לאומיות

מדוע ישנם שני ראשי שנה במסורת היהודית ומה הקשר לנבחרת ישראל?

11043349_10154007338340190_5248712276370810821_o

שני ראשי שנה יש בלוח השנה היהודי. האחד בתשרי והשני בניסן. בתשרי זהו ראש השנה האוניברסאלי. היום בוא נברא העולם ונוצרה האנושות. בניסן זהו ראש השנה הלאומי. פסח הוא המועד בו אנו מציינים את היווצרותה של הקהילה שנקראת עם ישראל.

שני המועדים האלה מתייחסים לשני פנים בזהותו של כל אדם. האחד הוא הפן האינדיבידואלי והשני הוא הפן הקולקטיבי. שתי הזהויות האלה לא תמיד דרות בנחת בכפיפה אחת. פעמים שהם מתנגשות האחת עם השנייה, או שזהות אחת מאפילה על חברתה.

לאחר הבחירות האחרונות עסקו רבות בשאלה מדוע לא מצליח השמאל בישראל להנגיש עצמו לחלקים נרחבים בציבור. מתוך הררי המילים שנכתבו בעניין, הטקסט הזה שנכתב ב'הארץ' בסוף השבוע האחרון הוא הקולע ביותר שאני פגשתי.

הטענה הבסיסית שעולה ממנו שהיא שהבעיה העיקרית של השמאל, או המחנה הליברלי, בחברה הישראלית היא העובדה שהוא לא מציע תחושת משמעות. או במילים אחרות, לא עונה על הצורך בזהות קולקטיבית בנוסף לזהות ורווחה אישית. הלאומיות, במידה רבה של חוסר צדק אבל באשמתו הרבה של השמאל, נתפסת כנחלתו הבלעדית של הימין. ישראלי המחפש תחושת שייכות אין לו אלא למצוא אותה שם, גם אם בדעותיו האישיות – בזהותו האינדיבידואלית – הוא קרוב יותר למחנה הליברלי.

על אף זאת, יש לומר שזה לא לגמרי מדויק שהמחנה הליברלי לא מציע זהות קולקטיבית. הוא מציע אחת. אלא שזו נעדרת את המרכיבים הבסיסיים הנחוצים כדי לעורר את הרגש של תחושת השייכות. הזהות האוניברסאלית, הכלל אנושית, לא יכולה להחליף את הזהות הקהילתית. אינני יכול להיות רק הומו סאפיינס. אני צריך גם מעגל זהות קרוב ומוחשי יותר. כי להומו סאפיינס אין אתוס, סיפור מכונן, היסטוריה משותפת, סמלים, טקסים וגיבורים, שהם המרכיבים שיוצרים את הזהות הקהילתית.

פסח הוא המחשה יפה לזהות הקולקטיבית משום שהוא הזמן בו אנחנו מספרים את הסיפור שלנו כקהילה. הסיפור המכונן – יציאת מצרים. סיפור על קולקטיב שלוקח את גורלו בידיו ויוצא ממצב של שיעבוד פיזי ורוחני למצב של חירות מדינית ותרבותית. דרך מסע ייסורים ארוך כמובן, מה שמעצים את הסיפור ומשווה לו ממד הרואי.

העובדה שאנחנו מספרים בדיוק את אותו סיפור באותה מתכונת כבר למעלה משלושת אלפים שנה ממחישה את העוצמה שלו, וגם את הצורך שלנו להיות חלק מהסיפור הזה. כי להיות חלק מהסיפור מעצים אותנו גם ברמה האישית. זה הופך אותנו מפסיק שולי בהיסטוריה האנושית לחלק ממשהו הרבה יותר גדול – שיש לו עבר, הווה ועתיד. זה מעניק לנו תחושה של משמעות והופך את הקיום הפרטי שלנו מסתמי, אקראי וארעי למשהו בעל ממד של נצחיות. לא סתם נקרא הערב בהגדה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".

תפקידה של קהילה הוא לספק לאדם את הצורך הזה במשמעות מבלי לשעבד אותו ולגזול ממנו את החירות האישית. הזהות הקולקטיבית לא יכולה לבוא על חשבון הזהות האינדיבידואלית. קולקטיבים שדוחים את הצרכים האנושיים הבסיסיים של האדם לחירות והגשמה אישית גורמים לפרטים החברים בהם לצאת ואף למרוד כנגד הקולקטיב.

המתח בין שתי הזהויות הללו יכול להיות כזה שמשתק. שמכריח לבחור באחת על חשבון השנייה (ואז להפסיד את שניהם). אבל הוא יכול להיות גם מתח מפרה, שבו הזהות האחת מאתגרת ומזינה את השנייה. ולכך אולי רומזת היהדות בכך שהיא מבקשת מאיתנו לציין שני ראשים לשנה – בתשרי ובניסן. לשלב בין הזהות האישית של ראש השנה לזהות הקולקטיבית של פסח.

אנחנו בסופו של שבוע בו נבחרת ישראל הייתה בראש מעיינינו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להעלות טענה לפיה נבחרת ישראל מציגה מודל יפה של שילוב הזהויות האלה. או בהמשגה אחרת – מודל בריא של לאומיות.

נבחרת ישראל מייצגת את הפסיפס האנושי של החברה הישראלית. משחקים בה יהודים ומוסלמים. נציגי ה"בועה" התל אביבית והפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אשכנזים וספרדים. היא חוצה כמעט את כל השסעים של החברה הישראלית ומאחה אותם בזכות השאיפה המאוד אינדיבידואלית של כל שחקן להתחרות ולזכות לבמה להציג את כישוריו ברמות הגבוהות ביותר של המקצוע שלו.

וכך יוצא שנבחרת ישראל מספקת תחושת שייכות וגאווה לאומית (סוג של…) לצד ביטוי מאוד יפה ומאוד לא מובן מאיליו של ערכים ליברליים אוניברסאליים. מעניין לראות שהנבחרת, בניגוד למה שקרה בבית"ר ירושלים לדוגמא, לא הפכה לכלי פוליטי בשירות הלאומיות הקיצונית. נבחרת ישראל היא ממש לא רק, לצורך העניין, של מצביעי הימין, הציונות הדתית, או חלקים אחרים בחברה הישראלית שמזוהים עם הלאומיות. במשחקי הנבחרת אפשר למצוא אוהדים מכל הגוונים של החברה הישראלית. במשחק נגד בוסניה בחיפה גם שמעתי ערבית מסביבי ביציע.

