תרבות של תלונה

פטירת האזרחים במגזר הערבי מאחריות לגורלם מעודדת "תרבות של תלונה" - התנערות מאחריות והאשמת הממסד בכל צרותיהם.

בשנה האחרונה היתה לי הזכות לבקר לא פעם בחיפה. לא הכרתי היטב את העיר לפני כן וכעת אני מודה שהתאהבתי בה. חיפה היא אחת הערים היפות שראיתי, המבנה הטופוגרפי הייחודי שלה, עם ההר הצופה על רצועת החוץ היפהפייה, ומונומנטים כמו מקדש הבהאים והגנים המרהיבים המקיפים אותו הופכים אותה לחוויה ויזואלית.

אחד הדברים שהכי צדו את ליבי בעיר זה החיים המשותפים הנינוחים של יהודים וערבים. אמנם גם אני מגיע מעיר מעורבת, אבל בעוד אצלנו בירושלים יש הפרדה בין השכונות היהודיות לערביות (כורח מתבקש של המציאות), בחיפה אתה יכול למצוא יהודים וערבים חיים בשכנות טובה באותו רחוב ואפילו באותו בניין. מצאתי את חיפה אי, או אולי בעצם – מפרץ, של שפיות.

אבל דבר אחד מעיב על כך – מסוכן מאוד לנהוג בעיר הזו. ולא רק בחיפה, אלא בכלל בכבישי הצפון. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תרבות הנהיגה במגזר הערבי. מובן מאיליו שלא כל הנהגים העבריינים באזור הם ערבים, אבל הנתונים מראים שהחלק היחסי של נהגים מהמגזר הערבי המעורבים בתאונות קטלניות גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

עפ"י נתוני עמותת אור ירוק (נכון לשנת 2008) בעוד שהמגזר הלא יהודי מהווה כ- 20% מכלל האוכלוסייה, אחוז ההרוגים בתאונות דרכים בו הוא בין  35% ל- 37%. אחוז הפצועים קשה הוא בין 33% ל- 41%. והנתון הכי קשה נוגע לאחוז הילדים שנהרגו בתאונות דרכים – 78% מתוכם מהמגזר הלא יהודי. סה"כ הנתונים מראים שבמגזר הערבי ישנם פי שניים הרוגים ופי 2.5 פצועים קשה מאשר במגזר היהודי.

הסיבות לנתונים האלה שונות ומגוונות – תשתיות לקויות, היעדר אכיפה ועוד. אבל בכל מה שקשור לתאונות דרכים מחקרים מוכיחים שוב ושוב שהגורם המרכזי הוא הגורם האנושי, והדרך המוכרת הטובה ביותר לצמצום השפעת הגורם הזה היא חינוך. "על החברה הערבית להנחיל את ערך השמירה על החיים, זה עניין של חינוך והציבור הערבי צריך להידרש לכך" – קבע ח"כ חנא סוויד מחד"ש בכנס שנערך בנושא באוקטובר 2008.

ואכן, זו לא רק מחובתו של הציבור הערבי להידרש לכך, אלא גם מחובתה של החברה הכללית לדרוש זאת. אלא שכאשר מגיעים לנושא הקשור במגזר הערבי אנו נתקלים שוב ושוב בתופעה לפיה ניטלת האחריות מהאזרחים עצמם, שנתפסים כקורבנות פאסיביים, ומוטלת כולה על המדינה ועל הקיפוח. כך הדבר לא רק בעניין תאונות הדרכים, אלא גם בנושא כאוב אחר – אלימות בתוך המשפחה – שם כמעט ולא ניתן למצוא ביקורת בתקשורת ובשיח הציבורי על ערכיות החברה הערבית, אלא רק על אוזלת היד של המשטרה, רשויות האכיפה וכו'.

סביר להניח שאם נתונים דומים היו קיימים במגזר החרדי, למשל, היתה קמה בתקשורת קול זעקה המופנית ישירות כלפי החינוך והערכים בחברה זו – מספיק לראות את מהומת האלוהים (המוצדקת) שקמה בעקבות תופעות כגון האם המרעיבה.

אני נדרש לנושא בעת הזו משתי סיבות: ראשית – העובדה שבסוף השבוע האחרון שוב התרחשה תאונה דרכים קטלנית ומזעזעת באזור חיפה, שנגרמה ע"י רכב ובו ארבעה נוסעים ערבים שנהגו בצורה פורעת חוק עד שהתנגשו בקיר ביה"ס הטכני, נהרגו במקום ורק במזל לא פגעו בעוברי דרך נוספים, כולל נהגת תמימה אותה עקפו בפראיות שניות ספורות לפני שהתנגשו בקיר.

שנית – תחקיר ששודר אמש בתוכנית 360 בערוץ 2 ועסק בנתונים החמורים על מספר הילדים הנהרגים בתאונות דרכים במגזר הערבי (ניתן לצפות בתחקיר כאן).

צפיתי בתחקיר בעניין רב משום, שכאמור, הבעיה הזו עלתה לתודעתי בשנה האחרונה. קיוויתי שלעורכי התחקיר יהיה את האומץ לומר אמירה ברורה שקשורה לתרבות הנהיגה במגזר. בייחוד כשמדובר בתחקיר שעוסק ספציפית בתאונות קטלניות בהן מעורבים ילדים  – תאונות שמכונות "תאונות חצר" ומתרחשות בחצר הבית. סוג תאונות שהגורם האנושי הוא כמעט הגורם הבלעדי להן והדרך היחידה למנוע אותם היא מודעות וערנות מוגברת. אלא שלדאבוני שוב קיבלנו את המנטרה הרגילה לפיה "מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה הערבים".

הבעיה עם הגישה הזו היא כפולה – ראשית היא לא פותרת את הבעיה: גם אם המדינה תקצה יותר משאבים לתשתיות ואכיפה, והיא צריכה להקצות יותר משאבים, אי אפשר להעמיד ניידת בכל רחוב וסמטה וזה לא יפתור את האחוז הגבוה של תאונות המתרחשות בחצר הבית.

