הדמעות של אלחנדרה

זה יבוא

Spain Soccer Champions League Final

פברואר 2009, אני מנצל את שהותי באירופה כדי לקפוץ למדריד לטיול כדורגל. שני משחקי שמינית גמר האלופות, כשבמוקד ליברפול נגד ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו ואתלטיקו מדריד נגד ברצלונה בליגה הספרדית.

אחרי שראיתי את יוסי בניון מנצח את ריאל (הפעם הבאה שאני אראה אותו תהיה בגמר הגביע בטדי בשבוע שעבר) אני מגיע למשחק בין אתלטיקו לברצלונה, כדי, כמו כולם, לראות המכונה הקטלונית – מסי, צ'אבי, אנייסטה, הנרי והחברים.

מחוץ לויסנטה קדלרון אני קולט הפגנה. "קרזו, מארין, פוורה לה קלדרון!" צועקים החבר'ה ומניפים שלטים. אני מת לדעת על מה המהומה, מחפש מסביב מישהו שאולי מדבר אנגלית ונתקל באלחנדרה.

"אבלה אינגלס"? אני שואל ואלחנדרה משיבה, כמו כולם כאן, "אומ-פוקיטו".

אבל אלחנדרה סתם צנועה, היא מדברת אנגלית לא רע בכלל ומסבירה לי שהם מפגינים נגד הנשיא והבעלים של המועדון. "אתלטיקו היא מועדון גדול", היא מסבירה לי, "פעם היינו רגילים לזכות בתואר כמעט כל שנה אבל עכשיו כבר יותר מעשור לא זכינו בכלום".

אני אומר לה שאני מכיר את ההיסטוריה של אתלטיקו ובאמת עצוב לי שמועדון עם אוהדים נפלאים כאלה נמצא בבלגאן מתמיד. היא ממשיכה ומספרת לי שנמאס להם מזה שכל שבוע מחליפים כאן מאמן, מוכרים את שחקני הבית ומפתיעה אותי כשהיא מזכירה שהם גם כועסים על המעבר המתוכנן לאיצטדיון חדש.

"למה?!" אני מתפלא, "מה רע באיצטדיון חדש?" אבל היא מסבירה לי, בצדק, שהאיצטדיון החדש הוא האיצטדיון שמדריד החלה לבנות בתקווה לארח את אולימפיאדת 2012 ועדיין מקווה לארח בו את המשחקים של 2016. מדובר באיצטדיון עם מסלול אתלטיקה והיציעים רחוקים מהמגרש. "אין בו את הנשמה של הקלדרון ואנחנו לא רוצים לעזוב פה".

אלחנדרה שואלת אותי איזה קבוצה אני אוהד ואני משיב ליברפול. עיניה אורות. היא מסמנת על הלב ואומרת ש"אל-ניניו", פרננדו טורס, עדיין נמצא אצלם חזק במקום הזה. "הוא לא רצה לעזוב" היא אומרת "אבל הבעלים מכרו אותו בשביל הכסף". האמת? נשמע לי כמו סוג של סיפור שהם מספרים לעצמם, אבל היי, מה רציונאלי באוהדי כדורגל?!

לפני שאני נפרד מאלחנדרה אני לא מתאפק ושאל אותה "אבל אתם בטח לא מתגעגעים לחזוס חיל, אה?!" היא צוחקת.. "כן, כנראה שתמיד יכול להיות יותר גרוע"…

אני נפרד מאלחנדרה שחוזרת להפגין ונכנס למגרש.

את המשחק עצמו אתלטיקו פותחת מצוין ואגווארו מחמיץ מצב בשער הרחוק שמהעמדה שלנו נראה לרגע כמו גול. אתלטיקו ממשיכה לשחק נהדר אבל, כמו שכבר הבנתי הולך כאן, חוטפת. הנרי קלאסי – בחצי תפנית, מסובבת בחצי גובה לרחוקה.

מפה לשם גם מסי נכנס לעניינים, חותך בהגנה כמו בחמאה ומעלה את ברצלונה ל-2:0.

אני חושש לתבוסה של אתלטיקו כמו במשחק בסיבוב הראשון בקאמפ נואו. נכון שבאתי לראות את ברצלונה, אבל למדתי במהלך שהותי כאן לחבב את אתלטיקו והאוהדים הנפלאים שלה ובכל מקרה אף פעם לא נעים לראות את המארחת מבוישת בביתה.

