כשהאינדיבידואליזם הורס את האינדיבידואל

באופן פרדוקסאלי, במקביל לתהליך הזה של האדרת האינדיבידואל קורא תהליך הפוך – האינדיבידואלים הגדולים של המשחק הולכים ומתגמדים.

בכל פעם שאני רואה משחק NBA אני משתומם מחדש מסוג הכדורסל המאוד לא אינטליגנטי. אם ניקח את הדוגמא הכי אקטואלית – סדרת הגמר הנוכחית – התקפה ממוצעת נראית בערך כך:

דאלאס – אחד הגארדים (נגיד ג'ייסון קיד או ג'יי ג'יי בראה) מכדרר עשרים שניות ואז מוסר את הכדור לנוביצקי שקובר (או שלא) את אחד מזריקות הקשת בנפילה לאחור שלו (המכוערות מאוד לטעמי).

מיאמי – (עוד יותר גרוע) לברון ג'יימס/דוויין ווייד מכדרר עשרים שניות ואז נכנס לתוך היער וקובר (או שלא) זריקה בלתי אפשרית.

אם תשימו לב, כמעט ואין סלים קלים במשחקים האלה. תרצו, תתנו קרדיט להגנות. בעיני, אבל, זה גם מעיד על העובדה שכמעט ואין תרגילי התקפה קבוצתיים מתוכננים שתכליתם להעמיד שחקן חופשי לזריקה.

הכדורסל ב- NBA נאמן לאתוס של הליגה – הוא כדורסל שמבוסס על האינדיבידואל, מפנה לו את הבמה ושם אותו במרכזה.

עם השנים התהליך הזה הולך ומחריף, האדרת האינדיבידואל – על ומחוץ למגרש – הולכת וגוברת. כך יוצא שקבוצה בינונית מאוד כמו דאלאס רחוקה משחק אחד מזכייה באליפות רק בגלל שהיא הדבר הכי קרוב בליגה ל'קבוצה'.

אלא שבאופן פרדוקסאלי, במקביל לתהליך הזה של האדרת האינדיבידואל קורא תהליך הפוך – האינדיבידואלים הגדולים של המשחק הולכים ומתגמדים. ההופעה של לברון ג'יימס בסדרה הנוכחית (אם היתה אי פעם סטטיסטיקה שלא מספרת סיפור של משחק זה הטריפל דאבל שלו מהבוקר), ובמיוחד ההיעלמות שלו ברבעים האחרונים, היא עוד הוכחה לכך.

את המתאם השלילי הזה בין אינדיבידואליזם כערך לבין יכולתו של האינדיבידואל (ככל שערך האינדיבידואליזם עולה כך יורדת יכולתו של האינדיבידואל) רואים לא רק ב- NBA, גם המונדיאל האחרון היה טורניר רע מאוד לכוכבים (כתבתי על זה כאן).

התופעה הזו מרתקת עוד יותר כשבוחנים ורואים שדווקא מסגרות של קולקטיב בעל זהות מובחנת הן הקרקע הפורייה ביותר להצלחה אינדיבידואלית – תשוו בין מסי של ברצלונה למסי של ארגנטינה, בין כריסטיאנו רונאלדו של ריאל לזה של יונייטד, ובין מג'יק, בירד וג'ורדן של הלייקרס והסלטיקס של האייטיז ושיקאגו של הניינטיז לבין לברון של קליבלנד ומיאמי של שנות האלפיים. אומר זאת כך – אם לברון היה משחק באחת מאותן קבוצות הוא היה לדעתי הופך לשחקן הרבה יותר גדול (ובעיקר הרבה יותר אמיץ) מאשר הוא כיום. לא רק בגלל שמסביבו היו שחקנים יותר טובים, אלא בעיקר בגלל שהיתה לו 'קבוצה' להישען עליה.

התפיסה המערבית לפיה הדרך למימוש עצמי היא חופש מוחלט מכל מחויבות קולקטיבית ואינדיבידואליזם קיצוני יצרה חברה של אנשים שכאמור, באופן פרדוקסאלי, דווקא מתקשים למקסם את הפוטנציאל הגלום בהם – אנשים שמאופיינים דווקא בהססנות, חוסר ביטחון ודימוי עצמי לא יציב.

מסתבר שבניגוד לתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", דווקא מסגרת קבוצתית בעלת ערכים משותפים וזהות – אך כזו שלא מוחקת את זהויות הפרטים בתוכה – היא זו שמספקת את המסגרת התומכת והבונה שמאפשרת ליחיד להגשים את מלוא הפוטנציאל האישי שלו.

אהוד בנאי / אל תפחד

תגובות

  • גיא זהר

    אהבתי. לא רק בספורט, בהכל.

  • גורדיטו

    זה כל כך נכון. הדוגמא הטובה ביותר בכדורסל לדעתי היתה שאראס.
    ללא שום ספק שחקן נפלא, אבל כשהוא הגיע לאינדיאנה הוא נראה כמו ילד שלא מבין לאיזה מגרש הוא נפל. גדולתו של שאראס היתה במשחק המסירות (עין עקומה, מסירות חותכות הגנות וגו') ואילו בNBA ברגע שהוא היה משחרר את הכדור מהיד אפשר היה לחזור להגנה. הכדור לא היה חוזר אליו לעולם, ואם בטעות היה מגיע אליו החפץ העגול בשנית, זה היה רק כדי לזרוק כי אף אחד מהאינדיבידואלים המדהימים לא היה מעלה בדעתו לעשות תנועה, לרווח מגרש או משהו דומה. הוא היה חייב לזרוק בסוף שעון כי מישהו ביזבז את כולו בראש בקיר. כתוצאה הוא היה מחטיא, המאמן היה מתעצבן, לארי מכרכם את פניו עוד יותר ביציע וחוזר חלילה. שאראס הפך לשחקן שזורק משלוש במקום הרכז הגאוני שהוא באירופה.
    המשחק בNBA הרבה פחות מעניין לטעמי מהכדורסל האירופי. האתוס האמריקאי של מאנו אה מאנו, דו קרב באוקיי קוראל ודומיהם מכריח אותם לשחק בצורה בה הם משחקים.

