יאללה אינטל! (הכדורגל לאן?) / אריאל גרייזס

ההרגשה שמתקבלת כיום ממשחק בין מנצ'סטר לברצלונה, למשל, היא שמדובר בקרב בין חברות מסחריות יותר מאשר משחק בין קבוצות כדורגל.

In כללי

פוסט אורח מאת אריאל גרייזס

כשהתגייסתי, חברים שלי קנו לי כמתנת גיוס את "נוירומנסר" של וויליאם גיבסון, שבדיוק יצא לראשונה בעברית. כבר בשנות התשעים הספר הזה נחשב לפורץ דרך אצל הרבה מאוד גיקים של מדע בדיוני, מהבחינה שהוא חזה בצורה מאוד מענינת את הרשת הקיברנטית ואת מה שאנחנו רואים היום, כשאפשר למצוא כמעט כל דבר ברשת. כמובן, גיבסון דיבר על תקופה קצת יותר מאוחרת מהיום, שבה נהיה בחלל ומסוגלים לנווט ברשת בצורה ממשית, לא דרך עזר משני כדוגמת המחשב, אבל זה לא מקטין את החשיבות של הספר כפורץ דרך בתקופה שאף אחד בכלל לא דמיין את האינטרנט כמו שהוא.

מה שקצת מוחבא במחמאות לספר (הבאמת מצוין הזה) היא היכולת שלו לחזות את העתיד בעוד תחום. בעולם העתידני של נוירומנסר, כבר אין ממשלות יותר, יש רק תאגידי-על ששולטים בעולם ומנהלים ביניהם מלחמות, בדיוק כמו מדינות היום. אז נכון שזה לא המצב בימינו עדיין, אבל אפשר להיות בטוחים שאנחנו בדרך לשם. איך אני יודע? ובכן, תסתכלו על הספורט.

*

בתחילת השבוע הסתיימה בגרמניה אליפות העולם בכדורגל לנשים, אליפות שקרוב לודאי בקושי הייתי נחשף אליה אם לא הייתי גר בארה"ב. אפשר להסתכל עליה ובתור אוהדים של כדורגל גברים רק לקנא. לא, לא מבחינת הרמה. יש לנשים עוד לאן לשאוף.  הסיבה לקנאה היא התמימות והחשיבות שיש לאליפות הזאת בקרב הספורטאיות.

כשאני הייתי ילד, המונדיאל היה פסגת הקריירה של כל שחקן. כשמונים את רשימת ההישגים של מראדונה תמיד מתחילים מאליפות העולם ולא מהאליפויות עם נאפולי. ולאף אחד לא היה אכפת שפלה לא שיחק באירופה – הוא הרי לקח שלוש אליפויות עולם (מה שנכון טכנית, מעשית הוא היה על המגרש רק בשתיים. אבל כשאתה ילד אתה לא שם לב לפרטים).

היום, מונדיאל בפרט וכדורגל נבחרות בכלל הפך להיות שולי לאליפויות המדינות וכמובן לליגת האלופות. לא רק שאלו הקריטריונים העיקריים שלפיהם שחקנים נשפטים, אלא שהמונדיאל הפך לזירה שבה המצטיינים הם כמעט תמיד הכוכבים הקטנים, בעוד אלו הגדולים – אם מזלזול או מעייפות אחרי עונות מפרכות – פשוט לא מגיעים אליו.

אם ניקח את המונדיאל האחרון כדוגמא, הרי שהמצטיינים שלו – פורלאן, אגווארו ואפילו סניידר – הם לא בדיוק הכוכבים שאתה חושב עליהם. לעומתם, מסי ורונאלדו, קאקה וצ'אבי, היו בין בינוניים לנעדרים-נוכחים. נכון, גם פאולו רוסי לא היה בדיוק כוכב ב-82', או טוטו סקילאצ'י ב-90' (איכשהו נדמה שהאיטלקים מצליחים תמיד להמציא את החלוצים האלו משום מקום), אבל במקביל אליהם גם קיבלת את הטופ שבטופ בהופעות גדולות – אם זה מראדונה ופלטיני ב-86', רומאריו ב-94', או זידאן ב-98'.

