ובסוף היא ניצחה

אחרי עשרים שנה

96

למה אנחנו אוהבים נוסטלגיה?

ברור למה נרצה להיזכר בדברים משמחים שקרו לנו בעבר. אבל נוסטלגיה היא מעבר לזה. אנחנו מסוגלים להיזכר בדברים בנאליים ולהיות מוצפים ברגש.

אולי זה כי נוסטלגיה לוקחת את החוויה מן העבר ומזככת אותה. מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו חווים חוויה נוסטלגית, זה את הרגש הטהור, בלי הפקפוקים, הספקות והחששות שכנראה ליוו אותו בזמן אמת.

נוסטלגיה מרגשת אותנו כי מחזירה לנו את התמימות. היא מחזירה אותנו למקום שבו יכולנו להתפעם מדברים שבמבט לאחור, מחוספסים מהחיים, נראים לנו נאיביים, שטחיים ואפילו שטותיים.

כנראה שלא הייתה לי תשוקה ספורטיבית עוצמתית כמו זו להפועל ירושלים בכדורסל בשנות התשעים.

זה היה חיבור סימביוטי. בין נער מתבגר, עמוס פנטזיות רומנטיות על החיים, לבין קבוצה שהייתה בדיוק זה – פנטזיה רומנטית על החיים.

פנטזיה שעם רגש, רוח ואמונה אפשר לגבור על כוח, כסף וקשרים. שאין דבר העומד בפני הרצון.

שבסוף האהבה מנצחת.

לימים התמימות התנפצה, התשוקה דעכה ומהדיבורים על אהבה נשארו חולצות דהויות משנות התשעים.

ועדיין, לפחות פעמיים או שלוש בשנה הקפדתי להגיע למלחה.

והייתי עומד למעלה ביציע, מסתכל על הילדים שקופצים מאחורי הסלים ונזכר איך כשהייתי כמותם גם אני האמנתי בלב שלם שאנחנו הטובים, מכבי הרעים ובסוף ננצח. חוזר לרגע לתמימות.

אני מודה שלא ידעתי איך לאכול את השבוע הזה. לא הצלחתי להבין מה אני מרגיש.

אולי קצת כמו מישהו שפוגש אחרי עשרים שנה את אהבת נעוריו הבלתי מושגת, מגשים את הפנטזיה הבלתי ממומשת, אבל לא יכול להשתחרר מהתחושה שזה קורה עשרים שנה מאוחר מדי.

כן, עברה בי צמרמורת כשנכנסתי לארנה. המראה של רבבת האדומים היה מרהיב.

אבל המשחק עצמו עבר לידי. גם כשאילת הובילה היה לי ברור שהפועל תנצח. לא הייתי במתח והמהפך במחצית השנייה לא יצר אצלי התרגשות. באותם רגעים הבנתי היטב מה זה להיות אוהד מכבי.

ואז. פתאום…

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע… הנה עדי גורדון בא!"

וכולם מתסכלים לאותו כיוון.

"איפה הוא?" אני שואל מישהו בהתלהבות.

"שם בפינה. בחולצה הלבנה".

והוא שם בפינה. בחולצה הלבנה. עומד ביציע כמו אחרון האוהדים.

וחצי דקה אני מתחבט ביני לבין עצמי. מתאים, לא מתאים…

ואז תופס את הרגליים ומטפס למעלה. עובר בין היציעים.

כל כך הרבה פעמים דמיינתי את הרגע הזה במשך השנים. מה אני אגיד לו? מה הדבר האחד שהכי הייתי רוצה להגיד לו?!

וכשאני כבר לידו ומבקש להצטלם, הוא נענה בחיוך ממיס.

ובקול רועד מהתרגשות אני אומר לו:

"אתה הבנאדם שהכי השפיע עלי שהייתי צעיר. שהכי הערצתי.

שהכי אהבתי."

והוא רק אומר תודה ומצביע על החולצה שלי.

החולצה מגמר הגביע ההוא ב-96' שהדפיס במיוחד לאוהדים.

החולצה שמצאתי השבוע חבויה בארון בבית של ההורים. החולצה שאומרת הכול.

יש בנו אהבה והיא ניצחה.

בחירות דראפט ששינו את קבוצות העיר ניו יורק
תקשורת עם כוכבית

24 Comments

גילי פלג 26 ביוני 2015

איציק, אחד הפוסטים המרגשים שנכתבו כאן. אני לא אוהד הפועל ירושלים, אבל התחברתי לכל מילה, אולי זה הריחוק שלי מהבית, כאן בפריז בין שיעור לשיעור, צופה בתלמידים יהודים קטנים רצים בהפסקה, אולי זה המחשבות על הנעורים שחלפו, ואולי זה בכלל עדי גורדון- איש עתיר קסם והשפעה. בכל מקרה, ריגשת אותי מאד.