שתי סיבות תורמות לכך לדעתי. האחת, כאמור, העובדה שהנושא של שחקנים ערבים בנבחרת הוא נון אישיו (כמעט) מוחלט. משני הצדדים. מרגע שהיו שחקנים ערבים טובים מספיק הם זומנו לנבחרת. כשגם מצד שני כמעט ולא זכור לי מקרה של שחקן ערבי שסירב לשחק בנבחרת.

הסיבה השנייה היא די טריוויאלית ונעוצה בעובדה שנבחרת ישראל מתחרה נגד יריבות אירופאיות ולא נגד נבחרות לאומיות של מדינות שכנות שאנחנו נמצאים איתם בקונפליקט. קשה לעורר רגשות לאומניים לפני קרב מכריע מול וויילס או בלגיה. קל הרבה יותר היה לעשות זאת במצב בו נבחרת ישראל הייתה משובצת, לדוגמא, בבית אחד במוקדמות המונדיאל עם נבחרת פלסטין. בבלקן, למשל, הנבחרת הלאומית היא כר פורה לרגשות לאומניים הרבה בגלל שקרואטיה וסרביה ואלבניה וכו' נפגשות למשחקים רשמיים האחת מול השנייה בתדירות די גבוהה.

ולכן, למרות האכזבות הנשנות ברמה המקצועית, אני מוצא את עצמי יותר ויותר אוהד את נבחרת ישראל מסיבות שהם הרבה יותר משמעותיות מהעפלה לטורניר גדול. במובנים רבים ההצלחה הגדולה של נבחרת ישראל היא ביכולת שלה להתקיים במתכונת שבה היא קיימת ובמשמעות שיש לזה בהקשר של החברה הישראלית. וזה כשלעצמו שווה את האכזבה הדו שנתית מאי ההעפלה ליורו או למונדיאל.

חג שמח!

הממלכה גועשת - איתי ליבוביץ'
כשעולים בלי חלוץ

88 Comments

רונן 3 באפריל 2015

דווקא בנושא השחקנים הערבים (ושאר בני מיעוטים, כמו צ׳רקסים ובדואים, לעומת מתאזרחים שדווקא כן) – יש לי בעיה ממש קשה עם המחאה שהם מביעים כל משחק מחדש בחותמם את שפתיהן. ולא רק אותנ זה מעסיק. גם את הצרפתים, והסרבים, והארגנטינאים שבוחנים אם מסי שר או לא שר.
ולעומת זאת האיטלקים, וסתם חובביהם, אלה שמוכנים לשחוט את תיאגו מוטה וקמוראנסי על זה שהם "לא יודעים את המילים" ורק תופסים טרמפ על הנבחרת, מרטיבים מלראות את בופון שר את ההמנון (המיליטנטי והלאומני) של איטליה

עידוקוליס ליפשיץ 3 באפריל 2015

זבש"ך ושל דומיך בלבד.
ואני מקווה שזה יישאר ככה.

מסכים מאוד עם הפוסט.

משה 3 באפריל 2015

אתה באמת רוצה שנאתכו ישיר "נפש יהודי הומיה" ? מה זה יתרום לך בדיוק ? מה זה יתרום לו ?

רונן 3 באפריל 2015

כן.

אותי זה מרגש לראות שחקנים קורעים את הגרון מחובקים עם יד על הלב/סמל כיחידה אחת בשירת ההמנון. זה סובייקטיבי.

אובייקטיבית זה גם חלק מהטקס, בדיוק כמו לקרוא איזה טקסט בנאלי של פיפא על משחק הוגן ו-2 דקות אחרי זה לצבוט שחקנים ברחבה ולריב את השופט, וגם מלכד את כל השחקנים סביב מטרה אחת.

משה 4 באפריל 2015

קראתי שדאבור כבש אתמול, אני חושב שצריך להרחיק אותו מהנבחרת כי הוא שיחק בערב פסח. שמעתי שהוא גם אוכל חמץ וזו בכלל שערוריה.
אם זה עושה לך את זה ששחקנים ישירו את ההמנון רק כדי להראות רוח לחימה שיבושם לך, בעיני זה ביזוי של ההמנון ממדרגה ראשונה, בדיוק כמו להשמיע אותו לפני משחקי ליגה בכדורסל או בטדי כל שבוע. צריך להיות כל כך חסר ביטחון בקיום שלך כדי להשתמש בסמלים האלה באופן מופרז, זה בדרך כלל קורה במדינות עולם שלישי.

שמעון כסאח 4 באפריל 2015

כמו שאומר מליניאק(ובצדק!), תחשוב חיובי.

גאווה לא חוסר ביטחון.

משה 4 באפריל 2015

לא אוהב את מליניאק, חוסר ביטחון ובעיקר פחד. הזניה מוחלטת של ההמנון.

שמעון כסאח 4 באפריל 2015

מליניאק היה החלק של הבדיחה, נעזוב אותו.

אתה רואה בזה חוסר ביטחון ופחד אחרים גאווה.

משה 4 באפריל 2015

אם אתה רואה בנאתכו שר "נפש יהודי הומיה" גאווה שיבושם לך, מבחינתי זה חוזר לימים שלי בשטחים כשערבים היו שרים בפקודת מג"ב "אנא בחיבאק משמר הגבול", מגוחך לחלוטין.

שמעון כסאח 4 באפריל 2015

הזכרתי את נאתכו? לא, אז אל תכניס אותו ולא כל אחד אחר, אתה כתבת "כמו להשמיע אותו לפני משחקי ליגה בכדורסל או בטדי כל שבוע. צריך להיות כל כך חסר ביטחון בקיום שלך כדי להשתמש בסמלים האלה באופן מופרז", אתה החלטת שזה נובע ממניעים שליליים אבל אולי הם גאים בסמלים האלה ולכן משתמשים בהם?

משה 4 באפריל 2015

הדיון עם רונן התחיל סביב שירת התקווה ע"י מיעוטים. לגבי הטיעון שלך, כמו מי שהולך לקלפי כי הוא מאמין שהערבים נוהרים לשם, פחד וחוסר ביטחון.

רונן 5 באפריל 2015

שוב: ושחקן שקורא טקסט על משחק הוגן ו-2 דקות אחרי זה מתווכח עם השופט וצובט שחקנים במאבקי מיקום זה לא מגוחך?

