לא כל הדרכים מובילות לרומא (בחזרה למוקדמות איטליה 90')

ערב פתיחת מוקדמות המונדיאל - זיכרונות מהפעם האחרונה בה ישראל הייתה באמת קרובה להעפיל

In כללי

ערב פתיחת מוקדמות המונדיאל – זיכרונות מהפעם האחרונה בה ישראל הייתה באמת קרובה להעפיל

בשנות השמונים הייתה ישראל, ככל כנראה, הנבחרת היחידה בעולם שלא השתייכה לאף אחת מהתאחדויות הכדורגל היבשתיות. נבחרת התכול-לבן, כך הסתבר, היוותה צרה צרורה לכל קונפדרצית כדורגל באשר היא. מהקונפדרציה האסייתית, מקומנו הטבעי עפ"י החלוקה הגיאוגרפית, הוגלנו בבושת פנים בלחץ המדינות הערביות. התתאחדות האירופית גם היא לא ששה, בלשון המעטה, להכניסנו תחת כנפה ולמרות קשרינו הטובים עם ארצות הברית לא צלחה ידה של השדולה היהודית באמריקה לשדכנו בנישואי כפייה לאחת מהתאחדויות הכדורגל של יבשת העולם החדש, הצפונית או הדרומית.

תכליתם של הדברים הייתה, שבאופן יוצא דופן ומשעשע לחלוטין, שובצנו בשנים אלה למשחקי הבית האוקיאני במוקדמות גביע העולם והאולימפיאדה. הכדורגל ביבשת הזו לא נחשב אז לממש מפותח, שלא לדבר על פופולארי, ברם בואם של בועטי הכדור הלבנטינים מהמזרח התיכון הצליח לערער את שלוותם של רועי הצאן בניו זילנד הרחוקה ולהטריד את מנוחתם של הקנגרואים החביבים במרחבי אוסטרליה האינסופיים.

את המשחקים המוקדמים מול מעצמות כדורגל כמו טייוואן ופיג'י חסכו לנו בפיפ"א וכך גם את ההתוודעות לכמה מהמחוזות היותר אקזוטיים בתבל. מאושרים וטובי לב על זכייתנו מן ההפקר התייצבנו למשחקים בבית הגמר של האזור האוקיאני שכלל את אוסטרליה וניו זילנד – המעצמות האזוריות – ואותנו. מעצמה איזורית מסוג אחר, במשחק שונה לגמרי.

עפ"י השיטה שנקבעה ע"י פיפ"א, שכל תכליתה הייתה כמובן להקשות ככל האפשר את מסעם של בני ישראל לרומא, נקבע כי הקבוצה שתסיים במקום הראשון בבית המשולש תשחק במפגש כפול נגד נבחרת מאיזור הדרום-אמריקאי על הזכות להשתתף במשחקי הגביע העולמי בקיץ 1990 באיטליה.

*

את משחקיה בטורניר המוקדמות פתחה נבחרת ישראל במשחק ביתי באצטדיון הלאומי ברמת-גן נגד נבחרתה הלאומית של ניו-זילנד. אותו היום בו היו אמורים כוכביה האימתניים של אימפרית הכדורגל הניו-זילנדית ללהטט על כר הדשא באצטדיון הלאומי ברמת-גן היה עתיד להיחקק בדברי הימים הפרטיים שלי כיום בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה.

אחרי מסע שכנועים ארוך, תחינות וסחיטות רגשיות רכש סוף סוף אבי שני כרטיסים למשחק הגדול הנ"ל. "אולי בכל זאת עדיף לחכות למשחק נגד אוסטרליה" ניסה אבי את מזלו בפעם האחרונה כשנצבנו בפתח משרד הכרטיסים. אבל אני העדפתי ציפור קטנה ולא מושכת ביד מאשר אחת יוקרתית ו-'נחשבת' יותר על העץ.

בשבוע שלפני המשחק כבר הראיתי סימנים מובהקים של התרגשות מופרזת: אכילה לא סדורה, שינה טרופה וחוסר יכולת מינימאלית להתרכז בשיעורים בביה"ס. ביום המשחק כבר הרגשתי כמו חתן ביום חופתו – לא כמו אלה של היום שכבר ראו ועשו הכל לפני החתונה, אלא אלה של פעם שרק יכלו לדמיין את הקורות אותם בערבו של אותו יום – אבא אסף אותי מוקדם מביה"ס ויצאנו למסע אל עבר רמת-גן האבודה שבשפלת החוף.

לאצטדיון הגענו כארבע שעות לפני פתיחת המשחק. אפילו הסדרנים הופתעו לראות אותנו, אבל אנחנו המשכנו בשלנו. מייד פרקנו את הציוד שארזה לנו אמא, שכלל, בין השאר, סנדביצ'ים, ירקות ופירות העונה, משקאות קלים וכמובן שקיות במבה וביסלי. כרסמנו להנאתנו, נהנים מהשמש האביבית של גוש דן וממתינים בהתרגשות ובדריכות לפתיחת השערים. בפעם הראשונה בחיי עמדתי להיות נוכח במשחק כדורגל, לא שכונתי ומעופש כמו זה של הפועל בית-שמש, אלא הדבר האמיתי!

