בית

ישראל

צילום: הדר אלפסי
צילום: הדר אלפסי

יעל הייתה מרוקאית. זאת אומרת, מרוקאית "אמתית", לא "מזויפת" כמוני, דור שלישי בארץ. היא נולדה במרוקו ועלתה מקזבלנקה בגפה. למרות שהעברית שלה הייתה טובה היא התקשתה בלימודים באוניברסיטה וביקשה את עזרתי. ישבתי אתה בחדרה ולמדנו יחד למבחן בקורס "החברה הישראלית".

ריתק אותי לפגוש מרוקאית אמתית, שהגיעה משם. יותר מאשר עזרתי לה להתכונן למבחן ניסיתי לדלות ממנה סיפורים על החיים שם. היא סיפרה שהיו לה שם חיים נפלאים, מאוד נוחים, הוריה אמידים והיא גדלה בבית עם משרתות שעשו עבורה כמעט הכול. "אז מה לעזאזל את עושה כאן?" שאלתי אותה, ביודעי את הקשיים הרבים איתם נאלצה להתמודד. "אתה לא מבין", אמרה. וניכר שהיא מתוסכלת מכך שלא תוכל להסביר לי.

ואז הבזיק במוחה רעיון. היא הצביעה על החלון – "אתה רואה את העץ הזה?" שאלה, "כשאני קמה כל בוקר ומביטה בו אני מרגישה שזה שלי. שם מעולם לא הרגשתי שמשהו הוא באמת שלי".

נזכרתי לא פעם במוסר הזה של יעל במהלך ארבע השנים בהן התגוררתי באנגליה. אם באותו אחה"צ במעונות של תלמידי חו"ל לא הבנתי בדיוק על מה דיברה, כעת כבר הבנתי אותה לחלוטין. שום דבר לא היה שלי. גם אחרי ארבע שנים הרגשתי כמו תייר, אורח נוטה ללון.

לא פעם חשבתי על היהודים שחיו אלפיים שנה בגלות ועד כמה זה וודאי היה קשה. להיות זר, תלוש, במקום לא לך. כעת הרגשתי זאת, אמנם בממדים קטנים הרבה יותר – הרי היה לי בית לחזור אליו וביקרתי בו לפחות פעמיים בשנה –, ועדיין, התחושה הזו הייתה קשה עלי מאוד.

התקופה בחו"ל לא גרמה לי לעשות גלוריפיקציה לחיים בארץ. אולי רק החודשים הראשונים שהיו הקשים ביותר – אז התגעגעתי גם לדברים שהכי שנאתי כאן וייחלתי שמישהו לעזאזל ייתן לי איזו דחיפה קטנה בתור, קראתי לזה "אפקט בני ישראל על הים" ("זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, ואת החציר, ואת הבצלים, ואת השומים", במדבר, י"א) – אבל אחרי שהתאקלמתי וכבר החלתי ליהנות ממה שיש לממלכה להציע, ידעתי לומר לעצמי שהגעגועים שלי לארץ אינם בגלל שזהו מקום שנעים או נוח יותר לחיות בו. הם בגלל שעבורי, כישראלי, זה המקום היחיד לחיות בו.

המקום היחיד שהוא באמת שלי, שבאמת אכפת לי ממנו. מאוד הפריע לי, למשל, שלא התעצבנתי שם על כלום. בארץ אם אני קם בבוקר ורואה שמישהו שבר את הנדנדה בגן השעשועים ליד הבית שלי ויוצא מדעתי. כן, זה נשמע טיפה פסיכי. אבל תזכרו שההפך מאהבה זו לא שנאה, זו אדישות.

ומעבר לזה, למרות כל הבכי והנהי, ישראל היא בסופו של דבר מקום נהדר לחיות בו. שיש בו גיוון נדיר, וודאי למקום כל כך קטן, שספק אם יש בעוד מקום בעולם.

באיזה עוד מדינה אתה יכול ביום אחד לבקר באתר סקי ובמדבר, להשתזף בשמש משגעת על חוף הים וללכת לאיבוד בסבך יערות? איזה עוד מקום מציע לך ברחוב אחד: סושי, פסטה, שווארמה, תאילנדי מוקפץ, קארי הודי ושיפוד פרגיות? והכול הכי טעים שיש.

