אנשי ההר

נועדנו לטיפוס ארוך וקשה

דבר ראשון, שאפו גדול לאוהדי מכבי ת"א שהניפו את השלט המרגש הזה לזכר אלון בקל ושמעון (שימי) רואימי שנהרגו בפיגוע ביום שישי:

12400

גם אני נהנה לפעמים לתייג את תל-אביב כ"בועה". אבל ת"א –  שספגה הכי הרבה פיגועים חוץ אולי מירושלים – היא עיר ישראלית לא פחות מכל עיר אחרת. ועיר ציונית לא פחות מכל עיר אחרת.

כשהחבר'ה מהפאבים בדיזנגוף פותחים את המקום שלהם למחרת פיגוע כדי להראות שהטרור לא ייקח מאיתנו את החופש, זו תשובה ציונית הולמת (בלי שום טיפת ציניות) לא פחות מעוד התיישבות ביהודה או שומרון. באנו לכאן כדי "להיות עם חופשי בארצנו" ואין טעם ל"ארצנו" מבלי להיות חופשי.

בדרך הביתה אחרי המשחק עוצר אותי ברמזור אוהד של בית"ר נורדיה. "בוגד" הוא קורא לעברי בחיוך. מאז שגבריאל היידו מחדשות הספורט תפס אותי בחולצה אדומה בכתבה שלו על משחק האליפות בעונה שעברה אכלתי הרבה חצץ מאוהדי נורדיה.

דווקא הירושלמים מבניהם מבינים את זה יותר. בטח אלו שגדלו כמוני בשנות התשעים. שם הסיפור לא היה פוליטי – בית"ר מול הפועל, אלא תרבותי – ירושלים מול תל-אביב. ורובנו היינו אוהדי בית"ר בכדורגל והפועל בכדורסל. ובשניהם הכי שנאנו את מכבי ת"א.

היה לנו יחס מאוד אמביוולנטי כלפי ת"א. מצד אחד בזנו לניכור, להתנשאות, לניתוק. לניסיון הפתטי להיות פאריז או ניו-יורק 30 ק"מ קו אווירי מעזה.

מצד שני אכלנו את הלב מקנאה. באפשרויות הבילוי, בחופש, בים, בנשים.

מכבי ת"א ייצגה את זה מצוין. שנאנו אותה עד מוות. אבל עמוק בפנים קינאנו בעוצמה שלה, ביעילות, במקצוענות.

הגדולה של הפועל ירושלים תהיה להפוך להיות מכבי ת"א מבלי להפוך להיות מכבי ת"א.

לפעמים נדמה שהיא מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות. ביום ראשון זה הרגיש יותר.

אחרי המשחק הראשון שהייתי בו בארנה רשמתי כאן שזה הרגיש לי מוזר ושאני עוד רחוק מלהתגבר על הפרידה ממלחה.

ובכן, ביום ראשון זה כבר הרגיש כמו מלחה, עם פי שלוש קהל ועוצמה.

עוד כתבתי אז שהארנה מסמלת, לטוב ולרע, את סוף עידן התמימות של הפועל ירושלים. ארבע ומשהו דקות לסוף הפועל הובילה ב-12 הפרש, ואז בסדרה של כמה התקפות מוצלחות מכבי חזרה לארבע הפרש בלבד.

במצבים כאלה במלחה היה ברור לך איך זה ייגמר.

הפעם זה הרגיש בדיוק ההיפך. שתיכף יגיע הסל שיוריד להם את האוויר ויסגור את הסיפור. דאנק ועבירה של ליאור אליהו דקה לסיום עשו בדיוק את זה.

כשכבר גדלתי למדתי להכיר כמה אפשרויות בילוי מהנות יש בירושלים. וכשלמדתי איך להסתכל על נשים – עמוק לתוך העיניים ולא על הליפסטיק או המחשוף – ראיתי גם כמה הנשים כאן יפות.

מה שכן ים אין, זה נכון.

אבל ים זה לחלשים. אנחנו אנשי ההר. נועדנו לטיפוס ארוך וקשה.

כדורגל פשוט
הטוב בעולם לגילו

76 Comments

רפאל 5 בינואר 2016

תודה על המילים המרגשות.
הלוואי שתבוא כבר הבשורה על הקמת ליגה תחרותית עם תקנות ספורטיביות הוגנות לעידוד המגוון התחרותי
וכמובן חזרה מידית לסדרות הטוב מחמישה משחקים עד הסוף, אין טעם בלי זה.

אישית, אני לא מתלהב מפסטיבל הנצחונות על מכבי.
בשנה וחצי האחרונות כל קבוצה עם סגל חצי נורמלי וכדורסל סביר יכולים לכל הפחות להיות במשחק וביום ממוצע גם לנצח וגם די בקלות.
בכדורסל הישראלי את ההצלחות בונים בקומבינות פוליטיות.
בעוד מהארנה משקיפים על ראשון לציון, נס ציונה ואשדוד, בתל אביב מסתכלים על מדריד, ברצלונה, מילאנו, אתונה וברלין ( או אילו קבוצות שלא יהיו שם ) ובשביל הספורט יפרגנו בתקשורת לנסיונות של ירושלים להעפיל אף הם ליורוליג עם הארנה והשאיפות שלהם.
זה יותר מידי מזכיר לי את הבדיחה עם אותו בריון שהורס עם אלת בייסבול את האוטו של איזה מסכן אחד בעודו מחוייב לעמוד בעיגול.
בינתיים עם כל שמשה שמתפוצצת ההוא מתפוצץ מצחוק.
מה קרה? בזמן שההוא דפק לאוטו שלו את הצורה הוא יצא רגע מהעיגול…
אז אוקי, זה לא פתטי כמו זה. אבל מכבי איכשהו יודעים להיות תמיד עשר צעדים לפני האחרים.

עכשיו אנו במצב סטייל עליסה בארץ הפלאות.
מכבי משוריינת ביורוליג של לפחות 30 משחקים. זה אומר שהתקציב שלהם יגדל משמעותית ( אם הם רוצים להתחרות ) ושחקנים בכירים ירצו להגיע לשם.
בליגה לא משנה להם אם הם לוקחים או לא. אם מנצחים, אומרים שעשו הכל בשביל למנוע מהם אליפות ע"י כך ששינו את השיטה לפיינל פור ועדיין לקחו.
אם מפסידים, אומרים שזה לא ספורטיבי וגם לא משנה בתכל'ס.

