הכל אודות אמא

מה מניע את רונאלדו?

crmom

טוב, אני ממשיך במחקר הפסיכולוגי הלא מחייב שלי על כריסטיאנו רונאלדו. שני מסמכים מרתקים על חייו של האיש הם הסרט התיעודי של הבמאי אנתוני וונקה שיצא בסוף השנה שעברה והכתבה המופלאה הזו של רונן דורפן ב"שם המשחק", בעקבות מסע שעשה ב-2007 לאי מדיירה ובו התחקה אחר שורשיו של רונאלדו.

הסרט התיעודי על רונאלדו הוא כמובן פרויקט שיווקי. אני מניח שמנהלי המותג דאגו שהוא יצא בדיוק כמו שהם רצו בסרט. ועדיין, בכמעט תשעים דקות, אם מסתכלים מספיק טוב אפשר לזהות גם כמה קטעים אותנטיים.

אחד מהם הוא זה בוא אמו של כריסטיאנו, דולורס אביירו, צופה בו משחק במדי פורטוגל במונדיאל בברזיל. המתח העצום שבו היא שרויה ניכר היטב. בשלב מסוים היא לא מסוגלת להמשיך לצפות במשחק ויוצאת ללכת בחוץ.

המצב חמור עד כדי כך שבשלב מסוים רונאלדו צריך להתקשר אליה ממחנה הנבחרת בברזיל להרגיע אותה. אבל את התקופה היא מצליחה לעבור רק בעזרת כדורי הרגעה.

וזה בולט במיוחד על רקע העובדה שכאשר רואים אותה צופה במשחקי ריאל מדריד היא הרבה יותר רגועה. קופצת ומתלהבת כמובן כשהבן שלה כובש, אבל בהחלט לא באותו לחץ שבו הייתה שרויה כאשר צפתה במשחק של נבחרת פורטוגל.

ומה זה מלמד אותי? למה זה כ"כ חשוב לכריסטיאנו להצליח בנבחרת. כולם זוכרים את הדמעות שלו אחרי ההפסד ב-2004, וגם אחרי ההפסד בפנדלים לספרד בחצי הגמר ב-2012 אני זוכר אותו מסתכל לשמים בעיניים לחות ומלמל "זה לא הוגן… זה לא הוגן…"

לא קשה לראות עד כמה רונאלדו קשור לשורשים לו. כל החבורה המקיפה אותו, מהסוכן ז'ורז' מנדס, דרך אמו ואחיו, כולם פורטוגזים. ולכן גם לא קשה להבין מדוע רונאלדו חש מחויבות כזו גדולה להצליח עבור הנבחרת.

הקטע השני שצד את עיני הוא העובדה שבביתו של רונאלדו במדריד יש פורטרט של אביו.

זה לא מובן מאיליו, כי רונאלדו, כפי שהעיד בעצמו, לא באמת זכה להכיר את אביו שהיה נוכח נפקד בחייו. רונאלדו מספר באופן נוגע ללב כיצד אביו היה במצב שכרות כמעט תמידי ובשל כך מעולם לא זכה לנהל אתו שיחה אמתית ובעצם להכיר אותו.

אביו של רונאלדו נפטר בגיל 53 ממחלת כבד שנגרמה כתוצאה מהשתייה הכבדה לאורך השנים. העובדה שרונאלדו מחזיק תמונה של אביו במקום כל כך בולט ויזואלית בחייו מרמזת על הנוכחות של אביו גם בעולמו הנפשי.

ומזה אני מתחיל להבין את הצורך האובססיבי של רונאלדו בהכרה. הצורך להוכיח. למרות כל ההישגים. משהו שמאוד מאפיין פסיכולוגית בנים שגדלו ללא דמות אב משמעותית.

מהכתבה הבאמת יוצאת מן הכלל של רונן דורפן (עם חלק שני) אני לוקח במיוחד את הקטע שבו דורפן מעיד שנפל לו האסימון:

"אז על מה אתה מסתכל פה?", אני שואל את נונו. "אני רואה מי נהנה. מי צוחק. מי קם בשמחה אחרי שהוא נופל. מי מגיע הרבה לפני האימון. מי מנסה בעצמו לתקן דברים או אפילו להמציא דברים בעצמו". נונו מציין כמה הבדלים לעומת אימונים שראה באנגליה. המשמעת שם נוקשה. הדגש הוא על כבוד למאמן. "אלו באמת דברים חשובים בכדורגל, אבל אין צורך להנחיל אותם בגיל כל כך מוקדם. הדבר היחיד שאפשר באמת לתת לילדים הוא בטחון עצמי. את כל היתר הוא ילמד במועדוני הבוגרים".