נגיד שאין משמעות לנגינת ושירת ההמנון. צודקים לגמרי. גם אין משמעות לסמל שעל המדים. מי שלא מתאים לו המגן דוד בסמל של ההתאחדות יקבל חולצה חלקה. וגם הדגל הזה שיש בזמן עליית השחקנים, דגל עם סימנים דתיים שמייצג את הכיבוש, הקולוניאליזם, האפרטהייד והגזענות שממנו סובלים חלק מקרובי המשפחה של שחקני הנבחרת – לא מתאים לי ששחקנים ישחקו כשהוא מונף לפניהם.

משה 5 באפריל 2015

מי דיבר על זה, שוב חוסר הביטחון שלך לוקח אותך למחוזות חדשים. אם זה שיר חסר משמעות כפי שאתה מציע אז בוא נשמיע את שלמה ארצי, גם ככה חלק מהאנשים שרוצים את ההמנון בכל פינה מכירים אותו יותר מאשר את אימבר.

כחול 3 באפריל 2015

זכותך להגיב כאוות נפשך, אבל לי ממש חבל שהתגובה הראשונה על הפוסט היפה הזה היא העניין הבאמת שולי הזה.
למה ששחקן ערבי/צ'רקסי/נוצרי/בדואי ישיר נפש יהודי הומיה?!?!?!? אתה רוצה שלכולם יהיה נוח לשיר את ההמנון? שישנו אותו.
כל עוד לא משנים אותו זה מצחיק לדרוש מבני מיעוטים לשיר אותו. ואני בכלל נגד לשנות אותו.

צור שפי 3 באפריל 2015

רונן, שים את עצמך לרגע בנעליים של שחקן ערבי ישראלי. תתחיל מזה שלייצג את ישראל, מדינתו, המצוייה בסכסוך עם בני עמו, חלקם לפעמים גם קרובי משפחתו, זה לא טריוויאלי ולא פשוט. תחשוב למשל על ואליד בדיר שתרם המון לנבחרת למרות שסבא שלו נרצח בטבח כפר קאסם. אל תיכנס לפוליטיקה, תחשוב על זה מהמקום הכי אישי ופרטי. אם יש בך רגישות אני מניח שתגיע למסקנה שלכל שחקן כזה ההשתתפות בנבחרת ישראל כשלעצמה היא אתגר. עכשיו תחשוב אם אנחנו חייבים כלפי האזרחים האלה בגישה טהרנית, נוקשה, של ייקוב הדין את ההר, או שאנחנו יכולים להיות סובלנים, להבין את הקושי ולא לעשות עניין מזה שערבי מתקשה לשיר את מילות ההמנון המוכרות לכולנו (ושאותו אני מאוד אוהב).

רונן 3 באפריל 2015

נבחרות לאומיות כשמן הן, עניין גיאופוליטי מובהק. אם אני מכניס את עצמי לנעליים של קטאלוני בספרד – אני מוותר על הלחץ של הסוכן שלי שיהיו לי הופעות בנבחרת, ולא משחק. מזכיר לך מישהו?

אני לא יותר טוב מהצרפתי, האיטלקי, הארגנטינאי והמאמן הסרבי שאוכלים ג׳ננה משחקנים שמתאים להם לקבל במה בנבחרת, אבל לא מתאים הקטע של הלאומית.
וגם נאתכו, טוואטחה, באדיר וכו׳ לא פחות טובים מתמוז או קולאוטי או סתם נגיד בניון (בדקת כל שחקן וכל אוהד עד כמה הוא מרגיש שנפשו יהודית?) ואפילו מאמן הנבחרת הקודם, שמתוך כבוד ניסה להשתלב במילים, ולא פחות טובים מפפה – ששר בהתלהבות על זה, שאקסקיוז מיי פרנץ׳, זיינו את הכושלאמא שלו.

צור שפי 4 באפריל 2015

לא הבנתי את הדוגמה של הקטלוגים בשני הבטים: יהראשון – יש הרבה שחקנים קטלונים בנבחרת ספרד. השני – להמנון הספרדי אין מלים.

רונן 5 באפריל 2015

תנסה אולי כן להיזכר בשחקן קטלוני שלא התאים לו להזדהות עם שום סימן של ספרד… וזה בלי שהוא יצטרך אפילו לשיר את ההמנון.

מי שקשה לו עם הנבחרת הלאומית שלו – לא חייב לשחק במדיה.

אהד 3 באפריל 2015

1. מבין את הקושי לשיר נפש יהודי. פחות את הקושי לשיר להיות עם חופשי בארצנו.. אם הבעיה הייתה באמת במלים ולא בכך שזה בעצם ׳הזדהות עם המדינה היהודית׳, אני מניח שהיו מוצאים פתרונות כמו לדלג על השורה הזו. בכל מקרה לא ממש משנה לי אם הם שרים או לא.
2. לא מבין למה יש להם ׳אתגר׳ לשחק בנבחרת. אני לא אמור להגיד להם (או לכל אחד אחר) תודה על לבישת מדי הנבחרת. הם ישראלים וזו נבחרת ישראל. לא מרגישים ישראלים מספיק? נמצא מישהו אחר שיסכים לשחק בלי נקיפות מצפון.

רונן 4 באפריל 2015

האתגר לשחק בנבחרת הוא בשביל לקדם אותם אצל הסוכן שלהם, או בדפי ההיסטוריה, או תנאי הכרחי לרישיון עבודה באנגליה, למשל.
לא חייבים להתרגש מכל מילה של כל שיר. אפשר לשיר אותו סתם כי הוא יפה או בשם הטקס.

דורפן 3 באפריל 2015

לגבי ההמנון. מן הסתם כי נפשם היהודית לא הומיה. מין דפקט שהוא מן הסתם נפשי. הנפש אינה הומה בצורה יהודית.

אלפסי – אני מקבל את עניין תחושת השייכות ומצר על כך שבישראל היא בנויה במידה עצומה על שנאת האחר – של כל הקבוצות זו לזו (מלבד החרדים הליטאים והערבים – הם מסתדרים)

אופיר 3 באפריל 2015

+1

צור שפי 3 באפריל 2015

איציק, קודם כל חג שמח וחבל שאתה לא כותב יותר.שנית, תודה גם על ההפניה למאמר של מאוטנר שגם אני מסכים לרוב תכניו. מסכים גם לדברים שכתבת על הנבחרת אבל למען ההגינות צריך לציין שהיא בסך הכל שיקוף של הנורמה הנוהגת בקבוצות שלנו (למעט בית״ר) שבהן שחקנים ערבים הם נון-אישו. בגלל שאנחנו מבקרים לא מעט את הכדורגל המקומי שלנו, ובצדק, נכון להכיר בעניין החיובי הזה. נכון שהשיקוף הזה ברמת הנבחרת, למרות שהוא מתקיים מזה זמן רב, איננו מובן מאליו במציאות הנפיצה שבה אנחנו חיים. היתה כתבה לא מזמן על אוהדים ערבים של הנבחרת וזה היה אחד הטקסטים היותר אופטימיים שקראתי בזמן האחרון.