לקבוצה אחרת, אם לוקחים- אז חוגגים כאילו עשו משהו למרות שזה פגע וברח של משחק אחד. לא נשמע כדבר הזה במושגי הכדורסל.
והכל בחוסר פרופורציה משוועת של תקציבים, עומק סגל, קבוצות שלכאורה כיף לנצח אותם אבל בכלל לא איכפת להם מהמסגרת כי האינטרסים והכסף שלהם במקום אחר.
ואומרים לנו- יש אורי אלון. יש לו פתרונות. האהבה תנצח.
אני מוכן לאהבה, אבל קודם פרקטיקה.
האהבה הנאיבית הזאת הוציאה אותנו פראיירים כל השנים האלה ובלי ספורט אמיתי בזמן שמכבי משתינה על כולם ואנו מודים לאלוהים שמעון מזרחי שהוא מוריד עלינו גשם.
להתעורר, לדרוש ליגה תחרותית ואם אין אפשרות-אז להסיק מסקנות.
לא צריך לתמוך במערכת אנטי ספורטיבית.

זינק 5 בינואר 2016

לא הבנתי, מה שונה הפועל ירושלים היום ממכבי?
איזו תחרותיות הוגנת יש בפערי התקציב שבין ירושלים ליתר (שאינן מכבי)?
מה שונה הבטחת המקום ביורוקאפ מהיורוליג?
וסתם שאלה היפוטטית – אם מחר בבוקר מעניקים לאורי אלון מקום קבוע ביורוליג, האם הוא יוותר?….

רפאל 5 בינואר 2016

אם להם גם שריון מראש והם אינם עומדים בקריטריונים של הליגה המקומית,
שלא ישתתפו בליגה, לא צריך את הטובות של אף אחד ואין יוצאים מן הכלל.
במקרה הצורך, שיהיו סדרות הטוב מחמש בין חיפה לחולון ואשדוד הפועל ת"א בחצי גמר.
אין מקום לפרימדונות שלא מכבדות את החוקים של התחרות.
או שאתה איתנו, או שלא.
בהמשך לשאלתך-
היורוקאפ לא רק שאינה מתקרבת ליורוליג ברמה, בשם וביוקרה, היא גם לא ליגה מלאה ( ככל הידוע לי ).
אפשר לעוף גם אחרי כמה משחקים בודדים.
למכבי וכל משתתפות היורוליג החל מהעונה הבאה לפחות 30 משחקים שם!

אף אחד לא מצפה ממכבי לוותר על השתתפות ביורוליג.
אני מצפה מהליגה לוותר עליהם אם הם לא מסכימים ללכת לפי החוקים.
והרוב צריכים לקבוע את החוקים, לא אוהדי מכבי.

Yavor 5 בינואר 2016

איתך לגבי אנשי ההר. אני די סובל ממזג האוויר התל אביבי הנורא.

עמית זילברבוש 5 בינואר 2016

הבחנות יפות. אהבתי מאד. תודה אלפסי.

פיירמן 5 בינואר 2016

אני לא ירושלמי ומעולם לא הייתי (אבל זה בטוח השפיע בבחירה, בטח כשבית"ר ירושלים הגיעה מהבית), אין לי רגשי נחיתות מול תל אביב כעיר, ואני אוהד הפועל ירושלים בכדורסל. בגלל מכבי תל אביב וה-85% אליפויות שלה מאלה שחולקו פה אי פעם. לא מקנא בילדים שמשחקים בפלייסטיישן עם ברצלונה על בגינר, הם לא שווים כלום.

אנחנו הגענו לנחלה אחרי הרבה חרא.

איציק אלפסי 5 בינואר 2016

אתה צודק. זה הרבה יותר מתוק.

אייל 5 בינואר 2016

קודם כל בירושלים היו הרבה יותר פיגועים מתל אביב אז קצת פרופרציה
הפועל ירושלים איך שלא תסתכלו על זה הופכת למכבי ת'א 2.0

איציק 5 בינואר 2016

איך 2.0. אתה רואה את ירושלים כשידרוג של תל-אביב? הי מקסימום גרסה 0.5, פשוט מכבי הנוכחית גרסה 0.1 לעומת מכבי במצב הרגיל, ואני לא מדבר על זו של מיקי/מוטי או שארס/פארקר שאלו גרסאות מתקדמות בהרבה.

איציק 5 בינואר 2016

תל-אביב זו מדינה אחרת מהרבה בחינות. כאשר יש פיגוע (לצערינו) בתל-אביב אז מגיע רוה"מ, מפכ"ל שרים למקום האירוע. לשדרות ולעוטף מגיעים כשיש מאות טילים, לבאר-שבע לא מגיעים בכלל. אז כן, תל-אביב זו מדינה שלמדינת ישראל איכפת ממנה. מי שאומר שלא מרגיש זאת, לא מסתכל למציאות בעיניים.
לגבי ההרגשה שלך כאשר ההפרש ירד לארבע. האם זה בגלל הארנה או בגלל המצב האגום של מכבי. הרי מכבי פשוט לא מסוגלת להפוך את הקערה על פיה כבר שנה שנייה ברציפות ובשנה לפני זה, זה המאמן שהיה הופך קערות. אז כנראה לארנה יש חלק בזה, אך היו זמנים שמקומות קשים יותר באירופה לא היוו סיבה להישארות בפיגור, היום גם האולם בנהריה יכול להפחיד.

איציק אלפסי 5 בינואר 2016

אני חושב שהארנה היא גורם מתווך. מה שגרם לזה הוא השינוי המנטלי שנדמה לפחות שהפועל ירושלים עוברת מאז המעבר לארנה.

אריאל גרייזס 5 בינואר 2016

אז בעצם אתה אומר שישראל היא המדינה האחרת ותל אביב היא המדינה האמיתית

איציק 5 בינואר 2016

במידה רבה מדינת ישראל היא מדינת לווין של תל-אביב.

איציק 5 בינואר 2016

תיקון: במידה רבה מדינת ישראל היא מדינת לווין של מדינת תל-אביב.

רפאל 5 בינואר 2016

לציבור החילוני ת"א היא המרכז והאבן השואבת…
למסורתיים יותר/דתיים, תל אביב היא המקום הכי אוברייטד עלי אדמות.