כוכבית 26 ביוני 2015

בנעורי הייתי אוהד הפועל תל אביב (עד שהגיע אייזנברג), הייתי נוסע מספר פעמים בשנה מנהריה לת"א לראות משחקים של קבוצתי.
אבל השחקן שהכי אהבתי היה עדי גורדון. איך אפשר שלא לאהוב שחקן כזה מדהים?
אני שמח בשמחתם של הירושלמים. אבל אני ממש שמח בשמחתו של עדי גורדון.

יוסי 26 ביוני 2015

מעולה איציק!

כמוך כמוני הייתי בלחץ כל המשחק וברגע שעל המסך הופיע עדי פשוט פרצתי בבכי. איזה אדם מרגש

יובל 26 ביוני 2015

to beat them you have to become them.
שום אהבה לא ניצחה שום דבר. כסף ובניה נכונה של קבוצה לנוכח המשימה (לזכות באליפות). כל השאר זה אוננות.

כוכבית 26 ביוני 2015

התבלבלת. הפוסט הציני של אוהדי מכבי זה הפוסט של טל מאתמול.

יוסי 26 ביוני 2015

+100

סוkhס 26 ביוני 2015

אידיוט

אדם 26 ביוני 2015

אתה מתיש. לפחות אם 1 ל100 הודעות שלך הייתה תורמת לאיזשהו דיון או משהו.

טל 12 26 ביוני 2015

נהדר

יואב דובינסקי 26 ביוני 2015

שום אהבה, כסף ושחקני רכש. מלבד השם של הקבוצה, מה הקשר בין עדי גורדון ליותם הלפרין, שטופח בנוער של מכבי יותר מכל שחקן אחר?

אני מאוד אוהב את האליפות הזאת של ירושלים דרך הסיפור של הלפרין. הזכרתי בכמה פוסטים את קבוצת הנוער המיוחדת של מכבי עם הלפרין-פניני-קוחנסקי שהיו חברים תל אביבים שגדלו ביחד במחלקת הנוער. אני אוהב את זה שחתול הרחוב פניני והגולדן בוי הלפרין, הגיעו לרגעי תהילה ושפל שיחרטו בדברי הימים של הכדורסל הישראלי כל אחד מכיוון אחר. אבל אין שום קשר בין מורשת הלפרין למורשת גורדון.

ברכות.

פעם ב72 שנה.

אבישי 26 ביוני 2015

אני עם דמעות, אחי.

matipool 26 ביוני 2015

איך ריגשת !
ממש מביך . אני נמצא כרגע ביום הולדת של חבר של הבן הקטן ודמעות מנצנצות לי בעיניים . מזל שאני בפינה די חבויה ..

אביאל 26 ביוני 2015

איזה כיף, היה מרגש, אמנם אהדת הילדות נעלמה מעט אבל אתמול זה חזר, האמת שהייתי מעדיף לראות ספציפית את האליפות הראשונה באולם הקודם, אבל גם הארנה נתן חוויה.

פינדר 26 ביוני 2015

מאד מרגש איציק

עופר ג. 26 ביוני 2015

אין מה לעשות, ספורט בלי רגש לא שווה כלום. התרגשתי.

שי ס 26 ביוני 2015

איציק כרגיל תודה!

מאשקה 26 ביוני 2015

אלפסי תודה
גם אני הייתי אמש בארנה בערב המרגש הזה
יאללה הפועל

ולך 27 ביוני 2015

יש בנו אהבה והיא ניצחה.
כמה קלישאתי, ככה נכון.

shohat 27 ביוני 2015

פוסט נהדר. מברוק.

משה 27 ביוני 2015

ועדיין בלי הכסף של אורי אלון היו עוד שרים לכם לעולם לא תניפו צלחת !

רן 27 ביוני 2015

ובלי הכסף של רשות השידור?

סימנטוב 27 ביוני 2015

ריגשת

Srtest 27 ביוני 2015

אין לי מילים בכלל להביע את ההזדהות. פתאום התגלות! נכנס לו העדי גורדון עם חולצה לבנה וחיוך והשוט עליו. כאילו תחושה שהזמן קפא לכמה שניות בעת אירוע שהזמן בו הוא הכי חשוב. איפה היית ומה עשית???!!! מזכיר לכם/ן מאיפה עדי גורדון. בגלל ששנינו מגיעים מאותו מקום אני גם מרשה לעצמי לכעוס עליו – מותר לחזור להיות אדם פרטי, לא חייב כלום לאף אחד. מותר להכנס להליך פנימי ולנסות לגלות את מקומך בעולם שמחוץ לעולם הקפצת הכדור. לא כולם חייבים להיות דורון שפר שנכנס לעולם הרוחניות והמיקרופונים בעת ובעונה אחת. רבאק באנדם, חולים עליך, גדלנו עליך, תראה שאתה חי ינעל העולם פעם אחת בשנה. לא יותר. מה זה ההעלמות הזו? ועדיין אין עליך. רעד בכל נים.

Comments closed