כשהמקצוענות גוברת על העסקנות

מדינה ששולחת לוויינים לחלל אין שום סיבה של תביא מדליות מהאולימפיאדה

"אני נשאר כי יש סיכוי של אחוז אחד קטן שיקום מישהו אחד שפוי יבין שהג'ודו נמצא במצב הכי גרוע שענף יכול להיות בו ויעשה משהו". אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת ישראל בג'ודו, קיץ 2010.

זה היה עוד סיפור מוכר של עסקן נמוך שהשתלט על ארגון ספורטיבי ציבורי. אדי קואז כיהן במשך 15 שנה כיו"ר איגוד הג'ודו בישראל והדברים הגיעו, כפי שאמר אז אורן סמדג'ה, לכדי המצב האבסורדי שבו "מי שעומד בראש הענף לא רוצה שהענף יצליח".

בדצמבר 2010 קבע השופט איתן אורנשטיין מבית המשפט המחוזי בת"א כי "ניגוד העניינים בו מצוי מר קואז הינו חמור וממשי, תוך העדפת האגודות המסונפות לג'ודוקאן על פני האינטרסים של האגוד וקידום אינטרסים אישיים שלו בניגוד לדין". השופט אורנשטיין הורה להדיח את ההנהלה הקיימת בראשות קואז ומינה לאיגוד הג'ודו מפרק זמני.

המאבק הארוך והמתיש שהובילו הספורטאים והמאמנים הבכירים בענף במשך שלוש שנים נשא פרי. הענף אמנם הגיע לשפל חסר תקדים, כשהגוף המנהל אותו למעשה פורק, אבל הוא השתחרר משלטון העריצות של קואז ויכול היה לצאת לדרך חדשה של ניהול תקין ומקצועי.

מי שהוביל אז את המאבק להצלת הענף היו כל אותם שמות שכיכבו השבוע בכלי התקשורת: אורן סמדג'ה, שני הרשקו, יעל ארד, אריק זאבי, משה פונטי. האהבה שלהם והמחויבות שלהם לג'ודו הישראלי (סמדג'ה והרשקו עבדו באותם ימים ללא שכר ואף שילמו הוצאות רבות של ספורטאיהם מכיסם הפרטי) הצילו את הענף. עוד סיפור עסקנות ישראלי עצוב מתסכל הפך בזכותם לסיפור הצלחה ספורטיבי מעורר השראה.

תראו, אין שום סיבה שמדינה שיכולה לשלוח לוויינים לחלל לא תצליח לזכות במדליות באולימפיאדה. אני חוזר על זה שוב ושוב: לא חסר כישרון בספורט בישראל. אוהבים כאן ספורט. וודאי שיש כאן ערכים של מקצועיות והתמדה כפי שאנחנו רואים בתחומים אחרים. הבעיה היא האנשים שמנהלים אותו והאופן שבו הם עושים את זה.

הדבר הראשון שהיה לירדן ג'רבי ואורי ששון לומר אחרי הזכיות שלהם במדליות זה שהם קיבלו את כל התנאים להצליח – מאמן, פיזיותרפיסט, פסיכולוג, מחנות אימון בחו"ל. ההישגים שלהם לא מקריים, הם תוצאה של עבודה שיטתית ומתוכננת. ג'רבי וששון הם קודקוד של פירמידה רחבה ויציבה. הם היו חלק מנבחרת חסרת תקדים של שבעה ג'ודאים ישראלים בג'ודו. במובנים רבים ישראל בג'ודו יכולה לשמש מודל עבוד מדינות בסדר גדול זהה בדומה לאיסלנד בכדורגל.

אלא שדווקא בעיצומו של התהליך הזה ספגו ראשי הענף ביקורת רבה והוצמדה להם תדמית של עסקנים סביב הסיפור של ירדן ג'רבי ואליס שלזינגר. שוב, אפשר להתווכח אם זה היה נכון להעדיף אחת מהן או לתת לשניהן להתחרות האחת בשנייה עד האולימפיאדה. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שההחלטה הזאת התקבלה משיקולים ענייניים ועפ"י פרמטרים מקצועיים. ולא משום שספורטאי אל"ף או מאמן בי"ת שייכים למועדון של יו"ר האיגוד או מקורבים למרכז אליו הוא משתייך.

אגב, המקרה של אורי ששון דומה למקרה של אליס שלזינגר בכך שגם הוא התבקש לעלות קטגורית משקל ועל אף שהתנגד בהתחלה השתכנע לבסוף, בשונה מאליס שבחרה לעבור לייצג מדינה אחרת. גם ההחלטה להתמקד בבניית נבחרת שתתאמן ותתחרה כיחידה אחת, ולא כאוסף של ספורטאים בודדים, הוכיחה את עצמה. הדבר אפשר להעניק לספורטאים מעטפת מקצועית, אבל לא פחות חשוב מזה – חברתית ורגשית, כל הדרך לאולימפיאדה וכמובן גם באולימפיאדה עצמה.