יש הרבה הבדלים בין תל אביב לירושלים.
בתל אביב השיח הוא מאוד נשי. זה הרבה פוזה, נסיון למערביות ולהיות מגניב או אנרכיסט מצד אחד,
מצד שני בכל מקום צומח לך עוד גורד שחקים לעשירים בלבד ( גם דירה רגילה היא לוקסוס ).
בתל אביב הגברים משחקים אותה פילוסופים בשביל להשכיב בחורות שמצידן זוממות איך להכנס להריון בגיל 35
ולצאת עם איזה הסדר טוב שהאבא ימשיך לממן אותן והן בינתיים יהיו 'חופשיות' להיות עם מי שהן רוצות מתי שהן רוצות
כי נשים יכולות לעשות מה שהן רוצות, בדיוק כמו הגברים וככה העולם החדש עובד.

הגברים מבינים את המשחק ולא מחפשים תל אביביות לחיי משפחה. זה סיפורים למטרת one night stand.
בד"כ זה מתאים לשני הצדדים. מי שלא בקטע, יוצא די פראייר. זה הפואנטה של העיר והמתירנות.
בחור ובחורה ביחד, קצת צחוק, קצת חרטא, כיף בלילה ועם אמצעי זהירות… לא צריך לשלם לה את המשכנתא אח"כ.

בירושלים אנשים הם בני אדם.

איציק 5 בינואר 2016

לא מבין את התשובה ומה מטרתה.
רק כדי למקם אותי ביחס לתשובתך, אני חילוני גמור, לא ירושלמי, לא תל-אביבי, עובד בתל-אביב ובורח ממנה.

רפאל 5 בינואר 2016

אין קטע במה שאמרתי.
גם לבאר שבעים מותר ואף רצוי לא לספור את ת"א.
בסופו של יום, יש הבדל משמעותי מאיך שתופסים את החיים בגיל 20 ו 30.
ככל שמתבגרים רוצים להיות יותר קרובים לשירותים שלנו והמיטה שלנו.
היחסים בווינר זהים בכל עיר ומספיק שיש פאב נורמלי אחד בסביבה שאפשר לראות בו כמה משחקים
וחבר אחד שיש לו זמן בשבילנו ואנו מסודרים.
כשרוצים ללכת לקדשה- יש את ת"א.

איציק 5 בינואר 2016

זו לא שאלה איך הבאר-שבעים או הטבריינים סופרים את תל-אביב כי אם איך המדינה תופסת אותה ביחס לאחרים. כאן יש הבדל מהותי וזו הבעייה.

רפאל 5 בינואר 2016

המדינה תופסת 30 אחוז מהזכייה שלנו בלוטו.
הבעייה היא שאנחנו לא זוכים.

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

סלח לי רפאל – אבל אתה לא גר בתלאביב, וערימת הקלישאות שלך פשוט מביכה.
גברים "לא מחפשים תל אביביות לחיי משפחה"? יש לך את זה ביותר מטופש? סליחה על התגובה הבוטה אבל זה פשוט עלוב מה שכתבת.

לידיעתך – כמו כיתות א בתל אביב הוכפלה ב 15 שנה האחרונות. מה שאומר שכמות המשפחות הצעירות הוכפלה. וזה נכון גם לשכונות חדשות (מטבע הדברים) וגם באיזורים כמו הצפון הישן ולב העיר. תתפלא – חלק מאותן אמהות גדלו בתל אביב. ורוב רובם של אותם אבות הם לא פילוספים אלא מתכנתים, טייסים, רופאים, וכו'. בקיצור – אתה קשקשן

רפאל 5 בינואר 2016

הרבה פנים לתל אביב.
הרבה יותר מכפי שכמה שורות יעידו.
הוספתי את השתי סנט שלי למה שכתבו אינספור אנשים על העיר והסיטואציה.
גם אם קשקשתי כאן, אז מה : ).
סתם להוציא קיטור…
במה שאני כותב על הספורטיביות בליגות בינתיים פגעתי כל פעם מחדש.
אז… אמשיך להגיד מה שבא לי מתי שבא לי : )

קשקשן בקומקום 6 בינואר 2016

זה ברור :)
גם לי מותר להוציא קיטור על השמצות על העיר האהובה שלי :)

רפאל 6 בינואר 2016

חופשי,
אחלה מקום- כמו שחיפה, באר שבע, נתניה, אשדוד וירושלים… : )
כל אחת והייחוד שלה.
באמת הגזמתי. זה עניין של העדפה וטעם, לא משהו שאפשר להתווכח עליו.
בתכל'ס, כולנו שמחים שיש גם את הים וגם את ההר.

ר.בקצה 5 בינואר 2016

ההבלטה של תל אביב (או אזורים בתל אביב) קשורה ישירות לתקשורת, שזהו אזור המחיה שלה. אם עקבת אחרי החדשות ביום ו', נתגלתה נימת היסטריה רצינית בדיווחי הכתבים השונים. החל ממשה נוסבאום שדיווח בבעתה על פיגוע שהתרחש ברחוב המרכזי של מדינת ישראל (!), ועד כתבי המהדורה שנזרקו היישר ממיטתם לרחוב שמתחתיהם. המגוחך בסיפור הוא, שתל אביב כבר נפגעה בגל הטרור הנוכחי- פעם אחת השתולל סכינאי ערבי ליד בית ידיעות אחרונות ונורה ע"י חייל צה"ל, ובפעם השנייה נרצחו 2 מתפללים בבית פנורמה, שמרוחק בערך 5-7 ק"מ ממקום הפיגוע בדיזינגוף. מצד שני, מה לאיש תקשורת ולבית כנסת בדרום תל אביב?

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

קצת דמגוגי.
בקריית גת הסתובב סכינאי ברחוב אחרי שדקר מישהו ובכל החדשות היו שידורים ישירים עד שתפסו אותו (מוגזם בעייני)
בתל אביב מסתובב (או לא?) מחבל חמוש בנשק חצי אוטומטי אחרי שכבר רצח שלושה, מה לעשות שזה קצת יותר ניוז ממחבל מנוטרל, לא משנה כמה הרג.

ברור שתל אביב מקבלת יותר כיסוי, גם ירושלים מקבל יותר כיסוי מעפולה, זה החיים. תאשימו את התלאביבים

Ljos 5 בינואר 2016

רק משהו לגבי אזור המחיה של התקשורת – כל ערוץ שמשדר חדשות הועבר בחוק לירושלים בשנים האחרונות.