אהד 3 באפריל 2015

מצטרף

היסטוריון של ספורט 3 באפריל 2015

אהבתי .
אני חושב יותר מכך שהשמאל הישראלי שולל את הלאומיות והלאומיות נתפסת בעיניו אוטומטית כפשיזים .
אז נכון יש ערך גדול באוניברסליות
אך לא על חשבון הלאומיות במובנה החיובי .

בעניין המתח המובנה בין המועדים זה רעיון יפה רק הוסיף שביום הכיפורים יש גם את ההיבט הכללי וההיבט הפרטי של האדם עם עצמו .
ולכן המועדים משקפים גם אוניברסליות גם לאומיות אך גם בחינה פרטית של האדם .
לסיום הלאומיות ביהדות חשובה מאשר הדת עצמה ( למרות שלכאורה לא נראה כך ).
למשל יש פסוק שאומר כך
״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ״
לכן בפשטות קודם כל נהיינו לעם וללאום ורק אח״כ על גבי זה קיבלנו תורה .
אני בכל אופן נשארתי ואשאר אוהד נבחרת ישראל בכדורגל , כדורסל ובכל .

שמעון כסאח 3 באפריל 2015

השמאל הישראלי לא שולל את הלאומיות, הוא דווקא תומך בלאומיות פלסטינית כולל בחלקים הפשיסטיים ממש שלה.

השמאל הישראלי שולל רק את הלאומיות היהודית.

צור שפי 3 באפריל 2015

והימין, בהכללה מטופשת בדיוק כמו שלך, בז לכל ערך אנושי אוניברסלי. חג שמח.

שמעון כסאח 3 באפריל 2015

חג שמח

משה 3 באפריל 2015

פששש, הגעת לאבחנה האינטיליגנטית הזו לבד ?

שמעון 3 באפריל 2015

אתה קרוב של גרבוז במקרה?

צור שפי 3 באפריל 2015

לא שמעון. ובאותה רמה – אתה קרוב של יגאל עמיר?

עודד 4 באפריל 2015

"השמאל הלאומי שולל את הלאומיות והלאומיות נתפסת אצלו אוטומטית כפשיזם", "השמאל הישראלי לא שולל את הלאומיות, הוא דווקא תומך בלאומיות פלסטינית כולל בחלקים הפשיסטיים ממש שלה."
אני לומד על עצמי כל כך הרבה, תמשיכו בבקשה.

כסיפוביץ 4 באפריל 2015

+100
בלספר לנו מי זה ה"אחר" אנשים אלופים.
וזה בפוסט על לאומיות.
למישהו יש מראה?

היסטוריון של ספורט 5 באפריל 2015

״בלספר לנו מי זה האחר אנשים אלופים ״
מסכים איתך העניין שהמספרים הראשיים מיהו האחר מגיעים ממחנה מאד מסויים .
הם סיפרו לנו הרבה סיפורים כל השנים ( ייתכן שגם הצד השני מספר סיפורים רק אין לו שופרות תקשורת ).

ר.בקצה 6 באפריל 2015

בת הברית הטבעית של מפלגות השמאל היא הכנופיה הערבית המשותפת, שיכולה להעביר למרזל ודומיו שיעורים בלאומנות פנאטית.
המפלגה ה״ליברלית״ ביותר, מרץ, התחננה לשת״פ עם אותה כנופיה איסלמיסטית, שבתורה דחתה את ההתרפסות הזו בבוז.
מתנגדים לכל לאומנות?
עשה לי טובה..

אביאל 3 באפריל 2015

איציק – זה פשוט מאוד, השמאל אימץ את הליברליזם\חופש באיחור יחסי (קודם, השיווין היה האלמנט החשוב יותר) – הבעיה שזה הגיע יחד עם הפוסט-מודרניות וזה כל הסיפור – כך בעצם נעקרה מהשורש כמעט כל תפיסה קודמת ובטח ובטח איזה אתוס שלא עולה בקנה אחד עם ממצאים מדעיים מודרניים או בקיצור קיבלנו את האמירה שאנחנו תוצר של מכונת חברות ומשטור, פיקוח ועונש, שתודעתנו כוזבת והרצונות שלנו הם תוצר של רשת ידע שקופה ותת מודעת ולכן אין משמעות לאותה היסטוריה ואתוס משותף, זו הנקודה שהשמאל חוטא בה אם נדייק עוד יותר ונגד פוסט-מודרניים (בדיוק כמו קומניזם ועוד תיאוריות כוללניות) קשה מאוד להילחם, כי אין דרך כאמור לקיים בה את עקרון ההפרכה של קרל פופר.

אריאל גרייזס 3 באפריל 2015

זה הרבה דברים, פשוט זה לא

באבא ימים 3 באפריל 2015

לא ממש הבנתי את החיבור בין שמאל לפוסט מודרניזם. האם השמאל הוא פוסט מודרניסטי?

אביאל 3 באפריל 2015

באבא – חלקים בשמאל בהחלט כאלה, גם אם חלק אחר ומשפיע יותר עדיין מציגים עצמם כציונים, רק עם הגדרה מעט יוךר שונה שמכניסה מרכיבים פוסט מודרנים – זה בא לידי ביטוי בעיקר בכל הניכור לכל מה שמריח מיהדות, מהדגל, מהמנון הלאומי ושאר הסממנים הלאומיים, בעוד שלדרוש ללמד את הנכבה זה דבר ״טבעי״ או להתעטף בדגל פלסטין.

austaldo 4 באפריל 2015

יש לך איזשהי תבנית של "שמאלן" בראש וזה אולי עושה לך את החיים יותר קלים – אתה מרגיש כל הזמן חכם וצודק כי בטוח שאתה יותר טוב מהתבנית הזו – אבל מה לעשות שהעולם הרבה יותר מורכב מזה.

אביאל 4 באפריל 2015

austaldo – אפשר לחשוב שהימניים לא מוצגים בתבניות, כולנו חושבים בתבניות ואם נבחן אדם אדם לא נגיע לשום מסקנה.

