התנהגות אנטי חברתית (כדורגל בצל המהומות באנגליה)

החוליגניזם שוב מרים ראש באנגליה. אחת הסיבות לכך היא העדר זהות - מהלך שהפרמייר-ליג מקצין.

הניסיון לתייג את הפרעות ברחובות בריטניה כחלק מהסנטימנט האנטי-קפיטליסטי המתעורר בחברה המערבית, יושב אולי נהדר על התיאוריה עבור חוקרים ופרשנים סוציו-פוליטיים, אולם יש לו אחיזה מועטה, אם בכלל, במציאות.

אם כבר, את הפרעות האלה יש לתייג כחלק מתרבות (או ליתר דיוק – תת-תרבות) החוליגניזם, אשר שורשיה נטועים עוד במאה ה-19, וכמקרי קיצון של תופעה חברתית שיש לה גם הגדרה משפטית – Anti Social Behavior.

באחד הדיווחים מהמהומות ניתן היה לראות נער פורץ לחנות, שבתשובה לשאלת הכתב מדוע הוא עושה זאת? ענה בפשטות – "אין משטרה". יתרה מזאת, הצעירים האלה משחיתים את השכונות שלהם עצמם, את העסקים של שכניהם ולעתים אפילו הוריהם.

כשהגעתי לאנגליה הזהירו אותי מאותם בני נוער חבושי ה- Hoodies (קפוצו'נים). כמו ישראלי טוב זלזלתי בזה ('מי שעבר את לבנון ועזה יפחד מכמה ילדים?' וכו'), אבל מהר מאוד הבנתי שאסור לזלזל בחבר'ה האלה. למי שבפיו טרוניות על מערכת החינוך הישראלית, שווה אולי לדעת, שבבריטניה, ממש לא רחוק היום בו מורה לא יוכל להיכנס לכיתה ללא ליווי משטרתי.

גרתי בסמוך לאוניברסיטה, באזור טוב יחסית של עיר שקטה ורגועה (סאות'המפטון) ועדיין, יום אחד מצאתי את עצמי נכנס לסופרמרקט המקומי ומוצא שלט גדול בחתימת המשטרה המתריע על כך ש-"בעקבות התרבות מקרי Anti Social Behavior באזור, נאסר על צעירים מתחת לגיל 16 להסתובב ברחובות ללא ליווי מבוגר לאחר רדת החשיכה".

נדמה לי שהדרך הנכונה ביותר לתרגם את המושג Anti Social Behavior  היא "הרס עצמי חברתי". וכמו שהרס עצמי אישי מגיע מניכור כלפי העצמי, כך גם הרס עצמי חברתי מגיע מניכור כלפי החברה.

הניכור הזה נובע מאחת הבעיות הגדולה של החברה הבריטית והיא העדר סולידריות – החל מהרמה הבסיסית ביותר של סולידריות בינאישית (תמיד הסתובבתי שם בתחושה, שאם חלילה יקרה לי משהו באמצע הרחוב, אנשים ימשיכו לעבור לידי תוך שהם נזהרים, בנימוס ראוי לציון כמובן, לא לדרוך עלי), דרך סולידריות משפחתית (מוסד המשפחה בבריטניה מפורק, כפי שאנחנו נחשפים לכך מעת לעת, דרך שערוריית בגידות תורנית של כוכב כדורגל זה או אחר) וכלה בסולידריות בין מגזרים שונים בחברה.

העובדה שאנחנו כמעט ולא נחשפים לכך ביום יום נעוצה בכישרון הגדול ביותר של הבריטים, שהוא כמובן – העמדת פסאדה מהוגנת. כמו שכתבתי לא פעם בנושא שערוריות מין הנפוצות בממלכה – על-מנת לשמור על אותה פסאדה, ממעיטים הבריטים להתמודד ישירות עם תופעות חברתיות בעלות פוטנציאל בעייתי ועוסקים יותר בניסיון לכסות ולהדחיק אותן.

בבריטניה קיימת אחת ממערכות הרווחה התומכות ביותר בעולם המערבי – אפשר להעביר שם חיים שלמים ללא עבודה מסודרת והסתמכות על קצבאות מדינה שונות ומשונות.

לדוגמא: ניסיתי לא פעם לברר את התופעה הרווחת של נערות העשרה המולידות ילד או שניים עוד לפני גיל 20 (הרבה לפני, כפי שהן בעצמן מעידות על כך, שבכוונתן לשקול חיי נישואים או סוג אחר של מבנה משפחתי מסודר שיכול להעניק תמיכה לילדיהם) וקיבלתי פעם אחר פעם את אותה תשובה – זוהי השקעה כלכלית, הן מקבלות דירה ושאר הטבות מהמדינה.

