19:59

בין יום הזיכרון ליום העצמאות

תצלום0691

אם גם אותי יאיר לפיד היה שואל פעם "מה ישראלי בעיניך?" הייתי כנראה עונה שזו הדקה הזו, שבה יום הזיכרון מתחלף ביום העצמאות.

אני בספק אם יש דבר דומה בעוד מקום בעולם. המעבר החד הזה, תוך שישים שניות, מהיום הלאומי הכי עצוב בשנה ליום הכי שמח.

אני מניח שמי שהחליט להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות עשה זאת כדי להדגיש את העובדה שעצמאות ישראל הושגה ונשמרת במחיר כבד. שהנופלים הם "מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים" כפי שכתב בשירו המפורסם נתן אלתרמן.

אני מזהה בשנים האחרונות מגמה הולכת וגוברת בחוגים מסוימים בחברה הישראלית של ניסיון "להפריט" את האבל של יום הזיכרון. אני לא בטוח שהמילה "להפריט" מדויקת כאן. אבל אני מנסה לתאר את הניסיון להפוך את האבל מקולקטיבי לאינדיבידואלי. להפקיע מרשות הקולקטיב את הזיכרון לטובת הנצחה אינדיבידואלית.

יש בזה משהו בעייתי לדעתי. אבל קודם כל והכי חשוב: לנופלים היו פנים ושמות, חלומות, אהבות ואכזבות. כל אחד מהם היה עולם בפני עצמו. כל אחד מהם היה יחיד ומיוחד בדרכו שלו. אין לנו זכות, ואני לא חושב שיש רצון או ניסיון, להפקיע את הסיפור האישי הזה לטובת הסיפור הקולקטיבי שלנו.

אבל הסיפור האישי כן שזור בסיפור הקולקטיבי. החיילים שנהרגו סיכנו את חייהם עבור משהו שהיה בעיניהם חשוב ומשמעותי מספיק כדי לעשות זאת. הם לא עשו זאת עבור חיים נוחים יותר או עבור כסף. הם לא עשו זאת עבור מטרה אינדיבידואלית. ולכן גם למוות שלהם יש משמעות שהיא מעבר לאינדיבידואל.

אני מרשה לעצמי להניח שרובם ככולם העדיפו למות בקרב מאשר בתאונת דרכים או בנסיבות אחרות. אם אנחנו רוצים לכבד אותם מן הראוי שניתן את המשמעות שהם עצמם נתנו לכתחילה לקורבן שהקריבו בדיעבד.

הייתה תקופה שמאוד רציתי לעזוב את הארץ. וחרוט לי בזיכרון משהו שאמר לי אז חבר. חילוני, תל-אביבי, לאו דווקא מישהו שהכרתי כבעל סנטימנט לאומי יוצא דופן: "אם אנחנו נעזוב כאן, אז מה עם כל אלה שנהרגו בשביל שהמדינה הזו תתקיים, זה היה לחינם?!".

החיבור של יום הזיכרון ליום העצמאות מחייב אותנו לזכור שהחיים שלנו כאן אינם מובנים מאליהם. שזה לא מובן מאיליו כלל וכלל שאנחנו חיים באחת התקופות הנדירות בהיסטוריה של עם ישראל שבו הוא זוכה לעצמאות מדינית.

המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות גם מסמל משהו נוסף. הוא מסמל את היכולת שלנו לבצע את המעברים החדים התכופים האלה שהחיים כאן דורשים מאיתנו – בין חרדה לתקווה, בין כאב לשמחה.

היכולת שלנו להתאושש מטראומות יוצאת דופן. רגע אחרי שהמלחמה מסתיימת בתי הקפה, המסעדות ושאר מקומות הבילוי שוב מלאים.

זה מעיד על יכולת הדחקה מפותחת. אבל גם על יצר חיים בריא. למרות שיש כאן הרבה שכול ועצב, ישראל היא גם מקום עם הרבה שמחת חיים.

היא מקום יצרי ותוסס שמסוגל להוציא אותך מדעתך ולהותיר אותך נפעם. הכול בה עוצמתי וחזק – הקולות, הדעות, הטעמים. היא משאירה אותך על הקצה. תמיד דרוך. תמיד ערני. מוצף באדרנלין.