בשעה 14:30 זה קרה. השערים נפתחו ובפסיעה איטית מלאת הדרת קודש, כיאה לאירוע ההיסטורי, טיפסנו במעלה הגבעה שמהווה משען ליציע המזרחי של איצטדיון רמת-גן עד שנגלה לפנינו המחזה המרהיב. המגרש היה ריק ומצוחצח, בתולי ביופיו. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לקיים את המצווה שהמורה לתנ"ך התעקשה עליה והיא "שצריך יהודי בכל דור ודור להרגיש כאילו היה נוכח במעמד הר סיני".

התמקמנו במקום טוב ביציע, מה שלא מנע מאיתנו לשנות מספר פעמים במהלך הדקות שלאחר מכן את עמדתנו ביציע על מנת לחלוש בצורה הטובה על המשטח הירוק. בבמבה כבר לא יכולתי לנגוס מרוב מתח ומכאן ואילך והפרפרים בבטן החלו לרחף. אט אט החל המגרש להתמלא ובשעה 16:30 היו היצעים כבר מאוכלסים לעייפה במלוא הדרם. את היובש בפי ריעננתי בעזרת לגימות קטנות ומדודות מבקבוק הפטל שאמא הכינה. נסיונותיו של אבי להניא אותי משביתת הרעב שגזרתי באופן בלתי מובן על עצמי עלו כמובן בתוהו וגם הסנדוויצ'ים מעוררי התאבון של אמי לא יכלו הפעם לפתות אותי. הייתי במצב תודעה אחר לגמרי.

בשעה 16:50 בדיוק עלו הנבחרות למגרש ואז, כאילו עפ"י סימן מוסכם מראש, התרוממו להן באחת כל השורות שלמרגלותינו כמעין גל עצום בים שמתקרב וסוחף אותך במהירות. וכך נאלצנו, אבא ואני, לעמוד על קצות אצביעותינו כדי לראות ולו פיסת דשא קטנטנה לרפואה. אבא עוד ניסה לעזור והרים אותי על כתפיו אך מיד הוסה בידי ההמון הזועם שקומתה המשודרגת לפתע של אבי הסתירה עבורם את זווית הראייה הקלוקלת ממילא שהייתה באמתחתם לצפייה במתרחש על כר הדשא.

השער היחידי שנכבש באותו ערב היה שער הנצחון של רוני רוזנטל לזכות נבחרת ישראל. עד היום אני מודה ומתוודה שאיני יכול לומר בוודאות כיצד הובקע השער, האם היה זה מרגלו של רוני או הייתה זו עוד אחת מנגיחותיו המפורסמות. בעוד שבמגרש הייתי משוכנע שהשער הובקעה בבעיטת יעף יפהפייה, למחרת בטלוויזיה זה היה נראה שער נגיחה סולידי הרבה יותר. ומכיוון שאני מאמין רק למה שעיני רואות אני עדיין מחזיק בדעה שהשער הובקע בבעיטת יעף נפלאה, כיאה לשער ניצחון המובקע במשחק הראשון בו נכחתי בחיי!

הנבחרת ניצחה 1:0 ואנחנו יצאנו מאיצטדיון ר"ג כדי להיתקע קרוב לשעה ביציאה מהחניון והרבה יותר מזה באיילונים למיניהם המוליכים מהשפלה המיוזעת לאוויר ההרים הצלול. לירושלים הגענו מאוחר בלילה מותשים ממסע ארוך אך מאושרים מהניצחון. למחרת בישרה הכותרת בעיתון "ארוכה הדרך לרומא" וגרמה לי לחשוב שאם הדרך לר"ג הייתה כל כך ארוכה איך בדיוק אנחנו אמורים להגיע לרומא?! זאת ועוד, אם מול נבחרתה האלמונית של ניו-זילנד התקשו כל כך בחורינו המצוינים, כיצד בדיוק נחזיק מעמד מול האוסטרלים האימתניים – הנבחרת הבכירה של היבשת החמישית?

*

כעבור שבועיים הייתה זו נבחרת אוסטרליה שעשתה את הדרך הארוכה מאוקיאניה למזרח התיכון. ההיסטוריה הקצרה של המפגשים עם נבחרת הקנגורו בשנות השמונים הצליחה ליצור יריבות הזוייה במיוחד בין ישראל ואוסטרליה.

תרומה נכבדה להתפתחות הביזארית הזו נזקפת לזכותו של המאמן האוסטרלי פרנק ארוק. ארוק זה, מוצאו בכלל יוגוסלבי, מה שאולי מסביר את נטיותיו המיליטנטיות ומשיכותו ליריבוית שבטיות. האיש המציא את הלוחמה הפסיכולוגית בזמן שז'וזה מוריניו עוד היה שחקן בינוני בקבוצת מרכז טבלה מהליגה השנייה בפורטוגל. באחת מאמרות הכנף המפורסמות שלו הכתיר ארוק זה את שלמה קירט, שחקן אפור כהה שאפילו אצלנו בשכונה אף אחד לא היה בוחר בכוחות למשחק הסטנגה, לכוכב הגדול של נבחרת ישראל. פרובינציאליים שכמונו נלחצנו וחשבנו לתומנו שהוא בוודאי יודע משהו שאנחנו לא משכילים לראות.

עוד לפני פתיחת הטורניר היה ברור שהמפגש מול אוסטרליה הוא משחק המפתח בבית. מוסכם היה שעלינו לנצח ברמת-גן ולא, נאלץ לעשות זאת ב- "הר הגעש" של סידני. משימה שנראתה דמיונית, במיוחד לאור העובדה שאפילו במשחקי הבית נהגנו להתקשות מול האוסטרלים.

