בוטל המסע לפולין (טראומות ממשחק הנבחרת)

כבר בחמש הדקות הראשונות זה לא מרגיש לי טוב. החבר'ה שלנו מעולפים מהחום, מחפשים כל הזמן לברוח לרצועת הצל הדקה שעל קו האורך הקרוב לספסלים.

In כללי

תחת שמי ים התיכון
היה לך זמן להתאפר ולהקסים
יוצאת לרחוב בשמץ של ביטחון
חוזרת בזנב מקופל בין הרגליים

(שלמה ארצי)

אחרי שהעליתי את ההצעה להעביר את משחק הליגה לימי שישי בצהריים, הסירוב  של הגויים להתחשב בנו ולעביר את משחק הנבחרת לחמישי/מוצ"ש יוצר הזדמנות טובה לראות אם זה באמת יכול לעבוד. בהתחלה זה מוזר, בירושלים כבר אפשר להריח את השבת וזה מרגיש לא שייך ללכת עכשיו לכדורגל, אבל כשאני מגיע לתל-אביב התחושה קשורה יותר.

בדרך קיבוץ גלויות אני שומע מסביבי את הקריאות שהפכו ללהיט הגדול של קיץ 2011 – "העם דורש צדק חברתי!". אני מסתכל מסביב לראות אם ההפגנה של מחר (היום) בערב כבר יצאה לדרך, אבל כל מה שאני קולט זה טויוטה חדשה עם מערכת הגברה משוכללת. צריך לפרגן לתל-אביבים שאחרי ארבעים שנה בחום כמו במדבר מצאו בשעה טובה רעיון שמצליח להוציא אנשים מהבית, הקטע הוא שבתל-אביב, כמו בתל-אביב, הכול פוזה, גם מחאה, ואתה לא יכול לקחת שום דבר בערך נקוב.

בניגוד לרמת-גן הארור, בלומפילד הוא באמת אחלה אצטדיון, זה פשוט הזיכרונות מכל אותם פעמים שיצאתי מכאן מבואס טיכו אחרי הפסדים של בית"ר שגורמים לי לשנוא אותו. סיבה נוספת היא הסיוט שזה למצוא כאן חניה. שעה לפני המשחק וגם הרמפות של המוסכים כבר תפוסות. תוך כדי הסיבובים למצוא איזה פיסת חול להניח עליה את קופסת הפח אני מגלה את העיר העברית הראשונה במלוא כיעורה, על כל סמטאותיה המזוהמות. לא נתפס לי איך, אולי רק אחרי לונדון וסינגפור, זאת העיר עם מחירי הנדל"ן הגבוהים בעולם.

לפחות המחזה של משפחות שלמות, על טפם ונשיהן, עושות דרכן לאצטדיון מחמם את הלב. אני באמת מתקשה להיזכר מתי ראיתי כל-כך הרבה נשים וילדים במשחק כדורגל בארץ ורושם לעצמי את היתרון הגדול שיכול להיות לכדורגל בשישי בצהריים. מה שכן, קצת מוזר לראות את כל הילדים בחולצות של מסי, ללכת למשחק של נבחרת ישראל עם חולצה של ברצלונה נראה אפילו עוד יותר לא קשור מכדורגל ביום שישי צהריים.

אני נכנס שניות לפני השריקה ומפספס את החלק האהוב עלי – ההמנונים. המקומות המסומנים לי על הכרטיס כבר תפוסים, אבל לזכותם של החבר'ה שיושבים שם ייאמר שאיך שאני מראה את הכרטיסים הם מפנים את המקום מייד ובחיוך. אני לא יודע מי אתם, חברים, אבל תיסלם!

כבר בחמש הדקות הראשונות זה לא מרגיש לי טוב. החבר'ה שלנו מעולפים מהחום, מחפשים כל הזמן לברוח לרצועת הצל הדקה שעל קו האורך הקרוב לספסלים. בפעם הראשונה בחיים שלי שאני זוכר, אני נמצא במשחק כדורגל ביציע ולא הייתי רוצה להתחלף עם אלו שרצים על הדשא. תוך כדי שלא קורה כלום על המגרש אני נזכר שגם נבחרת הכדורסל משחקת עכשיו אי שם בליטא ומבקש מהחבר שהגעתי איתו למשחק לבדוק תוצאה באייפון – תחילת הרבע הרביעי, סרביה מובילה בשתיים, אני מופתע לטובה אבל הוא תופס את הראש, בהמשך אני יבין שהובלנו כבר בעשר הפרש.