ר.בקצה 5 בינואר 2016

גם הכתבים עברו כחוק להתגורר בירושלים?

Ljos 5 בינואר 2016

לא כחוק. חלק עברו, חלק לא. בכל זאת לא הכי קל להגיע מהמרכז לירושלים כל יום ובטח לא בשעות שהתרנגולים עדיין מתהפכים במיטה.
רציתי לציין את החוק, המגוחך בעיניי, כתוספת למה שקשקשן כתב – עיר מרכזית בארץ גוררת יותר תגובות מעיר פחות מרכזית. לתל אביב אין קשר. אני בטוח שגם פיגוע במרכז ירושלים יגרור יותר תשומת לב מפיגוע במבשרת ציון.

ר.בקצה 5 בינואר 2016

מי עבר? תן כמה שמות

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

אני יודע ששערי גיהום יפתחו עלי – אבל אלה השני סנט שלי לגבי משפט אחד שלך: "החבר'ה מהפאבים בדיזנגוף פותחים את המקום שלהם למחרת פיגוע כדי להראות שהטרור לא ייקח מאיתנו את החופש, זו תשובה ציונית הולמת (בלי שום טיפת ציניות) לא פחות מעוד התיישבות ביהודה או שומרון"

עוד התיישבות ביהודה ושומרון היא לא תשובה ציונית הולמת – היא ניצול ציני של טרור להגשמת אג'נדה פוליטית. יותר מזה אני אגיד – היא אפילו סוג של כניעה לטרור. צד אחד רוצה לטרפד כל סיכוי לדו קיום פה אז הצד השני עושה בדיוק את זה – צעד שיטרפד כל סיכוי לדו קיום פה.

המשך שיגרה וחוסר כניעה לטרור (אני גר בצפון תל אביב, לא היה לי שום ספק שהילדות שלי הולכות לגן ובית ספר, ולא הדרתי את רגלי מהבית קפה השכונתי) – זאת תשובה הולמת, ציונית או לא

מוטי בננה 5 בינואר 2016

לקחת לי את המילים מהפה. אין שום קשר בין מפעל ההתנחלות לביטחון המדינה, זה שקר וכזב. המתנחלים אינם מגינים בגופם עלינו, הם בסך הכל מספקים עוד ועוד מטרות למחבלים, יוצרים יש מאין אלפי ק"מ של צירים ומאחזים ונקודות שהצבא חייב להגן עליהם בכל זמן ובכל מקום מחשש לטרור. כמו שאמר קלאוזביץ', מי שמנסה להיות חזק בכל מקום יהיה בהכרח חלש בכל מקום. כששולחים חיילים במילואים ובסדיר לשמור על גבעה חשופה בשטחים שמעולם לא היה לה ערך אסטרטגי עד שמיטב הנוער החליט להתנחל בה, החיילים האלו בהכרח יחסרו במקום אחר, נחוץ יותר לבטחוננו.

תקשיבו לנוער הגבעות, למניפסטים שלהם שחושפים אמת שההנהגה הדיפלומטית של יו"ש מנסה להסתיר מחשש לפגיעה בתדמית ובתקציבים, שהמטרה של המאחזים שנוצרים חדשות לבקרים היא ברורה- יצירת מקסימום חיכוך עם האוכלוסיה הפלסטינאית. החיכוך הזה יוביל לעוד אלימות וטרור, שיובילו לעוד ועוד מאחזים והתנחלויות שהם הרי "תשובה ציונית הולמת". ובסוף התהליך הזה מחכה לפי הפנטזיות שלהם הפרס הגדול- מלחמת אזרחים שבסופה לא יהיו פה יותר ערבים ובית המקדש השלישי יקום על חורבות אל-אקצא. המהלך הזה לא דומה לציונות כפי שאני מכיר אותה, אולי לאיציק אלפסי יש הגדרה מילונית אחרת.

רועי 5 בינואר 2016

בוודאי, כמו שהנוכחות שלהם בעזה לא מנעה התחמשות של הרצועה בטילים…

מוטי בננה 5 בינואר 2016

דוגמא מצוינת. יצא לי לבלות חודש מחיי באבטחת הציר לכפר דרום, התנחלות מבודדת ברצועת עזה. המקום היה סיוט אבטחתי, ריבוע קטן בשטח כמה מאות מ"ר מוקף בבתים רבי קומות פלסטינאים ששלטו עליו מכל הכיוונים באש ובתצפית. פצמ"רים היו עפים תדירות בגזרה, בזמן שהיינו שוכבים בלילה על שפת הצירים ומחכים למניחי מטענים. איך בדיוק קידמו תושבי כפר דרום את בטחוננו בישיבתם שם?

מי שאומר מימין שהפתרון היחיד לבטחון של המדינה היא כיבוש השטחים וגירוש התושבים הערבים מהם, אני מבין אותו. לא מסכים מוסרית אבל מבין את הלוגיקה. מי שאומר משמאל שהפתרון לבעיית הביטחון שלנו הוא הקמת מדינה עצמאית פלסטינית שתחיה לצדינו, גם את הלוגיקה הזו אני מבין. אבל מי שטוען שהקמת עוד ועוד ישובים בצמוד לאוכלוסיה הפלסטינאית זה מה שיגביר את הבטחון שלנו, אין בזה הגיון כלכלי, מבצעי או אנושי.

צור שפי 5 בינואר 2016

+1

matipool 5 בינואר 2016

+2

יריב 5 בינואר 2016

ירי קסאמים מהרצועה התחיל בשנת 2001, אז כנראה שהיא אכן לא מנעה.

ר.בקצה 5 בינואר 2016

לאן הם נורו? האם הגיעו לאשקלון ואשדוד? ובמאמר מוסגר- האם זו הייתה כוונת ההתנתקות? שיגיעו לאשקלון ואשדוד?

רועי 5 בינואר 2016

לא כתבתי שלא נורו, כתבתי שהם מנעו התחמשות של הרצועה בטילים, כמובן שיש זליגות, אי אפשר למנוע הרמטית כלום.
האם אתה משווה את כמות הטילים ונשק בכלל שיש שם כעת לאחר ההתנתקות לכמות שהיתה שם לפני ?

רועי 5 בינואר 2016

דבר נוסף, האם יש לך או למישהו ספק מה יקרה ביו״ש אם נצא משם ? או שאתם עדיין חיים בסרט השלום והדו קיום ההזוי שלכם ?