הפעם לא הלכנו למשחק, את ההקצבה התלת שנתית של אבא לנסיעות לרמת-גן בזבזתי במשחק נגד ניו-זילנד וכך נאלצתי לשבת בבית ולראות את המשחק בטלוויזיה. המצב המשיך להידרדר כשביום המשחק תקפה אותי שפעת טורדנית שהטילה צל כבד על כשירותי למשחק. אלא שלא ציוני נלהב כמוני יפקיר את התכולים לבנים ברגע מכריע שכזה. דקות ספורות לפני פתיחת המשחק התעשתתי, יצאתי מהמיטה והתייצבתי לאחר חימום קצר בהרכב הפותח של משפחת אלפסי בסלון, בעמדה הקבועה שלי כחלוץ מרכזי בספה הקדמית מול הטלוויזיה.

הנבחרת פתחה טוב את המשחק ותקפה את שער הקנגורוז בתדירות מפתיעה בדקות הפתיחה. אולם, רק בדקה ה- 65' הושגה פריצת הדרך המיוחלת כשכדור של משה סיני שנשלח לרחבה פגעי בידו של הבלם האוסטרלי והשופט פסק בנחרצות על פנדל לטובת ישראל. סיני, הבועט הקבוע של הנבחרת, לא עמד בלחץ והמשימה הוטלה על אלי אוחנה, הנער מאסבסטונים, להושיע את העם היושב בציון. אוחנה בעט כאילו היה שחקן גרמני בדקה ה- 90' של גמר המונדיאל- חזק מדויק בחצי גובה למרכז השער. 1-0 ליהודים. השפעת עברה כלא הייתה, לתדהמתה של אמי.

אבל השמחה הייתה, כמובן, מוקדמת. עשר דקות אח"כ הגיע הרגע שנכנס לפנתאון הקלישאות של הכדורגל הישראלי.

בעיטה חופשית נפסקה לטובת האוסטרלים כ-25 מטראלכסונית משערו של בוני גינצבורג. הנבחרת העמידה חומה כמתבקש אך יורם ארבל היה מוטרד- "חסרים לפחות עוד שחקן או שניים בחומה הזו" אמר, וידע היטב מה שאמר. צ'רלי יאנקוס ניצל בדיוק את את החור הזה וסובב את הכדור לפינה הימנית של השער שלנו.

 "זה מה שאמרתי לכם… ככה לא בונים חומה, ככה לא בונים חומה!" שאג יורם והשאר היסטוריה.

המשחק הסתיים בתיקו שכולו הפסד מבחינת ישראל. המשמעות של חוסר היכולת לנצח את האוסטרלים ברמת-גן הייתה שכעת נצטרך לעשות את זה בסידני הרחוקה. מה שלא ידענו אז היה שהנבחרת תזכה לעזרה בלתי צפוייה…

*

לאחר המשחקים בארץ יצאה הנבחרת למסע אל קצהו הדרומי של הגלובוס. המטרה לפני המשחק הראשון נגד ניו-זילנד באוקלנד הייתה פשוטה: לעבור אותו בשלום כדי להשאיר על כנם את סיכויי ההעפלה ערב המשחק באוסטרליה.

ישראל עלתה ליתרון מוקדם של 1:0, אך ניו-זילנדים הפכו במהרה את התוצאה ל 2:1. רגע לפני שנכנסנו לפאניקה וייאוש, ניר קלינגר, אולי ברגע השיא בקריירה שלו, השווה ל 2:2 והשאיר את החלומות על רומא בחיים. הכל היה מוכן למאבק הגדול על ראשות הבית האוקיאני בין ישראל ואוסטרליה. אולם עוד תפנית אחת לפחות נותרה, כך הסתבר, בעלילה המפותלת הזו.

המשחק של אוסטרליה בניו-זילנד היה אמור להיות לפרוטוקול בלבד ולא הרבה תקוות תלו בארץ הקודש בניו-זילנדים החביבים שכבר איבדו כל סיכוי להעפיל. אולם, בכדורגל, כמו בחיים, הניסים קורים לפעמים בזמן ובמקום שאתה הכי פחות מצפה להם.

ניו-זילנד הדהימה את אוסטרליה עם ניצחון 2:0 וכך נוצר מצב שבו, במקום ניצחון במשחק בסידני, הייתה זקוקה כעת נבחרת ישראל לתיקו בלבד כדי לזכות ברשות הבית ולהעפיל לקרב המכריע מול היריבה הדרום-אמריקאית.

וכך, בבוקרו של יום אביבי, ימים ספורים לפני ליל הסדר תשמ"ט, השכמנו כולנו קום עם הציפורים ונשאנו עינינו אל עבר סידני הרחוקה.

*

המשחק נפתח בשעה הלא קונבנציונלית של שש בבוקר עפ"י שעוננו, אם כי יש לומר שכבר היינו מורגלים לשעות האלה של המשחקים בזמן הקצר שבו היינו חברים שלא מן המניין בברית העמים האוקיאנית. למען האמת, שש בבוקר הייתה בכלל שעה סבירה יחסית למשחקים שהיו נערכים באמצע הלילה ממש.

