לא זכתה באור מן ההפקר

הדרך הארוכה היא הקצרה ביותר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

חיים נחמן ביאליק

תראו. לא היה כאן שום קסם. לא היה נס או איזושהי התעלות בלתי צפויה. הייתה כאן ספורטאית שבמשך כל המחזור האולימפי הביאה תוצאות. היא הגיעה לאולימפיאדה כאשר היא מדורגת במקום החמישי בעולם וסיימה במקום השלישי. זאת אומרת, הגיעה לשיא בדיוק ברגע הנכון.

וזו תוצאה של עבודה יסודית, מאומצת ומקצועית. היא הפגינה עליונות בכל אחד מארבעת הקרבות וניצחה בניקוד, בצורה ברורה. לא כתוצאה מעונשים ליריבות. גם מול הברזילאית, שלה הפסידה כתוצאה משיפוט ביתי שערורייתי, ירדן הייתה צריכה לנצח בניקוד. אני שם בצד את העונשים שהברזילאית הייתה צריכה לקבל על פאסיביות. זה מאוד סובייקטיבי. אבל אנחנו רואים ג'ודו כבר עשרים וארבע שנים, מאז יעל ארד בברצלונה 92' ואם המהלך הזה הוא לא ניקוד בג'ודו אז אין דבר כזה ניקוד בג'ודו:

תמונה1

אבל כאן נכנסה המנטליות של ירדן ג'רבי. היכולת להתרכז במשימה ולא להנציח את המסכנות. מה שהיה מרגש בקרב מול היפנית על הארד הייתה העליונות הטקטית המרשימה של ירדן.  מול יריבה יפנית! בג'ודו! זה כמו לעשות בית ספר לברזיל בכדורגל. והקרדיט כולו למאמן שני הרשקו שהכין תכנית קרב משולמת לירדן.

הרשקו סיפר לאחר מכן שהם התכוננו לקרבות מול יריבות שמאליות משום שרוב המתחרות בקטגורית המשקל הזו הן שמאליות. ושלשם כך ירדן התאמנה במשך תקופה ארוכה מול עדו בר, ג'ודוקא שמאלי ותרגלו טקטיקה מיוחדת לקרבות מהסוג הזה. רצה הגורל ושלשות הקרבות הראשונים של ירדן היו מול יריבות ימניות. גם שם היא נראתה בדיוק כמו מישהי שיודעת מה היא צריכה לעשות כדי לנצח. אבל מול היפנית זה היה קרוב לשלמות. העבודה הקשה, התכנון, וגם קורטוב הממזריות הישראלית, עשו את העבודה. שוב, לא היה כאן שום קסם. תכנון. תרגול. ביצוע.

כמו שאמרה ירדן לאחר הקרבות, צריך להוריד מהפרק את העניין של "האופי" הישראלי. שגם אני חטאתי ועסקתי בו. אין דבר כזה "אופי" ישראלי פגום. כשמתכוננים כמו שצריך, כשעובדים נכון, אז פתאום גם לנו יש אופי של ווינרים. את תחושת המסוגלות שלה קיבלה ירדן מהאימונים, מכך שהייתה לה תכנית שהיא האמינה בה ויכלה לסמוך עליה. מבלי לזלזל, אבל זה משהו ששום פסיכולוג, ואני פסיכולוג, לא יכול להקנות.

(בשולי הדברים האלה, תמונה שריגשה אותי מאוד הבוקר בעמוד הפייסבוק של הוועד האולימפי – כך עבדו באולם החימום בריו לפני עלייתה של ירדן ג'רבי לקרבות בבית הניחומים. לאחר הפציעה בשפה ישבו הילה דוידוב המתאמת המקצועית של הג'ודו ועדו בר יריב האימונים של ירדן לנקות את כתמי הדם, כדי שתעלה בחליפה נקייה. אחד מאינספור רגעים קטנים ונטולי כל הרואיות שצריך לעבור בדרך למדליה אולימפית:)

13)

מילה על אליס שלזינגר. אני שמח בשבילה שהצליחה להגשים את החלום ולהגיע לאולימפיאדה. הייתי מאושר אם הייתה מתייצבת לצדה של ירדן על הפודיום. אבל צריך לומר את הדברים כהווייתם: ההחלטה להעדיף את ירדן ג'רבי הייתה ההחלטה הנכונה. לא רק בגלל שירדן זכתה במדליה ואליס הודחה בשמינית הגמר. גם אם זה היה הפוך עדיין הייתי סובר שזו הייתה ההחלטה הנכונה ללכת עם ירדן.