אלא שהבעיה עם מערכת הרווחה הזו היא, שהתפקיד שלה איננו לתמוך בחלשים ולאפשר להם אופק ליציאה ממעגל הנחיתות, אלא למעשה לקנות את השקט שלהם.

וזהו גם בדיוק המקום ממנו מגיעה גם גישת הרב-תרבותיות, שהפכה בעשורים האחרונים לדת החדשה בבריטניה – רב-תרבותיות שמשמעותה למעשה: "תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי בשקט".

מה שקורה עכשיו ברחובות הוא משחק ילדים, תרתי משמע, לעומת מה שיקרה ביום שבו יתעוררו בבריטניה מהומות על רקע אתני. המהומות האלה, כשגם מומחים בריטיים כבר מסכימים כיום שהשאלה היא איננה האם יפרצו אלא מתי, לא יתעוררו בגלל אבטלה או יוקר מחיה, אלא בגלל סיבה עמוקה הרבה יותר – העובדה שבבריטניה לעולם אינך מרגיש שייך.

ואם זה נכון כלפי הבריטים עצמם, קל וחומר שזה נכון לגבי כאלה שמגיעים מתרבויות אחרות.

מה ששם את האצבע על חבית חומר הנפץ הזו, ובעצם ביקש לפקוח את עיני הבריטים מאשליית הרב-תרבותיות, הוא ראש הממשלה הנוכחי – דיוויד קמרון.

בנאום שנשא במינכן מוקדם יותר השנה, קבע למעשה קמרון שהרב-תרבותיות נכשלה ושחברה בלי אתוס מאחד סופה להתפרק. הוא הודה שהרב-תרבותיות אינה אלא כסות לזניחת האחריות של החברה הבריטית הכללית כלפי הקהילות השונות המרכיבות אותה, ושאינטגרציה של קבוצות מרקע שונה צריכה להיות מבוססת על ערכים ואתוס משותפים.

לא פעם מצאתי את עצמי משתומם לנוכח דיונים אינסופיים בתוכניות האירוח ב- BBC ושות', שם הופיע צעיר מוסלמי שדיבר גבוה גבוה בשם זכויות המיעוטים, חופש הביטוי והרב-תרבותיות, רק כדי להודות אח"כ בשפה רפה שהחזון שלו לממלכה הבריטית הם חוקי השריעה, הכוללים דיכוי נשים וסקילת הומואים.

במפתיע, או שלא, היחידים באותם דיונים שחשפו את הפאסדה הזו היו דווקא מוסלמים בעצמם, המבינים היטב שהנזק הנגרם ע"י אלה המנצלים בדרך צינית את הסובלנות הבריטית פוגע, כמו במקרה של הפורעים ברחובות, בראש ובראשונה בקהילותיהם שלהם.

***

ובצד כל זה אמורה להיפתח בסוף השבוע הפרמייר-ליג.

את החוליגניזם שאנחנו רואים עכשיו ברחובות היינו רגילים לראות בשנות השמונים גם במגרשי הכדורגל. כשהגיעו מים עד נפש, דרכן של רשויות המדינה והמשחק להתמודד עם התופעה היתה כפולה:

מצד אחד, הדרתם מהמגרשים של אותם אלה מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, מהן נוטים להגיע החוליגנים, ע"י העלאת מחירי הצריכה של המשחק, שהיה מזוהה היסטורית כמשחק של מעמד הפועלים (בניגוד, למשל, לקריקט האריסטוקרטי), לבידור של המעמד הבינוני-גבוה.

מצד שני, שיטור אינטנסיבי שמתבטא, למשל, בכך שכל תנועה במגרש מנוטרת על ידי מצלמות במעגל סגור, ומשחקים רגישים (דרבים, ליברפול-יונייטד וכו') נערכים תחת נוהל משטרתי מוקפד.

והמהלכים האלה, בכוונת מכוון או שלא, השתלבו מצוין עם החזון השיווקי הגלובלי של הפרמייר-ליג.

יש סמליות מסוימת בכך, שקיומם של כמה מהמשחקים שאמורים להיערך בסוף השבוע במחזור הפתיחה החגיגי של הפרמייר-ליג, מוטל בספק עקב ההתפרעויות. השמות טוטנהאם, מנצ'סטר וליברפול מוכרים אולי כיום בעולם כמותגים בינלאומיים יוקרתיים, אבל במציאות מדובר במקומות אפורים עם היסטוריה חברתית מורכבת.