הימים היו ימי חופשת הפסח ולכן לא הייתה בעייה של ביה"ס. על אף זאת, על הבטחתו של אבא להעיר אותי בזמן למשחק לא יכולתי לסמוך בשום אופן. הייתי למוד ניסיון מר מפעמים שבהם קמתי בבוקר וגיליתי שהמשחק חלף עבר לו ואותי אבא לא העיר. באותם מקרים טען אבא להגנתו שעשה כן אך אני פשוט לא התעוררתי. טענה מגוכחת לחלוטין מתוקף העובדה שאין סיכוי שאבא העיר אותי ואני לא זינקתי מהמיטה אל עבר הטלוויזיה. על כל מקרה כיוונתי באותו בוקר את השעון הביולוגי להתעורר בשעה היעודה, זה כרגיל לא הכזיב אותי וכשאבא בא להעיר אותי כבר זינקתי כמו פנתר הנעור משנתו לתדהמתו הניכרת.

עשר דקות לפני השעה שש בבוקר כבר ישבנו מול הטלוויזיה מכוונים את הווליום במידה המדוייקת שבה לא יעיר את אמא אך יאפשר לנו לשמוע את השידור של ניסים קיוותי מסידני הרחוקה. מכיוון שתוצאת תיקו במשחק הספיקה לנו, כל עוד הייתה התוצאה מאופסת המצב היה מצויין מבחינתנו – בבחינת נו ניוז איז גוד ניוז. וכך התנהל לו המשחק לאיטו ללא אירועים משמעותיים עד הדקה ה- 40'.

או אז, כדור טועה שנגח הבלם הישראלי החסון ניר אלון – דמות שכאילו נלקחה מסדרת ספרי "הספורטאים הצעירים" המופלאה של אבנר כרמלי – ממחצית המגרש של נבחרתנו הגיע לרגליו של אלי אוחנה, שמצא לפניו שני מגנים אוסטרליים על סף הרחבה ואת השוער ג'ף אולבר שארב לו מאחוריהם.

אוחנה בקלאסה ובסטייל שיש רק לו רקד בקלילות בין שני המגנים, הותיר אותם מאחור והתקדם לעבר השוער. בשלב הזה כל מה שנותר לאלי לעשות היה לתת פס מדויק לפינה שיעקוף את השוער ויכנס לרשת.

אך לא אוחנה יבקיע שער פשוט כל כך. אלי עבר את השוער וניצב מול הרשת החשופה. יבעט? מה פתאום! אלי מתעמר בנו ומעביר שחקן אוסטרלי נוסף ורק אז מואיל סוף סוף בטובו לגלגל את הכדור לרשת. שער שכולו יהירות וכישרון תוצרת הנער מאסבסטונים.

הדקות נקפו והאוסטרלים לא סיכנו את השער של בוני גינצבורג. היינו בדרך לעשיית היסטוריה והתקרבות כפסע מהמונדיאל באיטליה. חמש דקות לסיום אבא כבר לא יכול היה להתאפק והדליק את הרדיו בכדי לשמוע את השידור מלא הפאתוס של דני דבורין – כאחד שגדל על שירים ושערים אבא העריך הרבה יותר את השידור הרדיופוני הדרמטי על זה הטלוויזיוני המינימליסטי.

ההתרגשות הלכה וגאתה והטלתו למערכה של השחקן האלמוני בעל השם המשעשע – פול טרימבולי – נראתה כמו צעד ייאוש של פרנק ארוק.

אלא שכאשר נותרו שלוש דקות לסיום, דווקא טרימבולי זה כבש שער משווה עבור האוסטרלים האוסטרלים והכניס אותנו בירושלים להלם. האווירה החגיגית והזחיחות ששרתה אצלנו בסלון התהפכה בבת אחת לשקט וחרדה – כמו שקורה במצבים כאלה נדמה היה שהשעון עצר מלכת והשניות לא זזו, האוסטרלים התחילו להעיף כדורים לעבר הרחבה הישראלית וכל אחד שכזה גרר דפיקות לב מואצות.

למרבה המזל, מי שנחלץ לעזרתנו היה השופט האיטלקי, שקנה לעצמו מעמד של חסיד אומות העולם ולא הוסיף אפילו דקה אחת. למעשה, הוא אפילו סיים את המשחק שניות אחדות לפני שהסתיימה הדקה ה- 90' והותיר בכך את המארחים המומים. עבור ישראל היה זה הרגע המאושר ביותר שסיפקה נבחרת הכדורגל מאז ההעפלה למונדיאל במקסיקו 1970.

*

כעת נותר להמתין ולראות מי תהיה היריבה של ישראל במפגש הכפול על העלייה למונדיאל. זו שנקבעה הייתה קולומביה. שוב היה על הנבחרת לחצות את הגלובוס, הפעם מערבה, בדרך להגשמת חלום המונדיאל. המשחקים נקבעו הפעם לחג הסוכות ואחרי שהאכלנו את האוסטרלים מרור בפסח קיוונו לנענע את הלולב הקולומביאני בסוכות.

את המשחק הראשון אירחה קולומביה בעיר ברנקייה. בשבועות שלפני המשחק הפחידו אותנו העיתונים בעניין קבלת הפנים המטורפת אותה צפויה לקבל הנבחרת בג'ונגל הקולומביאני. שעתיים לפני המשחק דפק אבא כניסה דרמטית לחדר האורחים ובישר שלפי הרדיו האיצטדיון בברנקייה כבר מלא עד אפס מקום במאה אלף משוגעים. אני החוורתי.