אליס התחרתה בשתי אולימפיאדות. בבייג'ינג ובלונדון. מתוך חמשת הקרבות בהן השתתפה הפסידה בארבעה וניצחה רק קרב אחד. מדינת ישראל היא דלת משאבים בכל מה שקשור בספורט. היה צריך לקבל החלטה עם מי מהשתיים הולכים. וההחלטה המתבקשת הייתה ללכת עם ירדן. אליס קיבלה את ההזדמנויות שלה ולא סיפקה את הסחורה. ירדן הייתה צעירה, רעבה ונחושה להוכיח את עצמה. זה היה התור שלה.

ירדן ג'רבי היא המדליסטית אישה השנייה של ישראל והראשונה מזה עשרים וארבע שנים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לניסיון מאוד מבורך לקדם את ספורט הנשים בישראל. בפרונט של זה עומד פרויקט 'אתנה' המושקע.

אנחנו מדברים הרבה על 'תרבות ספורט'. מושג שצריך להקדיש לו התייחסות נפרדת. אבל אחד המדדים של תרבות ספורט זה כמות הבנות שעוסקות בספורט. כי במדינות מעוכבות התפתחות תרבותית ספורט נתפס כמשהו גברי. וזו הייתה החלטה אמיצה ונכונה מאוד של רשויות הספורט בישראל לשנות את התפיסה הזאת.

וזה מביא תוצאות. לא רק המדליה של ירדן. גם העובדה שלישראל יש נבחרת נשים שלמה בג'ודו באולימפיאדה ושלמעלה ממחצית המשלחת הישראלית כולה לאולימפיאדה הזו הן נשים.

שמעתי את ההורים של ירדן – אנשים מרשימים ביותר – מספרים על ההתפתחות של ירדן כספורטאית. על כך שבגיל צעיר אולי לא היה אפשר להיות בטוחים לגבי עד כמה הכישרון יוצא דופן, אבל הם יכלו לראות דבר מאחד מאוד ברור – שזה עושה לה טוב.

אימה של ירדן סיפרה כיצד עם השנים העיסוק בספורט הקנה לירדן ערכים כמו משמעת, מוסר עבודה, יכולת תכנון והתמודדות עם הצלחות ואכזבות.

ואלו תכונות שימושיות לא רק לספורטאית אולימפית. אלא לכל אישה ואיש. בכל תחום שהוא.

ברגע שנבין שעיסוק בספורט, ואני בכוונה כותב עיסוק ולא הצלחה, אלא עצם העיסוק, הוא משהו בעל ערך רב מאוד. מבחינה חינוכית. מבחינת ההתפתחות של האישיות. יהיו לנו הרבה יותר ירדן ג'רבי.

מישהי שלא רק ריגשה מדינה שלמה. אלא נתנה השראה להרבה ילדות וילדים. לעסוק בספורט. להאמין בעצמם. לא לחפש תירוצים לכישלונות שלהם ולרחם על עצמם, אלא ללמוד מהם, להתרכז במטרה הבאה ולהשתפר.

ועל כך כולנו חייבים לומר לה הבוקר רק מילה אחת: תודה!

מדינה בורחת מתחרות
פולישוק במונדיאל

48 Comments

צור שפי 10 באוגוסט 2016

שאלת הדיוט: אם שתיהן, שלזינגר וג'רבי, טובות, למה לא לשלוח את שתיהן, האם יש מגבלה של הוועד האולימפי הבינ"ל? הרי מבחינת משאבים זה אכן עול נוסף אבל לא כזה שאי אפשר להתגבר עליו.

אודי 10 באוגוסט 2016

רק מתחרה אחד/אחת מכל מדינה בכל קטגוריה

ר.בקצה 10 באוגוסט 2016

נדמה לי שמותר רק אחת מכל מדינה בכל קבוצת משקל.

חיים הצהוב 10 באוגוסט 2016

יש מגבלה של משתתפת אחת בכל קטגורית משקל, אליס לא הסכימה לעלות קטגורית משקל

איציק אלפסי 10 באוגוסט 2016

נכון. בכל קטגורית משקל יכולה להיות רק נציגה אחת מכל מדינה באולימפיאדה. רצו שאליס תעלה לקטגוריה של 70 ק"ג (שזה לא ממש מופרך כי בכל מקרה היא תמיד הייתה צריכה להוריד משקל לפני התחרות כדי להתחרות בקטגוריה של 63 ק"ג) והיא לא הסכימה. אני מניח שהיו לה את השיקולים שלה.