וכאן אני שוב מתחבר למה שראיתי בסרט – וזה הקשר של רונאלדו עם אימו, ללא ספק הדמות המשמעותית ביותר בחייו.

זיגמונד פרויד כתב פעם: "גבר שאהבת אימו אליו אינה מוטלת בספק נושא איתו למשך החיים את התחושה שהוא כובש, את הביטחון שיצליח, שפעמים רבות מיתרגם להצלחה בפועל".

ואיך זה מתקשר לקטע שדורפן מצטט ממאמן קבוצת הילדים במועדון בו גדל רונאלדו? ובכן, זו בדיוק הנקודה: היצירתיות של רונאלדו וחוסר הפחד במשחק שלו הם תוצר ישיר, כך אני רואה זאת, של הביטחון שניטע בו בגיל צעיר. במגרש הכדורגל המקומי ובבית ע"י אמו.

הדינמיקה המשפחתית של רונאלדו די ברורה אם כך. אב נוכח נפקד שאין לו אתו ממש קשר משמעותי ואמא אוהבת ומעריצה עמה יש לו קשר חזק ותלותי.

אני מנסה לחשוב על דמויות משמעותיות אחרות שהכרתי עם דינמיקה משפחתית כזו. הראשון שעולה לי לראש הוא לאנס ארמסטרונג, שאביו יצא מחייו בגיל מאוד צעיר ואמו גידלה אותו ונשארה תמיד הדמות המשמעותית ביותר בחייו.

עוד דמות כזו, לא מעולם הספורט, היא זיגמונד פרויד בעצמו. שתיאר את אביו כאחד ש"אהב וויסקי, נשים ומכות. לא בהכרח בסדר הזה", ואת אמו כאישה שהיה קשור אליה מאוד מגיל צעיר, עד כדי משיכה ארוטית.

ומה שאפיין את הדמויות האלו, גם פרויד וגם ארמסטרונג, הוא בדיוק מה שמאפיין את רונאלדו: שילוב מרתק בין בטחון עצמי מופרז לצורך אובססיבי להוכיח ולקבל הכרה.

וזה מסביר טוב, אני חושב, למה רונאלדו מעורר רגשות אמביוולנטיים שכאלו. כי הביטחון העצמי המופרז הזה באמת עובר החוצה כשחצנות ומעורר אנטגוניזם.

אבל מצד שני, הצורך הזה להוכיח, לקבל הכרה, אהבה, הוא משהו אנושי כ"כ עמוק ובסיסי שכל מי שעשוי בשר ודם לא יכול שלא להזדהות אתו.

קצת היסטוריה - ירון גרופמן
ליגת שוקי ההון - אשליית השליטה והשאיפה לתכנון מרכזי

42 Comments

ד"ר רזי הופמן 9 ביולי 2016

יופי של פוסט לשבת בבוקר.

טוררררוווווו. וזה מאחד שאוהב שוורים חיים ושונא מלחמות שוורים!

אני תמיד בעד השור, גם אם בסוף הוא שיפד את המטאדור.

ד"ר רזי הופמן 9 ביולי 2016

אהה ובכל זאת תמיד אוהב לראות את רונאלדו משחק בגלל שהוא גלדיאטור מופלא ולמרות שבתוכו הוא גם מטאדור.

קלבדוס 9 ביולי 2016

לברון ג'יימס.
וכמו גיים 7 של לברון (המכונה עכשיו The MiraCLE in the OraCLE), מחר הוא משחק המורשת של כריסטיאנו.
וגם הוא ינצח.