מי שמכיר את המגרשים מאנגליה רק מהטלוויזיה, יופתע אולי לגלות שאנפילד, אפטון פארק, ווייט-הארט-ליין ואחרים ממוקמים בלב אזורים מוזנחים, שאלמלא מגרשי הכדורגל המפורסמים לא היו מופיעים בשום מדריך תיירותי.

את אנפילד, למשל, מקיפים מבנים מטים לנפול ובתים מתפוררים, שאת חצרותיהם מעטרות גדרות תיל. כל אותם תיירים שפוקדים תדירות את המגרש המפורסם, מרגישים בטוחים להסתובב באזור רק הודות לנוכחות המשטרתית המאסיבית בזמני משחקים.

כשאני מביט לאחור אני מתקשה להבין כיצד נוצרה אצלי כילד ההתפעמות הגדולה מהכדורגל האנגלי, שכיום אני מבין, היה בעצם כדורגל גרוע בתפאורה עלובה.

ועדיין, גם כעת אני מתגעגע לימים שבהם היתה ליגה אנגלית ולא הדבר הלא ברור הזה שנקרא פרמייר-ליג.

אולי כי היה בזה משהו אמיתי. ועם משהו אמיתי, גם אם הוא קצת מכוער ומוגבל, אפשר להזדהות.

ומה שהפרמייר-ליג מנסה לעשות, ברוב חוכמתה חייבים להודות, זה לקחת את הזהות הזו ולמסחר אותה. כשמצד אחד היא נהנית ממנה ומצד שני לא משלמת את המחיר – אין לה אחריות על הקהילות,  למעשה הבעלים המקוריים של המועדונים, ששיוו להם את אותן זהויות ייחודיות.

למעשה, והרעיון הזה כבר עלה עם ההצעה לקיים מחזור משחקים נוסף מחוץ לאנגליה, נדמה שהפרמייר-ליג היתה שמחה להוציא את המותגים שלה מאותם מקומות מעופשים ולקיים את המשחקים בהונג-קונג, דובאי או ניו-יורק.

כי, כאמור, הכיוון אליו הולכת הפרמייר-ליג, ואף אחד לא מסתיר את זה, הוא ליגה גלובלית ממוסחרת ביעילות דוגמת ה-NBA. ואכן, בהתאם לכך, הולכת הפרמייר-ליג והופכת מעונה לעונה למוצר יותר איכותי, אך גם יותר פלסטי והרבה פחות מרגש.

ואם, לסיום, בכל זאת לנסות ולחבר את הדברים – ניתן אולי לומר, שכדי להחזיר את הזהות לחברה האנגלית בכלל ולכדורגל האנגלי בפרט, שווה אולי לחזור לבסיס, למסורת.

ובמסורת, הרי, אין על האנגלים.

העיסקה הכי גדולה של הקיץ
מליקסון, שכטר ורפאלוב - בהרכב

37 Comments

אזי 11 באוגוסט 2011

מדהים איך הצלחת לכתוב לכתוב פוסט הפוך לחלוטין מהפוסט של שולמית והתוצאה אותה תוצאה
מה שאתה בעצם אומר, זה שאמנם על פני השטח אין גזענות באנגליה, אבל זה לא כי מקבלים את האחר, אלא כי מתעלמים מזה שהוא אחר
וגם זה לא טוב…

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

לא מתעלמים מזה שהוא אחר, מתעלמים ממנו, נקודה. וכן, בחברה שבה מתעלמים אחד מהשני וחיים כאוסף של בודדים לא קורים בסוף דברים טובים (מתקשר גם לפוסט על המחאה בארץ מתחילת השבוע).
את הפוסט של שלומית קראתי רק עכשיו ואנחנו אכן חלוקים לגבי הסיבות למה שקורה, אבל וודאי שאין מחלוקת לגבי התוצאה כי כולנו רואים אותה.

שלומית 11 באוגוסט 2011

באמת מדהים שהיינו שם באותה תקופה, במרחק שעתיים נסיעה, וראינו דברים כל כך שונים. בעצם- ראינו אותם דברים (נניח- מדיניות הרווחה) ופירשנו אותם בצורה כל כך אחרת. אאבל אני חושבת שזה עניין של תפיסה, כי גם בארץ איציק ואני דיי הפוכים בתפיסות שלנו.

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

אכן שלומית, הכל בעיני המתבונן.