שנית – הגישה הזו מעודדת את מה שסוציולוגים מכנים: "תרבות של תלונה". הכוונה היא שבמקום לעודד את חברות המיעוטים לקחת אחריות על גורלם, במיוחד בתחומים שיש להם עליהם השפעה ישירה, מעודדים אותם להתנער מאחריות ולהאשים את החברה הכללית ואת המוסדות בכל צרותיהם. גם כאשר מדובר בתחומים שבהם האחריות אמורה ליפול כמעט בלעדית עליהם, כמו, כאמור, במקרה של המיעוט הערבי בישראל – תאונות הדרכים ובייחוד עניין האלימות בתוך המשפחה.

האמת שהראשונים שצריכים להתרעם על כך הם אותן חברות מיעוטים שאם ישימו לב יוכלו לגלות עד כמה בגישה האמפאטית לכאורה הזו יש לא מעט פטרוניות וזלזול ביכולתם לקבל אחריות על גורלם. מעבר לכך, הגישה הזו, כאמור, לא משפרת את מצבם כי אם מנציחה אותו ובכך מסכנת אותם, כמו גם את החברה הכללית.

*

ונסיים בכל זאת באווירה אופטימית עם שיר נפלא של המשורר האורבאני מספר אחת, ובכלל אחד המשוררים הגדולים שלנו – מיכה שטרית – שמתעד בדרכו הקסומה את האווירה המיוחדת של חיפה, מול הים:

תגובות

  • דורפן

    התעלמת מנושא אחד מתבקש אם כבר נכנסים לזה - איך אתה משווה את זה לש"ס?

  • ארז (דא יונג)

    אני לא מסכים איתך לגבי הקביעה לפיה אם תופעה דומה הייתה קיימת במגזר החרדי היה קם קול זעקה. האם ישנו קול זעקה כלפי מצב האלימות בתוך המשפחה ספציפית בקרב העולים מאתיופיה - שגם שם מקרי האלימות עולים בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיה?

    וחוץ מזה, יש לנו סטטיסטיקה שאומרת שהאוכלוסיה הערבית מעורבת יותר בתאונות. יופי. אבל אולי זה לא רק האוכלוסיה הערבית? אולי מדובר דווקא בקבוצת האוכלוסיה שבה ממוצע האנשים שסיימו 12 שנות לימוד נמוך יחסית, קבוצת אוכלוסיה שהערבים הם חלק ממנה, אבל הם לא היחידים בה?
    צריך להזהר מאד עם סטטיסטיקות כאלה, בגלל שיכול להיות שהם מחמיצות את התמונה הגדולה.

    ועוד עניין, שבו דווקא כן אפשר "להאשים" את התקשורת. בלי לבדוק את העניין אני מוכן לשים כסף על כך שגודל הכותרת של ידיעה המתארת מוות בדריסה של ילד ערבי קטן משמעותית מזה של מקרה מוות של ילד יהודי. אז צריך לבדוק האם ערך השמירה על החיים בדיווחי התקשורת זהה עבור יהודי וערבי.

    • איציק אלפסי

      סטטיסטיקה משקרת המון פעמים, אני עצמי מאוד לא אוהב את המדע הזה. אבל הדברים נכתבים לא רק על-סמך הנתונים - כל מי שנוסע באזורים שבהם יש אוכלוסייה ערבית מכיר את התופעה.

    • ארז (דא יונג)

      מבחינת הנסיון שלי באיזורים עם אוכלוסיה ערבית - אני מסכים איתך בהחלט. שלוש שנים למדתי בהר הצופים וראיתי מי ואיך נוהג שם בעלייה בגבעה הצרפתית, או בדרך לפסגת זאב לבקר את חברה שלי אז.
      העניין לגבי הסטטיסטיקה זה סתם איזו נקודה למחשבה לגבי הסיבה.

  • IDO

    איציק, אני חושב שאתה בלוגר מצויין ומעלה נקודות טובות.
    בפוסט הקודם על ארקדי והסוכריות, מצאתי שבכל תגובה שלך יש את הפראזה הבאה:
    "...הבעיה היא ש...." (תבדוק את התגובות של עצמך), אז אולי תרבות של תלונה, זה משהו יותר כללי ממגזר מסויים?

    אני עם ארז מטאי-פה, סטטיסטיקה יכולה לשקר.

    • איציק אלפסי

      עדו, ראשית תודה. אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתך בעניין התגובות לפוסט הקודם - מה ביקשת לומר?

    • IDO

      איציק,
      אנא תן לעצמך 5 דקות, תקרא את התגובות שאתה כותב, ותשים לב שהמילה: "בעיה" מופיעה אצלך המון.
      עם יש עשן יש אש.

      אני באופן אישי לא אוהב להתלונן, ובישראל ביתי לשעבר, יש תרבות של מתלוננים (כ-ל המגזרים). אנא על תפיל את התיק על אף אחד, כי גם אתה חוטא בתרבות הזאת.

    • איציק אלפסי

      עדו, אבל אני לא הופך את הבעיה שקיימת לחזות הכול ומקפיד להתייחס תמיד גם לחלק שלנו בבעיה. במקרה דנן הבעיה היא תמיד חזות הכול.

  • אריאל

    הו, האירוניה...
    המשורר שכתב את השיר הנ"ל הוא ממש לא מיכה שטרית, אלא המשורר הערבי סלמאן מצאלחה. שטרית הוא המלחין של השיר

    • איציק אלפסי

      נפלא. עוד דוגמא נהדרת למה שיכול ליצור שילוב טוב בין ערבים ויהודים כמו שיש בחיפה.