רוצים עוד הוכחה? תסתכלו על הזוכה האחרונה באליפויות העולם ואירופה, ספרד, נבחרת שהיא בעצם קבוצה מחוזקת, מה שמאפשר לה להמשיך בעצם באותה שיטת משחק ובכך לגבור בקלות מפתיעה על כל מתחרה שמורכבת משחקנים שונים. בכלל, תחשבו שניה ותגידו לי אם אתם חושבים שבשנות השמונים או התשעים היתה קבוצה שהייתם יכולים להגיד עליה בוודאות שהיתה מנצחת כל נבחרת בעולם? אני חושב שאפשר להגיד את זה בקלות על ברצלונה הנוכחית, וגם היונייטד ואפילו ריאל וצ'לסי היו מסוגלות לכך.

*

הסיבה לירידה בקרנו של כדורגל הנבחרות היא כמובן הכסף. הכסף העצום שיש היום בכדורגל, ומדובר באמת בסכומי עתק, הוביל לכך שהכדורגל הוא כבר לא גם עסק אלא הוא כמעט רק עסק.

אם מנצ'סטר יונייטד (סתם בתור דוגמא, הם לא היחידים) נקנית על ידי בעלים באמצעות הלוואות שאותם הם ישלמו עם הכסף שהקבוצה תרוויח, הרי ששחקני הקבוצה הם לא יותר מאשר פועלים (מכניסים למדי, יש לומר) בעסק ששמו מנצ'סטר יונייטד. התרומה של אותם פועלים, כמובן, כבר לא נמדדת בכמות השערים שהם מבקיעים וגם לא באליפויות שהם מביאים אלא בשורה התחתונה – כמה כסף הם מכניסים לארגון.

אם דיוויד בקהאם ימכור אלפי חולצות אז שווה לארגון לשלם הרבה כסף כדי להביא אותו, אפילו אם אין קשר בינו לבין המטרות "הלא עסקיות" של הקבוצה. ואם ליברפול תמכור עוד כמה אלפי חולצות בסין, אז היא תיסע לשם למסע משחקים אפילו אם התרומה של משחקי האימון שם (שלא לדבר על העייפות המצטברת של השחקנים) היא שולית עד שלילית. בקיצור, קבוצות כדורגל, במיוחד הגדולות שבהן, הן לא יותר מאשר תאגידי על.

כמובן, לא מדובר במשהו חדש. כשמסתכלים על הספורט האמריקאי, הרי שם מעולם לא היתה העמדת פנים – מדובר בעסק לכל דבר, שצריך להרוויח ולכן הוא נשלט על ידי סט קפדני של חוקי שכר והעסקה. בתוך העסק הזה יש תמיד גם בעלים שכן מעניין אותם יותר לקחת אליפויות מאשר להרוויח, כמובן (ככה בתור דוגמא – ג'רי ג'ונס, הקראפטים והרונים בפוטבול, סטיינברנר בזמנו ביאנקיז) אבל לאף אחד אין ספק לגבי המטרות של מרבית הקבוצות.

באירופה בכלל ובכדורגל בפרט היתה לפחות הרגשה שזה שונה. ובכן, לא עוד. ובעוד בארה"ב יש את אותם חסמים שמונעים מכל תאגיד להפוך למונופול (וג'רי ג'ונס הוא הראשון שיספר לכם כמה הוא היה שמח להוציא פי שתיים כסף אם זה היה מביא לו אליפות) הרי שבאירופה אין חוק ואין דיין וכל עשיר הישר בעיניו יעשה.