מדינת ישראל קיימת כי בחרנו לדבוק בתקווה. להאמין בחיים. זו לא בחירה קלה במקום כזה. אבל זו הבחירה שאנחנו חייבים לנופלים ולחיים. זה מה שהופך את המדינה הזו למקום פורח ומשגשג בלב אזור חשוך וקודר, מלא יצרים קמאיים של שנאה ונקם, של העולם.

זה מה שהופך אותה ללא פחות מנס גלוי.

יום הזכרון, 2015
איך אני שונא את היום הזה - אריאל בר חיים

35 Comments

אריק האדום 22 באפריל 2015

הבעיה עם מה שאתה רושם היא שהכל נכון, הבעיה היותר גדולה שיש כאלו שיודעים את זה ופשוט מנצלים את זה.
ואז המוות של כל הבחורים והבחורות האלו הופך להיות ממשהו הירואי עם משמעות וערכים לעוד משהו שמשרת אינטרסים קרים.
ואין כאן בכלל ויכוח של ימין/שמאל דתי/חילוני ערבי/יהודי או כל XX/YY
רק כאב עצום שלא ניתן להקל עליו על אנשים טובים שהלכו.
וזה אולי היה מסיבה טובה, אפשר להתווכח על זה, אבל אי אפשר להתווכח על זה שזה היה מוקדם מידי.
הורים לא צריכים לקבור ילדים
ילדים לא צריכים לקבור הורים כל כך צעירים
יום נורא
תודה על קרני השמש שמבצבצות מהטקסט שלך

רועי ויינברג 22 באפריל 2015

1+

סימנטוב 22 באפריל 2015

+1

יואב 22 באפריל 2015

היא אכן נס גלוי.

דניאל 22 באפריל 2015

יפה מאוד

שמעון כסאח 22 באפריל 2015

ישראל יכולה להיות כל דבר רק לא נס.

ישראל היא נחישות, דבקות במטרה ורצון שאין גדול ממנו, דורות על גבי דורות.

חג שמח!

איציק אלפסי 22 באפריל 2015

אתה צודק. נס לא במובן של משהו פלאי שהתרחש בזכות כוח על אנושי. אלא נס במובן של יכולת להגשים משהו כמעט בלתי אפשרי.

ישראל 23 באפריל 2015

שזוהי משמעות המילה נס – דגל, כלומר מאורע או התרחשות שמבליטים ומפרסמים כמו דגל את גדולת הרוח האנושית, את התעצומות והגודל שהאדם והחברה יכולים להגיע אליהם, פרסום כזה שמתנוסס כדי לנסות לעורר בנו את הרוח הזו יותר ויותר גם בתוך שיגרת היומיום…

פוסט נהדר! תודה

יוני 22 באפריל 2015

מסכים שהמדינה שלנו היא נס, במובן זה שהיא אוצר שזכינו לחוות ועלינו לשמור עליה לדורות הבאים. זו ממש חובה עליונה.

צרפתי 22 באפריל 2015

נהנתי לקרוא, איציק.
אינך חייב דבר לאיש, בוודאי לא למתים, להם כבר אין רצונות (וממלא איש לא שאל לדעתם), לזכרון יש ערך רק אצל החיים.

איציק 22 באפריל 2015

זה שלמתים כבר אין רצונות לא אומר שאתה לא חייב להם. יש כאן חובה מוסרית. כשהם היו בחיים, היו להם רצונות, ועוד איך היו להם. רצונות אלו נגדעו כדי שאנחנו נוכל לחיות במדינה זו. לכן לפחות בגלל זה יש לנו כלפיהם חובה מוסרית מאוד גדולה.

צרפתי 22 באפריל 2015

איציק, את חיינו אנו חבים למיליארדי צרופי מקרים (שאת חלקם ציינו רק לפני שבוע). אני ר-ו-צ-ה לזכור את מי שאיבד את חייו על אותו רעיון עליו גדלתי, אותו שרתתי ובו אני דוגל.
למעני, למען משפחתי וחבריי.