כשהתחיל השידור אפשר היה לחוש היטב גם דרך קווי השידור הקלוקלים של מקולומביה את האווירה המאיימת בה התקבלו בחורינו. השחקנים הקולומביאנים לא בזבזו זמן וצרו החל מהדקה הראשונה על השער של בוני גינצבורג. אולם בוני, בהופעת חייו, בלם אותם פעם אחר פעם. ישראל לא עברה את מחצית המגרש והלחץ, גם מהצד של הקולומביאנים וגם מהצד של אבא, עלה בהתמדה. ככל שנקפו הדקות התגבר החשש שהסכר עומדת להיפרץ והשיטפון הגדול לעקוב אותו.

בערך בדקה ה- 70', כשהתוצאה עדין 0:0, החליט אבא לעשות משום מה מעשה שלא ממש הייתה לי תחושה טובה לגביו: הוא ניגש למדף, לקח את הכיפה והניח אותה על ראשו – "נראה לי שזה יעזור" הסביר. חמש דקות אח"כ, איגוארן ואיסורייגה ניהלו דאבל פאס בין הרגליים של ניסם ברדה וזה האחרון השחיל את הכדור לפינה של בוני – 1:0 קולומביאני דוקר.

זו גם הייתה תוצאת הסיום של המשחק. סה"כ יצאנו בזול. מאוד בזול. אחרי ההתאוששות מההלם התרבותי ומהחוויה המורכבת שעברנו בברנקייה החלו ההכנות למשחק הגומלין בארץ. העסק היה פשוט: שני שערים וישראל חוזרת אחרי 20 שנה למונדיאל.

בשבועיים שבין שני המשחקים הייתה הארץ כמרקחה ואפילו ב- "זהו-זה" אירגנו פרק ספיישל מיוחד. בשעת המשחק הרחובות התרוקנו וציפור לא צייצה. באותו יום עוד הספקתי להתערב עם חבר לכיתה על פסק זמן שישראל תעבור אחרי שהוא עיצבן אותי בסקפטיות ובריאליות שלו וטען שלא נעמוד בלחץ.

המשחק עצמו התנהל בדומה למשחק בברנקייה, רק הפעם הפוך – ישראל ישבה על השער הקולומביאני והחמיצה הזדמנות אחר הזדמנות. אולם, למרבה הצער לא היה לנו איסורייגה משלנו, אלא רק מחמיצן כרוני בדמות רוזנטל רוני והמשחק הסתיים בתיקו אפס שהיווה הפסד מר אף יותר מתבוסה רבת שערים.

הלם ואלם ירד עם שריקת הסיום על איצטדיון ר"ג ועל כל המדינה. אני הפסדתי פסק זמן ולימים התחוור לי שגם הרבה יותר מזה – את הסיכוי הטוב ביותר שיהיה למשך עשרות שנים לראות את ישראל במונדיאל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

44 Comments

נלסון מנסה 7 בספטמבר 2012

פוסט גדול, כילד בן שבע באותה שנה אני לא ממש זוכר את כל מוקדמות המונדיאל.
אבל את השער של אוחנה שראינו על הספות בבית הילדים בקיבוץ אני לא אשכח בחיים, איזה רגע מרגש.
הפספוס מול קולומביה הוא בלתי נסלח (זכורה לי גם בעיטה של תקווה או סיני לקורה – אולי אני מתבלבל), בתקווה שבני דורנו עוד יזכו יום אחד לראות את בחורינו בכחול לבן על הבימה הגדולה מכולן.
אני אופטימי כמו לפני כל טורניר מוקדמות, נקווה לניצחון היום ויותר חשוב מכך שאף שחקן של הפועל לא יפצע, אמן!

פנדלוביץ 7 בספטמבר 2012

בזמן המשחק באוסטרליה עבדתי אצל איזה קבלן עבודות עפר. עשינו תורנות מי מקשיב לרדיו… לא אשכח בחיים את הצרחות של התורן כשאוחנה שם את הגול. אחרי זה כבר לא היה טעם לעבוד. מצאנו פינה מוצלת והקשבנו במתח שיא עד הסיום.

MG 7 בספטמבר 2012

יופי של פוסט.
אוחנה טען לא פעם שהוא לא ידע שהוא עומד מול שער חשוף, שכן אם היה יודע, לא היה מעביר את השוער פעם נוספת, אלא מגלגל את הכדור לשער לפני כן.

פנדלוביץ 7 בספטמבר 2012

פוסט גדול איציק.
קשה להסביר למי שנולד מאוחר מדי את הבאז העצום באותה תקופה סביב משחקי הנבחרת. המשחקים מול אוסטרליה הפכו למעין דרבי, לפחות עבור הישראלים. ולפני המשחק מול קולומביה הטרוף היה אדיר.
זה התחיל בשער של רוני אחרי 3 דקות מול ניו זילנד. מי חשב אז שזה יהיה הניצחון היחידי בשישה משחקים. אבל יש לציין שגם בלי נצחונות הקמפיין הזה זכה להתעניינות שיא.
במשחק מול קולומביה ישבתי מאחורי השער ולמטה הייתה קבוצה של אוהדים קולומביאניים. אחרי המשחק ירדתי למטה והחלפתי עם אחד מהם דגלונים…
במבט לאחור צריך להעריך מאוד את העובדה שישראל הייתה קרובה להדיח נבחרת קולומביאנית עם שחקנים מאוד מאוד מוכשרים ומאמן מעולה, אבל האכזבה באותו יום הייתה קשה מנשוא.