  • הופ

    אני דווקא די מסכים. עם השנים התגבשה איזו הסכמה שבשתיקה בין הרוב היהודי למגזר הערבי נוסח "אנחנו לא מתערבים לכם, אתם לא עושים לנו צרות". לא רק בנושאים שציינת, אלא גם בנושאים כמו תשלום מסים, נקמות דם ועוד.
    אני חושב שהתחושה הכללית היא שהבעיות והפערים קשים ועמוקים, אבל עדיף לא להתעסק איתם כי האוויר נפיץ וכל הדלקת גפרור עשויה להבעיר את המדינה. גם עם מגזרים אחרים הבעיות האלה קיימות, אבל נדמה שבגלל הסכסוך באזור הבעיה עם המגזר הערבי היא הקשה מכולן.
    לדעתי המצב הזה מזיק לשני הצדדים. המדינה לא יכולה להתעלם מה שקורה בחלקים מסוימים של האוכלוסיה שלה. יותר מזה - היא חייבת לאזרחיה הערביים חינוך ומשאבים שיקדמו אותם לרמה של שאר האזרחים. מצד שני, הערבים לא יכולים לדרוש זכויות שוות ולהמשיך להעלים עין מבעיות כמו אלו שאתה מדבר עליהם, או האחוז הגבוה של טובעים ערבים, או מבעית האלימות במשפחה. עד שזה יקרה תמיד יהיה מי שינפנף בפניהם את ה"הם-חיים-בוילות-ולא-משלמים-ארנונה" או את זה שהם לא נוטלים חלק בנטל גיוס החובה.
    הפתרון למצב הוא גם ובעיקר אינטרס של הערבים. צריך למצוא דרכים שמקובלות על כל הצדדים (למשל שירות לאומי מצד אחד, ומשאבים, פיקוח ואכיפה של החוק מהצד השני) להביא לשוויון אמיתי.
    המטען הממולכד הזה יתפוצץ מתישהו. אולי הגיע הזמן להתחיל לטפל בו בעדינות וברגישות, כדי לחסוך פיצוץ גדול יותר בעתיד.

    • איל

      מסכים. צריך להשקיע במשאבים - וגם צריך להשקיע באכיפה.

  • B. Goren

    איציק, כמו תמיד נהניתי לקרוא. אבל קצת הגהה יכולה לעזור: ההפרדה בין השכונות היהודיות והערביות בירושלים היא כורח מתבקש של המציאות (מלשון הכרח) ולא כורך וגו'.

    • איציק אלפסי

      צודק, תודה.

  • אריק

    כתושב הצפון אני נתקל בבעיה כל יום. הבעיה של הטענה (הצודקת שלך) היא שאי אפשר רק לדרוש מהם. חיי ערבי שווים פחות מחיי יהודי בישראל ובערך באחוזים שתאונות הדרכים מראות. חיי ילד ערבי שווים עוד פחות מילד יהודי. הכביש הוא רק מראה למשהו אחר גדול יותר. כדי לדרוש מהם לשמור על חייהם וחיינו צריך לתת להם חיים עם תקווה ועתיד, חיים שיהיו שווים יותר. אני חושב כתושב הצפון שמצבם הכלכלי של ערבי הגליל משתפר מאוד ולכן בעתיד נראה ירידה בתאונות ככל שהמגמה תימשך. בכל מקרה םחד מוות לנהוג בכבישים התפון כשעוקפים מולך כל יום על קו לבן. הלוואי והמצב ישתנה.

    • אריק

      רוצה לומר, פחד מוות לנהוג בכבישים בצפון ולא כפי שהוקלד...

  • יבור

    איציק - נהדר ונכון לחלוטין.
    ה(תת) תרבות הזו שזורקת אחריות לפיתחו של כל גביר או כל רשות, רק לא אני עצמי - היא נגע חולה בחברה הערבית, המתפשט גם אלינו. רואים את זה יפה בעצם קיומם של מחנות פליטים מ-48', כעת חיה.
    כל כתבה שניה בטלוויזיה עוסקת ב"מחדל" ממשלתי כלשהו. איפה האחריות של האזרח? התפשטנו מכל מידה של אחריות אישית למעשינו, ותמיד נחפש את המפקד/השר/ראש העיר (ובנושאי ספורט - המאמן/בעלים) האחראים כדי להפיל עליהם את האשמה.
    לא מזמן בחדרה היה מקרה בו אדם נפל לבור באדמה שלא היה מגודר. ישר מאשימים את הרשות שלא גידרה או שמה סס"ל. מה עם האידיוט שפשוט נפל לשם?!? אין לו אחריות? הייתי מחייב אותו בעלויות החילוץ, אם היה כזה.

    יפה שהעלית נושא כזה לדיונים, ועוד יותר יפה מה שכתבת על העיר הנחמדה בה אני חי.

    • צור שפי

      יבור, דווקא ביחס לדוגמה שהבאת אי אפשר לדעת מה היו הנסיבות: קשה לי להאמין שמישהו נופל לבור בכוונה, הרבה יותר סביר שהוא לא ראה אותו מסיבה כלשהי. מצד שני הרבה יותר סביר שאם במקום התנהלה עבודה של גורם ציבורי או פרטי כלשהו מישהו התרשל ולא גידר את הבור. המישהו הזה צריך לשלם. זה שונה לגמרי ממקרה של מישהו שמתרחץ במקום אסור וטובע או יוצא לטיול במדבר בלי להקפיד על צעדי זהירות.

    • יבור

      נדמה לי שהוא היה שיכור, ונכנס לאיזור בו מתבצעות עבודות. לא ניתן לנקות אותו מאחריות, לדעתי.

      בכלל, יש לי חבר שקורא לזה אבולוציה - אם הוא מספיק טיפש ולא מוכשר ליפול לבור גדול - אולי עדיף שלא יתרבה...

  • MOBY

    איציק חוויה לקריאה. בתור חיפאי לשעבר (וחיפאי בהוויה) אין כמו חיפה.
    1. אתה צודק בתהיה מה היה קורא אם הרחוב החרדי היה נפגע כך. לדוגמה לפני ל"ג בעומר וההילולות עולה השאלה בתקשורת שוב ושוב (לאחר מספר תאונות מחרידות ומטופשות) לגבי הבטיחות של שאר הבלים בחג.
    2. ראיתי את הראיון עם ראש עירית סכנין מר גנאים בתוכנית המעולה "ריאדה אל חמיסה". שם בנושא אחר הוא אומר כי "שאהיד" הוא כל אדם שנהרג שלא בדרכי הטבע. ואף נותן דוגמה לתאונות הדרכים. כאחד שמקומו בגן העדן מובטח. אולי פה הבעיה? אולי אם תפתח ההבנה שמוותפציעה או פגיעה בחפים מפשע על הכבישים. לא מבטיחה דבר למעט הוכחה לטמטום?
    3. פעם חשבתי שאנשים כמו מאזן גנאים הם העתיד של החיים המשותפים שלנו יחד. לאחר הראיון אני פחות חושב ככה.