ג'ון וויליס האמיתי 5 באפריל 2015

עדיף להיות בלי מסקנות מאשר מסקנות שמציגות עצמן כנכונות. הרי אתה מכליל פה בלי בושה, מה זה בכלל שמאל בישראל ?? זאת הגדרה פתוחה וחסרת משמעות, בדיוק כמו ימין בישראל. בכלל אתה מבלבל בין תנועת ההשכלה של המאה התשעה עשרה ובין מה שאתה קורה לו פוסט מודרניזם.

אופיר 4 באפריל 2015

אפשר לקבל רק חלק מהדיל שהצעת (כלומר: התנתקות מהיהדות ומהלאומיות בלי לגלות סימפטיה לדת והלאומיות של עמים אחרים)? רובנו יותר עקביים ממה שאתה מציג כאן.

אביאל 4 באפריל 2015

אופיר – לא אמרתי כולם, אמרתי שחלקים בשמאל אכן כאלה – כאלה שמוקיעים כל דבר שמריח מיהדות ומסורת (ש״ס, יהדות התורה וכו׳) אבל יראו בחברי כנסת ביגמיים (שניים מהמפלגה המשותפת אם אני לא טועה) כדבר לגטימי, מסורתי ואותנטי שיש לכבד כחלק מהמסורת אליה הם משתייכים.

ואם תרצה את זה בפרספקטיבה רחבה יותר – אז ההזדהות של השמאל עם הפלסטינים היא אחד הסממנים שבהם ישראל שונה מהמערב. שם השמאל מחובר לעם, לפועלים ולעוני, וכאן דווקא ללמסד השבע.

באבא ימים 4 באפריל 2015

זה לא פוסט מודרניזם. זה סתם צביעות. צבועים יש בכל מקום. הימין איננו מעוז היושר האינטקלטואלי. התנכרות ליהדות היא הכי מודרנה שיש.

אביאל 4 באפריל 2015

באבא – הלוואי שהיינו מסכמים את זה בצביעות, אבל ברגע שכל פעולה מלחמתית וזה לא משנה אם היא מוצדקת או לא או שכל שינוי כלכלי גורם לאותו רפלקס אצל אותם אנשים או כמו שאמרתי קודם כל אזכור למסורת, דת או אתוסים לאומיים גורמים לתגובות קשות יותר ויותר עם הזמן, כאלה שאפילו לא היו מתקבלות במדינות הליברליות ביותר זה לדעתי מעבר לצביעות.

באבא ימים 4 באפריל 2015

תגובות קשות נגד דת זה לא פוסט מודרניזם. זה מודרניזם. אני זוכר דיון בינינו שאתה בשם הגנה על אורח החיים החרדי וזכותם לדון את ילדיהם לעוני וניוול טענת טענות פובט מודרניסטיות מובהקות. למען האמת האדמת אותי בזה שאני כופה את המודרניות שלי.

הקשר בין תגובות נגד מלחמה לפוסט מודרניזם לא ברור לי.

חוצמזה – זה לא נכון לגבי רוב רובו של השמאל. רוב רובו של השמאל הוא לאומי. בחלקו- לאומי יהודי. ובחלקו לאומי ערבי.

היסודות האוניברסליסטים (אלה שמתנגדים הן ללאומיות יהודית והן ללאומיות ערבית ) הם לכול היותר החלק של חד"ש ברשימה הערבית המשותפת.

באבא ימים 4 באפריל 2015

פובט= פוסט

האדמת= האשמת

אריאל גרייזס 3 באפריל 2015

הבעיה העיקרית של השמאל זה שהוא שמאלני, בעוד מרבית הציבור ימני. כל השאר זה פחות חשוב.

D! פה ועכשיו 3 באפריל 2015

:)
יפה אריאל

חג שמייח לכוווולם

שמעון כסאח 3 באפריל 2015

מה הקטע עם ה"קהילה"? למה כל כך קשה לכתוב עם? זה אפילו יותר קצר

Oded 3 באפריל 2015

יפה כתבת
חג שמח!

אלכס דוקורסקי 3 באפריל 2015

איציק, נהניתי לקרוא.
תודה רבה וחג שמח.

רונן 4 באפריל 2015

הדיון נוטה פה לפוליטיקה של למה השמאל שוב הובס והאבחנה הנכונה בהחלט שהוא התנתק מהלאומיות שלו, והתגובות לסוגיית הנבחרות וההמנונים והביטול שמתייחסים אליו (אבל רק לזה הישראלי, כשתיאגו מוטה לא שר את ההמנון אלא מנצל את הסבא האיטלקי שלו כדי להעלות את קרנו ההיסטורית, הישראלי יאמר שהוא והגישה הזו שלו הם שהובילו את איטליה לתצוגה המבישה במונדיאל 2010*) – ממחישה את הסוגייה הזו של הניתוק הזה. אין בשמאל הבנה בכלל של הניואנסים של הלאומיות ולמה זה כל כך חשוב, להיפך כל דבר כזה מתפרש כפנאטיות משיחית. בין אם זה מערת המכפלה שלא עולה בכלל, בין אם זה תפילה בהר הבית שעד שיש מחשבה להתיר אותה גם ליהודים זה בשם זכויות פולחן (וגם זה צעד טוב וחשוב) ולא נגיד לממש את תקומתנו, ואפילו בירושלים המאוחדת – נושא רווי בזריקת סיסמאות, שהליכוד כולו (וגם לפיד, אבל רק הוא ממפלגתו) עומדים מאחוריו, והשמאל מתנער.
לקרוא לעצמך המחנה הציוני ולדקלם שציונות זה בגדול שיהיה פה אחלה לא יעבוד.

דורפן 4 באפריל 2015

כשאתה רואה ערבי לא שר את ההמנון כואב לך שאתה לא רואה אותו גם בתמונת הממשלה?

עודד 4 באפריל 2015

+1 לדורפן.
רונן, למה קשה להבין שאפשר גם להיות לאומי בלי להאמין בדרכי (אם יש כזה דבר בכלל) הימין?
אני מאד לאומי. כל כך לאומי שאעשה הכל כדי שישראל לא תהפוך למדינה דו-לאומית מצד אחד ותשאר (תהפוך?) דמוקרטית ותעניק שוויון זכויות לכלל אזרחיה מצד שני.
לגבי ירושלים, לי נראה הרבה יותר הגון לא לזרוק סיסמאות כמו "ירושלים מאוחדת" כשהמצב בפועל הוא שירושלים יותר מחולקת מסודן.