את הפרק של זהו זה על המשחק הזה אני מחפש כבר כמה שנים… לניר לוין קראו שם "וויל נרים", לאוחנה "בני סוזאנה", ולוולדראמה "הרננדו ווילדחייה"… :-) -)
לקראת המונדיאל גם היו שני משחקי אימון מדהימים כשנבחרות ארגנטינה (עם מראדונה וקניג'ה) וברית המועצות באו לארץ. כמובן שלפני המשחק מול הרוסים הייתה את השערוריה כשרוזנטל, אוחנה ותקווה סרבו לשחק כי לא היה ביטוח… הם הפכו לאוייבי האומה לכמה ימים (וישראל נצחה בלעדיהם 2:3, טל בנין היה ענק).

אלעד 7 בספטמבר 2012

… וברה"מ נדפקה כי מיכאליצ'נקו נפצע ונעדר מהמונדיאל…

פנדלוביץ 7 בספטמבר 2012

אלעד נדמה לי שלא רק שהוא נעדר מהמונדיאל, הפציעה שלו גמרה לו את הקריירה לגמרי.
שלושת הליגיונרים צדקו בסופו של דבר…

ירון 7 בספטמבר 2012

אוח איזו נוסטלגיה..
נראה לי שזה השריד היחיד ברשת לאותה תוכנית זהו זה, אדיר!

http://www.youtube.com/watch?v=2SpHL75z2tE

ירון 7 בספטמבר 2012

תכתבו ביו-טיוב "ישראל קולומביה" או "בוני גינזבורג כוכב נולד" ותמצאו שם סרטון של השיר של שחקני הנבחרת מאז מתוך זהו זה עם גרוניך מושונוב וגליקמן. פשוט אדיר! (ניסיתי לצרף לינק אבל התגובה משום מה לא עלתה)

באבא ימים 7 בספטמבר 2012

השמועה היתה שההופעה הנפלאה של גינזבורג היתה בזכות זה שפסיכולוג הנבחרת, מרק רוסנוסבקי, הפנט אותו. בזהו זה תפסו על זה טרמפ. בגרסה שלהם המהפנט גרם לכל הנבחרת להאמין שהם עלו למונדיאל, וכך בסיום התוכנית עומד המאמן שמח וטוב לב ומתראיין כאילו עלה למונדיאל.

אלעד 7 בספטמבר 2012

פוסט גדול, איזה כיף להיזכר.
מדהים כמה רגעים אלמותיים סיפק הקמפיין הזה, לעומת הקמפיינים האחרונים שאני כמעט ולא זוכר מהם כלום: ה"ככה לא בונים חומה"; הגול של אוחנה שאני וחבריי אוהדי הפועל רק קיללנו אותו אחר כך על השחצנות שלו ; הדקות הארוכות אחרי השוויון של האוסטרלים (המתח זכור לי עד היום); התצוגה של בוני בברנקייה.
דווקא מהמשחק בארץ אנשים מרבים לדבר על החמצות של רוזנטל, אבל האמת היא שלמרות שישראל שלטה היא לא הייתה מאוד מסוכנת. שני המצבים המסוכנים היו של קולומביה – פצצה לקורה, וכדור שהתגלגל לאט-לאט כשבוני רודף אחריו, ועבר סנטימטר מחוץ למסגרת.

פנדלוביץ 7 בספטמבר 2012

אני תוהה איך העיתונות והציבור בארץ היום היו מקבלים את הקמפיין ההוא. אני כבר יכול לדמיין:

"0:1 קטן לישראל מול ניו זילנד, מול רועי כבשים. המקצוענים הישראלים התקשו. האם ליכולת כזו נדרשים שני מאמנים בשכר מלא? בושה."

"1:1 מאכזב בבית מול אוסטרליה. 45 אלף צופים וכ"כ מעט מצבים. אם לא הפנדל המקרי לא היינו מבקיעים עד המונדיאל. בושה".

"2:2 מביש מול חובבני ניו זילנד. למה בנבחרת שחקנים יצירתיים כגון אוחנה, סיני, רוזנטל ותקווה לא מגלים שמץ מיכולתם באירופה? בושה".

"1:1 הרואי באוסטרליה. אבל המנטליות הישראלית גרמה לנו לאבד ניצחון. לא בושה אבל פחחחחחח.".

"1:0 בבונקר מביש בבראנקיה. תרוצים על החום והלחות והרעש במלון. אם אנחנו לא מסוגלים לנצח לפחות לשחק התקפי. בושה".

"0:0 דל ומשעמם ברמת גן. שוב חסר הגרוש לשקל, ישן או חדש. בושה. בשביל זה צריך שני מאמנים? למה לא לתת למאמן הטוב בארץ, המציג משחק התקפי כבר שנים, שלמה שרף את המפתחות".