ר.בקצה 10 באוגוסט 2016

היא לא הסכימה משיקולים של דימוי גוף-
http://goo.gl/iQVRI6

פנדה 10 באוגוסט 2016

להגיד את זה זה הקטנת ראש מטורפת. השיקול לא לעלות קטגוריית משקל הוא בראש ובראשונה שאליס גם ככה יחסית נמוכה ו"קטנה" פיסית ל-63 ק"ג. לעלות ל-70 זה מעשית לוותר מראש.

ר.בקצה 10 באוגוסט 2016

היא גם קטנה ל- 63 ק"ג וגם צריכה להוריד משקל כדי להתחרות ב- 63 ק"ג (כך כתב איציק)? אתה רומז שהיא מבעלי העצמות הכבדות?

פנדה 10 באוגוסט 2016

*כולם* מורידים משקל לפני תחרות. זה הסטנדרט. מי שמתחרה במשקל X, היה סמוך ובטוח שביום יום שוקל בין 5% ל-10% מעל זה. מי ששוקלת מתחת ל-63 ביום יום מתחרה ב-57 או שמעלה מסת שריר כדי להתחרות ב-63. עצם זה שכתבת מה שכתבת מדגים כמה אין לך מושג בג'ודו.

בוא נגיד ככה: מתחרה ממוצעת במשקל של עד 70 מורידה כ-4 עד 5 ק"ג לפני תחרות. אליס צריכה להעלות 10 ק"ג בשביל להגיע לסדר גודל הזה. את זה עושים עם סטרואידים או עם להשמין.

ר.בקצה 11 באוגוסט 2016

נו?
אז איפה הסתירה? היא לא רצתה להשמין, ולא לקחת סטרואידים.

פנדה 11 באוגוסט 2016

העניין הוא שמבחינה מקצועית נטו, התכונות שעושות אותה טובה ב-63 ק"ג כבר לא יעמדו לה ב-70. היא תהיה בחסרון משמעותי מדי בגובה ובכח. וזה היה העניין הראשי והעקרוני.
על הדרך, בקטנה, אליס גם אמרה שחוץ מזה, היא לא מוכנה להעלות משקל גם בקטע של "לא רוצה להפוך לרולה".
זה היה הטיעון המקורי שלי.

על זה ענית "היא גם קטנה ל- 63 ק"ג וגם צריכה להוריד משקל כדי להתחרות ב- 63 ק"ג?" – שזה המצב הבסיסי של כל המתחרים בג'ודו. לצורך העניין – מי ששוקלת ברגיל 62 ק"ג, מורידה 5 ק"ג לפני תחרות ומתחרה ב-57. ואתה יכול ומוזמן לבדוק אותי. לזה כבר לא התייחסת.
במקום זה חזרת על הטענה הראשונה שלך, כאילו היא הסיבה העיקרית. אז תבסיק בבקשה לבבל"ט, במיוחד כשאין לך מושג קלוש בג'ודו מעבר לאיך נראית החליפה

ר.בקצה 13 באוגוסט 2016

לא ברור מה אתה רוצה. שאלו אותה בריאיון מדוע אינה מוכנה לעלות למשקל 70 ק"ג, והיא ענתה שזה קשור לעניינים של דימוי עצמי. בדוק בקישור שצירפתי. העובדה שטוקבקיסט אנונימי בדה באזר טוען אחרת, אינה מעלה ואינה מורידה. בשביל לצטט לא צריך להבין בג'ודו. ההערה בעניין המשקל שלה קשורה לתגובה המקורית שטענה שאין לה בעיה להתחרות במשקל 70 ק"ג, בעוד שאתה טענת שהיא קטנה מדי עבור המשקל הזה.
בבל"ת כותבים עם ת'. מי שמתמחה בכך כמוך, צריך לדעת את זה..

זינק 10 באוגוסט 2016

ההחלטה להעדיף את ירדן על אליס אכן נראית הנכונה וההגיונית.
עדיין צריכים לשאול האם ניהלו את המשבר הזה נכון. האם ההתעקשות על זהות המאמן לא מנעה את שינוי קטגוריית המשקל של אליס, שהייתה מעמידה עוד ספורטאית עם פוטנציאל בתחרויות.
אני לא יודע לומר אם היא או המאמן שלה היו מסכימים לקבל את רוע הגזירה, אבל בסיטואציה שנוצרה הבקשה שלה שיאפשרו לה שהמאמן שלה יהיה זה שילווה אותה הייתה נראית לי הגיונית.
אני לא משוכנע שבמקרה הזה יצאו חכמים במקום צודקים.