    • נמו

      אוהד מכבי הא? אין לי אפילו מה לומר.. מגוחך..
      שאראס שחקן גדול. אבל מצטער, הוא לא ברמה שדרושה מעבר לים. שאני לא יתחיל למנות בעיות אופי, הגנה וכו'.. עוד אחד שלקח דוגמא ספציפית והשליך אותה על כל האן בי אי. עדיף לראות כדוריד מאשר את היורוליג (לדעתי המפעל הספורטיבי הכי אומלל שקיים, חוץ מהלוזון-ליג כמובן). אני חוזר לאברהמי ומל..

    • אלעד

      גורדיטו אני מאוד מתחבר למה שאתה כותב (ואני רחוק מלהיות אוהד מכבי). שאראס הוא אחד מעושי המשחק הטובים שראיתי מאז אני צופה בכדורסל (בכל המסגרות).אבל הוא לא רכז בסגנון של טוני פארקר, לדוגמא, אם יכולת חדירה ומשחק אחד-עך-אחד. הוא חייב סביבו קבוצה מאומנת וממושמעת ואז הוא יכול להוביל אותה לגבהים. הדוגמא הטובה ביותר היא לא במכבי, אלא מה שהוא עשה עם נבחרת ליטא.
      ב-NBA כאמור הפכו אותו לקלעי שלשות.

    • איציק אלפסי

      גורדיטו, כתבת יפה ושאראס הוא דוגמא מצויינת. כשהלך ל-NBA הייתי בטוח שיהיה שם כוכב ענק כי הוא הרבה יותר טוב מרוב האירופאים שמסתובבים שם, אבל הם פשוט לא ידעו איך להשתמש בו. אני מפחד שזה שדבר דומה יקרה עם ריקי רוביו, למרות שהוא מגיע לשם בגיל צעיר ויש לו מספיק זמן "להתקלקל" ולהפוך לשחקן מהסוג שמצליח ב-NBA.

    • אלעד

      אין ספק שרוביו הולך להיכשל. לא רואה איך הוא מארגן סביבו את שחקניה הצעירים והלא-ממושמעים של מינסוטה. חבל

  • נמו

    הכתיבה שלך יפה, אבל התאוריה שלך לא עומדת במבחן המציאות.. לקחת דוגמאות ספציפיות והשלכת עליהן תיאוריה (די מטופשת לטעמי). הזריקה של נוביצקי מכוערת? אחת היפות שהמשחק ראה, בטח ובטח משחקן 2.13. דאלאס הקבוצה הכי קבוצתית בליגה? מה עם הספרס? סלטיקס? דנבר? פורטלנד? וכו'.. ממש לא חסר קבוצתיות בליגה. אם כבר, אז דאלאס היא קבוצה של כוכב בודד מעל כולם, ההבדל בינם לבין מיאמי זה שהכוכב שלהם הוא באמת כוכב. ההתקפות של הקבוצות שבלוניות? נדמה כאילו לא ראית את המשחק..
    בקיצור- ספורט קבוצתי תמיד יהיה מושתת על כוכבים, לא תמיד הכוכבים יספקו את הסחורה, ואז יהיה לך ולחברים שלך על מה לכתוב בבלוגים.
    תשאר בכדורגל.

    • גורדיטו

      אתה קצת אגרסיבי היום, נמו...
      אני כל כך רחוק מאוהד מכבי שאתה לא יכול לתאר לעצמך, ועדיין אני מכיר בכך ששאראס היה רכז מהטובים והמרגשים שראיתי. ככה בדיוק צריך לשחק רכז כדורסל אמיתי בניגוד לכל מיני אלן אייברסונים למיניהם

  • ירון

    פוסט מעניין ןמעורר מחשבה.

    תודה

  • יבור

    דווקא במשחק האחרון היו לא מעט קרש-סל של מיאמי כתוצאה ממסירות נהדרות של וייד ולברון. באופן כללי אבל - יש הרבה אמת בדבריך.
    נמו - אתה סתם מתוסכל. אתה לא רואה בעצמך שמעבר לים זה משחק של בידודים וניצול יכולת אישית? כאן אולי האתלטים לא מגיעים כל כך גבוה, אבל מצליחים לנצל יתרונות בעזרת תרגילים ומשחק קבוצתי.
    וכן, שאראס הוא דוגמה מצוינת.
    ולא, אני לא אוהד מכבי.

    • נירדו

      מסכים לגמרי עם יבור. כשמיאמי עלתה ל 96-95 היה טיים אאוט שבהפסקה שלו הראו איזה 15 קרש-סל דאנקים קלילים של מיאמי ואני חשבתי לעצמי שבחיים לא ראיתי משחק 5 כל כך צמוד בסדרת גמר עם כל כך הרבה סלים קלים. האן בי אי תמיד היה אינדוודואליסטי יותר. לכל האירופאים יש תקופת הסתגלות לזה. אפילו לדרז'ן פטרוביץ' הגדול (קצת יותר גדול משאראס...) לקח כמה שנים להתאים את עצמו לעניין.

