עשרים שנה, כמו כלום, מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. בכל פעם שעברתי אמרתי לעצמי שאני חייב פעם לעצור, להיכנס לראות מה נשאר מזה.
קראתי באיזשהו מקום שהקבוצה עברה לשחק במושב אחיסמך שליד רמלה. לא שיערתי שזה אומר שכבר לא משחקים כאן בכלל. בכל פעם שאני עובר עם הרכב אני רואה את השער פתוח ומכוניות חונות מסביב, הייתי בטוח שמתקיים איזה אימון נוער או משחק ילדים.
לא ממש הייתי מוכן למה שראיתי כשחניתי מול הכניסה וצעדתי פנימה. תיארתי לעצמי שהמקום מוזנח, אבל לא זה… שממה נטושה, סבך פראי, וממה שהיה פעם מגרש דשא נותרה כעת רק גבעת טרשים. כאילו 20 שנה נפש חיה לא דרכה כאן. הזמן עמד מלכת ורק הטבע עשה את שלו.
התקדמתי פנימה, עדיין בחשש מסוים, כאילו איזה סוג של אחראי יצוץ לפתע מהיכן שהוא ויתהה למעשיי כאן. וככל שהתקדמתי, העצב המר שהציף אותי בכניסה למראה מה שנהיה מאחד מהאתרים המשמעותיים של ילדותי, העצב הזה, הלך והפך ממר למתוק.
וכאשר כבר עמדתי במרכז המגרש – זאת אומרת איפה שהיה, פעם מזמן, מגרש – כבר, כך נדמה לי, התרגשתי באמת.
עצמתי את העיניים ויכולתי להיום שם שוב. ממש.
שומע את נהמת הקהל העולה מהטריבונות, רואה את עמוס מיימון משחרר מסירת אומן ואת בני תמוזרטי חורך על הקו, מריח את עשן הסיגריות ומנער קלות את קליפות הגרעינים הדביקות.
התקרבתי לטריבונה. בזיכרוני היא היתה הרבה יותר גדולה וכעת הינה היא כאן, רק כמה שורות. טיפסתי על הגדר, נגעתי בבטון. ושוב אני עומד כאן עם אבא, ילד בן חמש או שש שמרגיש הכי גבר בעולם, מסוגל לצייר בבירור את תווי פניו הטובים של הזקן עם הטרנזיסטור שיישב כאן, בשורה השנייה מימין והייתי ניגש אליו פעם בכמה זמן לשאול- "כמה כמה בית"ר?"
ירדתי מהטריבונה והעפתי מבט אחרון מסביב.
סאן סירו, קאמפ נואו, ברנבאו. וומבלי, אנפילד.
אלה אפילו לא היו פנטזיות באותם ימים. אתה מסתכל כאן מסביב ולא מאמין איך, יא אללה, מפה הגעת לשם.
וחוזר לאוטו. עם מתיקות וכמעט כבר בלי שום עצב. ברקע שקיעה מוזהבת על הרי יהודה.
עשרים שנה.
סאן סירו, קאמפ נואו, ברנבאו. וומבלי, אנפילד. ושוב כאן.
והנה עכשיו, נדמה לי בפעם הראשונה, השקיעה הזו לא סוגרת או מאיימת עלי, לא מרמזת על סוף או מוות. השקיעה הזו היא מה שהיא. חלק ממסלול הטבע, מסלול החיים. ומחר בבוקר, ממש עוד מעט, תגיע זריחה מרהיבה לא פחות.
*
בית שמש, המגרש העירוני. מאי 2012
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
14 Comments
עצוב. אבל אני חייב לאמר לך איציק שבכל פעם שאני עובר בירושלים על יד במקום שבו עמד פעם המגרש בשכונת קטמון אני נזכר בו, כשאני נוסע על היד הבורסה בר"ג אני נזכר בגלי גיל אבל במחשבה שניה אני אומר לעצמי שטוב שהם כבר אינם ויש חלופות אחרות. עוד מעט גם השטח הזה בבית שמש ימכר ליזמי נדל"ן.
פשוט יפה ומרגש.
יצא לי עוד לשחק במגרש הזה עם עמישב פתח תקוה לפני משהו כמו 10 שנים. עם הספסלים שבינם לבין המגרש מפרידות 30 מדרגות. אם אני זוכר נכון, במגרש הזה היה משחק הגביע המפורסם עם מכבי תל אביב שהסתיים 4-2 רק אחרי הארכה…
מה בתכנון שם עכשיו? הרס?
יופי של מגרש. הפסדנו שם לפני שנתיים לעירוני המקומית בדרמה שהיתה שיא העונה בליגה ג' (שבסיומה עלינו). נסענו למשחק ברכבת מתחנת מלחה! היה כיף
זה לא כל כך קשור לתוכן של מה שכתבת, אבל בראש הדף שלך יש תמונה של חמישה אנשים שיש להם כנראה חלום להיות שדרי ספורט. אתה יודע איך אפשר לעזור להם?
:-)
מקסים, איציק,
זה קורה לי בכל פעם שאני עובר ליד האיצטדיון בקרית חיים.
תוהה, לרגע, האם להיכנס.
להיזכר ביציע המארחים,שהיה בעצם גבעה מדושאת בעברו השני של המגרש.
להיזכר ב"משחק הגשם",
במאיר קדוש מחזיר כדור אחורה ליוסי מזרחי,
באהוד אשש,בשלמה שירזי, באוחנה,
בממן, סלקטר וארמלי.
ותמיד, משום מה, מחליט שלא.
אולי בפעם הבאה שאעבור, אעצור.
ואכנס.
יופי של סיפור, מה החזיק את בית שמש בליגה הארצית בשנות ה-80 ואיך היא שקעה?
רוב הזמן היא היתה בליגה א' עם הבלחות קצרות לארצית, בשנות התשעים התחילה הירידה – תחילה לליגה ב' ואח"כ לליגה ג'. אין סיבה מיוחדת, פשוט לא השקיעו בעיר בספורט והקבוצה דעכה. אולי זה גם קשור לשינויים הדמוגרפיים שחלו בעיר בשנים האחרונות. כיום הקבוצה נמצאת בליגה ג' מרכז. לפני שנתיים אפילו היתה קרובה לעלות אבל הפסידה בסוף להפועל קטמון, שנה שעברה היה אותו סיפור עם מכבי באר יעקב שעלתה בסוף והשנה הקבוצה סיימה במקום השלישי במרחק גדול מעירוני מודיעין שעלתה.
איציק, אתה מדבר על מגרש? מה בקשר לשכונה שלמה? זה קורה לי כל שנה כשאני קופץ לביקור לבת גלים עם נכדותי להראות להן היכן נולדתי והיכן שיחקתי.
מעט המכיל את המרובה איציק. יפה מאוד.
איציק, טור מרגש מאוד.
היה כיף לקרוא אותו ואת הרגשות שלך. תודה
איציק, פוסט יפהפה. איצטדיון באמת אוצר בתוכו את כל החוויות של כל האנשים שראו בו משחקים, ואיצטדיון עזוב עוד יותר, כי לא יהיו בו חוויות חדשות. בגללך החלטתי היום ללכת אל תוך רוממה המשתפץ ולראות כמה הוא שונה מהקודם – תודה על ההשראה
לכבוד הוא לי, עופר