איציק אלפסי 10 באוגוסט 2016

אחרי הכישלון בלונדון אחת המסקנות הייתה שכל הנבחרת מתאמנת ביחד תחת המאמן הלאומי ולא כל אחד בנפרד עם מי שבא לו. זו הייתה החלטה מערכתית (שאגב, הוכיחה את עצמה כי ארבע בנות הגיעו לריו לעומת אליס בלבד בלונדון). אליס חששה, ואפשר להבין אותה, מהעובדה שהמאמן הלאומי הוא שני הרשקו שמאמן את ירדן מגיל חמש.

ר.בקצה 10 באוגוסט 2016

בנוסף, המאמן של שלזינגר הוא בעלה.

איציק 10 באוגוסט 2016

אני מסכים עם הכלל, אבל לכל כלל יש יוצא מין הכלל וצריך להפעיל את ההגיון. אליס לא סתם היתה אמורה להתאמן לא תחת המאמן האישי שלה, כי אם תחת המאמן של המתחרה הישירה שלה באותה קטגריות משקל. האחד שאימן את ירדן מגיל הילדים. גם אם לא בכוונה, יש סיבה להניח שירדן היתה הילדה המועדפת על המאמן, ולכן הדרישה להתאמן עם מישהו אחר היא לגיטימית. כל זה לא קשור לשאלה האם הבחירה בירדן היתה מוצדקת או לא.

בק 10 באוגוסט 2016

לגבי שלזינגר הסיפור להערכתי הרבה יותר מורכב
חבר מעולם הג'ודו טען בפני עוד לפני התחרויות שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לישראל הוא מדליית זהב של שלזינגר.
לטענתו, בארגון הג'ודו קיימת חצר ביזנטית של פונטי שפוגעת בענף יותר מאשר מסייעת לו ודווקא ההצלחות החלקיות של הספורטאים הן אלה שמשמרות את המצב הקיים שהיה יכול לטענתו להיות טוב פי מאה.

אני לא יכול לחוות על זה דעה מעבר לשמחה במדליה של ג'רבי אבל אני מודה שמספיק היה לשמוע את הראיון שנתן פונטי לאחר הנצחון כדי להבין ששליזנגר היא זו שצודקת.

dk 10 באוגוסט 2016

למה התחרות בין ג'רבי לשלזינגר היא לא כמו בין צוברי למשיח? כלומר יש תחרויות לפני האולימפיאדה ומי שיותר טוב בדירוג הסופי (או כל דרך אחרת שאני לא מבין מה) שייסע לאולמפיאדה?
לא מכיר אף פרט מלבד מה שפורסם בתקשורת וגם זה סביר להניח לא לעומק העניין והתחושה שקיבלתי היא שאיגוד הג'ודו התנקל לשלזינגר כדי לפנות לג'רבי את המקום לפרוח (מהלך שלכאורה בסופו של דבר הוכיח את עצמו למרות אי הלגיטימיות שלו בעיניי)
לדעתי לפחות (הלא חשובה בכלל) הייתה צריכה להתבצע החלפה בין שלזינגר לג'רבי, פשוט כל הסיטואציה הזו הייתה צריכה להתנהל לגמרי אחרת אבל בגלל שאיגוד הג'ודו נראה איך שנראה קרה מה שקרה

בק 10 באוגוסט 2016

זו בדיוק הייתה אמורה להיות הדרך וכך זה גם קרה באולימפיאדת לונדון… אנחנו הרי לא המדינה היחידה בעולם שיש בה יותר מג'ודקא טוב אחד באותו משקל. בשנה הנוכחית, בתנאי תחרות הוגנת, לירדן ג'רבי היה בכל מקרה ניקוד גבוה בהרבה על שלזינגר והיא היתה מייצגת את ישראל בזכות.
אבל מי ששמע את פונטי אתמול יכול היה להבין מדוע שלזינגר בקשה לעזוב.
האיש אמר בצורה הכי מפורשת שאפשר שאת שלזינגר הוא לא היה שולח לעולם לייצג את ישראל אפילו אם ירדן ג'רבי לא היתה קיימת.
מה צריכה להבין ספורטאית ששומעת ממנו את ההתבטאות הזו וכנראה לא בפעם הראשונה?

dk 10 באוגוסט 2016

"תנאי תחרות הוגנת" זה ירדן ג'רבי מתאמנת כרגיל, אליס שלזינגר נאבקת באיגוד שייתן לה להתאמן עם מוסין, אח"כ שישחרר אותה לייצג את בריטניה (לא יודע/זוכר מה עוד היה שם)?