  • dice

    הזכירו פה שנדרשת אכיפה יותר רצינית של עבירות תנועה , כשהמשטרה לא מסוגלת לעצור אנס במשך 3 חודשים במגזר הזה. ("על אף שזהותו של דארי היתה ידועה למשטרה כבר למחרת המקרה, הוא נעצר רק שלושה חודשים לאחר האונס, כיוון שבכל פעם שהשוטרים הגיעו לכפרו, הם הותקפו על ידי תושבים זועמים שמנעו את פעילותם.")

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4081951,00.html

    זה לא תרבות של תלונה, זה תרבות של התפרעויות אלימות, זלזול בחוק, והתנגדות מלאה לכל דבר שהשלטון מייצג.

  • צור שפי

    מסכים באופן כללי לדברים. לא אתפלא אם אבירי הטוטליטריות של התקינות הפוליטית יקפצו עליך עם כל מיני טענות על אפליית הערבים בישראל, טענות שגם אם יש בהן אמת (ולעיתים קרובות למרבה הצער זה אכן המצב) אין בהן כדי להצדיק את "תרבות התלונה" כפי שהגדרת זאת.

    אגב, אני מניח שכל מי שחי קצת באירופה נתקל בשוטף בתסביך האדם הלבן הפוסט קולוניאלי שבגלל השילוב בין ריגשות אשם, פצפיזם וולגרי וסתם שעמום, מזכה אפריורי את כל מי שהיה פעם תחת מעגלי ההשפעה הקולוניאליסטיים מכל אחריות למעשיו, יהיו אלה שפלים, נאלחים או פושעים ככל שיהיו. וכך, בדגש על כל הרעות החולות באותם מעגלים גיאוגרפיים - דגש מיוחד על אפריקה והמזרח התיכון - הנייטיבס לעולם אינם אשמים או אחראים לשום דבר. העובדה שזיממבואה של מוגאבה היא גהינום עלי אדמות עבור תושביה השחורים בהשוואה למצבם ברודזיה של הגזען הלבן סמית ממש איננה רלבנטית כי עובדות אינן משחקות כאן תפקיד.

    במקרה של ישראל כמובן שכל עוולה מקורה בכיבוש - בעל פלסטיני מכה את אשתו? הכיבוש אשם (לא בצחוק, ברצינות - יש אפילו איזה ועדה באו"ם שמגנה אותנו כל שנה על מצבה העגום של האשה הפלסטינית), שיעור האנאלפבתיות בעולם הערבי מרקיע שחקים? גם כאן הכיבוש אשם (אם הוא היה נגמר ישר כל הערבים היו נכנסים לכיתות ומפסיקים את המאבק למען אחיהם הפלסטינים שלא משאיר להם זמן ללמוד קרוא וכתוב) ובקיצור ישראל היא שורש כל רע עלי אדמות. זו בסה"כ הקצנה עם דגש פוליטי חזק של תרבות התלונה, הצדקתה והפיכתה ללגיטימית.

    ורק פור דה רקורד - אני בעד סיום הכיבוש, מדינה פלסטינית, גבולות 67 פשרה בירושלים וכו' וכו' רק שאני לא מוכן להסתכל על הערבים מלמעלה ולפטור אותם מכל אחריות. אתה קראת לזה פטרנליזם או פטרוניות, מבחינתי הפטור הגורף הזה הוא גזענות, לא פחות.

    ואחרי שכתבתי את כל זה מקנן אצלי איזה שד קטן שאיכשהו מחבר בין הפוסט הזה ובין קודמו שדן, בין השאר, בבעיית הגזענות בבית"ר. אתה בטוח שכתבת רק בהקשר התאונה והתחקיר? אתה לא מנסה בדרכך המעודנת, אולי אפילו באופן לא לגמרי מודע, להרחיק עדותך? אתה הפסיכולוג יקירי...

    • דוד מירושלים

      צור, אני מצדיע לך על הביטוי "להרחיק עדותך", הזכרת לי את אחת מאגדות חז"ל החביבות עלי ביותר.

    • איציק אלפסי

      צור, דברי נכוחה.
      לשאלתך - יכול להיות, גם לי כמו לכל אדם יש חלק לא מודע. ובכל זאת, רק כדי להבהיר - כל הדברים הנ"ל שהתייחסתי אליהם כאן לא באים להצדיק גזענות כלפי הערבים או כלפי כל עם אחר - גם אצלנו היהודים יש לא מעט רעות חולות אבל זה לא מצדיק בשום פנים ואופן אנטישמיות. לכל חברה יש את הפלוסים והמינוסים שלה וכשאני עוסק בניתוחים חברתיים אני משתדל להציג תמונה אובייקטיבית ומאוזנת ככל האפשר (נכון, תמיד תהיה לי איזושהי סימפטיית יתר ליהודים וישראלים - אדם קרוב אצל עצמו). הבעיה עם השיח הציבורי והאקדמי כיום, כמו שהצגת אותה יפה, זה שהוא נגוע באותם רגשות אשמה (שהם בעצם סוג של נאו-פטרוניות) ולכן כל מה שעושה מי שנתפס כ"חזק" הוא תמיד עוול וממי שנתפס כ"חלש" מוכנים לקבל הכול.

  • תומר חרוב

    בעיקרון אני מסכים, בכלל יש בעיה במגזר הערבי שהוא לא פתוח ויודע לקבל ביקורת, בטח שלא ביקורת עצמית. וגם בזה יש משהו שמאוד דומה בין הערבים ליהודים או בין הישראלים לפלסטינים- הדרך שבה ישראל תופסת את עצמה אל מול הביקורת החיצונית מהעולם היא בדיוק הדרך הזו.
    בעניין הספציפי של תאונות הדרכים- התקשורת אומרת שהמדינה מפקירה כי כך התקשורת תופסת את תפקידה, בסופו של דבר גם בהחלט יש הפקרות מצד המדינה בכלל בכל מה שנוגע לתאונות דרכים. עמותת אור ירוק היא גוף שמאוד תרם ותורם בנושא הזה דווקא בדרך הזו, של שיפור ומודעות על ידי האזרח עצמו, מעניין כמה היא באמת פועלת במגזר הערבי?