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

אני דווקא משתדל להמנע מהדיון הפוליטי פה, אלא לדבר על העקרון של "תגובה הולמת" מול ניצול ציני לצרכים פוליטיים, במסווה של תגובה הולמת

איציק אלפסי 5 בינואר 2016

באותה מידה יכול לבוא מישהו ולומר שלפתוח את הפאבים ברחוב באותו ערב או כבר למחרת זה ניצול ציני לצרכים עסקיים. כל אחד עושה מה שהוא מוצא לנכון לפי הבנתו ומבחינתי גם הכוונות של אלה וגם של אלה אמתיות. מה מקדם אותנו יותר ומה פחות? זה באמת כבר שייך לדיון הפוליטי.

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

לא נכון. אי אפשר לטעון אותו דבר. מצטער אבל זאת אחת התגובות המיתממות ומגלגלות העיניים שקראתי פה. זה בהחלט ניצול המצב לקידום האג'נדה שלך, מול להמשיך "עסקים כרגיל".

ר.בקצה 5 בינואר 2016

מדוע לא? האם אדם שפותח את הפאב שלו באותו ערב, על מנת שלא יפסיד את הפדיון (שיקול סביר לחלוטין), אך ״מלביש״״ את ההחלטה לפתוח בשלמת ״לא נכנע לטרור״ אינו מנצל את המצב לצרכיו?

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

הטרור הוא זה שסגר את הפאב שלו, אחרת הוא היה פתוח. הוא לא פתח את הפאב כתגובה הולמת לטרור, אלא למרות הטרור, להראות לטרור שהוא לא ישנה את תכניותיו.

לעומת זאת אם לא תכננת להקים יישוב ובתגובה להתקפה הקמת אחד (כי זאת הזדמנות נוחה, כי אחרת אי אפשר, כי יאדה יאדה) – ניצלת את ההזדמנות לצרכיכך. בציניות

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

זאת אומרת – התגובה ההולמת היא להראות שהטרור לא ישנה את דרכיו

ר.בקצה 5 בינואר 2016

ניחוש פרוע- לשיטתך, לא קיים מניע מוצדק להקמת התנחלויות…

קשקשן בקומוקום 6 בינואר 2016

שוב – זה לא הדיון. בכוונה ניסיתי להמנע מפוליטיקה.
הרי אם היו מפנים את היישוב היהודי בחברון אחרי ברוך גולדשטיין הימין היה נזעק שזה ניצול ציני.

אני לא מצדיק הקמת התנחלויות בשום מקרה, אבל מקבל את זה שיש אנשים שכן מצדיקים את זה.
שיעשו את זה ממניעים אידאולוגיים (נניח – שזה שלנו. לא מסכים, חושב שלא נהיה דמוקרטיה ככה, אבל מבין שיש מי שחושב ככה) וגם יתמודדו עם ההשלכות של זה, אבל שלא ירכבו על גב של רציחות מתועבות בשביל זה.

Ljos 5 בינואר 2016

כי בראייה הפסימית וצינית של שני המצבים יש מצד אחד אדם שרוצה להרוויח כסף ומהצד השני אדם שרוצה לדחוף אצבע לפנים של יריביו ולעשות דווקא. הם לא מצבים שווים.

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

אנשים – בגלל הפיגוע נסגר הפאב! בגלל הפיגוע לא באו אנשים לדיזנגוף. בעל העסק נפגע, וכרגע מנסים להקטין את הנזק, או אפילו לפצות. לפתוח שוב זה להראות לטרור שהוא לא ישיג את מטרותיו, שהם בין היתר להשבית את דיזנגוף.

השוואה להקמת יישוב כ"תגובה" היא פשוט מגוכחת. פה אני אומר "מפגע בודד הוא לא זה שיסגור את דיזנגוף" ואתה אומר "מפגע בודד הוא זה שיחליט לי על מפת ההתיישבות". איפה הדמיון בכלל?

Ljos 5 בינואר 2016

אני מסכים איתך. אמרתי "בראייה הפסימית והצינית" מהסוג שאיציק ו-ר. בקצה ניסו לכוון אליה.

יוסי 5 בינואר 2016

+1000

יוסי 5 בינואר 2016

לתגובה הראשונה של קשקשן

צור שפי 5 בינואר 2016

שני הסנט שלי שיהיו קצת ארוכים, וסליחה מראש על החפירה: במשך 58 שנות חיי (+) לא גרתי יום אחד בתל אביב ובכל זאת אני מרגיש הכי בבית בעיר הזו. גדלתי ברמת גן ומכיוון ששני הורי היו אנשים עובדים הייתי, אחרי תום הלימודים, החל מגיל 6, נוסע יום-יום לבד בקו 61 של "דן" מרמת גן לסבא/סבתא שלי או לאחד משלושת דודי בתל אביב לאכול שם ארוחת צהרים ולחכות לסוף יום העבודה של אבי המנוח. סבא עבד במכבסה בפלורנטין (בזמן שזו היתה סתם שכונה חסרת ייחוד של מעמד בינוני-נמוך בלי ההייפ הנוכחי) ולשני דודים היו חנויות ברחוב בן-יהודה (או בן יהודה שטראסה כמו שקראו לו הייקים) – אחד היה אלקטרונאי שתיקן מכשירי רדיו וטרנזיסטורים (לא היו עדיין טלוויזיות) והשני היה זגג. הראשון היה מצ'פר אותי מדי פעם עם עוגת גבינה וכוס קקאו בקפה מרסנד שהיה מפוצץ בנשים אירופאיות (=אשכנזיות, לרוב ממוצא פולני) מבוגרות עם שיער סגול. בקיצור, תל-אביב היתה נוף ילדות, הרבה לפני שהיא הפכה להיות "תל אביב", "בועה" ושאר קונספטים. את הביטוי הספרותי של תל אביב ההיא שהכי מדבר אלי מצאתי בתיאורי ההליכה ברגל של הגיבור ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי.
בשלב מאוחר יותר פיתולי החיים הביאו אותי לירושלים בה גרתי כ-15 שנה. למדתי להכיר ולאהוב את העיר, הכרות שנבעה בין השאר מהעובדה ששמרתי על כושר באמצעות ריצות למרחקים ארוכים ואין כמו להכיר עיר דרך הרגליים. מעבר לייחוד של ירושלים שלא צריך להרחיב לגביו מצאתי בה גם תחליפים מספקים בתחומים שתל-אביב נחשבת חזקה בהם – תרבות, אוכל, מסיבות (זוכרים את האומן 17?) אבל, כמו שאיציק כתב, על חסרון אחד בעיר אף פעם לא הצלחתי להתגבר – היעדר הים. לחסרון הזה היה מקום משמעותי בהחלטה לחזור לבסוף לשפלה.
וכאן אני מבקש למחות בחריפות: ים זה לחלשים? את זה יכול להגיד רק מי שלא מכיר ים ולא מבין ים. אפשר לכתוב כאן סמינריון על יצירות כמו "מובי דיק", "הזקן והים" ועוד ועוד שבמרכזן ההתמודדות האבודה מראש של האדם עם תופעת הטבע האולטימטיבית הזו. אפשר, אבל זה מיותר. באופן סובייקטיבי ההבדל בין ים במרחק נסיעה של שעה (מירושלים) או של רבע שעה (מרמת-גן, בימים של טרום חפירות הרכבת ה"קלה") איננו כמותי אלא איכותי. הזמינות של הים, הידיעה שהוא שם במרחק קפיצה, משפיעה לטובה על מצב הרוח שלי ועל איכות חיי.
לא מזמן קיבלנו החלטה לעזוב את רמת גן שהפכה להיות יותר צפופה ופחות ידידותית. רצינו גם לשמור על קירבה, לפחות יחסית, לים. תל אביב היא מחוץ לתחום עבורי בגלל היוקר המטורף. העובדה שנוף ילדותי הופך להיות למקום לעשירים בלבד היא טרגית ועוד תגבה מחירים חברתיים. חשבנו על בת-ים וראשל"צ, ובסוף סגרנו על חולון.