      ועם זאת, הנקודה שעולה בפוסט נכונה. ואני חושב שזו אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים נגד לברון ומיאמי. יש הרגשה שאם הם ייקחו אליפות וייצרו שושלת, זה הסוף של רעיון "הקבוצה" באנ בי אי.

      אני לא מודאג. אם זה יקרה יש אן אף אל. שם תמיד יש קבוצה. אין ק.ב שלא צריך שיחסמו לו. אין וויד רסיבר שלא צריך מסירה.

    • נמו

      tזה לא קשור לתסכול. הליגה שאני אוהב מצליחה עשרות מונים מכדורסל אירופאי.. מדוע אתם לא צופים בכדורסל נשים? הרי לפי המדדים שלכם זה אמור להיות הכדורסל הכי טוב..

    • אלעד

      ככה זה. סרטי אקשן עם תקציב גבוה מושכים יותר קהל מפילם-נואר, הרלן קובן מוכר יותר מורגס יוסה, האח הגדול עם רייטינג יותר גבוה מהתכנית ההיא של דב אלבוים. גם אני מכור ל-NBA, מודה, אבל הרבה שם זה עטיפה נוצצת בלי הרבה תוכן.

    • אלעד

      אבל ברור, לא תמצא כל כך הרבה פוסטים עם כל כך הרבה דעות ותגובות אחרי גמר יורוליג (שלא כולל את מכבי)

    • איציק אלפסי

      אלעד - לייק עצבני!

  • יבור

    ועוד לנמו:
    מנחם כותב שטויות, אבל נסלח לו בגלל עיוורונו ההיטי וגילו המופלג.
    אברהמי סתם מגן על "אמיתות" לא מבוססות, ולא נותן לעובדות לבלבל אותו. למרות שגם אצלו מתפתחים דיונים מצוינים.

    • מנחם לס

      במקרה נכנסתי הנה, וקראתי מה שכתבת. אולי תעשה רשימה של "השטויות" שכתבתי?
      אני הרי יודע מי אתה, והפעם פגעת בי באמת, ובצורה אישית. אבקש ממך לא להיכנס יותר לאתר שלי.

    • מנחם לס

      דקסטר (יבור)
      פשוט קשה לי להאמין שכתבת מה שכתבת. אבקש ממך גם לא להגיב לבלוגים שלי, כי אם תופיע בשם דקסטר או יבור, טאמחק אותך לאלתר.

    • מנחם לס

      דקסטר, רק למקרה שאתה קורא זאת: אני מצטער שהתבלבלתי. מאד צער אותי שכתבת מה שכתבת, אבל כשהתברר לי שזה לא אתה, אלא מישהו שמכנה את עצמו 'שר הספורט', מאוד הוקל לי!

  • אביאל

    קל מאוד לשפוט כרגע את לברון על סמך המשחקים האחרונים, לאנשים יש זכרון קצר, מיאמי הציגה גם מול הסלטיקס וגם מול שיקגו קבוצתיות גבוהה ולברון כיכב רבעים שלמים שם (כולל רבעים אחרונים), רואים גם על לברון שהוא גם מוותר לטובת הקבוצה ולא לוקח הכל עליו. אז אם הוא היה לוקח הכל על עצמו היו קוטלים אותו ואם הוא משתף אז גם כן קוטלים אותו, ככה שהוא מפסיד בכל מקרה.

    עוד הערה, אני לא בטוח לגבי ההשוואה של רונאלדו של יונייטד מול רונאלדו של ריאל, ראה את מספר הכיבושים והבישולים שלו, אני חושב שהוא משחק באותה רמה ואפילו קצת יותר טוב, כי יש עליו הרבה יותר אחריות.

    • איציק אלפסי

      רונאלדו בריאל הוא שחקן פחות טוב מאשר ביונייטד למרות המספרים המדהימים - צריך לזכור שהוא השיג אותם נגד אלמריות ואוססונות ועם כל הכבוד זה לא משתווה לשלושים ומשהו שערים בפרמייר-ליג. המבחן האמיתי היה במשחקים נגד ברצלונה ושם הוא לא ממש בא לידי ביטוי. ביונייטד היה לו מה למכור גם נגד יריבות בסדר גודל שכזה (שלמרות שחייבים להזכיר שגם בגמר נגד ברצלונה ברומא ב- 2009 הוא היה מאוד חלש).

  • אופיר

    אז מה עכשיו, מקימים לתחייה את הקיבוצים? מוחקים את האינדיבידואל לטובת הקולקטיב?

    • איציק אלפסי

      לא הכל זה שחור או לבן - המסגרת האידאלית לדעתי היא קולקטיב שמספק תחושת זהות וביטחון ליחיד אבל לא מבקש לנכס ולמחוק את הזהות הפרטית שלו אלא מאפשר לו להתפתח לכיוונים שלו.

    • איתן בקרמן

      הקיבוצים של ימינו מצליחים כי הם התעדכנו פחות או יותר על מה שאלפסי מציע. אין על האינדיבידום, אבל אין כמו קבוצה איכותית (בספורט, בסיירת, בהייטק, בלהקת רוק) שמאפשרת ביטוי ליחיד. לא ככה?

    • אלעד

      בקרמן - לגמרי ככה. האינדיבידואל מגיע למיצוי במסגרת הקולקטיב ומבלי לפגוע בו.