אלא שאז מגיע משום מקום מי שאני למד הוא המנהיג האמתי של הקבוצה הזו והאיש אליו פונים בשעת צרה – דייגו פורלאן, שבשער מדהים מחזיר את אתלטיקו למשחק. אני מסתכל בשעון ולא מבין איך פתאום דקה 44' – הזמן באמת טס כשנהנים…

המחצית השנייה נפתחת עם שוויון מצוין של סרחיו אגווארו. הארגנטיני מראה סופסוף את היכולת שהפגין לפני שנה וחצי באליפות העולם לנוער בקנדה כשהתגלה לעולם לראשונה. אתלטיקו ממשיכה ללחוץ והשלישי באוויר. פורלאן מחמיץ שער של מיליון אחוז ומהצד השני התקפה מתפרצת – מסי להנרי ו- 3:2 קליל. קשה להשתחרר מהתחושה שאתלטיקו היא קבוצה מקוללת.

אבל אתלטיקו מתאוששת וחוזרת לתקוף. עבירה גבולית ברחבה אמנם עוברת ללא תגובה של השופט, אבל כשמסי כבר בדרך לשער בצד השני, האיש עם המשרוקית עוצר לפתע את המהלך המשחק ומחזיר את כולם אחורה. אף אחד לא מבין מה קורה עד שמתברר שהקוון הסב את תשומת ליבו לכך שכן היה פנדל. שחקני בארסה לא יודעים את נפשם מרב זעם ופויול כמעט נוגח בשופט. אבל הפנדל הוא עובדה מוגמרת ופורלאן ניגש לבעוט. אני לא יכול שלא לחשוב שכ"כ מתאים לדמות ולמועדון הטראגי הזה שהוא יחמיץ… הוא כובש.

מכאן ועד לסיום מתפתח בקלדרון מה שהוא כנראה אחד מאירועי הכדורגל המדהימים שחזיתי בהם. ממוצע של שלושה מצבים בטוחים לשער בדקה משני הצדדים. ברור לחלוטין שהשער הבא למי מהצדדים יכריע את המשחק ואכן, אגווארו מגלה חושים של טורף ברחבה ומעלה את אתלטיקו ליתרון בפעם הראשונה במשחק.

הקהל בקלדרון בטירוף. אני מצטרף לשירים למרות שאני לא מכיר את המילים.

שריקת הסיום ומסביב אנשים תופסים את הראש ומנסים לעכל את מה שחזו בו זה עתה. אני לא יכול שלא לחשוב על אלחנדרה. קשה שלא להיות שמח בשבילה ובשביל האוהדים הנפלאים של אתלטיקו שיש להם סופסוף רגע של נחת.

הגעתי לראות את ברצלונה ויצאת אוהד שלהם.

*

כשראיתי את הבכי של אוהדות של אתלטיקו ביציע אמש בסיום המשחק נזכרתי שוב באלחנדרה. סביר מאוד להניח שגם היא הייתה שם ביציע בסן סירו והזילה דמעה.

קשה מאוד לנחם אוהדים אחרי הפסד כזה. אבל בפרספקטיבה, איזו דרך עשתה אתליטיקו מאז אותה הפגנה מחוץ לקלדרון ועד למקום שהיא נמצאת בו כיום. כלום מלהיות עם שני גביעי אלופות בארון.

ולשינוי הזה אחראי כמובן איש אחד. דייגו סימאונה. אתלטיקו תמיד הייתה מועדון עם אופי. אבל במשך שנים הייתה לו קבוצת חסרת אופי. סימאונה הפך את אתלטיקו לקבוצה עם זהות ברורה, קבוצה שיש לה אופי שאפשר לאהוב אותו או שלא, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו.

השתוקקתי לניצחון של אתלטיקו ונכמר לבי על אוהדיה הנפלאים בסיום. השאלה הגדולה כעת היא עוד כמה זמן יישאר סימאונה בקלדרון והאם האכזבה הכפולה המרה הזו לא תאיץ את תחושת המיצוי ההדדית שלו ושל המועדון.

כך או כך, ברור שסימאונה לא יישאר במועדון לנצח, אבל הרוח שהביא לקלדרון, האופי הקשוח והזהות שיצר לקבוצה ומתאימים כל כך למועדון, חייבים להישאר גם אחריו.