matipool 5 בינואר 2016

צור – יפה . אני אוהב נוסטלגיה חיובית .

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

חולון בפריחה, עושים שם עבודה נהדרת

ר.בקצה 5 בינואר 2016

צור, תיאור נהדר.
קראת את ״בזעיר אנפין״ של ירמי פינקוס?

צור שפי 5 בינואר 2016

תודה ר. לא קראתי. כדאי לי?

ר.בקצה 5 בינואר 2016

בטח- הזירה היא צפון תל אביב של שנות ה- 80

צור שפי 6 בינואר 2016

זו תקופה שבה כבר הייתי בירושלים אבל מה שטוב תמיד שווה קריאה.

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

אחד הספרים הקורעים. חובה

קשקשן בקומקום 5 בינואר 2016

קיץ בשפיים. priceless

יואב 5 בינואר 2016

תרבותית, תל אביב עיר מדהימה שמסתכלת בלבן של העין לכל מטרופולין מכובד אחר(קצת בהקצנה כמובן). תמיד יש מה לעשות ולאן ללכת.
אבל מבחינת מראה, היא לא עיר יפה במיוחד, אולי ההפך הגמור. וזה דיסוננס מעניין.
ירושלים הפוכה בעניין הזה. זה גם דיסוננס מרתק.

בני תבורי 5 בינואר 2016

לא הקצנה, ממש לא. תל אביב לא סופרת את לונדון אהובתי בכל הנוגע לאפשרויות בילוי אחרי עשר בערב – למעט מקומות מאוד מסוימים ולא במרכז העיר. אפשר להשתגע אחרי הצגה או הופעה בלונדון שמסתיימת לפני אחת עשרה ואין איפה לשתות קפה. מצד שני, הופעות והצגות שמתחילות בשבע וחצי שמונה ומסתיימות לפני אחת עשרה זה נפלא כשלעצמו.

אריאל גרייזס 5 בינואר 2016

לא יפה במיוחד זה אנדרסטייטמנט. רק אחרי שגרתי בדבלין כמה חודשים – עיר שבסטנדרטים אירופאים היא די מכוערת, יש בה עירבוביה של סגנונות בניה מהרבה מאוד דורות – הבנתי כמה תל אביב באמת מכוערת. זוכר שאירחתי פה בחור הודי אמריקאי והוא אמר שתל אביב מזכירה לו את דלהי. לא הבנתי על מה הוא מדבר אבל היום אני מבין.
ועדיין, עיר שכולה אי של שפיות במקום הזה. לוקח את הכיעור שלה כל יום על היופי של ירושלים (אפילו בהתחשב במזג האוויר)

בני תבורי 5 בינואר 2016

בשנתיים שגרתי בירושלים, עוד כשמקומות הבילוי הכמעט יחידים בה היו בית התה של יאן, בית האומנים של סעדיה מרציאנו והפאב של פינקי שולמן המנוח, חשבתי שירושלים היא המקום בו אקבע את מקום מגורי לעתיד חיי. עבדתי בת"א וכל היום ייחלתי לרגע בו אכנס לשער הגיא בדרך חזרה, למעבר בין רעש לשקט, נוף אורבני לנוף הרים חוצלארצי, בין לחות מעיקה לאוויר הרים צלול וכו'.
מאז היו אינתיפאדות וירושלים נסגרה. אי אפשר היה עוד לקפוץ עם האופנוע למנזר קרימיזן, לראות את מנפחי הזכוכית בחברון ולאכול חומוס בעיר העתיקה גם נהייה קצת סיפור. אמנם עמק רפאים לידו התגוררתי הפך מרחוב מוסכים, בריכה אחת שרבו עליה וקבאב רומני ג'ינג'י אחד לרחוב מסעדות הומה ומקומות בילוי בעשרות נוספו לחמש או שש המסעדות הקיימות שהצטופפו בהלני המלכה ובית הלל, אבל במקביל הפכה ירושלים לעיר קשה, קיצונית פוליטית, קיצונית דתית וחסרת סבלנות.
מעולם לא חשבתי שיש לתל אביב יתרון על ירושלים וגם כיום אינני סבור כך. אני אוהב את תל אביב ואוהב לבלות בה אבל לא לחיות בה וכך גם ירושלים. אבל במבחן ההתרגשות והפרפרים בבטן, ירושלים לוקחת בהליכה קלילה. אין לי הסבר.