צור שפי 11 באוגוסט 2011

הפוסטים של שלומית ואיציק ומה שמתפתח בעקבותיהם הם מסוג הדברים שבגללם אני אוהב את דה באזר. שלא במפתיע, בדיון הזה אני עם איציק.

מוזגטס 11 באוגוסט 2011

לא ראיתי כל כך הבדל בין הפוסטים של שלומית ואיציק. שניהם אומרים שדחייה של חלקים בחברה מובילים לתגובת נגד. איציק קורא לזה ניכור. שלומית תיארה את הדרך שבה התרחש הניכור.

חשוב לראות בהקשר של ניכור את הטרמינולוגיה שמנהיגים משתמשים בה. קמרון אולי מדבר על אתוס משותף אבל כשהוא אומר "ישנם כיסים חולים בחברה" הוא בעצם ממשיך להנציח את הניכור. הוא ממשיך לבודד קבוצות שלמות. מנהיג צריך לקחת אחריות על, כדי שאזרח יוכל להרגיש שהוא שייך.

אפריים 11 באוגוסט 2011

מילה על ליברפול.
לשמחתי ביקרתי באנפילד ובאמת היה מרתק לראות את סביבת האצטדיון של רואים בשום זווית צילום בטלוויזיה.
זה הזכיר הגעה לבלומפילד דרך אזור של מוסכים מטונפים ומגרשי גרוטאות לעומת הציפייה לראות משהו סטרילי יותר (דוגמאת טדי).

לפני יומיים ראיתי בלילה דיווח מעניין ב-'סקיי' שדיבר על זה שחבורות של 50-70 מסתובבות ברחבי השכונה (אנפילד) ודואגים שהמתפרעים (מדהים שבטלוויזיה הבריטית מכנים אותם 'השודדים'…) לא יכנסו ויפגעו בשכונה.
מי שמגן על השכונות הם הבריונים המקומיים ששומרים על בתיהם מפני ביריונים ממקומות אחרים.
פתאום זה נשמע לי כמו תיאור של כדורגל אנגלי מפעם….

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

"תיאור של כדורגל אנגלי מפעם" – ענק! (ונכון)

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

אני רוצה ברשותכם להוסיף עוד משהו שחשבתי עליו עכשיו – החבורות האלה של ה"Hoodies" הם לפעמים רבות הדרך היחידה של אותם צעירים לחוש שייכים למשהו.

אלקו 12 באוגוסט 2011

פגעת בול בנקודה

תומר חרוב 11 באוגוסט 2011

מעניין מאוד הנושא הזה של שייכות לצורך הגדרת זהות. אני חושב שהגדרת זהות על ידי הרגשה של שייכות היא זהות קצת מפוברקת, כמו הזהות שאני שם על עצמי כאוהד של קבוצה מסוימת כשברור לחלוטין שאין שום הבדל מהותי בזהות של אוהד הפועל, נתניה או ליברפול, כולם בסופו של דבר אוהדי כדורגל. וגם אם יש הבדל (נניח אוהדי הפועל לוזרים) אז או שהוא מסתמך על סטראוטיפ או שהוא מלאכותי והומצא על מנת להבדיל את הזהות הספציפית הזו.
מכיוון שאני לא מבין גדול בתרבות האנגלית אני אנסה לשאוב את הדוגמאות שלי מישראל. אם נגיד שהזהות הישראלית נוצרת על ידי שיוך אז צה"ל הוא לא רק הצבא הלאומי אלא גם המשייך הלאומי (לכן גם יש פסטיבל בלתי פוסק סביב השאלה אם מישהו שירת או לא, אין בזה קשר לתרומה כי ברור שבן סהר לא תורם שום דבר בשירות שלו) והנה גם אתה כשהגעת לאנגליה והוזהרת מכנופיות הברדסים מיד עשית את הקישור ללבנון כחלק מהזהות שלך.
אבל אני מתקשה להתחבר לזהות על פי שיוך, גם באופן אישי זה לא ממש עובד עלי ואני גם חושב שזה יוצר חוסר סולידריות מגזרי שהוא אולי פחות גרוע מחוסר סולידריות אישי אבל זה לא חייב להיות זה או זה.
וזה מוביל אותי למשפט שהוא לגמרי משני בטקסט שלך אבל מאוד צרם לי: "למי שבפיו טרוניות על מערכת החינוך הישראלית, שווה אולי לדעת, שבבריטניה, ממש לא רחוק היום בו מורה לא יוכל להיכנס לכיתה ללא ליווי משטרתי." מה פשר הלוגיקה הזו שאם החינוך בבריטניה הוא כל כך גרוע אז אין בסיס לטרוניות על מערכת החינוך הישראלית? ואם מדיניות הרווחה האנגלית לא עובדת כמו שצריך האם זה אומר שפה לא ניתן לקיים מדיניות רווחה שהיא יעילה? אם החברה הבריטית משוסעת בגלל חוסר בזהות(לטעמך) האם רק הגדרת זהות ברורה תטיב עם החברה הישראלית?