ד"ר רזי הופמן 10 באוגוסט 2016

קנאת סופרים מקדמת את הספרות והמדע וכן בהקבלה את הספורט. גם אני קראתי את ענייני פונטי ולטעמי היה צריך לתת לשתי הבנות להתחרות (כמו צוברי ומשיח) והמנצחת היתה מייצגת אותנו. כדי להיות פייר, היה צריך לאפשר לאליס להתאמן אצל בעלה ולא להעביר אותה גהינום כדי שתסכים להתאמן אצל המאמן של ג'רבי. היתה פה התנהלות לא תקינה.

vered s 10 באוגוסט 2016

דווקא ההופעה המאד לא טובה של שחר צוברי באולמיפיאדה מראה שלעיתים צריך לקחת החלטה ולא לתת רק לתחרות בין שני ספורטאים להכריע. לפעמים אפילו החלטה אינטואיאטיבית או שרירותית לתת לספורטאי אחר את ההיזדמנות. אולימפיאדה זה על להגיע לשיא מקצועי בדיוק בזמן ועל יכולת פסיכולוגית להיתחרות בתנאי הלחץ של אולימפיאדה. בתחומי ספורט מסויימים כמו שייט מדובר גם תנאים אקלימיים באיזור התחרות. ואין ספק שמאמנים ואנשי מקצוע יודעים להגיד למי יש יותר סיכויים להצליח. ואם זאת המטרה השאלה מה עדיף להיות הוגן ללכת על פי קו מסויים או לקחת החלטה מקצועית. בלי שכולם יהיו מרוצים. לפי דעתי זה דומה מבחינות מסויימות לויכוח על המאמנת של המיתעמלות. קודם כל כניראה שבשביל לקחת מדליות אולימפיות צריך דיקטטורה מסויימת של אנשים שמובילים את האיגוד הספורטיבי ומאמנים עצמם. כל אחד יכול כמובן לבחור בשיטה שלו אם זה לחבק ואם זה לדרוש אבל בכל מה שקשור להחלטות כניראה צריך מנהיגים שלא רואים בעיניים כלום מילבד ההישג ולהביא מדליה. זה ודאי לא מיתיישב עם תמיד עם הוגנות. יחס חם ואוהד. ועוד ערכים שונים. ומותר גם להחליט שלא ההישגים חשובים על הדרך והאווירה. אבל אם רוצים מדליות וכולי. מובן הרי שהרבה ספורטאים משקיעים את כל מה שיש להם במשך שנים ולכולם מגיע. אני מניחה שמי שמימתחה בתחום ספורט מסויים יודע לתת פרשנות מושכלת להישגים בשנים שבין האולימפיאדות ולהגיד שדווקא אחד מסוגל להגיע להישגים ולהביא תוצאות בתנאים כאלו.

vered s 10 באוגוסט 2016

אם זאת – עם זאת כמובן

vered s 10 באוגוסט 2016

טעות אם זאת. פשוט חרדת שגיאות מקלדת

בק 10 באוגוסט 2016

בעיניין משיח וצוברי לטעמי הבעיה היתה בצורת התחרות ביניהם.
ממה ששמעתי – כמעט כל האנשים המבינים בשיט בטוחים שהתנאים בריו (והאמת גם באולימפיאדת לונדון) מתאימים לאין ערוך דווקא לנמרוד משיח. הסיכויים שלו למדליה גבוהים משמעותית מאלה של צוברי.
אבל סוג התחרות בינהם יצר מצב שבו צוברי לא צריך להביא תוצאות אלא רק לנצח את משיח.
במאבקים מהסוג הזה הוא מוכשר משמעותית ועשה לו בית ספר גם מבחינה מנטלית וגם מבחינה פיזית כשכולנו זוכרים את התחרויות האחרונות בהן צוברי פשוט התמקד בלהפריע למשיח לגלוש (מה שמותר לחלוטין על פי חוקי השיט).

מה לעשות ובאולימפיאדה מתחרים מולו 32 שייטים נוספים ואי אפשר להתמקד בכולם בו זמנית.