משה 5 בינואר 2016

אני אוהב את ירושלים ואוהב את תל אביב, כל אחת מהן טובה לצורך אחר. גדלתי ליד הים (לא בגוש דן ) כל חיי. בהיעדר ים בחיי אני מרגיש כלוא וחנוק. ים נותן תחושת מרחב שונה לחלוטין ואני לא גולש או אפילו לא מאוד אוהב לשחות בים. מי שטוען שים זה לחלשים זה מי שעונה במשפט הירושלמי "מי צריך ים, יש לנו בריכה…", משפט חסר הבנה בסיסית בתפקידו של הים בחיים.

בני תבורי 5 בינואר 2016

מדויק לגבי הים.

דימיטאר ברבטוב 5 בינואר 2016

לירושלמים כמוני אין ים, זה נכון, אבל יש הרים…היום עם הילדים אני בקושי מוצא זמן, אבל פעם בכל סוף שבוע הייתי נוסע עשר דקות מהבית למצוא לי איזה פסגה שקטה בסביבה. לפעמים עם אופניים, לפעמים ברגל, לפעמים טובל באחד מעשרות המעיינות שפזורים סביבנו. זה תענוג קצת שונה מהים, אבל תחושת החופש והשחרור שאתם מתארים נשמעת לי זהה.

יוסי 5 בינואר 2016

איציק, פוסט נהדר.
העברתי לחבר ירושלמי לשעבר שלא מכיר את הבלוג שלך והוא אמר שאתה כותב את מה שהוא מרגיש.
אבל ים זה לחלשים… את זה אומר מי שמעולם לא מתעסק בספורט ימי..מזמין אותך להיכנס איתי לים לגלוש בימים קרים וסוערים אלה..

MOBY 5 בינואר 2016

ים זה לחלשים?
איציק אני מזמין אותך להיכנס לים בין סוכות לפסח (כיף גדול עם חליפה וגלשן ובלי) לצלול לשוט להרים ספיניקר – אחר נדבר על חולשה.
תל אביב היא הכי כפר שיש מי שמנסה להשוות אותה לניו יורק (שם גרתי, פשוט חי בסרט).

ירוק 6 בינואר 2016

מובי – אף אחד לא משווה אותה לניו יורק (גם אני גרתי בה), אבל יש תחומים מסוימים שבהחלט אפשר להשוות (בשינויים ההכרחיים). ההרגשה ה"תוססת", אפשרויות הבילוי, האוכל. ברור שבקנה מידה אחר, אבל בכל זאת.
מזג האוויר גרוע בשתיהן :)

העיקר שהחלפנו את צ'יזיק אבל, מה זה משנה ניו יורק.

holden 5 בינואר 2016

לירושלים יש יופי מיוחד במינו, שהיתי שם בשנות השמונים ואהבתי כל רגע ,
עדיין אין על התחושה לגור שני מטר משפת-הים,
להלן קטע של יום שגרתי בחוף ימה של בת גלים שבחיפה:

