לעם היהודי הם עצומים, גבוהים בהרבה מאשר בכל תקופה בהיסטוריה ודווקא כאשר לא יזיק לנו תגבור לגידול הטבעי שלנו. חג שמח.

  • אור שחולם להיות אלבס

    נפלא!

  • עפר ויקסלבאום

    איציק יקירי,
    אני מקווה שלא אעליב איש כשאשווה את הבסט סלר של כל הזמנים לסרט קולנוע,
    אך אילו הייתי צריך להעניק לתנ"ך את פרס האקדמיה, היה זה דווקא על עריכה.
    הכל בתנ"ך נפלא:
    הפקה, בימוי, תסריט, שחקנים ראשיים ומשניים, פס הקול, וכמובן אפקטים מיוחדים, אך מעל כולם בולטת העריכה.
    אמנם מגמתית, מתעתעת, נתונה לפרשנות, מסתירה ומגלה לפי צורך, מניפולטיבית. בקיצור - אנושית.
    היא זו שמאפשרת, בסופו של דבר, להכיל את כל היופי הזה.
    גיגסי ולאנס היו משתלבים יופי באחד הספרים.
    חג שמח

  • שבי כהן

    תענוג צרוף איציק. תענוג!
    יישר כוח!

  • קורא

    יפה מאד, מוסר השכל כ"כ מדוייק ואמיתי כמעט לכל מצב. אין מה להוסיף...

  • סימנטוב

    מצטרף, טקסט נפלא איציק תודה מקרב לב. חיבור ישיר למקורות מה שלא קורה לי הרבה.

  • ד"ר א.

    אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה - ישר כח על הטור הזה, ועל הגישה הבלתי-מתפשרת.

  • כסיפוביץ

    מעולה מעולה מעולה

  • רון אדליסט

    לא אכביר במילים. ובכן , תענוג.

    תודה

  • גלן

    אני מודה שאת העניין של אמסטרונג אני רחוק מלהבין בדיון הזה. כלומר בניגוד לכל עניין עם גיגס שיש בו משהו הרי שבמקרה של אמסטרונג אני לא רואה שום מחילה.
    וזה בגלל שאם הוא אכן נתן השראה אבל גם נטל את מה שחושבים שנטל בלי הצדקה רפואית הרי זה טרוף. איש עם סיפור של סרטן שאולי לקח גורמי גידול GH או מעודדי פעילות שלא נבדקו לזה זה כמעט הזוי. אולי כמו מישהו/מישהי אחרי מלנומה שרץ למכוני שיזוף. כך שמעבר לצד האישי הקלוקל, המסר הכל כך יקר שלו יוצא אבסורדי. עכשיו תבואו ותגידו- העולם לא כזה מתוחכם. הוא יזכור לאמסטרונג את התקווה שהוא נתן לחולים ולא את השקר- הנה פה ההומניות. מתוחכם או לא מתוחכם בסוף זה ישכח וכל הרופאים האלו שמסיימים הרצאות עם תמונה שלו (אני לפעמים מסיים עם תמונה של אלונזו מורנינג כי זה סוג של תקווה גדולה בתחום שלי) יצטרכו לעשות דליט לתמונה האחרונה ולהסתפק באיזה תמונה מהוואי.

  • matipool

    איציק - אמנם באיחור , אבל מצטרף למפרגנים .
    נראה לי שיש לך פוטנציאל אדיר לקרב חילונים גמורים לסיפורי התנ"ך כפי שעשית כל כך טוב בפוסט הזה .

  • קופה אמריקה (5): המקרה המוזר של לואיס סוארז בשעת לילה | בטענת נבדל

    [...] התייחסתי לא מכבר, בעקבות פרשת הבגידות של ראיין גיגס (שנחשפה גם היא בניוז אוף דה וורלד עצמו), ליחס הילדותי משהו של הבריטים למין. כתבתי אז שהם מזכירים לי לפעמים בהקשר הזה ילדים קטנים שרואים ברחוב זוג שמתנשק, מגחכים במבוכה ורצים לספר להורים איזה דבר איום ונורא הם ראו. [...]

  • קופה אמריקה (5): המקרה המוזר של לואיס סוארז בשעת לילה | בטענת נבדל

    [...] התייחסתי לא מכבר, בעקבות פרשת הבגידות של ראיין גיגס (שנחשפה גם היא בניוז אוף דה וורלד עצמו), ליחס הילדותי משהו של הבריטים למין. כתבתי אז שהם מזכירים לי לפעמים בהקשר הזה ילדים קטנים שרואים ברחוב זוג שמתנשק, מגחכים במבוכה ורצים לספר להורים איזה דבר איום ונורא הם ראו. [...]

Comments are closed.