ומתישהו בסוף, זה רק עניין של זמן, גם יגיע הגביע עם האוזניים הגדולות.

שהטוב ינצח
קל זה לא היה

18 Comments

ר.בקצה 29 במאי 2016

נאחל לאתלטיקו שיישברו את השיא החדש שקבעו אתמול, ושיפסידו גם בפעם הרביעית שבה יגיעו לגמר ליגת האלופות-
Hala Madrid – y nada mas…

יאיר אלון 29 במאי 2016

כהרגלך יפה כתב יצק. לא עודדתי אף אחת מהקבוצות אתמול אבל בהחלט מבין את האוהדים הנייטרלים שהזדהו עם אתלטי.

אישית אני פחות בטוח ממך שבמהרה בקרוב בימנו הזכיה תגיע.
לאתלטיקו יש הרבה כסף אבל זה כלום לעומת מה שיש לעשירות ביותר (אחת מהן היא כמובן זו שהתמודדה איתה היום) ולא לנצח היא תוכל להתגבר על מכירות ועזיבות כמו של אגוארו, פלקאו, קוסטה, קורטואה ואחרים. מקווה לשם החצי תחרות הקיימת שתישאר כמה שיותר זמן בצמרת.

אבי 29 במאי 2016

"רק תתקרב לפה תקבל נגחה"
ככה אמר לי אוהד הפועל
פשוט בושה הקהל הכי מסריח בליגה!!!!

אריק האדום 29 במאי 2016

העיקר שמצאת איך לחבר את ההערה שלך…
שאפו

צור שפי 29 במאי 2016

חשבתי להגיב בהתחלה אצל דורפן, אבל הפוסט הזה כל כך מדבר אלי כרגע שאכתוב כאן, מקווה שרונן יסלח, וגם אתם, אם זה יהיה קצת ארוך. אני כותב בשדה תעופה אירופאי בחניית ביניים לאחר הגעה ממילאנו ובדרך לנמל היעד. כן, הייתי שם אתמול (ואגב, הייתי שם גם ב-2009 ב-3-4 המטריף ההוא שכתבת עליו עם אלחנדרו והשאר, ותיקון קטן – שם המשפחה של הנשיא הוא סרסו Cerezo ועוד אגב – מארין, בעל המניות העיקרי הוא מיגל אנחל חיל מארין, הבן של..), אחרי שהייתי גם לפני שנתיים בליסבון והלב נשבר אתמול שוב, בדיוק כמו אז ואולי טיפ טיפה פחות כי אז הובלנו עד הדקה ה-94 ואתמול לא.
אבל האמת היא שהדבר העיקרי שעובר לי עכשיו בראש הוא סוג של מחשבות כפירה על הכדאיות שבנוכחות במעמדים האלה. ברור לי שאם זה היה אחרי נצחון הייתי מרגיש עכשיו לגמרי אחרת (היה נפלא ב-0-2 נגד בארסה ברבע הגמר) אבל יכול להיות שדווקא הפסד והתחושות בעקבותיו הם הפריזמה היותר מתאימה להרהורים האלה. מעבר לאכזבה העצומה והטבעית יש לי תחושה קשה ממה שנהיה מהמפעל הזה ובמיוחד מהגמר: ארוע ממותג וממוסחר עד גועל, עם שיירות האוטובוסים של החברות נותנות החסות שדחוף להן להעמיד לידם דיילות צעירות ויפות במיוחד, מופע הפתיחה המוגזם, זכרי האלפא עם הסיגרים (לא מעט מהם ישראלים) וכו׳ וכו׳. אחד הדברים הבולטים הוא האקסטרפולציה המטורפת שעברו מחירי הכרטיסים – לגמר ההוא באיסטנבול ב-2005 ניתן היה להשיג במאתיים דולר כרטיסים במקומות טובים באיצטדיון. אתמול מחיר כזה בכלל לא מכניס אתכם פנימה והיו גם כרטיסים שנמכרו בסכומים של אלפי אירו.
ויש את העייפות העמוקה: ערפל יושב לי בראש עכשיו, אחרי שני לילות עם מעט מאוד שינה, יצאתי מוקדם מאוד אתמול ואני חוזר, כאמור עכשיו, וכל הריצה בין רכבות, שדות תעופה, מטוסים, מוניות וכל הג׳ז הזה וגם הסידורים הממש מחורבנים ליד סן-סירו שצריך ללכת קילומטרים ברגל לפני ואחרי המשחק – אולי הבריטים לפני שהם יוצאים מהאיחוד האירופאי יעשו עוד מעשה טוב אחד וילמדו איך נערכים לוגיסטית במשחקים גדולים.
ברור לי שיהיו כאלה שיגידו שאני מפונק ולא רק שיש לי מזל שאני יכול להרשות לעצמי להגיע למשחקים כאלה אני גם לא מתבייש לקטר אבל זה אשכרה מה שאני מרגיש עכשיו. הסיכוי שאתלטיקו תגיע שוב לשלבים הגבוהים איננו גבוה (למרות שזה גם מה שחשבתי לפני שנתיים) ואולי כשאנוח קצת ארגיש אחרת אבל עכשיו, ברגע הזה, נדמה לי שהנטייה שלי היא להמיר את ריצות האלה בכורסת טלוויזיה משובחת. אהיה בן 60 בשנה הבאה וזו יכולה להיות מתנה לא רעה…