  • אלעד

    הקיבוצים של היום יכולים ללמד אותך איך לקיים את האינדיבידואל בתוך הקולקטיב, וכולם מרוויחים.

    • נמו

      וואלה, ואני שדווקא מייצג פה את הגישה האינדיבידואליסטית (לטעמכם) מגיע מקיבוץ..

  • Tal

    אלפסי, אתה אחד הכותבים המעניינים, הנעימים והרהוטים שקראתי. תענוג לקרוא את הפוסטים שלך.

    • איציק אלפסי

      תודה רבה.

    • Cabrio

      מחזק.

  • matipool

    איציק - הסלטיקס של השנים האחרונות היא קבוצה ושיחקה משחק קבוצתי ומרגש . אם לא השטות של איינג' והפציעות , מיאמי לא היתה משחקת עכשיו נגד דאלאס אבל אני בהחלט מבין את הכוונה שלך ויש בה הרבה מהאמת .
    נ.ב - שיר נהדר . אחד הגדולים שלו .

    • איציק אלפסי

      מתי, אתה צודק וזו באמת דוגמא טובה לקבוצה שהיו בה כוכבים אבל היא עדיין היתה 'קבוצה' ולא אוסף של אינדיבידואלים.

  • מנחם לס

    אתם חושבים שב-NBA יושבים חבר מטומטמים? שאתם (רובכם המדברים על 'המשחק הקבוצתי האירופאי'), עם כל הכבוד, יודעים טוב יותר מאלה שמריצים את ה-NBA כיצד הכי טוב להם לשחק? אתם לא חושבים שאם הם היו חושבים שהמשחק האירופאי 'הקבוצתי' הוא הטוב ביותר ל-NBA הם לא היו משחקים אותו?

    בבייג'ינג נבחרת אמריקאית מאורגנת ניצחה את שאר העולם ב-28 נק' ממוצע הפרש. בטורקיה השנה נבחרת ב' צעירה ניצחה את שאר העולם בהפרש ממוצע של 18. לא ראיתם איזה משחק קבוצתי נהדר הם שיחקו בבייג'ינג ובטורקיה? לא ראיתם את נבחרת החלום האמריקאית משחקת משחק קבוצתי נפלא שניצח בהפרש של 42 נק' ממוצע את שאר העולם?
    אתה יכול לשחק "משחק קבוצתי" רק נגד הגנות קאקאמאניה של אירופה. ב-NBA אין יכולת לשחק משחק מסירות. כמה פעמים עלי עוד להסביר לכם דבר פשוט ויסודי כל כך?

    • גורדיטו

      אתה מתייחס לתגובה שלי, אז אענה.
      אין ספק שהמשחק של הNBA מנצח תמיד (אוקיי, 98% מהמקרים) את המשחק הקבוצתי האירופאי אך לדעתי זה בגלל העליונות הפיזית המוחלטת של השחקנים האמריקאים. העניין פה הוא לא מי מנצח, אלא איזה משחק מהנה אותי יותר כצופה. המשחק של יוגופלסטיקה ספליט הגדולה היה פשוט עונג צרוף לצפייה.
      על מנת לנצח את העליונות האתלטית האמריקאית (ואני לא מתכוון, כלל וכלל, להטיל דופי ביכולות הכדורסלניות הנעלות של השחקנים האמריקאים, הם לא רק אתלטים שרצים מהר יותר וקופצים גבוה יותר מהאירופאים) צריך שילוב נדיר בין יכולות אתלטיות ואינטיליגנציה שיגבו את משחק המסירות האירופאי. לדעתי, ואני משער שכאן אנשים יקפצו, נבחרת יוגוסלביה הגדולה, אם לא היתה מתפרקת בגלל המלחמה הארורה ההיא, היתה יכולה להגיע לרמות האלו. הם לא היו מנצחים את הדרים טים של 92, שכן זה אכן היה שילוב של השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה בשיאם וקצת מעבר לשיאם, אינטיליגנטים ובמצב כזה בקריירה ובהיסטוריה שהיו מוכנים לוותר על האגו למען המטרה. אבל, תנו לנבחרת המורכבת מדינו ראדג'ה בן 22, דיבאץ בן 21, קוקוץ' בן 22, דראזן בן 25, דנילוביץ ודג'ורג'ביץ' ועוד רבים וטובים, 5-6 שנים להתגבש כנבחרת וכשחקנים אינדיבידואלים בנוסף לנסיון בNBA של משחק עם השחקנים הטובים ביותר בעולם ואני לא בטוח מה היה קורה.
      אם כן מנחם, אין ספק שהNBA יותר טוב ביי פאר מהכדורסל האירופאי, אבל מותר לנו לאהוב יותר את המשחק הקבוצתי ולטעמי גם האינטיליגנטי של אירופה.
      אני באמת מאמין שהאתוס האמריקאי גורם לכך שהמשחק הקבוצתי יותר נזנח ולא פותח מעולם כמודל ודרך חיים. היו קבוצות לאורך ההיסטוריה ששיחקו כך אך הן מעטות ותמיד השיטה הזו התחלפה לטובת השיטה המקובלת והמתאימה לאופי האומה האמריקאית.