אני מודה, אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתחבר לכדורגל הקבוצות בדיוק מהסיבה הזאת. ההרגשה שלי היום כשיש משחק בין מנצ'סטר לברצלונה שיותר מאשר אני רואה פה מפגש בין ענקיות כדורגל אני רואה פה קרב בין חברות. קצת כמו סמסונג ואפל או מאזדה וטויוטה. כל אחת מהן כל כך גדולה שהיא יכולה בעיקרון להרשות לעצמה לקנות כמעט כל שחקן שהיא בוחרת ובכך למעשה מעקרת את כל העניין מהספורט הזה. כי איך אפשר באמת לעודד חברה? אתם רואים מישהו יושב ומריע לאינטל כי היא סיימה את הרבעון בתוצאות טובות?

*

הייתי שמח לחשוב שבאיזה שהוא שלב אנחנו נראה את הציבור מצביע ברגליים כנגד ההשתלטות הזאת על מה שעבור אוהדי ספורט הוא ה-דבר שמרומם (או מדכא, כמובן) את חיינו, בעוד כל מה שהם רואים זה מקור הכנסה, אבל אני לא אופטימי בעניין. קשה לי לראות פתאום מצב שבו אוהדים מדירים את רגליהם ממגרשים כל עוד רמת הכדורגל גבוהה (ועם כל הטענות שלי, היא עדיין גבוהה, גם אם זה בעיקר בקבוצות הצמרת), מה שאומר שקבוצות בכירות ימשיכו להוות אטרקציה רצינית לגורמים עסקיים שחושקים ברווח מהיר, גם אם אין להם מושג בספורט.

מה זה אומר? אין לי מושג, אבל אם האופציה היא להתחיל לראות בינתיים כדורגל נשים – או חלילה, כדורגל ישראלי – אני לא בטוח איך העתיד שלי בתור אוהד ספורט ייראה.

לבלוג של אריאל גרייזס

*

והנה ברי סחרוף בשיר נפלא שכולו געגועים לימים של פעם, כשהכול היה פשוט.

ברי סחרוף – כמה יוסי

21 Comments

B. Goren 22 ביולי 2011

לחלוטין לא ברורה האבחנה שלך לגבי רוסי וסקילאצ'י. אולי התכוונת שהם לא היו כוכבים לפני המונדיאלים ב-82 ו-90? המונדיאלים לבטח הפכו אותם לכאלה.

בני תבורי 22 ביולי 2011

בנצי,
סקילאצ'י עבר ליובה אחרי המונדיאל ולא ממש הצליח לשחזר את ההצלחה שלו.

אריק 22 ביולי 2011

צ'אבי, השחקן הכי חשוב במונדיאל האחרוון, היה מבחינת הכותב נעדר… די מוזר אבל היי מה הבעיה לכתוב מה שרוצים

אריק 22 ביולי 2011

כל השאר נכון. עוד שבועיים השילד ופעם לא יכולתי לחכות. היום הייתי שמח אם הפגרה הייתה נמשכת עוד חודשיים. אני עוד לא רעב וזה מדאיג.

נעל 22 ביולי 2011

הקבוצה היחידה בעולם שיכלה לנצח את נבחרת ספרד היא בארסה,לצערו אי אפשר לבדוק את זה

אריאל 22 ביולי 2011

נבחרת ספרד של המונדיאל האחרון היא צל חיוור של ברצלונה, ולא רק בגלל ההעדרות של מסי. זאת קבוצה, שאם אני זוכר נכון, ניצחה 1-0 את כל משחקי ההכרעה שלה (ולמעשה בגמר סיימה ב-0-0). איפה זה ואיפה הרביעיות של ברסה. הם לקחו מבארסה את הנעת הכדור האין סופית אבל חוץ מזה, בינם לבין בארסה, או אפילו בינם לבין ספרד של אליפות אירופה ב-2008 אין קשר.
וזה קרה כי הכוכבים לא נתנו את מה שהם נותנים בליגה. טורס היה צל של עצמו, צ'אבי היה בינוני מאוד ואינייסטה בקושי תפקד. היחיד שנתן תפוקה, אם אני זוכר נכון, זה וייה – שאז עדיין לא היה בבארסה.
אני מאמין שלא רק בארסה היתה מנצחת אותם

בלינדר 22 ביולי 2011

אל תראה כדורגל. גם ככה עוד מעט חוזר הפוטבול גם במכללות ומסתבר שגם בNFL. :)

האמת שאני מעדיף כדורגל נבחרות על ליגה (אולי בגלל שאני אוהד ליברפול וב-20 שנה האחרונות משחקי ליגה הם בעיקר סבל) כי מבחינתי הרמה פחות חשובה. כל עוד יש מתח – אני דבוק לטלוויזיה.