  • נעל קרועה

    איציק אתה מנסה להפוך צפרדע לנסיכה
    החיים זה לא האגדות
    הכי טוב להפרד כמו בקפריסין
    ושכל אחד יתמודד עם הצרות שלו

    • MOBY

      בקפריסין לא נשארו יוונים בטורקית וההפך, זה לא בדיוק המצב פה.

  • עפר ויקסלבאום

    איציק יקירי,
    פוסט מצוין: מעניין, ומעורר מחשבה. התגובות מעידות כי גם הקוראים ברי פלוגתא.
    אספר לך סיפור קטן המקפל תוכו את הבעייה שכתבת עליה:
    במהלך עבודתי, הזדמנתי לאחרונה לכפר איכסאל, שבגליל התחתון.
    בכניסה קידם את פניי רוכב אופנוע שהרכיב נוסע. איש מהם טרם חגג את יום הולדתו ה-14 , להערכתי. מיותר לציין שהם לא חבשו קסדה ולא השתמשו בשום אמצעי מיגון. כשהתקדמתי לתוך הכפר, נוכחתי כי בכמה צמתים, עמודי טלפון ועמודי תאורה נטועים כמטר לתוך הכביש, וכך מסכנים הולכי רגל ונהגים.
    אם כן, אחריותה של המדינה ברורה, אך התנהגותם שלוחת הרסן של התושבים היא זו שבראש ובראשונה צריכה להשתנות, כדי לאפשר מציאות אחרת.

  • מוזגטס

    נקודת הסתכלות נוספת על תרבות התלונה:
    אני גר בחיפה בחמש השנים האחרונות ולומד באוניברסיטה. באחד הכנסים שישבתי כמאזין דיברה מטפלת, פסיכולוגית קלינית כמדומני. היא הציגה את סיפורה של משפחה שנפגעה מטיל באחד הכפרים בצפון במלחמת לבנון השנייה. אותה משפחה שפנתה לנסראללה ולא למנהיגי מדינת ישראל. כמובן שחצי והאולפם קם אליה, אבל היא ניסתה להעביר את הנקודה שרוב אזרחיה הערבים של מדינת ישראל מרגישים שאין להם אימא ואבא במדינה הזאת. ולכן האמירה שהם מרגישים מופקרים אינה רק קשורה לאחריות אלא גם להרגשה פנימית אמיתית של תלישות במקום בו אדם חיי. אותה משפחה חיזקה את נסראללה כיוון שהוא לקח על האירוע אחריות. אני די בטוח שאפילו פקידי מס רכוש לא הגיעו אליהם לא כל שכן אמירה ממלכתית של הממשלה.
    שורה תחתונה. כיהודי, לא משנה מי יעמוד בראשות הממשלה אני יודע שידאגו לי. לערבי אין את התחושה הזאת.

    • ד"ר א.

      מעניין, כי אני דוקא יהודי בדתי ועברי בתרבותי, ואין לי ספק שלא משנה מי עומד בראש הממשלה, הוא ימכור אותי לאוליגרך המרבה במחיר.

  • עוז

    הערבים מזלזלים בחוקי המדינה, וחוקי התעבורה הם רק פרומיל מהבעיה. למה להסתובב כסחרחרה, שהבעיה היא מתחת לאף וכל ילד יכול לצעוק שהוא רואה למלך את הישבן?

  • יריב

    בסך הכל אתה צודק, גם לגבי תרבות התלונה וגם לגבי הניתוק והסלחנות כלפי הבעיות באוכלוסיה הערבית (אני מייחס את זה לרלטיביזם, אבל אולי זה סתם חוסר איכפתיות). עם זאת, אני חושב שמאחורי תאונות החצר המדוברות יש בעיה קשה של תשתיות, ישובים לא מתוכננים, בתים לא מתוכננים, העדר הפרדה בין דרכים לרכב ולהולכי רגל וכולי. אני לא מומחה, אבל המצב הזה מאוד נפוץ בישובים ערביים, ואני תוהה האם גם במקומות כמו חיפה (אוכלוסיה ערבית) יש שיעור גבוה של תאונות כאלו. כמובן, יש גם בעיה חמורה של תרבות נהיגה, בדרום זה גם מאוד בולט.

    רעיון, יכול להיות שיש קשר להבדלים בהתפלגות הגילאים? (בקרב הערבים יש הרבה יותר צעירים, מה שאומר הרבה יותר נהגים צעירים ובהרבה מקרים חסרי אחריות)

  • כסיפוביץ

    הנה מקרה שמציג את כל הפרדוקס בעניין.
    אני גרתי כל חיי על יד אוכלוסיה ערבית ומודע היטב לבעיה זו.
    כיום אני גר על יד כביש כפר סבא-טירה.
    היחס בין הרוגים ופצועים מהמגזר הערבי לעומת היהודי הוא אסטרונומי.
    התשתיות מצוינות, הסימונים ברורים ורק צריך לנסוע 4 דקות בלי לעקוף כדי להגיע לטירה או כפר סבא.
    הנהגים הערבים נוהגים בצורה פשוט מפחידה על הכביש הזה. קו לבן הוא בגדר המלצה בלבד ואכן מספר התאונות בכביש הזה [כולה 5 ק"מ] הוא מפחיד.
    אמממה בצומת של מושב צופית, לפני שהישובים היהודים מסתיימים עומדת לה ניידת כל ימים, לוחמי מג"ב עם נשק בהצלב ועוצרים רק אוכלוסיה ערבית לבדיקות שגרתיות. אני עובר שם בלי רשיון [כי אני סובל משכחה] ולעולם לא עצרו אותי לבדיקת רשיונות.
    רואים שאני יהודי ואני עובר.
    את הערבים עוצרים[בסלקציה] ומעכבים אותם לבדיקות.
    לפעמים אני מבין אותם כאשר הם יוצאים מבדיקת המשטרה ו-קילומטר לאחר מכן הם נכנסים בעמוד חשמל.

    אני חלילה לא טוען שבדיקות משטרה גורמות לתרבות נהיגה שלילית אך זו סיטואציה יום יומית שגורמת להמון תסכול בצד השני.
    תסכול ונהיגה רגועה ונכונה לא משתלבים כל כך יחד

  • ד"ר א.