אלעד 7 בספטמבר 2012

פנדלוביץ' אל תשכח שגם בתקופה הזו היו לא מעט פאדיחות. לא מהקמפיין הזה, אבל מאחרים. סתם ככה מהשרוול – הגול שבוני חטף מניו זילנד כשהוא ואבי כהן השתעשעו עם הכדור, היריקה של אבינועם עובדיה, התנועה המגונה של אוחנה…

MOBY 7 בספטמבר 2012

עד היום מתגלגלת הצעקה ברחבי האטומוספירה של כל בתי האב הישראלי.
נו תבעט…………………………………………..

asterix 7 בספטמבר 2012

מקסים, נוסטלגיה קלאסית של ימי חטיבת הביניים.
למחרת המשחק מול האוסטראלים בארץ, באתי לבי"ס ועל הלוח בכיתה היה רשום בענק "ככה לא בונים חומה"…

דוד מירושלים 7 בספטמבר 2012

שנים אני טוען שהקמיע של המונדיאל הזה הוא המכוער בהיסטוריה.

אריאל 7 בספטמבר 2012

צודק, עדיף את ליסה מוצצת לבארט..
אחלה של טור

אריאל גרייזס 7 בספטמבר 2012

איזה נוסטלגיה, יא אללה. את המשחק ההוא מול אוסטרליה עד היום אני זוכר בתור "היום שבו האדמה רעדה". השאגות שעלו מכל הבתים בשבע בבוקר פשוט הרעידו את אמות הסיפין. עד היום כשאני רואה את הגול הזה אני צועק לאוחנה "תבעט כבר!"
מעניין איך הזכרון הוא דבר גמיש. אני זוכר דברים שונים לגמרי מהקמפיין. משום מה זכרתי שניו זילנד עשתה 3-1 על אוסטרליה. או שבריילובסקי היה זה שהחמיץ מול קולומביה.

ויכסלפיש 7 בספטמבר 2012

בריילובסקי החמיץ מול אוסטרליה במוקדמות סיאול 88' במשחק בניו זילנד

קורא 7 בספטמבר 2012

לי המשחק מול אוסטרליה היה הראשון באיצטדיון. מניח שגם הכתפיים של אבא שלי זוכרות את 90 הדקות.
אגב, גם המשחק מול קולומביה בברנקייה היה ב-3:30 בלילה אם אנילא טועה. מעניין כמה אנשים בעשור האחרון היו מכוונים שעון בשביל נבחרת ישראל.

גיל 8 בספטמבר 2012

המשחק החל בסביבות 11-12 בלילה. זוכר בוודאות.

ויכסלפיש 8 בספטמבר 2012

23:00 יום ראשון 15/10/89 בברנקייה לעיני כ-65 אלף צופים, ולא 100 אלף. למחרת הכותרת ב"חדשות" היתה "אחד, מי יודע?"

קורא 8 בספטמבר 2012

לילד בן 9 זה כמו 3:30 בלילה

טל 12 7 בספטמבר 2012

תודה על הפוסט.תקופה תקופה

גם אצלי היתה התרגשות גדולה לפני המשחק הזה ומול אוסטרליה נדמה היה לי שכל המדינה היתה בטרוף.השנאה לפרנק ארוק מאמן אוסטרליה והצפיה לעלות סוף סוף מהבית האוקייני אחרי הכשלון במוקדמות גביע העולם 1986 – ארוק החוגג מולנו ברמת גן.ואז הגיע הנקמה(בחסות ניו זילנד )בסוף ארוק נשאר קפוא מול המצלמה אחרי ה 1-1.בהתחלה חשבתי שזו תקלה,אבל לא.הוא נשאר המום.

הייתי במשחק נגד ניו זילנד ברמת גן.אני זוכר מהמשחק בעיקר את פריצותיו של המגן השמאלי המצטיין של הנבחרת -דוד פיזנטי(ק.פ.ר).

לגבי השער של רוני, אני זוכר בעיטה שטוחה של רוזנטל מול השוער (או שהוא עקף אותו קצת)אחרי שהוא קיבל כדור עומק חכם מהקפטן משה סיני.

האביר שאמר ני 7 בספטמבר 2012

הייתי אז בן 11 ואני עוד זוכר את השכן בא לאבא שלי ״תגיד לבן שלך שיפסיק לצעוק כמו משוגע על הבוקר״

Yavor 7 בספטמבר 2012

זה היה סיני עם כדור חופשי לקורה ברמת גן. רוני רוזנטל פספס כדור שאח"כ איזה כוכב עבר אמר שהיה צריך לנגוח.
ועדיין, תראו אילו כוכבים היו לקולומביה:

קארלוס ולדראמה
פרדי רינקון
רנה היגיטה
ברנרדו רדין
ארנולדו איגווארן

ואיציק – פוסט גדול!!

משה 7 בספטמבר 2012

לדעתי האמירה הזו של יורם ארבל גרמה לו למשוך את הקריירה שלו 20 שנים מייסרות ומיותרות. האיש היה צריך לפרוש בו במקום ולחסוך מאיתנו את העינוי שבנוכחותו.

צור שפי 7 בספטמבר 2012

מכיוון שהפוסט יפה אבל ארוך צריך לזקק מתוכו שהשג השיא של הנבחרת בקמפיין ההוא היה הנצחון של ניו זילנד על אוסטרליה.