ווווששששששששששש………………………
כמו שסכין מפלח בחדות גוש חמאה ככה הגוף שלי מפלח את המים,זה מתחיל בזה שאני עומד על קצות האצבעות על ראש הסלע הקבוע שלי.
לפעמים הסלע מעט יבש,לפעמים הוא חלקלק,לעיתים יש עליו מעט ירוקת של אצות ולפעמים סתם איזו פחית בירה שהושלכה או איזה קרס של חכה.
בסלע שליד אני מזהה דלי כחול של קלין או של נוטרה נאגטס שמשמש את חבורת הדייגים שעל המזח.
לרוב אלו גברים בגיל העמידה שכבר ראו דגים מכל הצבעים והמינים ועברו ימים חמים יותר וקרירים,פעם הם יגיעו עם שורטס וגופיית סבא לבנה וכובע מצחייה רחב ופעם עם מעיל ניילון מרובה כיסים .
יש להם את השלווה והרוגע להכין מלכודות לדגים ששוחים בנחת בסמוך ולא יודעים שחבורה של אנשים מצפים לטגן אותם עוד הערב על שולחן המשפחה .
מדי פעם הם נוהגים לעשן סיגרייה או שניים ולהרטיב את הגרון במים צוננים או בקפה מהביל ,אני אוהב את המבט שלהם שהם משליכים את החכה ומרכזים את תחושת המבט במצוף האדום לבן ובעצבי היד שחשים את הרעד במקל הבמבוק או הגומי המודרני של היום.
כאשר אחד מהם לוכד דג שמן בחכתו הוא מפנה מבט מתריס לכיוון חבריו ומחייך בזווית פיו,זה קצת דומה לאותו מבט של גבר שנכנס למסעדה הומה שעל כתפו תלוייה איזו בראבי מצועצעת שגורמת לשאר הגברים לבלוע את רוקם.
או אז הדייג מפריד במיומנות את פי הדג מהקרס המשוננת ובחמלה ואהבה מניח אותו באותו דלי כחול של קלין.
לעיתים הם חוזרים לביתם עם דלי מלא למחצה לעיתים עם יבול דל במיוחד ,אבל תמיד הם פוסעים לביתם עם חיוך של אחד שלפחות ניסה ללכוד את טרפו.
בכל מקרה רק רציתי לשתף במעט מהווי הדייגים שעל הסלע הסמוך.
שהגוף מפלח את המים אני חש שאני במקום מוגן ומוכר,העיניים נפערות לרווחה במעמקים ומגלים עולם נפלא ונסתר,פעם צבע המים סתם כחול,לפעמים ירקרק,פעם יש למים גוון מעט אפור כסוף שכזה ולעיתים כחול אולטרה מרין.
אני אישית אוהב שהמים בצבע ירוק בקבוק,זה צבע כזה שהוא דיי כהה אך ניתן לראות מגובה 3 מטרים את פני הקרקעית ואת מיתאר הסלעים שמתחתיי.
שוחה חתירה בתנועות ארוכות ושולח את הידיים קדימה לסירוגין בקצב מונוטוני, הרגליים כמו ומטופפות על פני המים ומעיפות רסיסים של"חיבה"לכל עבר.
מדי פעם בשעת בקר מוקדמת זו חוצה את המסלול הקבוע שלי סירת דייג ממונעת שיוצרת שובל מים מרהיב והנווט שבה מהנהן בראשו ברכת בקר טוב לעברי,ואילו אני ממשיך לחתור במרץ אל היעד הנכסף.
זהו שהיעד זה לא איזה מבצר מבוצר או משהו בסגנון הזה,זה מצוף אדום וגדול שמסמן את גבול הרחצה שמפריד בין תחום המתרחצים ולאוניות הגדולות שנכנסות לעגון בנמל חיפה או למשחתות של חיל הים מהבסיס הסמוך.
המצוף קשור בחבל גס למשקולת בעומק של כשמונה מטר ואני חג סביבו בהנאה בלתי מוסתרת וכאות להישג היומי שלי אני צולל ומביט כיצד הסיבים של החבל הזה עדיין מחזיקים מעמד,החבל מונח באלכסון חד ועומד בתלאות של הגלים וכל שאר היצורים שסביבו בגבורה.
אז אני מרשה לעצמי להתפנק מעט ומביט למולי לעבר הר הכרמל שכמו ידיד טוב תמיד ניצב לצידי ולעולם לא מאכזב,צלע ההר בקטע הזה ירוק תמיד וגושים של בנייני מגורים בלבן כמו ומשובצים לאורכו וקוטעים במעט מיופיו.
שאני מפנה מבטי מעט שמאלה אני מבחין בבניינים גבוהים של אחת הקריות ממזרח,לצערי לעיתים אני מבחין גם במפעלים שמזהמים את הים הנפלא שלי.
אבל יש ימים מיוחדים כמו היום שאני משועבד ליופי של הטבע
ממעל השמיים מחליפים תפאורה ותאורה,בבקרים האחרונים למרות החום המעיק שמגיע מאוחר יותר השמיים קודרים,עננים שחורים נעים ברקיע באיטיות מרגיזה וכמו ומסרבים להניח לחמה לעלות ולזרוח במסלולה הקבוע.
הכדור העגול הזה מסרב להיכנע ולמרות העבים הקודרים היא שולחת קרניים חודרניות שמבקעות את המסך האפור וקרניים של שמש בתולית חודרות אט אט מבעד למעבה העננות הנמוכה.
זה מראה בלתי נתפס,אני בתוך המים במרחק ניכר מקו החוף וקרניים שחודרות כמו מבעד למסננת וקורצות לי גורמות לי לחיוך רחב של אושר.
באותם רגעים קסומים אני שוכח מכל טרדות הקיום ובז לכל העניינים החומריים וכאלו שטויות.
אני משנס מותניים וחוזר לי הפעם בשחיית חזה איטית במקצת לכיוון החוף שמתחיל לקלוט מתרחצים חדשים,הידיים נשלחות קדימה ויוצרות כמו מין עיגולים רחבים והרגליים משהו דומה גם כן,מוציא את הראש מדי תנועה כדי לנשום ולהיטיב עם ריאותיי,העיניים לעיתים שורפות מהמליחות ,לפעמים הן כמו ומבקשות להיסגר ולו למעט,האישונים מתכווצים ונעים במעגל בתוך ארובת העין וכמו שמחים שחזו בכל פאר הטבע הזה.
כעבור כמה דקות עת אני מתערבב עם המוני האנשים שנכנסים לשכשך מעט את רגליהם במים הרדודים אני מאזין מבלי משים לשיחות של פנסיונרים ותמיד מעלה בת צחוק .
במטרים האחרונים אני חוזר לחתירה והפעם מהיר במיוחד עד שגופי ממש נוחת על החול המהודק שלופת אותי באהבה,זה כאילו והאדמה לוחשת לי:
"היי הולדן גם אותי ברא הטבע ואני פה בשבילך"
אני נעמד על רגליי ומנער את טיפות המים מעליי ובריצה קלה ממהר לעמדת המים המתוקים,מין עמוד בטון ענקי ש4 ברזיות תלויות לצידו קשורות עם חוט רופף ובמשיכה קלה אחת מים מתוקים ניתזים עליי ומצננים אותי מעט,רסיסי מים ניתזים על רחבת הבטון שמסביב וכמו מנסים להגן על הבטון מהחום היוקד שאמור להגיע במהלך היום הארוך שרק התחיל.
אני מאהיל בידי ומביא שוב אל אותו מצוף רחוק וכמו ואומר לו במבט של ידיד:
" מקווה שניפגש שוב בקרוב"
אולי זה רק אני ואולי אני רק טועה ,אבל אני נשבע שאחרי כזו רחצה אני מרגיש כמו הבן של אלוהים.

מוריניו ג'וניור 5 בינואר 2016

גרתי בירושלים בשנות התשעים. אין מה להגיד, יש מהיחוד. יותר יפה בקלות.
אממה, פעם תוך 48 שעות (בול ) ראיתי שם:
ריב חרדים- משטרה (ליד ביקור חולים);
ימין ומתנחלים-משטרה ושמאל (ימי אוסלו) , כיכר פריז;
איזה ריב בין שתי כנסיות נוצריות דוברות ערבית;
ולקינוח ריב בין ערבים ליהודים במאפיית אנגל.

אז כן, לוקח את תל אביב כל יום על אנשי ההר המרבים להתקוטט.

בלייק 6 בינואר 2016

זה תמיד מוזר לי כשאנשים בזים לניכור, לניתוק ולהתנשאות התל אביבית באותה נשימה בה הם מתיחסים אליה בבוז, ניכור והתנשאות כ״בועה התל אביבית״.
לא יודע אם מתעלמים במודע או בחוסר מודעות מכך שאחוז עצום מהאנשים המקיימים את הסטריאוטיפים השחוקים בבועה הגיעו בכלל מחוצה לה, בעוד שהמון תל אביבים שורשיים (וככזה הכרתי לא מעט בני דורי) הם ״סתם״ אנשים רגילים שלומדים, עובדים, מקימים משפחות ומתרחקים מ״הסצנה״ (עוד אומרים סצנה?) כמו מאש.

רפאל 6 בינואר 2016

דרך אגב,
לגבי האהדה לקבוצות- לא מעט אוהדי מכבי ת"א כדורסל תמצא גם בירושלים וסביבתה.
מכביזם קיים בכל מקום בארץ, כמו גם החיבה להפועל ( רק במינון נמוך יותר )
היתרון של מכבי ת"א ( בזכות המונופול כל השנים )הוא שבכל הארץ יש להם עוקבים ותומכים.
גם יש בכל מקום אנשים שעברו את גיל 25 ומבינים למה הם ככה, אבל יש מספיק פראיירים
שממלאים את האולמות כל פעם שהצהובים באים וחוגגים נצחון נגדם כאילו זה מה שישנה את מאזן הכוחות.
ולך תעיר את מי שלא יודע להסיק מסקנות…

Comments closed