צור שפי 29 במאי 2016

אלחנדרה כמובן

ארז 29 במאי 2016

:)
הייה חזק, חבר.

גילעד 29 במאי 2016

צור, שלוש פעמים הייתי בסן סירו, וכל פעם, גם במשחק הכי פחות חשוב, היו שאטלים מתחנת לוטו לאצטדיון, כך שלא היה צורך ללכת את הדקות הארוכות לאצטדיון מתחנת הרכבת. אומנם לפעמים צריך להמתין קצת, אבל מה ההיערכות החלופית, שיסיטו את הרכבת ממסלולה לטובת אירועים של פעם בשבוע?
באופן אישי, אני דווקא אוהב את ההליכה הזו, שהיא מן בילד אפ לקראת הגעה למגרש שהוא כנראה מיושן למדי (טוב, מיושן) אבל יש בו קסם שאין להרבה אחרים.

כח הגברה 29 במאי 2016

עוד הערה קטנה לנוסעים לצפות במשחק בג'וזפה מאצה:
פתחו מלון שנמצא מצפון לאצטדיון, ממש מעבר לכביש. לא מאד זול, אבל לא בשמיים (שילמנו משהו כמו 300 יורו לשני חדרים: חדר זוגי וחדר לשלושה). המלון נקרא B&B hotel.
היינו שם בפסח (אינטר-נאפולי), והלינה במלון היתה מאד נוחה (10 דקות אחרי המשחק כבר היינו בחדר).
האצטדיון עצמו אכן מרשים אך מיושן. הישיבה מאד צפופה ועישנו עלינו בלי סוף (אולי בגמר ליגת האלופות זה שונה) – אבל היתה חוויה טובה, בעיקר לנער הבר מצווה ש"גרר" אותנו לשם.

גור אילני 29 במאי 2016

תגובה יפה ונוגעת צור, מאחל לאוהדי אתלטי לזכות ממש בקרוב, כבר בשנה הבאה אם אפשר. טיפ קטן מאוהד צ'לסי: אל תתייאשו וכדאי שיהיה מישהו לסמוך עליו בהתקפה כי טורס זה לא זה…

אחד 29 במאי 2016

טורס הוא זה שהעלה אתכם לגמר ההוא אם אני זוכר נכון

גור אילני 29 במאי 2016

האמת שלא, השער שלו בפועל לא קבע שום דבר כי היינו עולים כם עם 2:1

גור אילני 29 במאי 2016

יפה, לא זכרתי את המשחק שתיארת אבל נשמע כמו חוויה אדירה

מאנו 29 במאי 2016

פוסט מעולה. תודה

מאנו 29 במאי 2016

אגב, המשחק האדיר הזה הזכיר לי שמסי של היום השתנה מאוד. כבר כמעט לא רואים ממנו את המבצעים האלה שבהם הוא חותך את ההגנה ומבקיע מול השוער. אולי הזדקן, אולי למדו אותו.
https://www.youtube.com/watch?v=oC5WchdtY7I

יהושע 29 במאי 2016

הפך את אתלטיקו מקבוצה עם 0 גביעי אלופות לקבוצה עם… 0 (!!!!!!!!!!!!!!!!!!) גביעי אלופות

7even 30 במאי 2016

כתבת מדהים

איציק אלפסי 30 במאי 2016

תודה

Comments closed