יש לי חברים מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילוניים, אתיאיסטיים ומשיחיים, הומוסקסואלים ושומרי נגיעה. שמאלנים, ימניים ודו-לאומיים. יש כאן סקרנות ודעתנות שמעשירים מאוד את החיים. כל אחד, מהבסטיונר בשוק ועד הפרופסור באוניברסיטה, יכנס אתך מיד לוויכוח על כל נושא שבעולם, כי אם אין לו שום מושג בעניין.

תוך שישים ושמונה שנים, בתנאים לא תנאים, העמדנו כאן מדינה עם כבישים ורכבות ובניינים גבוהים וקניונים ולא חסר כאן כלום שיש במדינות עשירות וותיקות הרבה יותר מאתנו. חברים שאני מארח כאן מחו"ל עומדים פעורי פה ובכנות קשה לי לשכנע אותם שעד לא מזמן היה כאן מדבר.

ומעבר לכול, בשום מקום אין כאלה אנשים.

אנשים שתוכם כברם. שלמרות החוצפה, והבוטות והדחיפות, יש להם נשמה של ילדים קטנים. שמרגישים שכל אחד הוא קצת אח שלהם, גם אם מאוד בא להם להכניס לו עכשיו איזה אגרוף טוב לפנים (כן, בדיוק כמו במשפחות הכי טובות). אנשים שאולי לא יחייכו אליך בנימוס ברחוב אבל כשבאמת תצטרך אותם יפתחו בשבילך את הבית ואת הלב.

חג שמח!

(פורסם לראשונה בגרסה מעט ארוכה יותר ביום העצמאות ה-63)

שה.שה. תיכף נותנים את השיר של סימרוטיץ
הנכבה

35 Comments

NoONE 11 במאי 2016

"באיזה עוד מדינה אתה יכול ביום אחד לבקר באתר סקי ובמדבר, להשתזף בשמש משגעת על חוף הים וללכת לאיבוד בסבך יערות? איזה עוד מקום מציע לך ברחוב אחד: סושי, פסטה, שווארמה, תאילנדי מוקפץ, קארי הודי ושיפוד פרגיות? והכול הכי טעים שיש."

התשובה היא כמובן קליפורניה

אסף the kop 11 במאי 2016

גם באוסטרליה.
אבל מה שאלפסי התכוון זה לעשות הכל בנסיעה של יום.

NoOne 12 במאי 2016

אפשר לעשות את כל זה בקליפורניה בנסיעה של יום

מאנו 12 במאי 2016

אם להתקטנן, אז לא בטוח שאתה צודק. לנסוע מאתרי הסקי שליד טאהו, לאחד המדבריות שבדרום ובמזרח ואז לים ייקח יותר מיום.

NoOne 12 במאי 2016

להתחיל את הבוקר בים בסנטה מוניקה , לקחת את ה 10 פריווי ל 605 פריווי שיקח אותך לשמורת הטבע יערות לוס אנג'לס(סאן גבריאל וואלי) יקח בערך שעה , משם עוד שעה וחצי נסיעה מזרחה על ה 210 פריווי ומייד אחרי לייק ארוהד לאתר הסקי ביג בר ואז חוזרים דרום ואז מזרח ל 10 פריווי לא יותר מ 90 דקות נסיעה למדבר ליד פאלם ספרינגס (ג'ושוה טרי,קוצ'לה) .

הייתי בכל המקומות האלה כמה פעמים , אמנם לא באותו יום כי זה לא מעשי מבחינת מה שרוצים לעשות במקומות אלה אבל זה אפשרי מבחינת זמנים.

ירוק 12 במאי 2016

וזה עוד לפני שהתחלת לדבר על צפון קליפורניה (בעיניי המשוחדות, החלק היותר שווה)

אריק 11 במאי 2016

יוון?

אסף the kop 11 במאי 2016

שווארמה זה טורקי לא ?

יניב פרנקו 11 במאי 2016

גם באירן זה אפשרי

שמעון כסאח 11 במאי 2016

ביוון קוראים לזה ג'ירו והם שמים את השווארמה הטורקית בכיס הקטן.