רונן 5 באפריל 2015

יש. אבל לאומיות זה יותר מאיזשהו רוב מלאכותי שאף אחד לא מבטיח שישמר.
השמאל מזלזל בגסות במי שרואה את הלאומיות שלו גם דרך דברים אחרים, כמו ירושלים, הר הבית, מערת המכפלה, סמלים כמו דגל והמנון או הרצון להיות אחראים ישירים לבטחוננו, והדברים האלה נתפסים כבסיסיים מאוד עבור מי שלא מוכן להתחייב עבורם.

ובגדול אני לא חושב שבדנמרק יכול לרוץ לראשות הממשלה פוליטיקאי שקורה לה להפוך לחלק משבדיה. כשנגיע לגשר נחשוב איך לעבור בלי שיפי הנפש ישפדו אותנו.

עודד 5 באפריל 2015

אני לא חושב שיש מחלוקת בין השמאל לימין בקשר לדברים כמו המנון ודגל. אני חושב שזה משהו שימנים המציאו לעצמם כדי לנכר עוד יותר את השמאל על החברה הישראלית. גם שמאלנים רוצים להיות אחראים ישירים לבטחון המדינה. אחת הדרכים היא להיפרד משכנינו הפלסטינים.
דנמרק ושבדיה- מה?

ר.בקצה 6 באפריל 2015

שאל את צמרת מפלגת העבודה (מיכאלי וסתיו שפיר) אם אין מחלוקת בעניין ההמנון והדגל

רונן 4 באפריל 2015

* שכחתי להוסיף, נלקח מהדיון של נבחרת איטליה בפורום ספורטאנטר בסביבות סוף 2010

באבא ימים 4 באפריל 2015

האם הדיון הזה כלל את הקריאות הגזעניות של אוהדי נבחרת איטליה נגד באלוטלי ״אין דבר כזה איטלקי שחור״?

רונן 5 באפריל 2015

באלוטלי לא היה אז בסגל.
אני בכללי חושב שזו חוצפה לקבוע עבור האיטלקים מי מבחינתם איטלקי מספיק ומי לא. זה שאתה אוהב את איטליה זה לא סיבה מספיק טובה שתחליט עבורם.

אבל אני ישראלי ואני יכול להחליט עבור עצמי ומה מתאים לי ומה לא. לא מתאימים לי שחקנים שמהלכים על הדשא בזלזול ומביאים פרומיל מהיכולת שלהם בקבוצה. לא מתאים לי שחקן שלא מסכים לקבל את קוד הלבוש של המאמן לכל אסיפה וכשכולם טסים עם עניבה הוא החליט שלא בא לו. ולא מתאים לי שחקן שבזמן שכולם עומדים ושרים את ההמנון הוא חותם את שפתיו במחאה.

באבא ימים 5 באפריל 2015

אני לא קובע שום דבר עבור האיטלקים. אני מחווה דעה על הקביעה שלהם ואת זה מותר לי לעשות. אם הם קובעים מי איטלקי ומי לא על בסיס צבע עורו הם גזענים. ככה פשוט.

אם זה המודל שלך – שיהיה לך לבריאות.

בני תבורי 4 באפריל 2015

השמאל לא מצליח להנגיש עצמו לחלקים רבים בחברה כי אותם חלקים מעדיפים מוצרים אחרים. השמאל לא צריך לוותר או לשנות את ערכיו כדי להתחבב. לאומיות, המנון ודגל הם סמלים חיצוניים שקל להזדהות עמם, כמו עם אלוהות מסוג זה או אחר. הערכים של השמאל אינם מובהקים ואבסטרקטיים ומחייבים התייחסות של יותר ממראה עינים ולב הומה. אני לא נכנס כרגע לדיון אם הם "שווים" יותר, אך בברור הם מחייבים מאמץ שמרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע. לא פשוט להיות שמאלן ואתאיסט ולדבוק בערכים שאי אפשר להניף על מקל או למלמל תפילה בשבחם. כמובן שיוצאים מכלל זה אנשי ימין שמשנתם הכלכלית, חברתית ולאומית מסודרת, ברורה וערכיה אינם פרי הזיות משיחיות ודתיות.

אופיר 4 באפריל 2015

זה בדיוק מה שאני חושב כל הזמן, בני. לדוגמא, גם אם אאמין בכל ליבי שהחזרת יהודה ושומרון תהיה אסון בטחוני למדינת ישראל, עדין לא אצביע לבית היהודי, מפני שלעשות את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות (ארץ ישראל השלמה וכו') גרוע בעיני יותר מלטעות. לכן אני גם לא מעוניין בתמיכה של האוונגליסטים המטורפים מאמריקה.

גיסנו 4 באפריל 2015

בני, גם אם יש צדק במה שאתה אומר – כל אדם שאינו שמאלני יקרא את מה שאמרת, יחשוב לעצמו ״יופי הנה עוד שמאלני פלצן ומתנשא״ וימשיך הלאה להרגיש צודק עם זה שנוא כ״כ רחוק (לכאורה) מהאנשים האלה. וזאת הבעיה של השמאל – בלי הנגשה מינימלית לציבור רחב יותר הוא רק ימשיך ויקטן.

בני תבורי 4 באפריל 2015

גיסנו,
זה לא עניין של צדק או לא צדק, זה עניין של גישה והשקפה המבוססת על ערכים בהם אנחנו דבקים. השמאל לא צריך להתרפס ולהציג תדמית אחרת רק כדי למצוא חן ולכן מאוד כעסתי על ג'ינגל החתונה של מרצ לפני הבחירות. לעומת זאת, השמאל צריך לקחת את הערכים הנכונים שלו (לשיטתו ולשיטתי) וללכת להילחם עליהם גם בקרב אוכלוסיות שאינן תומכות שמאל. אני לא חייב התנצלות לאף אחד על ערכיי ויותר מזה, אני כשמאלן אשכנזי קיבוצניק, יכול להסתכל בלבן של העיניים של כל איש ימין ופעיל חברתי ימני בגאווה גדולה על תרומתי לאוכלוסיות חלשות או מוחלשות ללא הבדל דת גזע ומין.