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

נכון מאוד. לברון ג'יימס עוד דוגמא מייצגת מצוינת לדפוס הזה.

austaldo 9 ביולי 2016

ללא ספק יש משהו מקסים בכוכבי על שהנבחרת מאוד חשובה להם. שחקנים כמו דייגו פורלאן או חאמס רודריגז … כמה שלא סבלתי את אייל ברקוביץ תמיד אני אזכור לו לטובה איזה פייטר היה בניבחרת. אפילו את קובי בראיינט אני שונא הרבה פחות אחרי אולימפיאדת בייג'ינג – לא רק הוא היה המנהיג של הנבחרת וראו כמה חשוב לו להביא את הזהב לאמריקה, הוא גם הלך לעודד ספורטאים אמריקאים בתחרויות אחרות. אני לא אשכח איך הוא קפץ ביציע של אולם ההתעמלות בבייג'ינג כששון ג'ונסון ונסטיה ליוקין זכו במדליות

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

מתחבר לזה מאוד.

karim the dream 9 ביולי 2016

גם קובי אומר שההישג הכי גדול שלו הוא הזכייה בזהב אולימפי.

ניק 9 ביולי 2016

איזה ברקוביץ? זה שעודד בגלוי ובגאווה נבחרת יריבה ביחד עם ילדיו כי לא זימנו אותו לסגל?

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

זה מגיע מאותו מקום. ההפך מאהבה זו לא שנאה, זו אדישות.

ג'ונגלר 10 ביולי 2016

אצל ברקוביץ זה אכן מגיע מאותו מקום, מאהבה, אבל אך ורק לעצמו. הוא אוהב את עצמו ולכן רוצה שהנבחרת בהנהגתו תצליח כי אז ההישג רשום על שמו (בדיוק כמו שלברון רוצה בהצלחתו ובהאדרת שמו במקרה של הצלחת קליבלנד) והוא רוצה שהנבחרת שבה הוא לא משחק תכשל כי זה מוכיח את גדולתו (איתו זה לא היה קורה וגו'). אנא אל תייחס תכונות חיוביות לאיש קטן ;-)

איציק אלפסי 11 ביולי 2016

אני האחרון שיגן על אישיותו של ברקוביץ' (רק לפני כמה שבועות התנצחתי אתו בראיון ברדיו). אבל אהבה, אולי חוץ מאהבת אם, היא תמיד בראש ובראשונה אהבה לעצמנו.

מיכאל 9 ביולי 2016

מבין את ההערכה לרונאלדו כי הוא באמת שחקן גדול. אני יכול להבין שמחליקים לו התנהגויות שחצניות כחלק מחבילה של "ילד" שרוצה להוכיח, להיראות ומלא אמביציה בעקבות זאת. כשזה עובר לפגוע בחבריו לקבוצה, כשהוא אומר שהוא טוב מכל השאר ושאין לו חברים, זה כבר מוגזם ומגעיל. אני לא זוכר באיזה משחק, כשקבוצתו בתיקו או בפיגור, רונאלדו עלה מהמחצית עם תסרוקת שונה. אפשר שוב להגיד שהוא ממש מחפש תשומת לב. אבל באותו רגע הבנתי שאני לא סובל אותו ובצדק

ערן הדר 9 ביולי 2016

הייתי במשבצת הזאת.
יצאתי ממנה כי חבל להפסיד את האיכויות שלו בגלל פרטים לא רלוונטים. חבל לפספס את החבילה הספורטיבית הזו בגלל טפל. אומרים שמסי הוא דיקטטור,אז מה?
תנסה לנתק את האופי שאתה חושב שיש לו, ולהינות מהעוצמות שהוא מביא למגרש.
כוח טהור של מכונה אתלטית שלא רוצה ולא יודעת להפסיד

טומי 9 ביולי 2016

תודה לך איציק על פוסט מהנה ומרתק נוסף שכתבת.
בדרך כלל אני סולד, בלשון המעטה, מאנשים עם ביטחון עצמי מופרז, כי ראיתי בחיי הרבה כאלה שנהיו מושחתים ו/או גרמו סבל רב לסביבתם בגלל אותה הפרזה. בניגוד אליהם – כריסטיאנו רונאלדו הביא שמחה והנאה לאוהדיו ולאוהבי כדורגל, ואין ספק שהאם התומכת והמאמינה היתה כוח מרכזי בדרכו לתהילה.
מדהים במיוחד הוא מאמרו של רונן דורפן, שאותו שיתפת כאן. מאמר מענג. המאמר הזה גרם לי להעריך את רונאלדו, שהגיע מאי עם גיאוגרפיה שבקושי מאפשרת לילדים לשחק כדורגל בשכונה, ובכל זאת הצליח. גם המועדון שבו גדל, אנדורינה, מעורר השראה והערצה על הדרך שבה מעניקים שם תמיכה ואהבה לזאטוטים שלומדים שם כדורגל בגיל 3.
אז שאפו לשני הכותבים של 2 המאמרים.