אני גם לא מסכים שה"גויים" עשו הכל להקשות על הנבחרת. אם כבר ההפך הוא הנכון. עלייה דרך הבית האוקיאני הרבה יותר קלה מאשר כיום ולראיה שמעולם לא הגענו מאירופה למונדיאל וגם להצלבה הגענו רק פעם אחת. גם המתווה של מנצחת הבית ההוא מתמודדת עם נבחרת מאמל"ט לא הומצא כדי להקשות עלינו, נדמה לי אפילו שזה ממשיך להתקיים עד היום ולפחות אני זוכר שאורוגוואי העפילה ככה על חשבון אוסטרליה.

mirage 7 בספטמבר 2012

השיטה הזאת גם הקשתה על אוסטרליה. הם ביקשו פעם אחרי פעם להתקבל לאסיה לאחר סידרת כשלונות לנצח נבחרות דרום אמריקאיות ולהגיע למונדיאל. בסוף הם כן התקבלו לאסיה ועלו למונדיאל דרך הבית האסייתי.

MG 7 בספטמבר 2012

למיטב ידעתי הם לא ביקשו לעבור לאסיה כדי לא להיפגש עם מקום 5 בדרא"מ, אלא כיוון שהם הבינו שזה יקדם את הכדורגל שלהם.
בכל זאת צמד משחקים נגד 5 בדרא"מ ו-4 מול ניו זילנד ב-4 שנים זה ממש לא אתגר לנבחרת רצינית (תרשה לי לא לראות את איי שלמה וסמואה כאתגר).
כמובן, יכול להיו שאני לא זוכר נכון.

ויכסלפיש 7 בספטמבר 2012

אוסטרליה גם הפסידה לאיראן בפלייאוף 98', הם נכשלו ארבע פעמים ועברו את אורוגוואי בפעם החמישית עם הידינק בפלייאוף מונדיאל 2006.

mirage 8 בספטמבר 2012

הסיבות היו משולבות. נבחרת שמשחקת 4 שנים נגד נבחרות כל כך חלשות לא יכולה להשתפר. לכן הם לא היו מספיק טובים לנצח גם את איראן ובכל אופן הם לא רצו להסתמך על שני משחקים שקבעו את גורלם כל ארבע שנים. אותו עיקרון היה צריך לפעול במעבר של נבחרת ישראל לאופ״א. האסון הוא שלא השתפרנו….

קסיוס קליי 7 בספטמבר 2012

כל הכבוד לגוטמן שלא פתח עם בניון.
גם בשיאו בניון הזיק לנבחרת בגלל הסגנון שהוא כופה על הנבחרת.
ככלי מהספסל הוא יותר יעיל.

Djokovic 7 בספטמבר 2012

ועכשין אנחנו נראים כל כך טוב.
זה מביך. מקווה להיוולד אזרבז'יאני בסיבוב הבא. מקווה שבניון גם יהיה שם…

רעות 7 בספטמבר 2012

פוסט מקסים!
כתיבה מעולה.

Djokovic 7 בספטמבר 2012

הגנה חלשה.
מרכז שדה אומלל.
והתקפה? באמת?

כן. כל הכבוד לגוטמן.

ויכסלפיש 7 בספטמבר 2012

איציק, א. טאיוואן הוגלתה לאוקיאניה בגלל סין ומצבה היה דומה לישראל. ב. אוקיאניה לא קיבלה כרטיס אוטומטי למונדיאל בלי שום קשר לישראל, ב-86' פרגוסון אימן את סקוטלנד בפלייאוף מול אוסטרליה, ועלה עם הסקוטים למכסיקו. ישראל עלתה ב-70' מאסיה-אוקיאניה ולא מאוקיאניה, שהופרדה מאסיה במוקדמות 86' ועד היום שולחת נציגה לפלייאוף. ג. למיטב זכרוני המשחק בסידני היה ב-7:15 בבוקר. ד. יופי של פוסט

ויכסלפיש 7 בספטמבר 2012

ויום לפני המשחק בסידני התרחש אסון הילסבורו, פרופורציות

תומר חרוב 7 בספטמבר 2012

הכי קרוב למונדיאל זה ניצחון ביתי אחד מול ניו זילנד מתוך שישה משחקים. אכן, שווים מונדיאל.

קורא 8 בספטמבר 2012

+2 נצחונות על טאיוואן

D! בארץ הקודש 7 בספטמבר 2012

הסמל של איטליה 90 היה נהדר לדעתי. הרבה יותר מוצלח מכל היצורים החדשים הללו..

D! בארץ הקודש 7 בספטמבר 2012

עכשיו אני רואה שיש שחולקים עלי מאד. ניחא.

אני אף פעם לא יודע אם התקופה הזו נראית אחרת בגלל הגיל או משהו באמת השתנה.
פוסט נהדר איציק.

ועכשיו מישהו באמת חייב למצוא את הזהו-זה הזה.

ש.ג 10 בספטמבר 2012

ואוו, איזו היסטוריה.

זכור גם הקמפיין לפני, אוסטרליה בר"ג.

מחצית ראשונה 0-0

בתחילת המחצית השניה 2 גולים מהירים של ג'ון קוסמינה ודייב מיצ'ל.

ארמלי רק מצמק.

אחרי כל הבילד אפ המטורף שהיה, הפסדנו.
אחת מהאכזבות הקשות של ילדותי.
והיום, למי איכפת מהנבחרת?

יונתן 11 בספטמבר 2012

יופי של פוסט. למה אין מאמנים כמו ארוק היום שעושים את העניין להרבה יותר שמח למעקב?

פנדלוביץ 12 בספטמבר 2012

דווקא היה את המאמן של אוסטריה בקמפיין "ככה לא בונים חומה 2.0" שיצר גם הוא אווירה כזו.

Comments closed