אריאל גרייזס 11 במאי 2016

שכחת שהבחורות שלנו הכי יפות ושפה אם תיתקע בצד הדרך כולם יעזרו לך ובאמריקה אתה יכול למות ואף אחד לא יסתכל עליך.
סליחה, קפצה לי הציניות. אתה מרגיש הכי טוב פה כי פה נולדת וזאת השפה שלך והחברים שלך וזהו. כל השאר זאת רציונליזציה. וזה בסדר, זה האופי האנושי

יניב פרנקו 11 במאי 2016

הבחורות שלנו באמת בטופ

Amir A 11 במאי 2016

אריאל, אחרי כל כך הרבה שנים כאן למדתי לקבל את העובדה שישנם אלו שצריכים את הריח של ילדותם/מולדתם וישנם אלו שהתחושות האלו לא משנות להם הרבה. ישנם אלו המתכנסים לתוך המסגרת אליה הם היו רגילים שנים (לא לחינם יש את צ'יינהטאון ואת ליטל איטלי בכל חור בארה"ב) וישנם אלו המתערים בסביבה הזרה. לא אלו ולא אלו צריכים לשפוט את האחר לחומרה או את עצמם לזכות. חיו ותנו לחיות.

אריאל גרייזס 11 במאי 2016

זה בדיוק מה שאני אומר

מאנו 12 במאי 2016

+1

ירוק 12 במאי 2016

כל כך +1
ישראל היא מדינה מיוחדת, במיוחד לאנשים כמונו שנולדו כאן וזה הבית שלנו, אבל באמת שאין צורך בגלוריפיקציה. במיוחד לא של אוכל אסייתי :)

מאנו 12 במאי 2016

מסכים. למעט מסעדות בודדות, האוכל האסייתי פה נוראי. בין הגרועים בעולם המערבי.

Eyal 11 במאי 2016

טור מקסים וכל כך נכון. אפשר להתלונן כמה שרוצים וזה בסדר ובריא אבל בסוף היום שבאמת בוחנים את המדינה הזאת בעיניים שקולות ומאוזנות רואים שזאת באמת אחלה של מדינה שנותנת המון בחזרה. חג שמח!

אופיר 12 במאי 2016

ישראל היא אובייקטיבית הישג גדול, אבל לא חייבים (מותר, אם רוצים) לעשות גלוריפיקציה. ישנם מספיק מקומות בעולם עם טבע יפה (אבל על אמת: לא הר תבור), אוכל טוב ואנשים חמים וטובים, שגם יודעים לקחת צעד אחורה ולתת לך לנשום כשאתה צריך.

אשריך וטוב לך איפה שאתה.

מאנו 12 במאי 2016

מסכים. אפשר לעגל פינות, לעשות גלוריפיקציה ולשקר עם קריצה, ואז לחתום עם איזה 'חג שמח' ו'עמישראל חי', אבל זה לא משכנע באמת.
יש פה יתרונות לא מעטים, וחסרונות רבים. מדינת ישראל היא מדינה מעוותת, בעייתית ואפילו מוטרפת מהרבה בחינות. אפשר לאהוב אותה, להודות על מה שיש וכו', אבל נראה לי שהפוסט הזה קצת עושה לעצמו הנחות. עם תחושות קשה להתווכח, אך אני רואה את הדברים אחרת לגמרי.
חג שמח.

ר.בקצה 13 במאי 2016

איזה מין אדם קובע את חייו במדינה שלדעתו היא מעוותת?
האם רתיעתם מעבודת כפיים חזקה עד כדי כך?

טל 12 12 במאי 2016

בבית שלך, טוב להרגיש בבית.

רפאל 12 במאי 2016

מה שרשמת כאן, זה אחד הדברים המאחדים את כל שכבות העם.
ההרגשה שזה שלנו. מכאן שאחריות שלנו להמשיך לבנות ולנסות לעשות זאת טוב.
לכן אני קורא לעצמאות בליגה עם הכרעה ישירה במקום הנונסנס של היום, מכבי/ב"ש, ב"ש/מכבי, מי תפסיד נקודות…
מי תמעד, מי תיחנק, מי תרוויח מן ההפקר, למי נוכל להחמיא ולמי נוכל להלביש את התדמית הלוזרית המושפלת.
שיעשו מה שרוצים במדינות האחרות.
כאן בישראל מאחל לליגת כדורגל שבונה תחרות ומקרבת את האנשים הנורמטיבים למגרשים ולא רק ל 2-3 קבוצות עשירות.
שנרגיש שייכים לשם שינוי.
Yeah babe yeah