יוסי 9 ביולי 2016

פוסט מעולה. אני באמת לא יודע מה להרגיש כלפי רונאלדו, מצד אחד על המגרש הוא משחק באנוכיות יתר (במיוחד בנבחרת) וחוגג בצורה נוראית (במיוחד הורדת החולצה אחרי הפנדל שלו בהארכה בגמר הצ'מפיונס לפני שנתיים, אבל גם החגיגות הרגילות שלו אחרי גול). מצד שני מחוץ למגרש הוא באמת אנושי, במובן החיובי.

ותיקון קטן: בפסקה 7 *פורטוגלים* ולא פורטוגזים.

ד"ר רזי הופמן 9 ביולי 2016

אני שומע המון את המילה שחצנות בהקשר של גורדן, לברון, רונאלדו, קובי ועוד מליון ספורטאים. רוב המוצלחים האלה שמספקים לנו רגעים בלתי נשכחים עושים זאת בזכות השחצנות הזו. זה מזין אותם וגורם להם להצליח כל כך. אז זה לא נעים ולא יפה אבל שחררו.

ד"ר רזי הופמן 9 ביולי 2016

וזה כולל גם את הנפנופים של רונאלדו והפרצופים שהוא עושה כשלא מוסרים לו.

ירון ג 9 ביולי 2016

פוסט נהדר.
אצל כריסטיאנו יש גם כמובן המון עבודה קשה, משמעת עצמית מפלדה ואורח חיים ספורטיבי למופת. האיש בן 31 ומתפקד גופנית בצורה מדהימה, סיבולת, כוח מתפרץ, ניתור של חרגול ויכולת לעמוד במיליון דקות בעונה ארוכה במפעלים קשים.

ערן (המקורי) 9 ביולי 2016

יופי של פוסט!

מאשקה 9 ביולי 2016

רונאלדו נולד באי מדיירה, עיר הבירה של פונצ'אל, וגם העיר הגדולה באי הקטן הזה שארכו 58 ק"מ בלבד.
ביקרנו שם בעלי ואני לפני כ – 10, ושכנו במלון בפונצ'אל, שכרנו רכב, וכל בוקר היינו יוצאים לטייל באי המקסים הזה. ( מומלץ בחום וטיול )
באחד הבקרים, בארוחת בוקר במלון, לשולחן שלנו הצטרף אחד האורחים מהמלון, ותוך כדי שיחה הגענו לדבר על כדורגל.
אותו איש סיפר לנו על בחור צעיר בשם רונאלדו שנולד בשכונת עוני בפונצ'אל וכרגע הוא משחק באנגליה , ונשבע לנו, שהוא השחקן הצעיר הזה בן עירו יגיע רחוק. אני חייכתי חיוך גדול, וכשהוא ראה את החיוך שלי הוא אמר: "את עוד תזכרי בי בעוד 10 שנים מה אני אמרתי לך, הוא יגיע רחוק ויהיה שחקן ענק שיצא משכונת עוני בעיר שלי" אמר, זוכרת אחרי 10 שנים, צדק !!! ואני בעד שצרפת תנצח.