    • מנחם לס

      אני לא מדבר על הנאה. אני מדבר על יעילות. ב-NBA המקצוענית הם עושים הכל על מנת להגיע לשורה התחתונה - לנצח.
      אני לא יודע כמה אתה מבין בהוקי קרח. הסובייטים פעם שיחקו משחק קבוצתי מטמטם חושים ממש. זה היה בגלל שבאירופה הוקי קרח הוא הרבה פחות אלים מאשר בקנדה וארה"ב. המשחק הקבוצתי התאים גם למשטח הקרח הגדול יותר באירופה.
      בניגוד למשחק הסובייטי, ב-NHL המשחק הוא להכות בפאק לעבר הפינות, ואז להתקיף באגרסיביות ולזכות בפאק בחלק הקרוב לשער היריב. אתה תראה שב-NHL אפילו THEY DUMP THE PUCK לפינות כשיש שם רק שחקן יריב ולא שחקן שלך.

      כשהרוסים התחילו הנה, כמה קבוצות (פילדלפיה, איינלדרס, ועוד) ניסו לאמץ את משחק המסירות הרוסי.

      הכל ניכשל, ומה שנשאר זה DUMP THE PUCK AND CHASE IT. כולם משחקים ככה כי זאת הדרך היחידה לנצח. מי שניסה משחק מסירות, ניכשל בגדול.

      גם ב-NBA, גם ב-NHL, גם ב-NFL וכמובן בבייסבול, מנסים כל הזמן לשנות, אבל חוזרים למקור. הקבוצה היחידה שניסתה לשחק קבוצתי היתה הניקס מ-1970 עד 1973 בגלל אוסף השחקנים המיוחד שהיה לה. היום הם היו חוטפים מהניקס 20 הפרש כי המשחק של אז לא יכול להתקיים עם השמירות של עכשיו. זה מכוער, אבל אחרת לא תוכל לנצח.

    • מנחם לס

      כמובן התכוונתי לכתוב "כשהרוסים התחילו להגיע הנה". היום בליגה יש בערך 30% אירופאים, אבל המשחק הוא 100% 'קנדי'.

    • גורדיטו

      קודם כל, אני לא מבין הרבה בהוקי קרח, אבל הבנתי את האנלוגיה (אני מקווה...) שניסית להעלות. אני מסכים איתך, כפי שכתבתי בתגובתי, שמשחק הNBA יעיל יותר בחתירה למטרה, השגת הניצחון.
      הנקודה שדיברתי עליה כן נוגעת להנאה מהמשחק. לטעמי, המשחק ה"אירופאי" (אני מקווה שכבר גיבשנו לעצמנו איזשהו מושג למה הכוונה לפחות בדיון הזה) יותר מהנה ברמה הטהורה של הכדורסל. הטיעון שהעליתי, וראה את תגובתי לDrazick למטה, הוא שיכול להיות שהמשחק האמריקאי היה נראה אחרת אם ה"סביבה" האבולוציונית היתה אחרת.

    • איציק אלפסי

      יעילות זה ערך מרכזי באתוס הקפיטליסטי ולכן זה לא מפתיע שזה עיקרון מנחה בספורט הצפון-אמריקאי. אני רק לא בטוח שמשחק קבוצתי, בכל ענף ספורט, הוא בהכרח פחות יעיל - יש את הדוגמא של ברצלונה מהכדורגל שזו לא רק אחת הקבוצות המהנות בהיסטוריה אלא גם אחת היעילות. אני מסכים עם גורדיטו שבהינתן התנאים המתאימים נבחרת יוגוסלבית מאוחדת היתה יכולה לתת פייט לכל נבחרת אמריקאית חוץ מהדרים-טים המקורית. ראינו כבר בעשור הקודם נבחרות אירופאיות פחות גדולות מנצחות נבחרות אמריקאיות עם סגלים מאוד חזקים של שחקני NBA.

  • מנחם לס

    ומילה אחרונה בקשר לשאראס.

    הוא הדוגמא הטובה ביותר למה "משחק אירופאי" (WHATEVER IT IS) לא עובד ב-NBA: המסכן שאראס, ריחמתי עליו. ראיתי אותו בטיווי כמה פעמים ופעם אחת ממש במשחק. סגרו אותו והוא לא היה מסוגל למסור מסירה אחת. אל תביאו לי כדוגמא על מה שעשה עם ליטא לנבחרת ארה"ב: אלף, זאת היתה בושה של נבחרת. אבל זה לא זה: במשחק עם שיפוט בינלאומי אם ישמרו חזר כמו ב-NBA כל הקבוצה האמריקאית תצא ב-5 עבירות בעשר הדקות הראשונות. אז הם היו חייבים להפוך לקבוצה רכה, אירופאית בשמירתה, ואז שאראס חגג. כאן ב-NBA ממש ריחמתי עליו, כי ראיתי אותו בכמה משחקים במכבי והוא היה נפלא. אני ממש לא מבין איך לארי בירד לא הבין זאת כשבא ארצה לחזות בו. שחקן שלא מסוגל לצאת ממערבולת שמירה שמצופפת אותו, שישחק באיטליה או ישראל. בנבא אתה חייב להיות מסוגל לכדרר ולצאת מדאבל-טים, וכן ליצור את זריקתך אתה נגד שמירה. שאראס לא ידע לא את זה ולא את זה.
    לכן אני מקווה (לטובתו) שרוביו לא יגיע הנה. אני מתפלא שבמינסוטה לא רואים זאת. אולי ישנם דברים בו שאני לא יודע ולא מכיר.