טל 12 22 ביולי 2011

לדעתי,התחרות חשובה מאוד.

אם תאגיד-אל מנצח בקלות כל משחק,אז גם אם הוא עושה זאת בתוצאה 0-6, כל משחק, ואפילו אם ארבעה גולים נניח במספרת בסגנון זהבי,עדיין מהר מאוד לא יגיע קהל רב לצפות במשחקים כאלו.

אסף רביץ 22 ביולי 2011

לא הבנתי. חובב ספורט אמריקאי טוען שהכדורגל הופך לדומה יותר לספורט האמריקאי ובגלל זה הוא לא מסוגל להתחבר אליו יותר? כנראה פספסתי פה משהו.

אישית אני מאוד בעד הדומיננטיות של כדורגל הקבוצות. הרי ברור שקבוצה שנבנית באופן מסודר ולא בהתאם לדור מקרי של שחקנים באיזור גיאוגרפי מסוים, מתאמנת ביחד כל השנה ומשחקת ביחד עשרות משחקים תהיה טובה יותר מחבורה שנפגשת למספר שבועות בשנה. ההסבר לכך הוא מקצוענות נטו.

הבעיה המהותית היא הפער הגדל בין כמה קבוצות גדולות לכמעט כל השאר, פער שניתן להתמודד איתו או בקביעת חוקים מגבילים משמעותיים או ביצירת ליגה שבה כל הגדולות האלה ישחקו ביחד במקום לראות אותן מתמודדות מול יריבות חסרות סיכוי 30-35 פעמים בשנה.

אריאל 22 ביולי 2011

כמו שכתבתי, הוא הפך להיות כמו האמריקאי רק בלי המגבלות של האמריקאים. בפוטבול, ראינו קבוצה כמו אריזונה קארדינלס מגיעה לסופרבול וניו אורלינס לוקחת את הסופרבול. ראינו בבייסבול את טמפה ביי מגיעה לוורלד סירייס ואת פלורידה לוקחת אותו. ראינו את סן אנטוניו לוקחת 4 אליפויות. בכדורגל היום אין מצב שזה יקרה.
מדובר במשהו כמו 8 קבוצות על, עם כל התקציבים שבעולם שעושות מה שמתחשק להן. אז כן, משחק בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד הוא ברמה גבוהה מאוד אבל שאר הזמן אנחנו מקבלים תאגידים שרומסים את כל שאר העסקים הקטנים שבדרך. אתה יכול לקרוא לאמריקאים קפיטליסטים והכל, אבל דווקא השיטה שלהם בספורט היא מאוד סוציאליסטית. באירופה, לעומת זאת, כדורגל הקבוצות הוא קפיטליזם מהזן החזירי ביותר

אסף רביץ 22 ביולי 2011

אוקיי, הבנתי. אז הנקודה היא התחרותיות, כי בסך הכל אתה מתאר את אותו משחק של עסקים דמויי תאגיד, רק שבארה"ב הגוף שמאגד אותם מאורגן טוב יותר כך שהוא מאפשר תחרות רבה יותר. מה שעדיין לא הבנתי זה למה במקום לקוות שהכדורגל העולמי יאמץ מבנה דומה אתה מצפה ממנו להישאר תמים, למרות שגם אתה יודע שאין שום סיכוי שזה יקרה.