אריק האדום 9 ביולי 2016

מעדיף אותו על מסי בכל יום נתון. גם ככדורגלן וגם כבן אדם (מהמעט מאוד שאני יכול לומר עליהם).
מה שמדהים הוא שרונאלדו ידע קשיים לאורך כל הקריירה. אם זה ההתאקלמות ביונייטד בצילו של רוד ורוני.
אם המעבר לריאל והמראה של מסי. ואז בייל. ואז מאמנים. ואז מוריניו. ופרז. ומלא ברדאק כל הזמן.
ומסי? חממה. וסכל פעם שהוא יוצא ממנה הוא בוכה או מקיא.
ועדיין הם מוזכרים באותה נשימה.
אם מסי היה צריך לחוות את הלחצים של רונאלדו לא בטוח שהיינו מדברים עליו כעל הגדול מכולם.
אבל יותר מהותי… אם רונאלדו היה מנהל קריירה בחממה זהה לזו של מסי (לאורך זמן) נראה לי שהיה מכפיל את המספרים האישיים והקבוצתיים.
מבין שניהם הפורטוגזי גדול יותר.
אבל זה אני.
מחזיק לו אצבעות היום!

Matipool 9 ביולי 2016

לא מחבב אף אחד מהם ( שלא להשתמש במילים קשות יותר ) ואתה מחזיק לו אצבעות מחר .

אנדר 10 ביולי 2016

כמה ילדותי ושטחי צריך להיות כדי לדחוף לפוסט על רונאלדו את השינאה של למסי, תתבגר

אנדר 10 ביולי 2016

אגב אתה כלכך ילדותי שאתה צריך גם לעוות את המציאות שזה דוחה, עלוב ופתטי בעיני (ומה זה אומר עליך) "כשמוציאים את מסי מהחממה" כאילו לא עשה 4 גמרים על הגב שלו, וגם ליצור מציאות אלטרנטיבית "אם רונאלדו היה גדל בתנאים" וכו'. יום אחד כשתגדל תלמד שהיריבים שלך מגדירים אותך ותכבד גם את מי שהוא לא אהוב ליבך

גלעד בלום 9 ביולי 2016

אריק ( גם אלפסי וגם האדום ), ניתוח נחמד וכנראה קרוב למציאות, הבן אדם לא יודע ממש להסתיר רגשות, יש בו משהו פאטתי אבל אנושי , אני בעוונותי אוהד ברסה ( עוד מהימים של קרויף, מרדונה וא- סטויצקוב ) ובדרך כלל אוהב לראות את רונאלדו מפסיד אבל כשזה קורה אני קצת מרחם עליו( למזלו זה לא קורה הרבה כי הוא כזה ווינר ).

אני חייב לומר שהוא לאט לאט פך אותי לאוהד שלו למרות הנרקיסיזם המטורף שלו, התשוקה שלו והאמונה שלו ביכולת שלו להבקיע, המאמץ התמידי,וכמובן היכולת הכדורגלנית נטו, הבן אדם גולר, כשהוא לא מבקיע הוא מסתובב על המגרש כמו נרקומן שחייב מנה, כשהוא כובש הוא שמח כמו אחרון המכורים שהרגע הזריק מנת קראק, זה משעשע ואני מזדהה איתו כי זו הרגשה שכל חלוץ בשכונה מרגיש.

אגב לאריק האדום- אתה מפרט כמה דברים בייל עבר ושם את בייל ברשימה כאילו שהוא היווה איזה מכשול, האמת היא שרונאלדו צריך לשים תמונה של בייל ליד התמונה של אבא שלו כי בלי בייל לרונאלדו לא היו שני גביעי ליגת אלופות וכנראה פחות 20-30 גולים שאותם בייל בישל לרונאלדו.

מוסר העבודה והצניעות של בייל ( למרות תג המחיר שלו ) מאפשרות לרונאלדו לעשות את מה שהוא עושה ביתר קלות.

אריק האדום 9 ביולי 2016

זה לא בייל… למסי הביאו את ניימאר ואת סוארז כסייד קיקס. מספרי שניים. העיפו משם את זלאטן, אטו ורונאלדיניו כדי שיריגש בנוח.
בייל הגיע כיורש של רונאלדו, הוא הבייב של פרז.
לא בייל עצמו הוא המכשול אלא ההעברה שלו (יש גם את הסיפור של דמי ההעברה).
שורה תחתונה שדברים לא באים לו בקלות…