גיסנו 4 באפריל 2015

זה לא עניין של להתפשר ואני האחרון שינסה לבקר אותך פה על מה עשית יותר או פחות בשביל המדינה כי זה בכל מקרה לא העניין.
יש כמה צעדים בין להתפשר על ערכים לבין ״להנגיש״ אותם. להביא אותם לאדם הפשוט בצורה שיתחבר אליהם. אני משוכנע שיש המון מצביעים למפלגות כמו כחלון לפיד ואפילו ליכוד שאם תסביר להם בצורה מספיק פשוטה ועם אלמנט שיוכלו להתחבר אליו, הם יגלו שבעצם המרחק שלהם מהשמאל כמעט ולא קיים, אבל במצב של היום תגיד למישהו שבעצם מרץ מייצגת אותו והוא יקום ויתרעם ״נראה לך שאני שמאלני בוגד?!?!״

פלטיני שינה את שיטת מוקדמות הצ׳מפיונס כדי לעזור לליגות כדורגל חלשות יוצא לשלוח נציגות לשלב הבתים. הוא הבין שקול מישראל, קרואטיה, לטביה או אסטוניה זהה בהצבעה לקול מספרד, אנגליה וגרמניה.
מה שאתה אומר בעצם זה שאתה מעדיף רק איכות בצד שלך, וזה בסדר, אבל תזכור שמה שמנצח בחירות ומביא אותך לעמדת כוח זה הכמות.

בני תבורי 4 באפריל 2015

גיסנו,
כתבתי להתרפס לא להתפשר. אני מסכים שכמות מנצחת בחירות, ראינו את זה נהדר בבחירות האחרונות, השאלה היא על מה אתה מוכן לוותר כדי להשיג כמות. השמאל לא צריך לוותר על כלום, אבל בהחלט חייב להגיע עם אותם ערכים בדיוק למקומות בהם הוא פחות מורגש.

אביאל 4 באפריל 2015

בני – אני מסכים עם מה שאתה אומר אבל זה שאתה מציג חלק מהימניים כ״פרי הזיות משיחיות״ (החלק המשלים לאלו שציינת כלגיטמיים) – אפשר לטעון באותה מידה שמשיחי השלום והאוניבסליזם בקרב השמאל הם הזויים ומשיחיים לא פחות, אפשר להיות הזוי ומשיחי גם אם אדם הוא אתאיסט או חילוני – ראה סטלין ומאו.

בני תבורי 4 באפריל 2015

אביאל,
לא תמצא מישהו שיסכים אתך יותר ממני. קיצוניות אינה נחלתם הבלעדית של אנשי ימין ואני סולד מכזו בשני המחנות.

באבא ימים 4 באפריל 2015

ואיך אתה מסביר את היוצא מן הכלל הזה?

באבא ימים 4 באפריל 2015

השאלה כוונה למשפט הבא בתגובה של בני –

״כמובן שיוצאים מכלל זה אנשי ימין שמשנתם הכלכלית, חברתית ולאומית מסודרת, ברורה וערכיה אינם פרי הזיות משיחיות ודתיות.״

בני תבורי 4 באפריל 2015

מה יש להסביר באבא? אני מקבל עמדות אחרות כלגיטימיות גם אם הן סותרות ונוגדות את שלי. כשמישהו מאמין שהקפיטליזם היא הדרך הנכונה ותולה את אמונתו בהליכי חשיבה למידה ומחקרים, זה אחרת מאמונות דתיות וגחמות משיחיות.

באבא ימים 4 באפריל 2015

לא לזה התכוונתי. השאלה שלי היא אחרת — למה תפיסות ימניות קפיטליסטיות לא משיחיות מצליחות ותפיסות שמאל לא משיחיות לא מצליחות?

רטקסס 4 באפריל 2015

השאלה היא – האם אתה מוכן לקבל, או להניח בסבירות גבוהה, שבמידה ויש "אמונות דתיות וגחמות משיחיות" בימין, יש עניין זהה גם בשמאל?

אגב, מתי הוצאנו את הדת מחוץ למשחק? אם זה פסול להיות דתי, אז אתה פוסל חלקים ניכרים מהעולם המערבי (אני לא מתייחס בכלל למדינות "עולם שלישי" לכאורה שרוב האוכלוסיה דתית). בכלל, מה זה אמונות דתיות פסולות מבחינתך? ארץ ישראל השלמה? מה לגבי תורת הגמול והעונש? מוסר?

ואם כל אמונה דתית פסולה מבחינתך, האם מדובר רק בדת "יהדות"/"איסלאם"? מה עם קומוניזם? לאומנות פליסטינית? כדורגל??

באבא ימים 5 באפריל 2015

אני לא יודע אם זה כוון אלי. בהנחה שכן – לדעתי אמונה דתית צריכה להיות חלק מהמשחק כמו כל אידיאולוגיה וחשופה לביקורת כמו כל אידיאולוגיה, כולל, כמו בכל אידיאולגיה, על הנחות היסוד שלה. לדעתי מה שקורה ביחס לאמונה דתית הוא שבמקום לדון בשאלה עד כמה היא הגיונית הדיון בהנחות היסוד שלה הוא טאבו.

רטקסס 4 באפריל 2015

הדבר הנכון יותר הוא שהשמאל ממצה את מקסימום חלקי החברה הישראלים שהוא יכול ומאמינים לו.
דעות פוליטיות וערכים לא באות בריק ומבלי היסטוריה אלא מבוססות על העבר: מנהיגים, פעולות, תנועות פוליטיות, רגעים היסטוריים וכדומה. בנוסף, סמליות, אמינות, מחשבה עמוקה והימנעות מהחלטות "מהבטן" הן נדבך חשוב בחלוקה בין גושים.

מה כ"כ מורכב ואבסטרקטי בערכי השמאל? על פניו, לפחות אם אני אקח מדגם מייצג מהתגובות בפוסט זה, אין ברור מהערכים האלו.

אני אציע לך (ולגיסנו המגיב) מחשבה אחרת: גם לימין יש ערכים רבים ש"אי אפשר למלמל אותם בתפילה" או "להניף אותם על דגל". אני מאמין שיש כמה אידיאליסטים אחרונים של השמאל, שבאמת מאמינים בערכי השוויון, החילוניות, והרווחה לכולם. חבל מאוד שהם מיעוט קטנטן וחסר השפעה בים של שנאה עצמית ופנטזיות איסלמיסטיות.

אח, איזה כיף לכתוב פסקאות מפוצצות.. נראה לי שאני אנסה את זה יותר!

גיסנו 5 באפריל 2015

העניין הוא, שאני משוכנע שבלא מעט נושאים הדעות שלי רחוקות מאוד מאלו של בני.
הבעיה שלי היא לא בהכרח עם ימין ככללותו, אלא בעיקר עם הנציגים שלו בארץ. בגלל זה הייתי מעדיך פה ממשלת שמאל, ולא כי אני חש שתמר זנדברג מייצגת אותי (למען אמת היא מביאה לי את הסעיף לא פחות מכל חברי ישראל ביתנו/הבית היהודי).