במחצית אני מתלבט בין קולה, ארטיק קרח וטילון בעשר שקל כ"א. למרות היובש והצמא אני הולך על הטילון שנראה לי הכי סביר בעשר בשקל. לא יודע מאיפה באה לי פתאום המודעות הצרכנית הזו. אולי זה מהחבר'ה של "צדק חברתי".

זה גם הזמן לעיין בחוברת שחולקה על המושבים – מהדורה מיוחדת של תוכניית המשחק המוקדשת לכדורגל הנשים בישראל. במפתיע או שלא, גם אותה מעטרות תמונות של השחקניות בשמלות ערב ואיפור. הפמיניסטיות אולי יגידו ששוב מנסים למכור ספורט של נשים דרך המראה, אם כי, מכיוון שבהחלט היה מדובר בתמונות יפות ומכובדות שהציגו אסתטיקה ולא מיניות ניתן לומר שזה חלק מהניסיון להילחם בדעות קדומות על ולהראות שגם שחקניות כדורגל יכולות להיות  עדינות ונשיות. זה בכל אופן המסר שמנסה המניפסט להעביר: "כדורגל נשים, לא מה שחשבתם", כולל פניות להורים המדגישות את הערך והתרומה שיש לספורט לחיזוק הבריאות הגופנית והנפשית של נערות צעירות.

עשר דקות במחצית השנייה, פרננדז מאותת על לחץ ומבצע חילוף כפול בהתקפה האנמית להחריד של הנבחרת – חמד ודמארי מחליפים את זהבי ושכטר. זה האחרון הוא האכזבה הכי גדולה שלי במשחק, אולי כי דווקא ממנו ציפיתי להכי הרבה. אני מאוד אוהב את החוצפה והביטחון העצמי של שכטר, אבל בשעה שהיה אתמול על המגרש היה נראה משום מה אדיש ומופחד כמו כל שאר החברים שלו להתקפה.

החילוף מעורר קצת את הנבחרת שיוצרת את ההזמנות הראשונה שלה במשחק – בניון, במהלך הראוי לציון היחידי שלו במשחק (מישהו ביציע: "בכושר הזה הוא באמת מתאים לארסנל כמו שהם נראים"), פורץ באגף המוצל ומגביה מצוין לראש של חמד שנוגח סנטימטרים מהעמוד. ההחמצה של הקמפיין?

אנחנו עוד לא יודעים עד כמה.

דקה אחרי, ניניס, התגלית היוונית המרעננת של אחה"צ המהביל הזה, יוצא לסיבוב בטיילת של יפו וחוזר עם כיבוש נחמד להעביר איתו את הסופ"ש בארץ.

רבע שעה לסיום ואני מבין שאם הלך הקמפיין לפחות ננסה להציל את השבת ולחזור לירושלים לפני השקיעה. בפעם השנייה בעשרים ומשהו השנים שאני הולך לכדורגל אני עוזב משחק לפני הסיום – גם הפעם הקודמת הייתה בעמק הבכא היפואי – ברביעייה שקיבלנו כאן מהפועל בעונת 2002/03.

את הדקות האחרונות אני שומע אצל דני דבורין ברדיו באוטו. דבורין, האחד והיחיד, לא נותן כהרגלו לשום דבר להפריע לו וקובע, גם כאשר "נכנסנו אל הדקה התשעים של ההתמודדות", ששום דבר עדיין לא גמור.

מי שמחזיר אותו למציאות הוא הקריין באולפן שמאיץ בו להחזיר את השידור מייד עם שריקת הסיום. מה יש כל-כך דחוף לשדר ברשת ב' ביום שישי בשש בערב? אני חושב לעצמי עוד מתנגן לו אות הפתיחה של "מגזין הקולנוע של קול ישראל בעריכה והנחיית חיים קינן" הנושא את השם, גאונים שכמותם שם ברוממה, "חיים בסרט".