איציק 22 באפריל 2015

עם כל הכבוד לצרופי המקרים, עדיין יש הבדל בינם לבין אלו שבמודע יצאו להגן עליך ועלי גם אם הם לא חולקים איתנו את אותו הרעיון ולפעמים למרות שלא חולקים אותו. הם יצאו כדי שאני אוכל לנסות לממש את הרעיון שלי ואתה את שלך גם אם הם שונים באופן קוטבי. הם נאלצו לוותר על הרעיונות שלהם כדי שלך יהיה סיכוי לממש את הרעיון שלך. אם לדעתך זה לא שווה חובה כלשהי, מה כן שווה…

צרפתי 22 באפריל 2015

לי זו זכות, לא חובה.

איציק 22 באפריל 2015

אני מבין את הציניות בתגובתך, רק יש ימים בהן לציניות אין מקום.

נועם 22 באפריל 2015

דרך אגב, יום הזכרון לא הוצמד במכוון ליום העצמאות.
דבר ראשון, גם לפני קום המדינה היה יום זכרון של היישוב בד' אייר לזכר נרצחי פרעות תרצו-תרצט.

אלעד כץ 22 באפריל 2015

לפי מה ששמעתי היום ברדיו, בתחילה היה יום צהל בתאריך הולדתו או פטירתו של הרצל.
הוא בוטל והרב הראשי לישראל שלמה גורן המליץ לבן גוריון להצמיד את היום ליום העצמאות על מנת לתת משקל רב יותר לשני המועדים.

επτά 22 באפריל 2015

בנוגע למשפט על אלו שנהרגו בשביל שהמדינה הזאת תתקיים – אני לא מסכים. אין חובה לחיות פה ולבחור לעזוב לא הופך את הקורבן של החללים ל"מבוזבז" או לחינם. החללים האלה נתנו את החיים שלהם כדי להעניק ליהודים בכל רחבי העולם את האפשרות. את אופציית הבחירה. את הזכות, במידה וירצו, לחיות במקום שבו כולם כמוהם. להיות עצמאים בתרבות שלהם. לא כולם חייבים לממש את האופציה הזאת, אבל כל עוד יש מיליונים שכן, אז זה לא היה לחינם. כמו שאמרת בעצמך, לאורך רוב מוחלט של ההיסטוריה לא היה ליהודים את החופש הזה – את החופש לבחור לחיות במקום שבו הם לא זרים. עכשיו יש להם את החופש לבחור ועבור חופש הבחירה הזה החללים הקריבו את חייהם.

איציק אלפסי 22 באפריל 2015

אתה צודק. ובסוף כן עזבתי את הארץ לכמה שנים. וכשחייתי בחו"ל הרגשתי בדיוק את מה שאתה מתאר. שיכולתי להרגיש בטוח ולהינות מהחיים שיש לי שם בזכות זה שתמיד יש לי לאן לחזור כשארצה בכך.

דניאל 22 באפריל 2015

בודדים האנשים שמעדיפים למות בקרב או בתאונת אימון צבאית או בפיגוע או סתם תאונה . אני מניח שרוב האנשים יעדיפו למות מזקנה אני גם מניח שלא אכפת למת מי מה הוא מת אולי רק לסובבים אותו.
חוץ מזה אחלה פוסט למרות שבעיני השילוב בין השניים הוא בעייתי בבחינת המסר לעתיד שעצמאותנו תלויה בחללינו . מה שיפה בעיני זה היכולת לשלב שאין שמחה בלי עצב ואין עצב בלי שמחה . מה שמוזר בעיני שכל השבוע אנשים מאחלים חג שמח לפני יום הזיכרון ( מוזר אך מחבב חשוב שהשמחה תעלה על העצב שלך במיוחד בדברים שהכי כואבים לנו כמדינה ובני אדם.)

ניתאי 22 באפריל 2015

ואם לצטט את טיריון לאניסטר (מהזיכרון): רוצה למות במיטה שלי, עייף וזקן וחולה עם פה של זונה סביב הזין שלי.