    איציק -

    ראשית, אתה צודק לגבי חיפה. זו העיר המוצלחת ביותר בישׂראל (אבל אל תספר לאף-אחד, כדי לא להעלות את מחירי הנדל"ן).

    שנית, כתושב הכרמל (בקצה הרחוק מכבאביר האחמדית) אני יכול להעיד שגם שאר הציבור כאן נוהג בחוסר-אחריות משווע. לא עובר יום בו אני נוהג ולא רואה לפחות רכב אחד הנכנס לצומת באור אדום. צומת דניה הוא הגרוע מכולם מבחינה זו (ללמדנו שגם העשירים לא מפחדים למות?).

    שלישית, אתה צודק לגבי הרגלי הנהיגה במגזר הערבי. זוכר את הפרק הראשון של "עבודה ערבית"? סייד קשוע בחר לפתוח את הסדרה כולה בנקודה זו דוקא (ועדויות ששמעתי מהשטח מאשרות לגמרי את סיפורי חגורת הבטיחות).

    רביעית, עבורי כקורא התחבר הטור הזה עם טור אחר, שכתבת לרגל קבלת הדוקטורט, בו סיפרת כיצד אביך, במקום להתלונן, הפך לסגן-מנהל בית-ספר. הדבר מתקשר גם להערתו של דורפן למעלה.
    האם ניתן לקשר את התלוּנתיוּת עם ההגדרה של פרופ' שנהב בדבר יהודים-ערבים?

    • איציק אלפסי

      אני חושב שתלונתיות זה משהו שבאופן כללי מאפיין מיעוטים שמרגישים שהם מקופחים - אני חושב שגם אם המצב היה הפוך והמזרחיים היו מגיעים ראשונים ובונים את המדינה האשכנזים שהיו באים אח"כ היו מתלוננים על קיפוח. מספיק לראות את ההתייחסות כיום של האליטה הישנה כלפי ההגמוניה התרבותית המזרחית החדשה.
      בכל אופן, וזה מתקשר גם לסיפור האישי שלי שהזכרת - הדרך הטובה ביותר לצאת ממעגל התלונה והקיפוח היא להתעלם ממנו ככל הניתן, גם אם הוא קיים ברמה כזו או אחרת (או לפחות לא להפוך אותו לחזות הכול).

    • ד"ר א

      הֵיי - העלית האשכנזית הישנה זה אני, ואני מעולם לא התלוננתי בהקשר הזה.

      כשהמשפחה שלי הגיעה ארצה המצב היה בדיוק כפי שאתה מתאר: הם היו החדשים והספרדים של ירושלם היו העלית (שאכן התעמרה באשכנזים שהגיעו זה עתה). אבל אין לי קשר ישיר עם הדורות ההם, ועבר הרבה זמן, כך שאינני יכול להעיד על התלונתיות.

      הגישה שתארת כמוצא מנחיתות חברתית-כלכלית היא גישת המהגרים הקלאסית: אנחנו חדשים, אנחנו שונים, אנחנו צריכים לעבוד כפליים קשה כדי להשׂיג את מה שהותיקים משׂיגים.
      משום מה, יש לי הרגשה שאצלנו בארץ יש תחושה של "מגיע" ושׂיח מוגזם להחריד על "זכויות", ופחות מדי תשׂומת לב לחובות (גם ברמה האישית, גם בקבוצתית).

      הדוגמא המובהקת לכך בעניין מצבו של הציבור הערבי בארץ היא היחס לשירות לאומי. על אף עניין הולך וגובר בקרב הדור הצעיר, ההנהגה הערבית מחד"ש דרך בל"ד ועד התנועה האשׂלאמית מתנגדת נחרצות.
      מדוע?
      מדוע ההנחה הבסיסית שיש שיוויון זכויות ללא שיוויון חובות?

    • דוד מירושלים

      ד"ר, הייתי קורא לעצמי יהודי ערבי אם ההגדרה לזה הייתה פשוטה יותר (יהודי שמוצאו מארצות ערב), מאשר זאת של פרופ' שנהב.
      וכן, אותם יהודים ערבים הם תלונתיים ברמה גבוהה הרבה יותר מהחבר'ה במגזר, ובשונה מערביי ישראל, יש להם הרבה פחות על מה (כמובן כל עוד מדברים בגבולות העובדות המתקבלות על הדעת ולא על תיאוריות קונספירטיביות).

    • איציק אלפסי

      אני איתך ד"ר, לגמרי. שיוויון זכויות חייב ללכת יד ביד עם שיוויון חובות. והנקודה שהעלית בקשר לשירות לאומי מוכרת לי מאוד - יש לי ידידה ערביה שעשתה שירות לאומי במשטרה ויש לה המון ביקורת על הגישה של הפוליטיקאים הערבים בעניין הזה, ובכלל. לדעתה, ממש כמו במקרה של ש"ס - האינטרס שלהם הוא דווקא להנציח את הפער בין החברה הערבית ליהודית ולעודד את תרבות התלונה.

      לגבי עניין הערבים-יהודים, אני מסכים לגמרי עם דוד - אם זה היה כפשוטו, יהודים שמוצאם בארצות ערב כמו יהודי-אמריקאי או יהודי-אירופאי, אין עם זה בעיה והשתמשתי במושג הזה לא פעם בעצמי. הבעיה היא שכוונותיו של פרופ' בשימוש במושג אחרות לגמרי ותכליתם לחתור תחת האתוס הציוני - והיהודים הערבים הם ציונים גדולים.

    • דוד מירושלים

      איציק, אתה מפספס את כל העניין. במקור היהודים הערבים הם פלאחים ומעבדי שדות בלי שום ידיעה על הציונות. רק בשנות הארבעים הסוכנות והציונים עבדו על היהודים הערביים והפכו אותם לציונים.
      הרי בינינו, יהודים מזרחיים (כולם, מקוצ'ין ועד קזבלנקה) הם תמימים ופתאים ובקלות עובדים עליהם כידוע.

    • ד"ר א.

      אפשר "ערבים בני דת משה", ברוח מה שאמרו פעם על אבותי הייקים.