איתמר 9 ביולי 2016

בתחילת דצמבר 2007 יונייטד שיחקה באולד טרפורד נגד דרבי.
יונייטד הובילה 1-3 כאשר סמוך לסיום המשחק רונאלדו הוכשל ברחבה.
הקהל של יונייטד פצח בקריאות ארגנטינה ארגנטינה.
הכוונה היתה ברורה.
קרלוס טבז שכבש שני שערים במשחק צריך לבעוט את הפנדל ולהשלים שלושער.
רונאלדו, שכבש 13 שערים ב – 16 המשחקים מאז תחילת העונה ו – 7 ב – 5 המשחקים האחרונים, לקח את הכדור והניח אותו על הנקודה הלבנה.
הקהל התחיל לשרוק בוז.
טבז ניגש לרונאלדו וביקש לבעוט.
הקהל חזר לצעוק ארגנטינה ארגנטינה.
רונאלדו לא נענה לבקשה של טבז, בעט והבקיע.
לאחר המשחק פרגוסון, גיגס ופרדיננד הצדיקו את ההחלטה של רונאלדו לבעוט את הפנדל. הם טענו שזו הגישה המקצועית הנכונה.

מבחינתי כאוהד האנוכיות ניצחה את החברות, את הנדיבות ואת הרומנטיות והיא כנראה גורם הכרחי במעבר של ספורטאים בענפים קבוצתיים ממעמד של כוכבים למעמד של כוכבי על.

MOBY 9 ביולי 2016

מייקל פלפס

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

וואלה? תרחיב..

MOBY 9 ביולי 2016

ילד להורים גרושים כאשר מי שליוותה אותו בקריירה זו אימו ואחיותיו.

austaldo 9 ביולי 2016

גם מייקל פלפס מאוד קשור לאמא שלו ואפשר לראות אותה ביציע בכל תחרות שלו. גם לו היה חסר אבא ובמקרה של מייקל פלפס המאמן שלו היה סוג של דמות אב (לבן שלו קוראים בומר רוברט כש"רוברט" זה בוב באומן, המאמן שלו).
אבל בניגוד לרונאלדו, מייקל פלפס הוא טיפוס מאוד מופנם וסגור.

Amir A 9 ביולי 2016

לפני הרבה שנים עברתי סקירה גנטית שבמהלכה נמצאה אצלי מוטציה מסויימת ונאמר לי שהיא קשורה למחלת כליות כלשהי. בהכרותי את העולם המדובר (של המחקר, לא של מחלות כליות) רצתי לקרוא את המאמר המקורי עליו התבססה האמירה הזו. ובכן, לחוקרים היתה גישה לחולים במחלת הכליות האמורה ומתוכם הם דגמו מדגם מסויים ועליו הריצו את הסקירה הגנטית. סטטיסטית הם מצאו יותר נשאים של המוטציה האמורה מכאלו שאינם נשאים ולכן הסיקו את הקשר הנ"ל. השאלה הראשונה שעלתה בראש היתה, כמובן, מה שכיחות המוטציה באוכלוסיה הכללית? התשובה לא היתה זמינה כי אף אחד לא יממן חיפוש יקר של מוטציה גנטית באוכלוסיה בריאה. כמובן שללא פיסת אינפורמציה זו המסקנה של המחקר המדובר הופכת חסרת תוקף. באותו אופן הם יכלו להסיק שהעובדה שיש לנו שתי אוזניים קשורה גם היא למחלה האמורה לאור העובדה של-100% מהחולים היו שתי אוזניים.
בדומה, בעקבות הקריאה כאן עולות שתי שאלות: (1) האם בקרב אנשים שאינם בעלי אישיות נרקיסיסטית יש אחוז קטן יותר של כאלו אשר גדלו ללא דמות אב ועם קשר חזק במיוחד עם האם מאשר בקרב אנשים בעלי אישיות נרקסיסטית כמו של רונאלדו? (2) האם בקרב בעלי האישיות הנרקיסיסטית יש סטטיסטית יותר כאלו אשר גדלו ללא דמות אב ועם קשר חזק במיוחד עם האם? כל עוד אין תשובה לשתי השאלות הללו היה עדיף אם הפוסט הנוכחי היה מתוייג כ- "מחשבות בלתי מחייבות" מאשר "המחקר הפסיכולוגי הלא מחייב".