יותם 23 באפריל 2015

אני דיי בטוח שהיתה שם גם בטן מלאה ביין…

ניתאי 23 באפריל 2015

יש מצב

holden 22 באפריל 2015

מסכים שבדקה הזו מתנקזת תמצית הישראליות, להלן מספר משפטים שכתבתי על הנושא:
כאילו וזה היה אתמול,

עומד בחולצה לבנה במגרש המשחקים של בית הספר היסודי
מנסה ולא מצליח להתאפק מלגחך או לצחוק
מה כבר מבין ילד בן שש או שבע
מביט בשעון הגדול שקיבלתי במתנה
סופר את הדקות עד להפסקה הבאה
מחכה לקנות את הבמבה האדומה-או סתם איזה שלגון
הרי גם ככה אחרי שיתפנה המגרש
נשחק בו סטנגה של שניים על שניים-מחניים או סתם קטרגל של ילדים
בתיכון שקצת גדלתי כבר הבנתי את המשמעות.

החולצות הלבנות שלבשתי כבר היו עם ג'ינס תואם
אז כבר לא גיחכתי ולא צחקתי
הבנתי היטב את המשמעות
ועדיין חיכיתי לסוף הטקס
לעשן קצת..לשתות איזה משהו
ואולי סופסוף שירלי תיעתר לי
ואז זה כבר נהיה מוחשי.

שירות ארוך ארוך
על קו החוף בצידון
עיר כל כך יפה…וכה דומה לחיפה
מגרש כדורגל צמוד לים
בית חולים בקרבתו
לילות של מארבים
הרבה שירים שקטים(ניל יאנג,בוב דילן,אריק הגדול,פינק פלויד והרבה דיוויד בואי)
הרבה חיילים פצועים ,חלקם גם הרוגים
לנגד עיניי ממש
הרבה מטעני צד
ואז לעזעזל כל הפסטורליה הזו מאבדת מקסמה
כל כך קשה היה לעבור בנהריה בדרך הביתה
ופשוט לא להבין איך אפשר להשתזף על החול החם
או סתם לשתות קפה בפינגווין
הרי קילומטרים ספורים צפונה ….
הכל קודר ווווווווווווווווו
הכל שחור.

בגיל מאוחר יותר שכלתי את אבי שנהרג בשירות המדינה
הרבה הרבה דברים אני לא אוהב בארץ הזו:
צעקות ודחיפות, השתמטות ממילואים,קללות של נהגים,

בכלל לאחרונה המדינה מחולקת לשניים-

מדינת הקריוקי ומדינת ברלין

ערסים מול היפסטרים,

מה איתנו עם החלק השפוי שנמצא בתווך?

עושה רושם שמעולם לא היינו כאלו מפולגים,

אבל ביום כזה סמלי אני מתעלם מהכל
הדקות האלו שמפרידות בין העצב והשכול
ל

במות הבידור
הן הן מהות הישראליות עבורי
הכי הייתי רוצה לחזור לאופטימיות של התיכון
או
לנאיביות הילדותית של היסודי
אבל יותר מהכללללללללללל
הייתי רוצה לחזור
לארגז החול

הקטע הזה נכתב לפני כמה שנים, לצערי לא הרבה השתנה,

שום דבר לא השתנה
עדיין שונא את אותם הדברים
ולפעמים ביום כזה אני מרגיש יותר מתמיד את היותי צבר
תמיד אני מחוספס כביכול
אבל יש רגעים וימים כמו היום
שגם לי נחנק ויבש בגרון

Matipool 22 באפריל 2015

ואוו ! טקסט נפלא .
מזדהה איתך ומרגיש כמוך בכל כך הרבה דברים .

איציק אלפסי 22 באפריל 2015

מקסים

עופר ג. 22 באפריל 2015

אני חושב שהמעבר להנצחה אישית מבטא איזה שהוא רצון וכמיהה לחיים נורמליים ולשלום. כל עוד ההנצחה היא קולקטיבית היא מעמידה את "צרכי" החברה והמדינה מעל הכל ומכפיפה את הפרט באופן טוטאלי לרצון המדינה. חייבים להילחם וזהו. העצמת הפן האישי מבטאת חשיבה אחרת וכאשר יש פנים , שמות ומראות מאחורי החללים יותר קשה להכפיף אותם לנרטיב הקולקטיבי. אנחנו רואים ב"מלחמות" האחרונות קושי הולך וגובר של מקבלי ההחלטות לשלוח חיילים לקרב, ואולי גם ההנצחה האישית גורמת לכך.
אין ספק שהעצמת הפן האישי בהנצחה נובעת גם מהתגברות הדגשת טובת הפרט בכל האספקטים של החיים המודרניים.
יש לזה חסרונות בחברה מתגוננת כמו שלנו אבל אולי גם יתרונות ונקודת מבט אחרת , שתביא אותנו לשלום בסופו של דבר.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
חג שמח לכולם.