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

תומר, אני מודה שלא לגמרי הצלחתי לרדת לסוף דעתך, אבל אומר זאת כך – אי אפשר לנתק בין הרגשת שייכות לבין זהות מהסיבה הפשוטה שהפונקציה של זהות (הסיבה שבגלל אנחנו צריכים תחושת זהות) היא כדי להרגיש שייכות.

לגבי המשפט על מערכת החינוך – אנחנו כל הזמן עושים השוואות לאירופה כדי להמחיש כמה לא טוב כאן, אז צריך לדעת שמתחת למסך העשן התדמיתי מסתתרות שם גם המון רעות חלות.

תומר חרוב 11 באוגוסט 2011

אם כך אז יש פה עניין של הביצה והתרנגולת. האם אנו צריכים תחושת זהות כדי להרגיש שייכים או שאנו צריכים להרגיש שייכים כדי שתהיה לנו תחושה של זהות?
מה שאני בא לומר זה שאם תחושת הזהות צריכה להסתמך על מאפיינים חיצוניים חברתיים אז היא מלאכותית כזהות אישית, הרי אם הזהות האישית שלי מובנית על ידי השיוך לזהות רחבה יותר אז היא כבר לא ממש אישית. שים לב גם למונחים שאנו משתמשים בהם "תחושת זהות, להרגיש שייכים"- האם זהות היא הגדרה על פי תחושה? האם זו שייכות אמיתית או רק הרגשה של שייכות? המונחים עצמם לא מדייקים ומכאן שהקביעות לא יכולות להיות מדויקות. ברור לי שזה לא מדע מדויק וגם לא צריך להיות, אבל בדיוק משום כך צריך להיזהר בקביעות כאלו שמשבר זהות נוצר בגלל חוסר שיוך. הדוגמא הישראלית היא לדעתי דוגמא הפוכה, משבר של זהות בגלל אובר שיוך (אני משויך ליהודים, לישראלים, לעיראקים, לחילונים, לשמאלנים והכול פחות או יותר בעל כורחי).

מערכת החינוך- אתה צודק שמסתתרות גם שם המון רעות חולות אבל ההשוואה היא לא השוואה של אחד לאחד. הסתכלות ביקורתית בונה לוקחת את הדברים הטובים מממקומות אחרים ומחברת אותם לדברים הטובים פה. אני משתדל, במיוחד בימים אלו כשדנים המון על המצב הכלכלי חברתי, להשוות לאו דווקא למקומות אחרים אלא לפה בישראל לפני עשור,שניים ושלושה…בהשוואה כזו ברור לגמרי שטיב מערכת החינוך(למשל) התדרדר.
דבר שני, אני חושב שבדרך כלל משווים את החינוך לאירופה בגלל מדינות כמו דנמרק או גרמניה ויותר בהיבטים כלכליים (כמה מורים מרוויחים במערכת הציבורית, כמה עולה לרכוש השכלה גבוהה).

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

תומר,
יש כאן באמת שני דברים – זהות אישית וזהות חברתית. זהות אישית היא, בגדול, התחושה של 'מי אני' – מה התחושות, השאיפות והערכים שלי. זהות חברתית היא 'למה אני שייך' והרבה פעמים זה באמת 'מזויף', כמו שהבאת את הדוגמא של אוהדי כדורגל – יש לי חברים שמאלנים אוהדי בית"ר שמזדהים עמוקות עם הקיפוח של בית"ר ע"י התקשורת 'השמאלנית' ואני מכיר אוהדי הפועל שעוזבים בשבע וחצי את המשרד הממוזג שלהם, עולים על ג'יפ 4X4, נוסעים לבלומפילד ומרגישים ליד השלטים של צ'ה גווארה וקרל מארקס כמו מהפכנים סוציאליסטיים. מצד שני, אם נישאר בדיוק באותה דוגמא, בוא ותנסה לספר להם שהתחושות האלה שלהם 'מזוייפות'…

דובי מילר 11 באוגוסט 2011

מה שאתה בעצם אומר שהלאומיות האנגלית הלכה לאיבוד ברב-תרבותיות..