ג'נובי 9 ביולי 2016

קניה ווסט

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

אני רואה שפתחתי פה תיבת פנדורה… :)

יואב 9 ביולי 2016

כמה מוזר העולם. מי שיער שסקוטי סמוק לחיים וקפריזי יהיה בסופו של דבר דמות האב לילד ממדיירה…
הסקוטי כבר עבר כמה טיפוסים ציבעוניים ומאתגרים בחייו אבל אולי רונאלדו היה הטווסי מכולם.
ומשהו שחשוב לזכור- מעטים סברו לאחר שלוש שנות יונייטד, שרונאלדו יהיה יותר מלהטוטן אגף זריז רגליים עם מספרים לא מרשימים.
הסקוטי? רק המשיך לאתגר את רונאלדו בהתערבויות על מספר שערים, כל פגרה מחדש. הוא ראה והוא ידע.
Ronaldo has described Ferguson as a 'father figure' and he told Ross that has has never forgotten his old manager's compassion in allowing him to visit his late father – who suffered from alcoholism – when he was ill.

"I just have to say thank you for what (Ferguson) did for me," he said.

"We had an important game in the Champions League and I said, 'Coach I need to go to see my daddy' and I was a key player, I was a very important player and he said, 'Listen, your personal life, your family is the important thing that you have in your life. If you want to go three days, four days, five days you can go'.

"This moment is what I keep for me because it was the most important time in my life and he shared it with me. This is why I respect him and for me he's the best coach I ever had."

איציק אלפסי 9 ביולי 2016

מקסים. וכן, ברור, סר אלכס היה דמות אב בשבילו וזה היה סוד ההצלחה של כריסטיאנו באולד טראפורד (ואולי בקריירה כולה).

אנדר 10 ביולי 2016

מצד אחד, ביטחון בלתי נגמר בגלל אהבת האם
מצד שני, צורך אובססיבי בהכרה בגלל היעדרות דמות אב
איזה אישיות כישרונית, מרתקת ומיוחדת קיבלנו
ניתוח נהדר

רומן 10 ביולי 2016

1. באמת סרט מרגש, דמות מעניינת ומרגשת כרישטיאנו.
2. מקצועית הוא כבר מזמן לא שחקן על, פינישר מדהים אבל לא אותו השחקן המטורף שהוא היה באולד טראפורד ובשנים הראשונות בריאל, והאמת שזה גורם לי לאהוב אותו אפילו יותר כי למרות שהוא איבד את מה שהיה לו הוא נשאר שחקן ענק בזכות התאמות שהוא ביצע.
3. כמה אנשים יש שאהבת אימם אליהם מוטלת בספק? (לא מתאים לפרויד להגיד קשקוש כזה).
4. בין 3 ל 5 0 לטריקולור היום

אנדר 10 ביולי 2016

שתי נקודות רומן

-לגבי נקודה 2. מסכים, וגם עם התוצאה (אוהב אותו ומתחבר אליו יותר
-לגבי נקודה 3. זה ממש לא קישקוש, חושב שלקחת את זה באופן פשטני מידי. נכון שבאופן מובנה אמא אוהבת את ילדיה אבל יש אמהות שמכניסות לאהבה הזאת התניות (הצלחות במבחנים וכו' וכו'. הילד לא יודע לפרש שהאם אוהבת גם ללא התניות וזו החזות של האהבה שהוא מקבל) ויש אמהות שאוהבות אבל מתקשות להביע (לחבק, לדבר את זה). לא הייתי מציע לקרוא לדברים החשובים האלה קשקוש

רומן 10 ביולי 2016

אני לא יודע אם הוא אמר את זה בכלל זה כמו מייחסים לצ'צרצ'יל כל מני "ציטטות" שהוא בחיים לא אמר. עד שאני אראה את הטקסט המקורי אני לא אאמיו

אנדר 10 ביולי 2016

גם הציטטה" מיחסים לי הרבה ציטוטים שכלל לא אמרתי" מיוחסת לצ'רצ'יל :) מעניין לחפש זאת בכתביו של פרוייד (תוכל להריץ גוגל לבדיקה עצמית או שאלפסי יכוון אותנו) אבל בכל מקרה יש אמת מאחורי הדברים.

אמיתי 10 ביולי 2016

״הדברים שאמרתי לא באמת אמרתי אותם״ יוגי ברה.
אחד וחצי אפס לפורטוגל

Comments closed