11 Comments

גילי 3 בספטמבר 2011

"הקטע הוא שבתל-אביב, כמו בתל-אביב, הכול פוזה, גם מחאה, ואתה לא יכול לקחת שום דבר בערך נקוב."
בתל אביב כמו בתל ואביב ושלא כמו הרבה מקומות אחרים, אפילו ירושלים… אנשים מרגישים נח להיות מי שהם , כמו שהם מבלי לחוש צורך להתנצל/להתגונן/להעמיד פנים.
יש פוזה אבל יש גם הרבה כנות וזה היופי שבה. זו עיר צבעונית עם אנשים אמיתיים שחלקם אולי נוסעים בטויוטה חדשה, אבל רבים מהם לא יכולים להרשות לעצמם טויוטה (גם לא יד שניה). כן הם מוציאים סכומים לא מבוטלים על הזכות לחיות כאן, אבל זה כי כאן הפרנסה וכאן הם יכולים להיות הם עצמם. לכלם מגיעה הזכות/אפשרות לנהל חיים מאוזנים בהם עובדים/מבלים/לומדים/תורמים לחברה/נפגשים עם משפחה וכו' ועל זה המחאה. לא צריך להיות רעב ללחם או לגור בעיירת פיתוח על מנת שזה יהיה לגיטימי לחוש ש"מוצצים לך את הדם". (וזה גם בתגובה לפוסטים קודמים שלך בנושא). יום טוב.

דורון (אחר) 3 בספטמבר 2011

אחלה תגובה גילי

אריק 4 בספטמבר 2011

ככה זה התל אביבים כולם פוזה והירושלמים כולם התנשאות לא ברורה ותחושה שהם טובים יותר כמו הקיבוצניקים לפני עשרים שנה

מאשקה 3 בספטמבר 2011

אני צפיתי במשחק הכדורסל נגד סרביה, חייתי בסרט 3 רבעים שאולי יהיה ניצחון, עד הרפק המטופש של פניני, זעקתו של המאמן הסרבי נגד פניני ועבירה טכנית למאמן הסרבי שהתפרץ למגרש. פניני קלע נקודה ואחרי זה הסרבים התפוצצו על המגרש ודרסו את נבחרת ישראל עד לניצחונם. אח"כ העברתי לערוץ הראשון לראות את אליפות העולם באתלטיקה, שהשידור שם נגמר העברתי לערוץ 10 למשחק הכדורגל. דקה 88 תוצאה על הלוח 1:0 ליוונים, השופט מוסיף 5 דקות. 5+2 = 7 דקות משחק כדורגל שלא הייתה בו אף בעיטה של שחקני ישראל לעבר השער היווני.
הערב הפגנה בת"א, זו אופרה אחרת.

אוסטרלי (קורא אדוק פסיבי) 3 בספטמבר 2011

"רק אחרי לונדון וסינגפור, זאת העיר עם מחירי הנדל"ן הגבוהים בעולם."

לא ניסחפת….

מה המקור של הנתון הנ"ל?

צור שפי 3 בספטמבר 2011

סחטיין על ההשקעה איציק, הגעת מרחוק למשחק של הנבחרת, מה שאי אפשר להגיד על השחקנים…

יואב 3 בספטמבר 2011

ניניס היה אלמוני מאד במשך מאה שמונים דקות מול מושיקו לוגסי וחבריו.

יניר 4 בספטמבר 2011

מה יהיה עם רגשי הנחיתות של הירושלמים? אי אפשר לטפל בזה?

אני בא מקטמון 4 בספטמבר 2011

מניסיון, כדורגל בשישי בצהריים זה דווקא נחמד… דופק את השלאף שטונדה אבל מפנה זמן בשאר הסופ"ש.

שקטימאן 4 בספטמבר 2011

באמת איציק,

ההתייחסות שלך למאבק הזה מזכירה קצת טוקבקיסטים ברוטר באובססיביות והחד ממדיות שלה. בפוסט הבא תציין שראית ביציע מישהי שמזכירה את נעמי חזן?

חבל

הנץ ממלטה 4 בספטמבר 2011

כאוהד מכבי חיפה שחווה אף הוא לא מעט אכזבות בעמק הבכא היפואי והגיע גם למשחק האומלל הזה, אני בהחלט מזדהה עם הכתוב… למרות שהבילוי עם שני הבנים באחה"צ של יום שישי היה מרענן ביותר, את השלאפשטונדה השלמנו בשבת.

Comments closed