התחושה בסביבה של אנפילד פשוט נכונה. כאשר ביקרנו שם בסוכות, הגענו מספיק מוקדם לפני המשחק (2-2 נגד סנדרלנד) וירדנו בכוונה מהאוטובוס לפני הזמן בכדי ללכת קצת בשכונה, לספוג אווירה.
לפעמים נראה שלולא ליברפול ואנפילד לא היה לאנשים שם, בשכונה, כלום.
וכן, זה מאד מזכיר את סביבת המוסכים בבלומפילד והשכונות הסמוכות.

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

זכותם של האנגלים לוותר על הזהות הלאומית שלהם לטובת זהות אחרת – גלובלית, רב-תרבותית או wahtever – העניין הוא שאם גם אחרי שהם עושים את זה לא הם ולא אלו שעבורם הם שינו את הזהות שלהם מרגישים שייכים למשהו, אז הזהות החדשה הזו היא לא זהות אלא משהו אחר לגמרי (כמו הפרמייר-ליג, שזו לא הליגה האנגלית, אבל גם לא ממש ליגה בינלאומית אלא אלוהים יודע מה).

B. Goren 11 באוגוסט 2011

הייתי בלונדון כמה פעמים בשנים האחרונות ומביקור לביקור היתה לי התחושה שמספר הבריטים שם הולך ויורד. ובקשר לתאור שלך איציק את השכונות בהן נמצאים המגרשים: בביקור הראשון לי בלונדון לפני שנים הלכתי לאפטון פארק ולאצטדיון הישן של ארסנל בשכונת הייבורי והייתי בשוק בין השכונות כפי שהם נראות בציאות לבין התדמית אותה ראיתי בעייני רוחי. משהו שבין פלורנטין לשכונת שפירא.

קראגר 11 באוגוסט 2011

לי אפטון פארק הזכיר מאוד את דליית אל כרמל. יצא לי להיות שם ביום שלא היה בו משחק ואז זה נראה עוד הרבה יותר גרוע

תומר חרוב 11 באוגוסט 2011

לא יודע מה איתכם, אני מת על האיזור שמקיף את בלומפילד.

B. Goren 11 באוגוסט 2011

אני מודה שבכל אנגליה אין מאפיה כמו "נשיקה צרפתית" על יד המגרש וגם לא חנויות כמו "שר המשקאות".

יניר 11 באוגוסט 2011

חייתי בלונדון מספר שנים בשנות ה90 ואכן יש תחושה חזקה בעיר שכולם תיירים כולל אלו שחיים בה שנים.תחושת השייכות והסולידריות בין האנגלים נמוכה ביותר במיוחד בקרב השכבות החלשות, ובפרט בקרב המיעוטים ההודים, פקיסטנים ומוסלמים.

הסיוע לשכבות החלשות אכן מבושש על דמי אבטלה וסיוע בדיור ולא מעודד ללמידה,רכישת מקצוע או הכשרה מקצועית,
השילוב של כל אלה מביא לאלימות והתלהמות ברחובות.

מנחם לס 11 באוגוסט 2011

הייתי באנגליה (בבריטניה) עשרות פעמים. היו לי במחנות הכדורגל שלי כ-100 מאמנים אנגלים לחודשיים, כל קיץ. חייתי איתם, אכלתי איתם, ישנתי איתם. ייתי אומר שבערך 50% מאיזה 2,000 שעבדו אצלי הם אזרחים אמריקאים היום.
אולי תגידו 'הנה מנחם שוב עם האמריקה שלו'. אז תגידו. אני יודע מהו ההבדל המשמעותי ביותר בין אנגלי לאמריקאי, וזה הבסיס לחוסר הזהות של היום באנגליה: האמריקאי, אפילו המהגר (כמוני), גאה להיות אמריקאי. וכמובן שהאמריקאים גאים להיות אמריקאים, עם כל הדרק שקרה כאן לאחרונה בכלכלה. הם גאים בחוקה, גאים בדמוקרטיה, גאים שזאת המדינה עם הכלכלה החזקה בעולם, הא"ק חזקה בעולם, השחייה החזקה בעולם, הצבא החזק בעולם, המדינה שהגיעה ראשונה לירח, שהמציאה את ה-PC ואת פייסבוק, ואת גוגל, ואת הדולאר. אתה רואה זאת בכל תחרות ספורט עם ה-"USA! USA!" שלאחרים נשדמע ילדותי, אבל לי הוא האדרנלין הזורם בדמי. אני עכשיו באטלנטה, בטורניר ה-PGA בגולף. שוב – הטורניר החשוב בעולם. ועוד שבועיים מתחיל ה-US OPEN, ואז הפוטבול ב-NFL ובמכללות.