      אבל האבחנה המדוייקת ביותר היא בין עדות ארצות האשׂלאם לבין עדות ארצות הנצרות (והבולגרים תקועים כרגיל במשבר זהות מבורך). הרי הפרסים הם לבטח מזרחיים, אבל אין בהם שום דבר ערבי. מאידך, המרוקאים גדלו בסביבה ערבית, אבל אין בהם שום דבר מזרחי.

      אם תחשבו לרגע על כל מי שנחשב "מזרחי" וכל מי שנחשב "אשכנזי", תראו שההבדל בעצם הוא בין נוצרים למושׂלמים.

      הבעיא היא שאין שום ביטוי קולע וקצר העונה להגדרה הזו (יהודים-נוצרים לעומת יהודים-מושׂלמים? לא הולך).

    • דוד מירושלים

      ד"ר ישנם עוד לא מוחלטים, היהודים האיטלקיים למשל (לעצמם הם קוראים 'איטליאנים'), לא נחשבים לאשכנזים כי להם נוסח תפילה מיוחד להם והם לא משתמשים במבטא האשכנזי. היהודים הפורטוגזים מדרום צרפת כנ"ל.
      לדעתי החלוקה הפשטנית והישנה של 'ספרדים' ו'אשכנזים' אמנם מנותקת מגיאוגרפיה (מה קשור יהודי ממצרים לספרד?) אבל מתבססת על המסורת ההלכתית ובמקרים רבים גם התרבותית (נוסחי התפילות, הפיוט והשירה), ויש בה הגיון מסויים.
      לכן הבולגרים נחשבים 'ספרדים' (אגב, זה לא מופרך בכלל, לאדינו הייתה שפה דומיננטית בקרב יהדות בולגריה) כי הם נוהגים על פי המסורת ההלכתית של ר' יוסף קארו.
      כמובן שגם זה חוטא לאמת, קהילות רבות במרוקו, למשל, לא תמיד פסקו כמו רבנות ספרד, ויהודי עיראק הלכו על פי ההלכה של ר' יוסף חיים.

      אבל המאפיין תרבותי הוא חזק מאוד, המוסיקה והשירה האנדלוסית היהודית שימרה שירים רבים של גדולי דור הזהב, יהודי תוניסיה שרים פיוט ייחודי להם ביום הכיפורים, שחוקרים בני ימינו מעריכים שנכתב ע"י שלמה אבן גבירול.

      ובכלל, אני חושב שכל ההבדלים האלה משנים היום פחות ופחות, ילדים רבים היום הם 'חצי כורדי, רבע פולני ורבע מרוקאי'. אנחנו כאן מספיק זמן בכדי שנתערב אחד בשני (תודה לאל).

  • כסיפוביץ

    לשקם חברה שבמשך שנים תקציב החינוך לילדים שלה היה חצי!!! מתקציב החינוך לילד יהודי זה לא דבר שקורה בן לילה...

    • הופ

      השאלה אם זה קורה בכלל. כרגע זה נראה שלשני הצדדים אין אינטרס בשיקום כזה

    • הופ

      ("אינטרס" - צ"ל "רצון". אינטרס כמו שכתבתי בתגובה 5, יש ויש)

    • כסיפוביץ

      האמת קשה לאמור זאת היום לאחר שנים על גבי שנים של הרס היחסים, הרס עצמי מצד שני המגזרים.

      זה כמו גמילה. ככל שהיית יותר עמוק בחרא, האמונה שלך באחרים תהיה קטנה יותר עד שתיעלם וכך החזרה לשפיות תיקח יותר זמן.

      אבל הכל מתחיל ברצון...של כולנו

  • שודד

    הכל נכון וחוץ מזה שהבעיה מתחילה בכלל ממורי הנהיגה והבוחנים במגזר... ברור שהכל זה קומבינה אחת גדולה, בקיצור- גם מי שלא יודע לנהוג עובר טסט!

    אבל כמו שכתבו לפני, קצת קשה להפריד את הנושא הזה של תאונות דרכים בהם מעורבים ערבים משאר הרעות החולות במדינת ישראל.

    למשל(זה קצת קשור לפוסט הקודם על שחקן ערבי בבית"ר)התופעה הקשה של סירוב תושבים משכונות טובות בערים יהודיות/ישראליות לקבל שכנים ערבים- מדוע?

  • MOBY

    הכל מתחיל (לדעתי) מחוסר רצון/אפשרות/יכולת גביה של הארנונה בישובים הערבים.
    יש שם מקרים של 10% גביה. ואז המועצה לא יכולה לבצע עבודות בכבישים, או להשקיע בחינוך. זו תפקידה של העירייה. כשבביר אל מכסור מצליחים לגייס כספים אז יש תוכניות של פיתוח ולימוד (פרויקטים מקסימים, רק של יעצרו).
    ד"ר א'
    מה זה הקצה הרחוק מכבביר האחמדית? ימינה (דניה), שמאלה (כרמל צרפתי) או ישר (כרמליה/נו"ש)?

    • ד"ר א.

      ימינה לכיוון דניה, מעבר לחורב.

  • כסיפוביץ

    ד"ר
    הזכרת את העובדה שיש פחות מדי תשׂומת לב לחובות (גם ברמה האישית, גם בקבוצתית).
    מעבר לחובות הציבוריות/מדיניות של מדינת ישראל והרשות המקומית זועקת לשמיים העובדה שהמגזר הערבי לא עושה מספיק למען עצמו.
    לדוגמה בוא ניקח את העודה שישנם המון קבלני בנייה/עפר במגזר ובעלי הון מטורף.
    אני מכיר כמה ישובים שנראים כמו מזבלה, תשתיות גרועות וביוב זורם ברחובות אך המשפחות [לא כולן] עמוסות בכל טוב.
    כל הטוב הזה נשאר בתוך החמולה ולא עובר לקהילה.
    יש להם את האמצעים אך הם לא עושים עם זה שום דבר.