אריאל 22 ביולי 2011

אני לא בטוח שהבנתי את השאלה אבל אני לא רואה מצב שכדורגל הקבוצות ייאמץ מודל אמריקאי פשוט כי יותר מדי כסף מעורב פה. יכול להיות שנקבל ליגת על אירופאית של הקבוצות העשירות, אבל האם זה משהו שאני מעוניין בו? ממש לא. זה יהיה כדורגל בלי רגש.
אני מאוד אוהב ספורט אמריקאי אבל אני גם מודע למגבלות שלו, וזאת המגבלה מספר אחת – זה ספורט שהוא בידור נטו. יש בו מעט מדי רגש. יש בו מעט מדי יריבויות אמיתיות. היתרון הגדול של הכדורגל, לטעמי, זה שהוא אמיתי. כשבארסה פגשה את ריאל עד השנים האחרונות זה היה מפגש בין שתי קבוצות ששונאות אחת את השניה, שיש מאחוריהן מטען של 50 שנה. כשיונייטד היתה פוגשת את ליברפול או את לידס, זאת היתה שנאה טהורה. וזה לפני שאני מדבר על משחקים בין באסקים לריאל או הדרבי של איסטנבול. הכדורגל מאבד את זה לאט לאט. איך אפשר להתרגש מריאל-בארסה אם יש לך חמישה מפגשים כאלו בעונה? איך אפשר להתרגש מאינטר-מילאן כשחצי מהשחקנים שיחקו בשתי הקבוצות בעבר?
אני ממש לא מצפה שהכדורגל יישאר תמים. להפך – הוא כבר מזמן איבד את התמימות שלו, הוא משאבת מזומנים לכל דבר. תלך לגן משחקים הקרוב לביתך ותספור כמה ילדים מסתובבים עם חולצות של מסי ושל רוני. אלו תאגידי על שמוכרים מרצ'נדייז על הגב של הכדורגל. ובדרך, הם גם הרסו לי את כדורגל הנבחרות, שהיה הדבר היחיד שבאמת היה תמים

מנקסון 22 ביולי 2011

עולם הכדורגל מתקדם (לאו דווקא קדימה) יחד עם העולם העסקי והגלובליזציה.
מה ההשלכות של הגלובליזציה ? גלובליזציה יוצרת רכוז אדיר. החזקים נאספים במקום מסוים והחלשים נעלמים (הם לא באמת נעלמים, הם רעבים ללחם ובסוף הם מתים)
ליגת האלופות היא דוגמא מאוד מובהקת של הגלובליזציה. מתאספות להן הקבוצות הגדולות ומשחקות ביחד בעולם של הגדולים. נכון, ה"רגולטור" מחייב אותן לשתף גם כמה קבוצות קטנות. אבל זה רק למראית עין, הקבוצות הקטנות שם רק מכיוון שצריך גם ניצבים להצגה. אף אחד לא באמת מתייחס אלהן ברצינות.
היה מישהו שכבר אמר לי (קרדיט לאח שלי) שליגת האלופות תגמור בסופו של דבר את הכדורגל. יכול להיות שהיא כבר גמרה, אבל מזה לעומת מה שהגלובליזציה עושה לעולם….

Amir A 22 ביולי 2011

מה הגלובליזציה עושה לעולם? לדוגמא, ב-50 השנים האחרונות תוחלת החיים הממוצעת בעולם עלתה מ-52 ל-69. זה נחשב טוב או רע?

אריאל 22 ביולי 2011

זה גם טוב וגם רע. תלך לבתי אבות סיעודיים ובתי חולים ותמצא בהם אלפי זקנים שלא יודעים איך קוראים להם אבל הרפואה מחזיקה אותם בחיים 10 שנים יותר ממה שפעם.
לכל דבר יש צד טוב וצד רע. חוץ מזה, אני לא יודע כמה הגלובלציה העלתה את תוחלת החיים. באפריקה תוחלת החיים היא לא כמו באמריקה, נכון?

Amir A 23 ביולי 2011

תוחלת החיים עולה כמעט בכל העולם. וכמובן שבמדינות אפריקה באחוזים העליה גבוהה יותר מהמערב, אבל בגלל שהם התחילו נמוך יותר. כך, ב-50 השנה האחרונות בניגריה תוחלת החיים עלתה מ-38 ל-48 (עליה של 26%) ואילו בארה"ב תוחלת החיים עלתה מ-70 ל-79 (עליה של 13%). הבעיה שלי היא עם כל אלו שמנפנפים בקלישאה של "תראו מה הגלובליזציה עושה לעולם". לכו תהיו אזרחים פשוטים בסין של לפני הפתיחות לעולם ובסין של היום, נראה במה תבחרו.