מנחם לס 12 במאי 2016

אני ממעט להיכנס הנה כי יש לי מספיק מה לעשות באתר שלי, אבל הבוקר קבלתי מסר להיכנס ולקרוא את הפוסט שלך.
אני כבר 55 שנה בארה"ב ועדיין מרגיש בדיוק כמוך לגבי המקום בו אני גר, ולגבי ישראל בביקורי השנתיים.

מנחם לס 13 במאי 2016

הכוונה היתה שאני עדיין מרגיש בארה"ב אחרי 55 שנה מה שאתה הרגשת באנגליה – לגבי שהותך בארץ זרה. בקריאה חוזרת הבנתי שמה שכתבתי יכול היה להיות מובן לא נכון

תומר חרוב 13 במאי 2016

שכחת את האבטיחים, הם התגעגעו גם לאבטיחים. חוץ מזה יש מצב שבני ישראל גם התמרמרו על הקטע שאלוהים שרף חלק מהעם בתחילת הפרק.

יג 13 במאי 2016

כתוב יפה מאד! אהבתי. י

גיסנו 13 במאי 2016

רוב האנשים לא בוחרים באיזו מדינה להוולד ולגדול.

אמנם היד שלך קלה על המקלדת בשליחת כל מי שלא חושב כמוך לתפר שבין ברלין לעזה, אבל לפעמים אפילו לעבור עיר בתוך המדינה זה לא קל אז על אחת כמה וכמה לעזוב לגמרי את המדינה. לפעמים הרע המוכר יותר נוח מהלא נודע.

יש יתרונות וחסרונות לכל מקום, וכל אחד יעשה את השיקולים שלו. לפעמים גם מותר להתלונן על החסרונות ולרצות לשנות אותם בלי דחף להגר.

גיסנו 13 במאי 2016

תגובה ל ר. בקצה מלמעלה

ר.בקצה 14 במאי 2016

להתלונן על חסרונות זה דבר אחד, לחיות במקום מעוות זה דבר אחר.
לחוות את ה"תופת" שבחיים בארץ יום יום, שעה שעה, רק משום שבמקום אחר תיאלץ להתפרנס מעבודת כפיים-
עבורי זו תעלומה מרתקת.

גיסנו 14 במאי 2016

אני מנסה להבין איפה ראית מישהו שדיבר על עבודת כפיים.

ר.בקצה 14 במאי 2016

זו המסקנה הבלתי נמנעת שלי.
אחרת, מדוע לא לעבור למדינה שאינה מעוותת ומטורפת?

גיסנו 14 במאי 2016

איזה מזל שאתה כאן כדי לקבוע מציאות לאנשים שאתה לא מכיר.
יש 1001 סיבות למה כן להגר ולמה לא.
אולי תתפלא לגלות אבל יש אנשים ש"המדינה" זה לא הדבר הכי חשוב, שלא לומר היחיד בחיים שלהם.

גיסנו 13 במאי 2016

לגבי הפוסט, זה נכון ויפה.
אבל אני יכול לומר לך שיש אנשים שמהגרים לפה ומרגישים בדיוק ככה לגבי ארץ המוצא שלהם.
אני יכול לומר שעל כל עולה כמו הידידה שסיפרת עליה, שמגיע לכאן ומיד מרגיש בבית (ואני מכיר כאלה) – יש לפחות עולה אחד שאחרי שנה נשבר מהקשיים פה וחוזר הביתה. על כל מתנדב לצה"ל שנהיה מורעל, יש אחד שאחרי חודשיים שואל את עצמו למה הוא צריך את החרא הזה וחוזר הביתה.
ויש גם ישראלים ויהודים שעוברים למדינות אחרות ומוצאים שם דברים שהם תמיד חיפשו ולא היו להם כאן, מתחברים למדינות אחרות יותר מאשר לכאן.

רוצה לומר – המדינה הגיעה לאחלה הישגים בזמן יחסית קצר, אבל אנחנו כנראה פחות מיוחדים ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

Comments closed