  • תקראו לי גזען לא אכפת לי

    תסלחו לי אבל אני לא מבין מדוע שני עמים שיש בינהם סכסוך טריטוריאלי שיש להם אינטרסים שונים ותפיסה שונה לגבי מהות המדינה צריכים לחיות ביחד.
    לדעתי עם כל הקושי בדבר צריכים לחתור לפתרון של הפרדות יהודים ומיעוטים שמוכנים לחיות במדינת ישראל כמדינת היהודים (דרוזים צרקסים ואולי גם הערבים הנוצרים) ערבים מוסלמים אשר בכל מקרה מגדירים עצמם כפלשתינאים שיחיו בפלשתין.
    שייקחו את פלשתין בגבולות 67 עם תיקוני גבול מסוימיים ויקימו להם מדינה לתפארת.
    הרי אם ערביי ישראל מקופחים כל כך ומסכנים כל כך אין צעד טוב יותר מאשר לחיות במדינה בה הם לא המיעוט.
    מדינת ישראל לא צריכה להתמודד עם מיעוט כל כך גדול אשר התרומה שלו למדינה גבולית במקרה הטוב וההזדהות שלו עם המדינה גבולית עוד יותר לטעמי להגיד שההזדהות היא תלויה בתקציבים זה פשוט מגוחך.
    עכשיו לכל אחד יש את החבר הערבי או את ההוא מהחומוס שרק רוצה לחיות במדינת ישראל כשווה זכויות ואין לו שום עניין במאבק הפלשתינאי, בסדר, גם לי יש אחד כזה וברמה האישית אני מזדהה עם הקשיים שהוא חווה במהלך השנים כערבי בישראל אבל זה לא מעיד על הכלל.
    אגב מילה לגבי תרבות התלונה, זה לא עניין גזעני זה עניין תרבותי מעניין שתרבות התלונה קיימת גם אצל יהודים מאיזור גאוגרפי מסוים...

    • דוד מירושלים

      פרט כבר, אם לא אכפת לך שאתה גזען, לך עד הסוף.

    • דוד מירושלים

      תיקון - אם לא אכפת לך שיקראו לך גזען.

    • בני תבורי

      לבעל הכינוי המוזר,
      אם זה כל כך פשוט, אז למה זה כל כך מסובך?

  • תקראו לי גזען לא אכפת לי

    לדוד הירושלמי, לא אכפת לי שתקרא לי גזען וגם ממש לא אכפת לי אם אני גזען לפי אמות המידה שלך, אבל אני נוטה להאמין שאתה בחור אינטיליגנט אם הגעת לאתר הזה (אחרת היית תקוע בידיעות ספורט) ולכן אתה לא צריך את הפירוט שלי.
    לבני תבורי, ברור לי שהפרדות הינה צעד לא פשוט כלל וכלל אבל גם עקירה/התנתקות של מתנחלים משטחי איו"ש אינה צעד פשוט ועדיין המדינה מוכנה לקחת צעד זה.
    השאלה שאני שואל את עצמי היא האם חזרה לגבולות 67, חזרה שתיצור מצב כזה: מדינת ירדן עם רוב פלשתינאי, מדינת פלשתין עם מיליוני פלשתינאים (בהנחה שהפליטים ישובו לשם) ומדינת ישראל עם מיליון וחצי פלשתינאים. האם מצב כזה יסיים את הסכסוך ? העם מזרח תיכון כזה יבטיח את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ?
    לטעמי התשובה היא שלילית אבל אני רק טוקבקיסט

    • צור שפי

      קודם כל מציע שתשקול להחליף כינוי, זו לא פרובוקציה הכי מוצלחת. לגופו של עניין השאלה שאתה שואל את עצמך היא מצויינת ואין לי תשובה חד משמעית. העניין הוא מה האלטרנטיבה - ברור לך מן הסתם שגם אם נצליח להגיע במסגרת הסכם לביצוע חילופי שטחים מאוכלסים (שזה אם גדול ועצום) ובהנחה שאנחנו לא הולכים לגרש אף אחד מביתו, עדיין יישאר בתחומי מדינת ישראל מיעוט משמעותי של ישראלים לא יהודים, רובם ממוצא פלסטיני. אם אני רוצה להיות אופטימי אני יכול לחשוב על שתי מגמות מקבילות לאחר הסכם - האחת, אינטגרציה איטית מסוג כלשהו בין פלסטין לירדן. השניה, וכאמור במקביל - תהליך של שיקום היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הלא יהודי בישראל. אם תגיד לי שאני תמים ושאין לזה צ'אנס אענה לך בעצב שיתכן ואתה צודק אבל במקרה כזה העתיד שלקראתו אנחנו צועדים עגום מאוד ואנחנו צריכים לפחות לדעת שעשינו הכל בניסיון למנוע אותו. אם אתה שואל אותי אם ממשלת ישראל הנוכחית אכן עושה הכל, לצערי התשובה שלילית.

  • תקראו לי גזען לא אכפת לי

    תיקון: האם מזרח תיכון כזה יבטיח את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ?

  • תקראו לי גזען לא אכפת לי

    לצור, הכינוי אינו לשם פרובוקציה אלא על מנת לחסוך תגובות בסגנון: " עוד גזען במדינה הפשיסטית שלנו...."
    לנקודה שהעלית, יש הבדל עצום בין מיעוט של מיליון וחצי לבין מיעוט של חצי מיליון. לגבי אופציית האינטגרציה בין ירדן לפלשתין, לפי מה שאני מבין אתה לא היחיד שחושב כי דבר כזה ייתכן אבל הקצב (לפי חוות דעת שונות) לא יהיה איטי כלל וכללץ השאלה היא מה יקרה כשבמזרח לנו תקום מדינת פלשתין חזקה, האם אז המיעוט הערבי יקבל את מדינת ישראל כמדינת היהודים או ישאף לסיים סופית את הסכסוך בצורה אלגנטית פחות ?
    מדינת ישראל אולי לא עושה הכל למען השתלבות המיעוט המוסלמי אבל מה בדבר המיעוט המוסלמי עצמו ? אולי אפשר לא לצפות לדבר מה"עמך" אבל מה בדבר מנהיגי הציבור הערבי? האם טיבי זחלאקה בשארה בזמנו תרמו או תורמים להשתלבות ???
    מדינת ישראל הוכיחה כבר שאפשר לבצע התנתקות, אולי הגיע הזמן לעבור שלב ? כמובן במסגרת הסכם.....

Comments are closed.