    • גורדיטו

      אני בדעה, ואולי אני טועה, שאם הNBA היו מנחילים כשיטה את עליונות המשחק הקבוצתי על פני המשחק האינדיבידואלי, בעזרת היכולות האתלטיות, המהירות ומהירות המחשבה שיש לשחקנים האמריקאים, היה יכול להתפתח משחק אחר, משחק מסירות מהיר וחזק שהיה מתמודד עם ההגנות העליונות של הNBA.
      זה קצת מזכיר לי את האבולוציה שעבר משחק הכדורגל ממשחק איטי למשחק חזק ומהיר כפי שהוא היום. כששחקני ההגנה התפהתחו "אבולוציונית" לשחקנים מהירים, חזקים וטכניים ההתקפה היתה צריכה להעלות הילוך גם היא. הקצב השתנה בצורה כזו שהמשחק פשוט השתנה.
      אבל אולי אני מפליג יותר מדי... :)

  • Drazick

    אני רוצה להוסיף על דבריו של מנחם שיתכן והוא לא מסביר נקודה שלטעמי עיקרית.
    כדרוסל הוא תהליך שיש בו אבולוציה.
    מין הסתם בעבר, המשחק האמריקאי היה דומה לאירופאי ותהתפתח לנקודה שהוא כיום.
    ד"א, מסלול דומה אט אט עובר הכדורסל האירופאי (איפה הייתם רואים הטבעות כמו שיש היום).
    האבולוציה, בסגנונה של "החזק שורד" הביאה אותנו למצב הזה.

    כלומר, כדי לנצח בכדורסל, ככל הנראה, זו השיטה, מאלו שנוסו עד היום, הטובה ביותר.
    לפתח את היכולת האישית במסגרת הקבוצה.

    • גורדיטו

      אני מסכים שהמשחק הוא תהליך אבולוציוני.
      אבולוציה מתרחשת כתלות באירועים מסוימים (מוטציות) וכתגובה לסביבה (הישרדות המתאימים ביותר).
      זה מחדד את הנקודה שניסיתי להעלות שאולי, אם האופי האמריקאי והאתוס הלאומי היה אחר, כלומר הסביבה היתה אחרת, המשחק היה הולך בכיוון שונה, ענף אחר של האבולוציה היה מתפתח.
      לטעמי, חבל שלא...

    • איציק אלפסי

      הכדורסל האירופאי מתקלקל בניסיון שלו לחקות את ה-NBA גם בעטיפה וגם בתוכן (סגנון המשחק) כדי להתמודד עם העובדה שרוב השחקנים האירופאים המוכשרים עוברים היום לארה"ב כבר בגיל צעיר. הוא היה צריך להישאר מה שהוא היה תמיד ולהוות אלטרנטיבה למי שאוהב את הסגנון הזה.
      אני לא בטוח שהמשחק האינדיבידואלי הוא התפתחות אבולוציונית שהופכת את הכדורסל ליותר טוב, כמו שגורדיטו אמר, זו התפתחות אבולוציונית שבה הכדורסל מתאים עצמו לסביבה - כיום שחקן אירופאי צעיר לא עובד על הקליעה והמסירה שלו כמו פעם אלא מתרכז בפיתוח תכונות שיהפכו אותו לפוטנציאל NBA.
      דורפן כתב על זה טור מרתק פעם: http://debuzzer.com/dorfan/9296

    • Drazick

      אתה מייצר פה הפרדה שלא קיימת במציאות.
      לקבוצה עם אינדיבידואלים גדולים יש את האופציות.
      לשחק קבוצתי ולחדד את העוצמה הקבוצתית או לשחק בסגנון שקיים כיום ב- אן בי איי.

      אם הבחירה נעשתה לכיוון אחד היא נולדה מהתמודדות עם 2 הסגנונות ובגלל שנעשתה בחירה מודעת, אני מניח שפשוט לרוב, בממוצע, ש- 2 הסגנונות נפגשו היה יתרון למה שאנחנו רואים ב- אן בי איי.

      באירופה אני מניח שהתהליך קורה כי שוב נוצר מפגש בין קבוצה אינדיבידואלית חזקה מול קבוצתיות.
      וכשהקבוצה האינדיבידואלית בחרה בסגנון המשחק האינדיבדואלי היא הראתה עליונות ודבקה בסגנון הזה.
      אחריה הגיעו השאר...

    • אלעד

      DRAZIAC, קח בחשבון שקבוצה שהרוב בה הם שחקנים אמריקאים, חייבת לשחק בסגנון אינדיבידואליסטי. אין לה באמת 2 אופציות כמו שאתה כותב
      (כלומר אין אופציה לשחק קבוצתי). הסיבה לכך היא שלשחקנים הללו לא מוקנים יסודות של חשיבה קבוצתית ועבודה קבוצתית. דוגמא נהדרת לכך היא אייברסון, שבאולימפיאדה החליט "להיות קבוצתי" ולשחק כרכז. זה לא עבד, כי אתה לא יכול כל חייך לשחק בסגנון X ואז לעשות סוויץ' לסגנון Y, לא משנה כמה כשרוני אתה. זה משהו שעובדים עליו ומתאמנים עליו מגיל צעיר. באירופה באקדמיות ואח"כ בקבוצות מלמדים יסודות קבוצתיים. בארה"ב אין אף מסגרת שמלמדת את זה. אולי חלק מהמכללות, אבל גם כך רוב השחקנים שמשחקים שם _כמו פרינסטון לדוגמא) לא יגיעו אף פעם ל-נ.ב.א

    • Drazick

      לא התכוונתי לקבוצה מסויימת.
      אלא לתהליך.
      הרי בעבר ה- אן בי איי היה בנוי על משחק קבוצתי.