איציק אלפסי 22 באפריל 2015

ניתחת את זה מדויק לדעתי. המציאות שאנו חיים בה מורכבת ויש להם פנים שונות. צריך למצוא תמיד את הדרך שבה פן אחד לא מעלים את השני.

עודד 22 באפריל 2015

לא בטוח בכלל שזו הסיבה שיום הזיכרון ויום העצמאות צמודים.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=970624
גם על זה, כמו על כל דבר אחר, ראוי לחשוב מחדש ולא להתייחס לזה כאקסיומה.

איציק 22 באפריל 2015

לדעתי זו טעות טובה. לפעמים עדיף טעות כזו מאשר מחשבה מעמיקה שתוצאותיה עקומות.

מעיין אוהד מכבי 22 באפריל 2015

נפלא ומדויק. תודה לך

איציק 22 באפריל 2015

משום מה יש מחשבה שכל מה שפרטי אינו יכול להיות חלק מהקולקטיבי ולהפך, כל מה שקולקטיבי מדיר את הפרטיות. זה כמובן לא חייב להיות כך. כמובן שהפרט זוכר דברים באופן אחר מהקולקטיב. הפרט זוכר ומרגיש את הפצע הפעור כמו שאף קולקטיב לא יכול, אך לפעמים ההזדהות עוזרת. הבעיה מתחילה כאשר הקולקטיב מנסה לנכס את השכול לעצמו ולומר איך הוא צריך להיות, מוסיף דברים, מקצץ את מה שלא נראה לו. אז הוא גורם סבל גדול לפרט. הפרט לרוב צריך הזדהות ותמיכה של הקולקטיב ולא את ההתערבות שלו. לדעתי זה התפקיד שלנו של אלו שלא נפגעו, לתת לפרט את המרחב שלו ולתת לו את התמיכה כאשר הוא נזקק לה. בשום אופן אסור לקולקטיב לנכס את האבל והשכול. אנחנו לא מסוגלים להבין, אנחנו לא מסוגלים להרגיש, אנחנו יכולים להזדהות, וזה תפקידינו במיוחד ביום זה.