השמאל מתנהג כמו הטלוויזיה החינוכית, משוכנע שאם ינפנף ב"איכות" ו"ערכים" כולם ייסחפו אחריו, אבל את הרייטינג האמיתי לוקח כל הריאליטי טראש (ע"ע מירי רגב).

גיסנו 4 באפריל 2015

הימין הפך את המילה ״שמאל״ לקללה גרועה אפילו יותר מ״ערבי״. והשמאל זרם עם זה. וכשהשמאל מנסה להפוך את הימין לאימה באותן השיטות זה נראה כמו אשכנזי שאשתו המרוקאית הכריחה אותו לעשות חינה.

בחלק מהדברים אני יותר שמאל ובחלק יותר ימין. כך או כך אני די מתון וריאלי (או לפחות רוצה להאמין ככה). אם אני נגד השמאל בנושא מסויים – אני לא בהכרח פשיסט מפלצתי או קפיטליסט חזיר אם אדע להסביר את עצמי בהגיון. מבחינת הימין (לפחות בארץ) אם על נושא אחד אני לא מסכים ב 100% אני ישירות שמאלני מסריח עוכר ישראל ואם לא טוב לי שאלך לעזה לראות כמה יקבלו אותי שם.
וככה השמאל רק ימשיך ללכת ולהיעלם.

אסף THE KOP 4 באפריל 2015

למי אכפת מהשמאל ?
גם ככה המימון האירופאי לא מצליח להציל אותו מהכחדה.

עודד 4 באפריל 2015

אולי המימון האירופאי יציל אותך מהאינדוקטרינציה המוצלחת של ביבי.

באבא ימים 4 באפריל 2015

לפי התעמולה בבחירות האחרונות- לראש ממשלת ישראל אכפת. מאוד אכפת

שד אדום 5 באפריל 2015

כל כך לא אכפת לך, שגם בפוסט על כדורעף נשים בטיוואן תמצא דרך לתקוף את "הסמול"

גיסנו 5 באפריל 2015

ואז אני קורא על זה שמאבטח בטדי תפס את דאבור אחרי ההפסד בטדי, עדיין במדי הנבחרת, וזרק לו משהו בסגנון "עכשיו אתה בטח מבסוט, הא?!".

shohat 5 באפריל 2015

קראתי והתלבטתי אם להגיב. החלטתי שהנושא חשוב מספיק. זו דעתי:

1. תפיסת "לאומיות", "קולקטיביות" ו"משמעות" שמתייגת גם אדם כמו מאיר דגן כ"בוגד" (רק כדוגמה) היא תפיסה מאד מסוימת של "לאומיות", "קולקטיביות" ו"משמעות". אם כבר דובר כאן (בתגובות) על פוסט מודרניזם… במלים אחרות: דיכוטומיית השמאל-ימין בהקשר הזה היא קשקוש מוחלט.

2. אהבה ומסירות לארץ (כמו כל נאמנות לערך או למטרה קבוצתית) נמדדת, בעיניי לפחות, במעשים ולא בשאלה מי שר חזק יותר את ההמנון. לא פעם (לא תמיד) הצורך לצעוק את "הלאומיות" מכסה על ההיפך – כלומר על היעדר תוכן ממשי. אפשר לתרום לחברה (והרבה) בלי לעשות מצעדים. להניף דגל זה מבחן קל מדי מצד אחד, וחלול מדי מצד שני, לאהבת הארץ ולתרומה לחברה.

3. ניתן לתאר סוגים (מאד) שונים של "לאומיות", ותכנים שונים מאד המבטאים כביכול את הלאומיות הזו. זהו כשלעצמו מאבק ערכי חשוב. (אין לי גישה לטקסט של מאוטנר מעבר לפתיח, אבל ברור לי לגמרי שהוא לא הציב את הליברליזם כנגד לאומיות).

4. דיכוטומיית ימין-שמאל / פטריוטי יותר-פטריוטי פחות היא דיכוטומיה שקרית. הויכוח הפוליטי ב- mainstream הוא על שאלת הדרך שתקדם בצורה המיטבית את טובת המדינה, ולא על עצם הרצון במקסום טובת המדינה. בשני הצדדים ישנם שוליים שמציגים אידיאולוגיה אחרת מעל ל"טובת המדינה" (כלומר, בלתי-תלויה בתועלת). אך עיקרה של המחלוקת – שלגביה לכאורה מכריעות הבחירות – היא השאלה האינסטרומנטלית מה טוב ונכון למדינה/לקולקטיב (מעשית וערכית, בטווח הארוך ובטווח הקצר). זו מחלוקת מאד משמעותית ויתכנו לגביה דעות שונות באופן קוטבי. סימון של הצד השני כ"לא לאומי" או "פחות לאומי" זו דמגוגיה מסיטה (ולעתים קרובות גם מסיתה). לא רק שזו גישה פשטנית להחריד, אלא שיש בה בהכרח גם חוסר כנות. הכשל העיקרי הוא שטיעונים מהסוג הזה מנוגדים לעקרון הלוגי והרטורי המחייב לייחס את מירב הרציונאליות, קוהרנטיות ורצינות לעמדת היריב שלך שכנגדה אתה מתווכח (ר' "עקרון החסד", כנגד טיעוני "אד הומינם" ו"אנשי קש").

5. לאומיות שמתמקדת בסמלים – ובעיקר כשהיא מציבה דרישות ומעמידה למבחן את קבלתם הכנועה של סמלים ל"הוכחת נאמנות" – מתקרבת ללאומנות ולפשיזם. אני באופן אישי מתרגש מיום הזכרון ומיום העצמאות יותר מאשר מראש השנה ופסח שהוזכרו בפוסט כולל כל הסמלים, האתוס והשירים. אבל רק בתנאי שלא כופים אותם.

6. נבחרת ישראל בכדורגל וכמה אכפת לי ממנה – זו שאלה שאני בוחן במונחים מקצועיים/ספורטיביים. ישנם בעיניי מודלים רלוונטים הרבה יותר לגאווה ישראלית, גם בספורט אבל בעיקר מחוצה לו. גם בספורט אני לא מוכן להיות שוטה ללאומיות. אני כן מסכים למסר העיקרי של הפוסט, ביחס למודל האהדה וההשתתפות המכליל (לרוב) של הנבחרת כתופעה יפה.

עודד 5 באפריל 2015

סיכום מוצלח

Comments closed