      אז הייתה נקודת זמן שכנראה הגיע קבוצה ששיחקה שונה.
      בנקודת הזמן הזו יכלו להחליט על פי משהו בסיסי, מה מביא לניצחון.
      אם בחרו בשיטה המסויימת הזו, עם חומר השחקנים, ככל הנראה זו הדרך הנכונה לשחק.

    • אלעד

      הבנתי. אבל יכול להיות שכל תהליך האינדיבידואליזציה הוא בכלל שיווקי. הליגה עברה לאט לאט לפסים יותר אינדיבידואליים כי זה מה שהליגה מכרה. ואחרי שהאדירו את השחקנים עצמם כולם התחילו להאמין ששחקן בודד באמת עדיף על קבוצה וצורת המשחק נדדה לכיוונים האלו.

    • איציק אלפסי

      זה מה שניסיתי לטעון - שהצורך השיווקי שמשפיע/מושפע מהאתוס התרבותי מעודד אינדיבידואליזם וזה מה שייצר את סוג הכדורסל שאנחנו רואים ב-NBA, לא העובדה שזהו סגנון משחק יותר אפקטיבי. הליגה צריכה כוכבים ולכן גם קבוצות מעולות שמשחקות קבוצתי כמו הפיסטונס של 2004 שהזכירו כאן בצדק, לא החזיקו לאורך זמן כי לליגה אין עניין בקבוצות כאלה שאי אפשר לשווק לקהל האמריקאי - היא מעדיפה את הלייקרס של קובי או קליבלנד/מיאמי של לברון.

  • יו

    יכול להיות שגם בכדורסל, בעתיד, נחזה ב"ברצלונה"

  • גיל שלי

    אני מסכים עם מנחם. המשחק פחות קבוצתי בגלל שההכנות יותר חזקות.

  • גיל שלי

    ואם לברון היה משחק עם לארי, הוא היה מתאבד מההשפלה שהיה סופג על היהירות שלו

  • מוזגטס

    איציק.
    פוסט נהדר. אני מבקר באתר זמן יחסית קצר וכל מה שקראתי שלך נהניתי מאוד.
    תודה

  • אדם

    לא קונה את זה שאי אפשר לשחק קבוצתי ב-NBA בגלל ההגנות החזקות.
    שיקגו בשיאה שיחקה השנה משחק קבוצתי מרהיב.

    מעניין לבחון למה האינטליגנציה ב-NBA ירדה.
    דור הכוכבים שדילג על הקולג'?
    הדגש על הסופרסטארים ולא על הקבוצה?
    העלייה בדרישות האתלטיות?

  • נמו

    אני רואה שגרמתי פה לדיון סוער במיוחד.. מנחם אני מסכים עם כל מילה שלך. בארה"ב הספורט הוא קודם כל בידורי ולכן ה"עטיפה" נוצצת כמו שמישהו כאן אמר.. אני לא מבין מה רע בכך.. הפרסומות שהליגה עושה כדי לקדם את עצמה באמת מורידות לכם? באופן כללי- כשמישהו כותב דעה שלילית על ספורט שהוא ממעט לראות, זה פוגע ומעצבן. אני, ועוד רבים כמוני, מכלים את לילותינו בצפיה ישירה מעבר לים, ואז מגיע אלפסי ודורך לנו על המשחק. ולטובת מי? הכדורסל האירופאי? תארו לכם שהייתי כותב טור על כמה שבארסה זה חרטה וכולכם נהנים לאהוד אותה מאותה סיבה שילד קטן משחק על הרמה הכי קלה בפלייסטיישן.. הייתם נגנבים לא? בקיצור אלפסי- אני חוזר ואומר, הכתיבה שלך יפה, אבל יש מספיק נושאים לדון בהם מבלי לנגח את האן בי אי, בטח ובטח בזמן סדרת הגמר, שפשוט יוצרת עניין שכמותו כבר שנים לא זכור לי..

  • אילן

    אני חושב שהדוגמא הכי טובה ומצליחה לכדורסל קבוצתי מצליח בנבא זו דטרויט פיסטונס של 2004.
    בלי סופרסטארים, בלי גו טו גאי, לכל אחד יש תפקיד שהוא ממלא ללא אגו.
    היא גם הייתה קבוצת ההגנה הכי טובה שאי פעם ראיתי (granted, לא ראיתי יותר מדי) ולמרות שהיו לה שחקני הגנה טובים בפני עצמם (פרינס, הוואלאסים), כמו כל קבוצת הגנה טובה באמת, היא התבבסה על Team defense, עבודה של מאמן.

  • קרקו

    תראו את ההנאה שבמשחק קבוצתי:
    http://www.youtube.com/watch?v=N4JFr2rIWLo&playnext=1&list=PLE05F30DFD15419A3

  • יונתן

    אלפסי תמיד כותב יפה וגורדיטו העלה אחלה של טיעונים אבל אני לגמרי מסכים עם נמו.

    המעבר שעשה לברון בקיץ שעבר קבע בעצם את הגדרתה של מיאמי - קבוצה של שני סופרסטארים וחצי המוקפים בצוות מסייע מוגבל ודל שכר. אין ספק שהכדורסל שלה אינדיבידואלי ולכן מהווה סדין אדום לכל אוהבי המשחק הקבוצתי. תתפלאו אבל בארהב עדיין יש לא מעט אנשים שחושבים שכדורסל הוא משחק קבוצתי ונזכרים בערגה בפורטלנד של וולטון ורמזי שהציגה את הכדורסל הקבוצתי והאינטילגנטי ביותר בהיסטוריה.