האיגוד היה צריך לשנות את הפורמט של התחרות ועדיין לתת לספורטיביות להכריע ולא להחליט שרירותית מי נוסע.

vered s 10 באוגוסט 2016

או קיי בק תודה על ההסבר. זה עוזר להבין. היתכוונתי לזה בדיוק כלומר שמי שאחראי על איגוד ספורט מסויים יודע להעריך את ההשגים של ספורטאי בין אולימפיאדות ולתת פרשנות מושכלת למשמעות שלהם ביחס ליכולת שלו להיתחרות על מדליה ולכן מחוייב לקחת החלטות שונות אודות הקריטוריונים לבחירת הספורטאי שייצג אותנו באולימפיקס גם אם הן שנויות במחלוקת ואפילו אם הן מוכוונות לתת יותר סיכוי למיתחרה מסויים ובילבד שיש לו שיקולים מקצועיים והנמקות שאנשי המקצוע בתחום מבינים. אנחנו חלוקים אני מניחה בזה שאני חושבת שתחום הסמכות שלו כולל גם החלטה אודות הספורטאי שיסע לתחרות ובילבד שיש לו נימוקים מקצועיים ונימוקים שונים שהם ראויים וקשורים למטרה. ואפילו שיפעיל אינטואיציה. בשביל זה הוא מוביל ומי שמינה אותו מחוייב לשמוע ממנו כבר בתחילת הדרך מה המטרות שלו החזון פילוסופיית העבודה. כשממנים מנהיג אירגון כמו גם מאמן דומיננטי שמציעים דרך מובניית ומיתעקשים עליה גם מול ביקורת ושנהנים מסמכויות נירחבות – מותר והגיוני גם לשפוט אותם בהתאם לתוצאות ולדרוש מהם לקחת אחריות ולפנות את העמדה. יכולים הממנים גם להחליט שתוצאות זה לא הכי חשוב. כמו בהיתעמלות – מינו מאמנת איכותית עם שיטות רוסיות שמביאות השגים – אין מה לרדת עליה בשל השיטות ובשל מה שהיא יכולים לדון אם מתאים לנו לעשות כאלו דברים בשביל היישגים. זה ככה פשוט. יותר סמכויות ואנשים מוכווני מטרה יותר קל לחנך ללקיחת אחריות. ויותר קל להביא את הדברים לדיון.

קרלוס גארסיה 10 באוגוסט 2016

+1
אנשים יודעים להשמיץ מהצד את פונטי והרשקו ואת כל העולם ואשתו.

מבחינתי העובדה שיש גורמי מקצוע אובייקטיביים שמפקחים על כולם היא חיונית והפארסה של צוברי היא ההוכחה הטובה ביותר (כשכולם יודעים גם על התנהלותו כלפי משיח).
יכול ליות שיש דברים פסולים ומכוערים. בזה צריך להכריע הועד האולימפי, אבל להגיד שלאחר שהוחלט שכל הסגל מתאמן אצל מאמן אחד אחראי (ממש לא גיהנום…), כאשר רק הגב' שלזינגר (שכשלה כבר פעמיים) תוחרג מזה ותתאמן אצל בעלה האובייקטיבי – נראה לי מופרך.

Guss 10 באוגוסט 2016

יש שתי תפיסות מתנגשות פה. האחת אומרת תן לספורטאים להתחרות, ומי שהכי טוב בזמן נתון – תשחק איתו. התחרות יוצרת מוטיבציה ומצוינות, ומי שלא עומד בזה שלא ילך להיות ספורטאי מקצועי. ככה גם תגדיל את הסיכוי לשלוח מישהו בכושר טוב. התפיסה השנייה תאמר שאם יש לך שחקן עם כישרון ויכולת שאתה מאמין בו – אז תן לו צ'אנס וראש שקט. תן לו להתעסק בספורט ולא בפוליטיקה של יריבות. תתן לו בטחון שכל עוד הוא מביא תוצאות הוא משחק.
אני לא בטוח שיש שיטה אחת עדיפה. אפשר להביא דוגמאות רבות, לא רק מג'ודו, להצלחת כל אחת מהשיטות. אבל הפעם השיטה של התמקדות בספורטאי אחד עבדה. ירדן הצליחה לקחת מדליה בעזרת ראש שקט בבית. בכל תחרות היא התמקדה להשיג את התוצאה הטובה ביותר שהיא יכולה, ולאו דווקא להצליח יותר מיריבתה הישראלית. באימונים הקדישו לה את כל תשומת הלב ותמכו רק בה. יתכן שהיתה הפעם מצליחה באותה מידה גם אם היתה מתחרה על המקום מול אליס, אבל זה סתם תרגיל בדמיון מודרך. השיטה עבדה.

בק 10 באוגוסט 2016

כדי להגיד ש"השיטה עבדה" צריך בסיס נתונים.
אתה מבסס את ההנחה שלך על מקרה אחד (אולי שניים אם נכניס את סיפור צוברי)
מה גורם לך לחשוב שלא מדובר במזל או חלילה בכישלון (כי אולי בשיטה השניה הינו מגיעים לזהב ולא למקום 3-4?)?

