הנער מאיירונסייד רואד

סטיבן ג'ראד לא עוזב את ליברפול, הוא רק מסיים לשחק בה

stivieg

בדצמבר 2009 פרסמתי פוסט בו בעצם קראתי לסטיבן ג'רארד לעזוב את ליברפול. עשיתי את זה ממקום של מישהו שמאוד אוהב אותו ולא תחת הכובע של אוהד ליברפול. חשתי אז שלליברפול אין סיכוי לזכות באליפות בעתיד הנראה לעין ומגיע לג'רארד לחוות משהו אחר בקריירה. לאו דווקא לזכות באליפות, אלא לשחק בלי המעמסה העצומה הזו של עיר, אזור, קהילה גלובלית ענקית, הנושאת אליו עיניה בתחינה שיגשים את חלומה.

באפריל האחרון נזכרתי באותו פוסט כשראיתי אותו דומע בסיום הניצחון על מנצ'סטר סיטי באנפילד. ניצחון שהביא את ליברפול מרחק נגיעה מהאליפות. איזו הצעה מטומטמת זו הייתה, חשבתי אז לעצמי, איזו קטנות אמונה. הרי הכול הולך להשתלם עכשיו. כל השנים האלה עם המעמסה על הגב…

ואז, שבועיים אחר כך, נגד צ'לסי, בתוספת הזמן של המחצית הראשונה…

האם היה עדיף שבכל זאת היה עוזב? שלא היה חווה את הרגע הטרגי הזה? אין לי מושג. אבל נראה לי, שכמו שכתב דודו טסה, עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.

אבל זהו דיון תיאורטי כמובן, שהגיתי במוחי הקודח. מאז הכמעט מעבר המפורסם לצ'לסי בקיץ 2005 היה נדמה שג'רארד כבר לא ישוב להביט לכיוון דלת היציאה מאנפילד.

אבל הנה, הוא עוזב.

ומה שחשתי לפני חמש שנים, אני חש ביתר שאת כעת. שמגיעה לו רגע לפני סיום קריירה חוויה אחרת. לשחק כדורגל בכיף ופשוט ליהנות. לעלות למגרש בלי התחושה שהאושר של כל-כך הרבה אנשים תלוי בו. ואם הפסיד, לא לרדת עם התחושה שגרם אכזבה איומה.

כדורגל שהוא לא עניין של חיים ומוות.

סטיבן ג'רארד הצליח לרגש אותי באינספור רגעים על המגרש, אבל אם אני צריך לבחור רגע אחד שאני אקח ממנו, אז זה דווקא לא שער או מסירה גאונית על ארבעים מטר, אלא הרגע הבא:

מחצית באותו לילה באיסטנבול, אני במרומי היציע באטאטורק, עמוק עם הראש בין הידיים, כשמבין האצבעות אני רואה את ג'רארד עולה בריצה חזרה למגרש, נעמד ליד הכדור בעיגול האמצע ומסמן לשאר השחקנים עם הידיים: "קדימה, קדימה, להתעורר!".

באותו רגע חשבתי שהוא קצת איבד את זה, מה שקורים בשפה הפסיכולוגית "לוקה בבוחן המציאות". לא קולט איפה הוא נמצא ומה קורה כאן. שכל מה שאנחנו רק רוצים זה ש-45 הדקות הבאות יעברו כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזק, כדי שנעוף מפה ונשכח שהערב הזה בכלל התרחש.

רבע שעה אח"כ מי שלקה ב"בוחן המציאות" (או בכל בוחן פיזי או מנטאלי אחר) היה אני.

מעבר לשערים ולגביעים, התרומה הכי גדולה של הנער שגדל באיירונסייד רואד, הויטון, אחת השכונות הקשות של ליברפול, והגיע להיות הקפטן של הקבוצה, היא אולי זו – שבדמותו גילם את רוח המועדון: שתמיד יש תקווה ושתמיד צריך להמשיך להילחם. שאנחנו ליברפול ובסוף דברים איכשהו חייבים להסתדר. כך היה עם אותו מהפך באיסטנבול, השער נגד אולימפיאקוס, או זה נגד ווסט-האם בגמר הגביע ב-2006.

והרוח הזו תמשיך לפעום גם כשיעזוב לבסוף. ולכן הוא בעצם תמיד יישאר.