    דאלאס, לעומת זאת, מבוססת על כוכב על וקבוצה שעובדת בשבילו ונהנית מהתרכזות ההגנה בו. אולי זה נראה לא מתוחכם אבל תיזכרו בשלשה הגדולה של דירק במשחק 2 ובחסימה המושלמת של צ'נדלר ששיחררה אותו לשלשה. זה לא היה במקרה.

    עם כל הכבוד לכדורסל האירופי אין לו סיכוי מול הכדורסל האמריקאי מסיבות שכבר צוינו פה מעלי מספר פעמים. שאראס לא נכשל בגלל השיטה אלא בגלל שהוא לא היה מספיק טוב ולא מספיק חרוץ. גם לדראזן העצום לקח שנתיים להבין מה זה דורש להיות סטאר בבריכה של הגדולים. תראו תמונה של דראזן בפורטלנד ותמונה של בניו ג'רזי ותראו את הטרנספורמציה שעבר מלך אירופה כדי להגיע לאולסטאר.

    מותר להעדיף צורת משחק מסויימת (תשאלו את מוריניו) אבל חובה להכיר בכך שהכדורסל הטוב ביותר משוחק מעבר לים.

    • אלעד

      אני משתגע מהטיעון שהעלית. לדראזן לא לקח שנתיים להבין איפה הוא נמצא. ההיפך הוא הנכון - לאמריקאים לקח שנתיים להבין מי זה דראזן, והיה צריך מעבר קבוצה עבור זה. שאראס בהחלט טוב מספיק, אבל לתת לו לנהל קבוצת נ.ב.א זה כמו לתת למנצח לנצח על תזמורת כשכל נגן מחזיק דף תוים שונה.

  • מנחם לס

    "ראיתי את האוייב והאוייב הוא אנחנו". במקרה של באזר אתה, דורפן, איציק אלפסי, אברהמי (3 או 4 פעמים), לוינטל, יניב גרנות, ומל לס (3 או 4 פעמים).
    אנחנו, המדיה, טמטמנו את לברון, ועדיין מטמטמים אותו. אנחנו גרמנו ללחץ, להופלה, לטרוף. ספורטס אילוסטרייטד התחיל בזה כשהיה בן 14 ותמונתו כיסתה את שער המגזין.

    הוא צריך טרפיה? אני לא יודע. אבל הוא נולד לאם לפני שהיתה בת 16. אביו נעלם. האם ניזקקה לסבתא שלה שתעזור, והיא הפכה לאם שנייה. היא ניפטרה כשלברון היה בן 5. בתי אפרת היתה בת 3.5 כשאמה רינה ניפטרה (סיגל היתה בת 6.5). שתיהן זוכרות פרטים שמדהימים אותי עד היום. דאגתי להן ל-PSYCHOTHERAPY מייד ממש אחרי שרינה ניפטרה, ושתיהן ביקשו לדבר עם פסיכולוגית שוב כשהיו TEEN AGERS כי בילדותן הן היו קטנות מדי מכדי להתאבל, והכל היכה בהן שנית כשהיו בנות 12 ו-15. למזמן אשתי גייל הפכה לאם נפלאה מהרגע הראשון והן גדלו להיות נשים נהדרות, אמהות נהדרות, ונשות מקצוע מהטופ במקצוען.

    ללברון לא היה דבר מכל זה. אחרי שסבתו ניפטרה, אמו שעבדה בשתי משרות , לא הרוויחה מספיק לשלם את המשכנתא. לברון היה בן 5 כשראה במו עיניו כיצד עיריית עקרון מביאה בולדוזר ומגלחת לו את הבית שהוכרז כ-"אזור מסוכן". אמו והוא (בן 5) גרו בחדרי מדרגות, וישנו בחוץ יותר מפעם ופעמיים. עד גיל 8 (3 שנים!) אמו והוא עברו דירות שכורות 12 פעמים. הוא עבר 7 בתי ספר שונים. בכל מקום להתחיל הכל מחדש. בגיל 8 אימו לא יכולה היתה יותר, ולמזלה מצאה משפחה, פם ופרנק וולקר, שהסכימו לגדל אותו. את אמו ראה רק פעם בשבוע. רק בגיל 14 אמו הרוויחה מספיק לשכור דירה נורמלית והוא עבר חזרה לגור עם אמו, אבל כבר מכתה ח' למד לבשל לו ולאימו, לדאוג הרבה לעצמו. למזלו פרנק היה מאמן כדורסל, ומגיל 11 הוא התחיל לשחק. בגיל 14 הוא כבר היה כוכב כדורסל.

    השאר הסטוריה.

    אני לא מצדיק שום דבר במגלומניה. אבל לברון עבר ילדות קשה ביותר שרובנו כאן באתר אפילו לא מתארים לעצמנו.

  • martzianno

    איציק, כמו תמיד, תענוג לקרוא.
    ועוד הערה:
    כדי שהכדורסל האירופי יתגבר על העליונות הפיזית של הכדורסל האמריקאי, האירופים צריכים לייבא עבדים מאפריקה ולהשביח את הגזע במשך איזה 200 שנה. אני לא פוסל את האפשרות שזה יקרה, זה פשוט לוקח זמן...

    • בלינדר

      מרציאנו, השבחת גזע היא פיקציה. גם לא חסר ז'לובים באירופה.

Comments are closed.