האמריקאים גאים ואוהבים את המולדת. לאנגלים הכל כבר לא איכפת, כולל המלוכה. פעם אהבתי להגיע ללונדון. היום אין לי חשק חלהציב שם רגלי עם כל המוסלמים והערב רב של הודים ופקיסטנים שלא אוהבים את מולדתם החדשה, רק גרים שם כי נוח להם.

כמעט כל המאמנים האנגלים שהיו לי רצו להישאר כאן, וחצי הצליחו. יש לכך סיבה.

ריקי רומא 11 באוגוסט 2011

מנחם כשאתה שמה (באמריקה) אתה גאה להיות ישראלי ?
או שאתה לא מדבר על זה כדי blend in

מנחם לס 11 באוגוסט 2011

אני תמיד גאה להיות ישראלי.

יוסי 11 באוגוסט 2011

אלפסי ולס, אהבתי את הכתבה והתגובות שלכם, החפות מהפוליטיקלי קורקטיות המסרסת כל אמירה (ראה כתבתה של שלומית-no offence, אבל זאת דעתי). טוב שנשארו עוד כמה מוהיקנים שאומרים מה שהם חושבים, המשיכו כך. אלפסי, טוב שחזרת, מנחם- אני מקנא בך על כמות ארועי הספורט ההיסטוריים יותר ופחות שהיית ועודך שותף להם- המשך כך לעוד שנים רבות ב"ה.
God save the queen (& her new daghter in law or whatever they call it)
youll never walk alone Liverpool FC
GO LAL

ניק 11 באוגוסט 2011

עשו פה השוואות מסויימות בין ישראל לבריטניה.. אז לי יש נקודה קצת שונה.. הבריטים לדעתי הפכו לישראלים החדשים בכל הקטע של התנהגות בחו"ל.. יצא לי לפגוש הרבה מהם גם באיביזה וגם באמסטרדם ובאמת נדהמתי כמה הם פשוט בהמות! אנשים חסרי תרבות, צעקניים ורועשים.. אבל למה זה מפתיע אם אתה רואה אותם ב10 בבוקר במסעדה עם 4 כוסות בירה ריקות ליד כל אחד, כולל הבנות…

איציק אלפסי 11 באוגוסט 2011

אתה עולה על נקודה טובה – אחד הדברים שהדהים אותי לגלות בתקופה שחייתי שם זה שיש בנינו לבין הבריטים לא מעט דמיון בהרבה דברים. למשל, בנטייה לצאת מפרופורציות (בספורט ובכלל).

והבריטים מצחצחים שיניים עם בירה.

גלן 12 באוגוסט 2011

אני מצטער. למה לסבך משהו פשוט. כשהמצב הכלכלי חרא מתפרעים מכל סיבה שרוצים. ככה ב 70 וב 80 באנגליה עם סקרגייל , הית'. כשהתל"ג שם עולה והאבטלה יורדת המהומות יורדות. זה הכל בפשטות. ואחרי הבצע וההצלחה באה 2008 ועכשיו זה חוזר.

ורק אנגליה? שטויות! כשבוש האב מסבך את הכלכלה רודני קינג מופיע.
הוא לא השחור הראשון ולא האחרון שחטף אבל זאת הכלכלה, טיפש.
כשקרטר מתחרפן קוריפ הבלאגנים של הפסקת החשמל הגדולה. ואם
לעבור לספורט גם הדמוליטיון נייט לא קורה בשיגשוג כלכלי.
ולכן כל דיבורי הגזע, האתניות וההפחדות PC או לא הן שטויות או לפחות תיאוריה אפשרית ולא אמת. לא בגלל שאסור לאמר אותם (מותר גם מותר) אלא כי אלו הפחדות שאולי יקרו ואולי לא (זה לא משחק חד צדדי. ללא מעט מוסלמים יש מה להפסיד ומה להרויח)
אבל אף אחד לא יכול לנבא אותם. גם לא ילד (בשביל איציק ובשם הצדק אני סונט בזקנים וילדים כאחד) כמו קמרון.

וחוץ מזה החריבו את החנות של גלאגר- אני כמובן שולל ונדליזם אבל אי אפשר להאשים אותם בטעם רע. הבגדים לא משהו.