מי שרוצה לטעון שהגישה של פונטי להחליט על ספורטאי אחד בכל משקל ולסלק כל מתחרה אחר היא שיטה טובה צריך להראות יותר ממדלית ארד אחת כהוכחה להצלחת השיטה.

גם בשאר העולם עוד לא ראיתי הוכחה שמניעת תחרות פנימית עובדת ליצירת הישגים יותר טובים
(תשאל אפילו את האמריקאים ואת שיטת המבחנים המטורפת שלהם)

משה 10 באוגוסט 2016

יש לי קרוב משפחה בענף שטוען את אותו דבר. אני לא מתייחס אליו ברצינות כי אני יודע שבעבר היה מקורב לחצר הביזאנטית והמושחתת של ג׳ודוקאן. החליפו תחתון מלוכלך אחד בשני, אף אחד לא צודק (כולל המקור שלך).

ישראל 10 באוגוסט 2016

כמות המדליות שהשגנו בהיסטוריה לא כזו נמוכה

צריך להוריד מהחישוב של האולימפיאדה, את החרדים שלא מתאמנים בספורט. והערבים שאותם אני לא מחשיב, כי אני מחשב כרגע רק את היהודים. וגם את רוב הדתיים. שרובם לא מתאמנים בספורט. ואז יוצא שאנחנו בקושי 5 מיליון. גם ה5 מליון זה המספר עכשיו, המספר האמיתי הוא נמוך בהרבה. כי צריך לעשות ממוצע של האוכלוסייה בהיסטוריה של המדינה.

וגם צריך לזכור שיש לנו הרבה מאוד מלחמות . שזה אומר הרבה פחות כסף לספורט. וגם לוקח 3 שנים חשובות במיוחד בהתפתחות של ספורטאי. וגם יש ספורטאים שמתים במלחמות

מתי 10 באוגוסט 2016

40 שנה עד המדליה הראשונה. 8 מדליות, שש מארד, ב-16 אולימפיאדות (המספר עשוי לגדול קצת בימים הקרובים). אף פעם לא יותר מ-2 מדליות באולימפיאדה.
מדינות עם הישגים דומים: פורטו ריקו, זימבבוה, מלזיה, אוגנדה, הרפובליקה הדומיניקנית וקמרון. זאת הליגה שלנו.

ויכסלפיש 10 באוגוסט 2016

בכמות ביחס לגודל האוכלוסיה ישראל במקום 82 בעולם, בין פנמה לקוסטה ריקה, אבל יש חריגים כי ברזיל ומכסיקו חלשות בענפים אולימפיים וגם סרביה

מתי 10 באוגוסט 2016

וגם מדינות צעירות כמו קוסובו ומונטנגרו.

פנדה 10 באוגוסט 2016

אני אגיב רק על עניין ה"היה/לא היה ניקוד": לא כזה ברור, והבעיה היא שהברזילאית עשתה תרגיל נגד שהוא תרגיל הקרבה (שלא, היא עשתה תרגיל שכולל נפילה בהגדרה), לא הצליחה להפיל את ירדן ונפלה על הגב. אם ירדן היתה "עוזרת" לה ליפול על הגב – זה היה איפון. הבעיה פה היא שירדן לא עשתה שום דבר כזה. אלו דקויות שרק מי שמתעסק עם ג'ודו מכיר.

מעבר לזה, השיפוט לא היה "שערורייתי". היה ביתי, אבל לא שערורייתי, וזה די קונצנזוס של כמה אנשים שדיברתי איתם.

גל 10 באוגוסט 2016

נכון

פנדה 10 באוגוסט 2016

ומעבר לזה: בוא נגיד שאם היתה מנצחת את הברזילאית, לא היתה חוזרת עם מדליה, בסבירות מאד גבוה.
היתה עולה לחצי מול הסלובנית, מפסידה לסלובנית (כי מה לעשות שאף אחת לא מסוגלת כיום לנצח אותה) ומגיע לקרב עם הארד מול וון-אמדן ההולנדית. לג'רבי יש קושי גדול מולה, כי היא עובדת "מאד טקטי" – שזה מילת קוד למקבילה בג'ודו לבונקר, ויודעת לסגור מצויין, כשהיא גם משמעותית יותר חזקה פיסית, מה שמאפשר לה את זה. ירדן תמיד נתקעה מולה (כמו כל שאר המתחרות שהיא ניצחה אתמול).

בק 10 באוגוסט 2016

זה בדיוק מה שעבר לי בראש אתמול אחרי שהיא הפסידה לברזילאית.
בעיני סיכוייה להצליח גדלו באותו רגע פלאים כשהיא ניצלת מהתסריט של שגיא מוקי.