בני תבורי 23 ביולי 2011

Amir,
שאלה מצויינת. זה טוב כי אפשר לחיותיותר, זה רע כי איכות החיים והבריאות לא שופרו במקביל ובאותו יחס ואני לא בטוח עד כמה טוב וראוי לחיות עוד כמה שנים במגבלות פיזיות חסרות מרפא.
לגבי סין, נכון שנוסעים שם ברכבות מהירות, אבל עדיין קובעים לך כמה ילדים תוכל להביא לעולם, סותמים פיות וקוצרים (אברים) ברינה.

Amir A 23 ביולי 2011

בני, מה שאתה אומר לגבי סין לא קשור לגלובליזציה. זה היה שם גם קודם. אני עובד בחברת ענק גלובלית, כזו שמייצרת מוצרי צריכה כולל סבוני רחצה. ובזכות הגלובליזציה היום אימהות בכל מיני חורים נידחים מודעות יותר לחשיבות של היגיינה ויכולות להרשות לעצמן לקנות סבון לשטיפת ידיים. והדבר הפשוט הזה מוריד את תמותת הילדים בגלל דברים כמו שילשול וכדומה. אני מניח שהילדים של כל האידיאליסטים האלו בעיני עצמם שצועקים נגד גלובליזציה לא היו מתים בגלל חוסר נגישות לסבון שטיפת ידיים אם הגלובליזציה לא הייתה מתפתחת.

IDO 23 ביולי 2011

אריאל – מה שאתה אומר בעצם זה שאתה מתגעגע לתחרות.

המונדיאל לצורך הענין הוא המקום בו מאמן קבוצה יכול לזמן כ-ל שחקן שהוא רוצה מהמדינה שלו, ולכן על הנייר זה הכי מעניין.

ברור שאם מנצ'סטר (2 הקבוצות) וריאל ובארסה ירוקנו את הליגה משחקנים לא תהיה תחרות, וזה מה שיהרוג את הכדורגל האירופאי בסופו של דבר. לכן לא יהיה תחליף לעולם לכדורגל נבחרות.

אריאל 23 ביולי 2011

הבעיה היא שכדורגל הקבוצות הרג את כדורגל הנבחרות. כלומר, עדיין יש משחקים טובים ובאמת אסור להסיק יותר ממונדיאל אחד וקופה אחד על הכל, בדיוק כמו שאיטליה 90 התברר יותר כאנומליה בסופו של דבר, אבל אישית נראה לי שהכסף הגדול מחרב כל חלקה טובה בכדורגל הנבחרות.
למשל, שברזיל משחקת את המשחקים שלה באירופה. למשל, ששחקנים מגיעים למונדיאלים כשהם גמורים אחרי עונה ארוכה ומתישה. למשל, ששחקנים טובים מתייבשים על הספסל של קבוצות עם עודף כסף. למשל, שקבוצות דואגות ששחקנים שלהם לא יגיעו למשחקי נבחרת מכל מיני סיבות. ואלו רק דוגמאות.
בקיצור, אנחנו סובלים משני העולמות – גם כדורגל הנבחרות יורד מאוד ברמתו וגם כדורגל הקבוצות הופך להיות תחרות בין תאגידים שכל המטרה שלהם זה להרוויח כסף והכדורגל הוא משני בלבד.

mirage 23 ביולי 2011

יכול להיות שסיפקת עוד סיבות לאהוד דווקא את הקבוצות הקטנות או אפילו את הליגות הנמוכות. שם נדמה לי חלק מהבעיות שהעלתי מנוטרלות. לשמחתי אין ביקוש גדול לחולצות איפסוויץ' טאון בסין ואין צורך לקבוצה לנסוע לסיור טרום עונה בפקיסטן…

Comments closed