גלן 12 באוגוסט 2011

ועוד שתי מחשבות:
1. "המומחים הבריטים" שאיציק מציין- קצת כמו "המומחים הישראלים" , "המומחים לארה"ב", "המומחים לכלכלה" ועוד. לפעמים, הרבה יותר פשוט להיות פסימי ולאמר "צדקתי" מההפך.
2. העניין הזה של ה PC- חייב להיגמר בדיוק בגלל מה שקורה כאן. מי שלא PC ישר נחשב "אמיתי", "כנה" "לא מטאטא את הבעיות" וכיוצא בזה. יש לו מייד יתרון ה"אומץ". לפעמים זה פשוט שטויות.

מנקסון 12 באוגוסט 2011

סליחה שאני זורק אתכם חזרה לביצה המקומית, אבל מאוד פשוט לשים מראה מול פנינו ולראות שגם כאן המצב דומה מאוד.
החרדים, אותם אנחנו מאשימים בהתבדלות ובחמדנות כלפי כספינו, האם אי פעם ניסינו לקבל אותם לחברה שלנו ? האם לא אנחנו אמרנו להם:"קחו מה שאתם רוצים, רק תעזבו אותנו בשקט ?"
להערכתי אם נחייב את החרדים לעשות שירות לאומי (צבא זה מסובך מידי ולא יעיל) זה יגרום להם להתערבב יותר בחברה ולהרגיש שייכים.
כמו שכתב אלפאסי, הרגשת שייכות היא הדבר החשוב ביותר לחברה.

אריק 13 באוגוסט 2011

איציק פוסט חזק, קיבלנו את אותה תחושה על הממלכה. בביקורים הראשונים שלי שם באמצע שנות ה-90, הרגשתי כמו שלומית, הלכתי למסיבות שיקיות עם מוסיקה מגניבה. בכל היה מאוד נכון. כשהגעתי לביקורים ארוכים יותר ומחוץ לסצינת המוסיקה, החברים הקולים והמועדונים פתאום ראיתי תמונה אחרת. ראיתי אנשים חוטפים מכות בלי סיבה באמצע הלילה ואווירה של פחד, ראיתי עוני ועליבות והמון אלכוהול. רוב החבורה שהיתה לי באנגליה כבר לא שם, הם באוסטרליה וארצות הברית.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2011

ניצן פלד עם דברים מעניינים ברוח דומה:
http://www.sport5.co.il/HTML/articles/Article.2795.104918.html

אלעד אחד 13 באוגוסט 2011

איציק, שייכות ותחושת זהות חברתית יש בהם מן המאחד והמגבש (והשומר והמקדם) אך יש בהם גם סכנה, זה הכל עניין של מינונים כמו גם של האידאות והאתוסים של החברה לה אתה מרגיש שייך ומשוייך. הפאשיזם, הנאציזם (ויש עוד כמה דוגמאות) היו ועודן קבוצות שייכות מסוכנות מאד הן לפרט שבתוכן והן לפרטים כמו גם לקבוצות שבסביבבתן. כוחה של שייכות הינו כלי בונה או הורס – הכל תלוי בקבוצת השייכות…… יש להבדיל גם בין שייכות עיוורת לשיכות ביקורתית, היכולת להרגיש שייך מתוך בחירה ויחד עם זאת להרגיש נח לבקר את קבוצת השייכות שלך, להתנגד לחלקים שהיא מציגה ולקדם שינוי בעת הצורך, או בקיצור תחושת ערך עצמי גבוהה יותר שאינה תלויה בסביבה אלא במשהו פנימי ועמוק יותר שמצוי אצל כל פרט ופרט בנפרד.
רק כשנרגיש שלמים עם עצמנו ושבעי רצון ממי שאנו, נוכל לקיים סביבה שמכבדת את סך כל הפרטים בה.

גילי 13 באוגוסט 2011

בהעדר זהות עצמית מגובשת ומפותחת ובהעדר תחושת שייכות לקבוצה משמעותית נשאר רק החיבור לבסיס (=האיד).
זה אולי נשמע פשטני, אך כשמסתכלים בהתנהגויות הנ"ל, המבטאות את חוליה של החברה האנגלית, אנו רואים את הביטויים הבוסריים ביותר של יצר ההרס, המתבטאות באלימות בלתי מבוקרת המופנית לכל עבר, כמו גם הפקרות מינית חסרת בושה, במיוחד אצל הצעירים שהם המבולבלים ביותר בחברה.

גילי 13 באוגוסט 2011

דרך אגב,
שלום לקהילת דה-באזר. שמחה להצטרף.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2011

ברוכה הבאה. אהבתי את ההקבלה הפסיכולוגית.

שודד 14 באוגוסט 2011

כתבה נהדרת, נהניתי מאד לקרוא

Comments closed