פנדה 10 באוגוסט 2016

זה לא בדיוק "תסריט שגיא מוקי" כי זה בעיקר נופל וקם על המ'צאפ הספציפי. למוקי היה יותר סיכוי לעבור את האזרי מאשר לג'רבי את הסלובנית למשל. מצד שני – לדעתי יחסי הכוחות היו מעט יותר טובים למוקי בקרב על הארד מאשר אצל ירדן, והיא עדיין ניצחה.

קרלוס גארסיה 10 באוגוסט 2016

הדברים שלך נכונים ויפים,
אבל יש גם היבט פסיכולוגי שאריק זאבי דיבר על כבר ביום של שגיא מוקי (לפני ההפסד על הארד),
שעדיף להגיע מבית הניחומים אחרי שלפני שעה ניצחת בקרב מאשר מהפסד בחצי הגמר כשרק לפני רבע שעה הפסדת קרב.
זה נשמע לי מאד הגיוני

פנדה 10 באוגוסט 2016

זה גם כבר לא בדיוק ככה, מאז ששינו את הסדר של הקרבות בבלוק הסופי, ואני מניח שהעניין הזה יותר סובייקטיבי.

איציק אלפסי 10 באוגוסט 2016

זו באמת נקודה טובה מה העדיף – להגיע אחרי הפסד בחצי הגמר או אחרי ניצחון בבית הניחומים. אינטואיטיבית לדעתי היתרון הוא לזה שמגיע אחרי ניצחון. מירי נבו סיפרה אתמול בשידור על מחקר מעניין שבדק את זה ולפיו בקרב הנשים 66% מהמנצחות בקרבות על הארד הן אלו שהגיעו מבית הניחומים ובקרב הגברים זה 50-50. עד עכשיו באולימפיאדה הנוכחית שמונה מתוך ארבע עשר הקרבות על הארד (57%) אצל הגברים והנשים ביחד הסתיימו בניצחון של מי שעלה מבית הניחומים.

פנדה 10 באוגוסט 2016

אני יותר התכוונתי בהיבט של המצ'אפ הספציפי שהיה מחכה לה, שכנראה היה הרבה יותר קשה לה.

צחי 10 באוגוסט 2016

אם זכור לי נכון מירי נבו אמרה שאצל הגברים 60 אחוז מנצחים מי שהגיע מבית הניחומים ואצל הנשים זה 50-50
לכן גם אריק זאבי הגיב לה ואמר שהוא זכה פעמיים אחרי שהפסיד בחצי הגמר

שמעון כסאח 10 באוגוסט 2016

מה שנקרא שיפוט ביתי הוגן

ניתאי 10 באוגוסט 2016

האמירה על אליס היא חכמה בדיעבד. הרי אם זה היה הפוך היה אפשר להגיד שזו אולימפיאדה שלישית שלה, יש לה ניסיון וכו' וכו'. וירדן היא צעירה, יש לה לפחות עוד אולימפיאדה אחת בקנה וכו וכו גם פה.
בשורה התחתונה כל החלטה שהיא לא על בסיס מה שקורה במגרש משאירה טעם מר, אפילו אם בסוף יש פירות.

אוֹרי אמיתי 10 באוגוסט 2016

יפה.

oded 11 באוגוסט 2016

אני מוכרח לומר שהפתעת אותי בגישה שלך למקרה אליס
אני בדרך כלל מנסה לבחון דברים על ידי להעמיד את עצמי במצב דומה (לא תמיד אפשרי אבל תמיד מרתק) – איך אתה היית מרגיש אם היו נותנים לך לעבוד תחת מישהו שהוא קרוב משפחה של מתחרה שלך על קידום? מישהו שאולי אמר לך מפורשות שהוא מעדיף את המתחרה שלך על פניך? האם היית מסכים להמשיך לעבוד בתנאים כאלה? (בהנחה שהקידום הוא קריטי לתפקיד)
איציק כתב יפה באחת התגובות פה למעלה – זה שקבעו כלל לא אומר שלא צריך לבחון גם חריגים לכלל, במיוחד באולימפיאדה הראשונה אחרי – מה לא שמעו שם על תקופת מעבר? האם הבקשה הייתה עד כדי כך מופרכת? הרי רק כמה חודשים לפני היא התאמנה אצל מאמן אחר? לא יכלו לקבוע שמאמן הנבחרת יפקח על האימונים מלמעלה או משהו דומה?
אני בהחלט לא מומחה גדול בנושא אבל לי הפרשה הזו נשמעת כמו התנכלות לשמה שלצערי הצליחה לאור מה שכתבת כאן…

Comments closed