מאשקה 23 באפריל 2015

גילוי נאות – אני משפחה שכולה כפול 2, נושאת את שם אבא שלי שנהרג על הגנת נגבה 1948 ונולדתי אחרי מותו, ואח"כ " קיבלתי בונוס " בשנת 1970 נהרג אחי כקצין מילואים בסיירת שריון במלחמת ההתשה ( נשוי + 2 ).
כל חיי אני בתוך השכול, אזכרות וימי זיכרון, "שפר" מזלי שבין ילדי הקבוצה שלי היינו 4 יתומים ממלחמת העצמאות, כך שלא הייתי חריגה.
בגיל הילדות שנאתי את האזכרות, אולי בגלל שלא הבנתי, גדלתי ללא אבא ואמרו לי תמיד שהוא היה גיבור.
כשגדלתי וידעתי כבר לכתוב ולקרוא, כתבתי מכתבים לאבא שלי, קנאתי באחי הגדול שהכיר אותו ואני לא. במכתבים סיפרתי לו מה עובר עלי , כיוון שבית העלמין הצבאי הוא ממש בקצה הקיבוץ והיה קרוב לבית הילדים שלי, בקשתי מאחי שיבוא איתי. הייתי הולכת ברגל לקברו של אבא שלי, ושמה את המכתב מתחת לאבן, אחרי זמן שהייתי מגיעה עם עוד מכתב ולא מוצאת את המכתב הקודם, כילדה האמנתי שהוא קרא אותו, ולא חשבתי שהנייר עף ברוח או נמס במי גשם.
הדבר הקשה ביותר בילדותי היה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בבית העלמין הצבאי בנגבה מתקיים כל שנה טקס צבאי ממלכתי , עם נציג הממשלה, נאומים, ומטחי כבוד. ואנחנו 4 היתומים ילדים צעירים, היינו נושאי הזרים בטקס הזה, עומדים שם ללא האימהות שלנו, קרוב למשמר הכבוד, ותמיד הייתי נחרדת ממטח הירי. במבט לאחור אין בי כעס או טענה, על המעשה הזה, כך חשבו הורינו שזה הכבוד שנותנים ליתומים.
בגרתי בילדות מקסימה, התגייסתי לצה"ל והייתי קצינה, הגעתי לאחד מימי הזיכרון עם מדים לטקס יום הזיכרון אצלנו, ובקריאת היזכור לא ידעתי שאני צריכה להצדיע, אחי הגדול אומר לי: " מאשקה את צריכה להצדיע כי את קצינה, וכך את מצדיעה גם לאבא שלנו" והצדעתי בכבוד.
שהייתי בת 22, אחי נהרג, ומותו הכניס אותי לסחרור נפשי עד היום בכל מה שקשור לימי זיכרון.
אני לא צריכה את ימי הזיכרון בכדי לזכור את אחי, אולם אני חושבת שמדינת ישראל כן צריכה לציין ביום זיכרון את אלה שנהרגו במערכות ישראל על הקמת המדינה ואת אלה שנרצחו בפיגועים, אני מרגישה שנותנים כבוד ביום זה לי כמשפחה שכולה, עם כל הקושי הנפשי שלי ביום זה.
אמש בטקס יום הזיכרון בנגבה, התכבדתי להניח את זר יד לבנים, ולקחתי איתי להנחת הזר את איתמר ( בן 9.5) , נכדו של האח שלי, והנין של אבא שלי, איתמר נמצא בטקסים האלה מאז היה ילד בגן. איתמר היה כל כך גאה להניח איתי את הזר, כי לו העברתי את המורשת של השכול אחרת ממה שהעבירו לי כילדה.
מאז מותו של אחי לפני כ- 45 שנה אני לא חוגגת את יום העצמאות, קשה לי המעבר החד הזה, אבל מכבדת את כל אלה שחוגגים, מגיע למדינת ישראל שתחגוג את יום העצמאות שלה בכל צורה.
לא גיבשתי דעה אם להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות, אולי בגלל שהתרגלתי לזה מאז באתי לעולם, אני כן מעריכה את החיבוק הגדול שאני מקבלת ביום זה מתושבי מדינת ישראל ולא רק ממשפחתי הקרובה וחברי.
כל חיינו הם מעברים חדים מאירוע לאירוע, גם משמחה לעצב בנושאי הספורט, אגב, בכל מלחמה יש כאלה שיושבים בבתי קפה, והמלחמה היא במקום אחר. אלה החיים.
ודבר אחרון, לא מבינה את התפילה "אל מלא רחמים"… ביום זה, האל לא היה מלא רחמים בשבילי ובשביל כל הקברים בבתי העלמין.
( מי רוצה לראות יותר פרטים שיכנס לפייסבוק שלי : מאשקה ליטבק בעברית. )
אלפסי, פוסט נהדר.

Gil - Zimbabwe 23 באפריל 2015

מאשקה, אין מילים!!
הסיפור שלך והדרך שלך להתמודד עם השכול ראויים להערכה.
אני חושב שכן צריך להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, לדעתי היה יותר נכון עם יום הזכרון היה מסתיים ויום העצמאות היה ניפתח 24 שעות לאחר מכן. ניראה לי שהרבה יותר ממשפחות השכול כן היו חוגגות.
אצלנו בקיבוץ לא רואים את משפחות השכול ביום העצמאות אבל מכיוון שמגרש השעשועים ניפתח גם ביום שאחרי יום העצמאות אפשר לראות אותם עם ילדיהם ונכדיהם וזה פשוט מרגש לראות שגם הם חוגגגים עצמאות יחד עם בני המשפחה.

shohat 23 באפריל 2015

תודה שכתבת מאשקה. בהחלט מעורר התרגשות והערכה רבה.

Comments closed