#מכביבול – פודקאסט 022
זו החרפה

12 Comments

עמיר 3 בינואר 2015

מרגש.
אני לא אוהד ליברפול, אבל הרגע בו שמעתי על הודעת הפרידה שלו קצת צבט לי בלב.

אביב 3 בינואר 2015

הפרישה ג׳רארד היא מאותם האלמנטים הכיפים שיש בכדורגל, המחזוריות הזאת, הקריירות המפוארות שמגיעות לקיצן.

פעם חשבתי שבעתיד, לא יהיו יותר שחקנים שמתפקדים כסמל ׳על אמת׳, שחקנים שנמצאים בקבוצה אחת ומזוהים איתה לשד עצמותיהם. חשבתי שהדור של השחקנים הנוכחי לא יצליחו לייצר שחקני ענק שנשארים קריירות שלמות במועדון אחד.

אני עדיין מקווה שאני לא אתאכזב מדור השחקנים הנוכחי, אבל סטיבי ללא ספק דוגמא אישית לאיך כדורגל צריך להיות.

צור 3 בינואר 2015

איציק ריגשת אותי. הרגע הגדול שלו בעיני היה באותו גמר היסטורי, כמה דקות לסיום, מילאן מתחילה ללחוץ וסטיבי נותן ספרינט של 40 מטר כדי לסגור שחקן בכנף ולמנוע אולי שער. מאיפה היו לו הכוחות? רק אלוהים יודע. אגדה

בני תבורי 3 בינואר 2015

על הספרינט הזה אוהדי יונייטד לא יסלחו לו לעולם :)

סימנטוב 3 בינואר 2015

הנה זה מתחיל שוב…

ע' בעל הטיפ 4 בינואר 2015

איבדתי אתכם בנושא הספרינט והשדומים.. הבהרה?

בני תבורי 4 בינואר 2015

אוהד יונייטד הזכיר את הספרינט הזה כהוכחה לכך שג'רארד לא עושה שום דבר חשוב במשחק. חביב אבל מופרך.

burro 3 בינואר 2015

סקיפר.
נכון שניווט גם את הקישור של ליברפול.
אבל בעיקר דמות מופת לחיקוי למליוני ילדים בליברפול בפרט ובאנגליה בכלל.
ספורט זה חינוך, והתרומה שלו רחוקה מלהימדד בעזרת סטטיסטיקה.
בלי סיפורי הוללות, גזענות, תקיפות, בגידות, בלי תאוות בצע. כל מה שייצג היה חיובי.
זה דור של נפילים (פרנקי, סקולס) ושל מתחזים נפלים (טרי, גיגס, רוני).
תהי מורשתו ברוכה

צרפתי 3 בינואר 2015

מכיוון שסימל לכל כך הרבה אנשים את כל היפה בספורט, באהבת המועדון והנאמנות לסמל, מגיע לג׳רארד כל הכבוד והערכה ב ׳יום חגו׳, גם מאוהדי היונייטד, עליהם אני נמנה.

wazza 4 בינואר 2015

צודק, למרות שאף פעם לא אהבתי אותו וגם לא החזקתי ממנו יותר מדי אני לא מבין את הצורך בהשתלחויות באוהדים שבאמת אוהבים אותו דווקא ביום שהוא מודיע על פרישה

matipool 4 בינואר 2015

אכן מרגש כמו שכתב עמיר .
לעולם לא אשכח את היציאה הנמרצת והמעודדת שלו למחצית השנייה באיסטנבול . לא יודע מאיפה הוא שאב את הכוחות הללו כשכולנו היינו עם הראש עמוק עמוק באדמה . אישית – רק התפללתי וקיוויתי שלא נספוג יותר ואולי אולי נכבוש שער כבוד . כל כך פחדתי מההשפלה הכי גדולה בתולדות גמר ליגת האלופות ( דווקא כשאני נמצא ביציע ) .
סטיבי הביא לנו עוד הרבה הרבה רגעים מרגשים וכדורגל נפלא . כל כך חבל לי על הפספוס של עונה שעברה , גם בשבילנו ובעיקר בשבילו .
נ.ב. – התמונה שצירפת מתחת לכותרת נהדרת ומרגשת .

אריק האחר 4 בינואר 2015

יפה ומרגש .
אין הרבה שחקנים כאלה בעולם.
יהיה קשה מאד לליוורפול בעידן שאחרי.

Comments closed