אז נכון שאף פעם לא נהיה ארה"ב, סין או אוסטרליה. ואנחנו גם לא אמורים להיות. אבל אין שום סיבה שבעולם שלא נגיע לרמה של מדינות בסדר גודל דומה כמו דנמרק, שבדיה והולנד למשל.

אורי ששון - ספורטאי ענק
המשחקים טובים והארגון משתפר

82 Comments

מתן גילור 13 באוגוסט 2016

תודה איציק.
המקרה של אורי לא דומה בכלל למקרה של אליס. אורי התבקש לעלות קטגוריה מתוך הנחה שזה יטיב עמו. אליס לא היתה מתבקשת לעלות קטגוריה אלמלא ירדן היתה באותה הקטגוריה.
אני גם לא מסכים לגבי הכישרון. יש בספורט הישראלי איתור כשרונות ברמה שערורייתית. זה נובע קודם כך מכך שילדים לא עוסקים מספיק בספורט, קל וחמר במגוון ענפים. הג'ודו הוא היוצא מהכלל.

עמית זילברבוש 13 באוגוסט 2016

אני חושב שההתייחסות לנושא שלזינגר וג'רבי כמקצועית נטו היא קצת בעייתית, בטח אם לא מזכירים את העובדה ששלזינגר אולצה לוותר על המאמן שלה ולהתאמן רק עם המאמן של הנבחרת, שהוא "במקרה" מאמנה של ג'רבי.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2016

מציגים את זה כאילו זו הייתה החלטה אישית נגד אליס. אחרי לונדון התקבלה החלטה מערכתית שמתאמנים בנבחרת תחת מאמן אחד – בגברים ובנשים. אני לא שופט את אליס. אני בטוח שמבחינתה היא מרגישה שנעשה לה עוול. אבל באותה מידה אני חש שההחלטה לא הייתה אישית אלא מקצועית. ושוב, בלי קשר לתוצאות.

Ljos 13 באוגוסט 2016

למה או אישית או מקצועית?
התקבלה החלטה מקצועית שהובילה להעדפה אישית שמסיבות מקצועיות פגעו בה אישית.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2016

כמו שנאמר, שום דבר לא אישי והכול אישי.

פנדה 13 באוגוסט 2016

אתה מתכוון להחלטה מקצועית שנבעה מהעדפה אישית (של פונטי את ג'רבי)

תומר חרוב 13 באוגוסט 2016

מדויק. עם שעתיים חינוך גופני בשבוע (וגם זה בסטנדרטים נמוכים) זה לא באמת משנה מי מנהל את האיגודים. בסופו של דבר למדינה מפותחת בסדר גודל של ישראל, שתי ארד זה יפה ברמה האישית אבל לא מספיק.

ניתאי 13 באוגוסט 2016

ההבדל העיקרי הוא ש-ששון הסכים. אם לא היה מסכים, הייתה נוצרת אותה דילמה.

מתן גילור 13 באוגוסט 2016

ממש לא. לא היתה שום בעיית מאמן או משהו בסגנון. ביקשו ממנו מקצועית נטו. מאליס לא ביקשו מקצועית.

B. Goren 13 באוגוסט 2016

תודה איציק.

משה 13 באוגוסט 2016

מדובר בשוקי קואז ולא באדי קואז אחיו (שהיה מאמן הנבחרת למיטב זכרוני ).

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2016

שוקי הוא המאמן אדי היה יו"ר האיגוד.

משה 13 באוגוסט 2016

טעות שלי.

פנדה 13 באוגוסט 2016

כבר על ההתחלה אתה מביא ציטוט של סמדג'ה – מקורב של פונטי – כדי להצדיק את התזה שלך.
לך תבדוק טוב טוב ותבין שאין פה ממש הבדל בשיטה, רק האופוזיציה השתנתה. לך תראה מה האחים של סמדג'ה עושים. לך תבדוק איך מחלקים את התקציבים. אותה השחיטות, רק החלפנו כיוונים.
אז עברנו מ"העדפת האגודות המסונפות לג'ודוקאן על פני האינטרסים של האגוד" ל"העדפת אגודות 'מיטב' ובראשן מיטב נתניה על חשבון טובת האיגוד ואגודות אחרות".
לך תבדוק באיזה מועדונים רשומים הספורטאים של הנבחרת, ואח"כ תבדוק מתי הם הצטרפו לאותו מועדון, ומאיפה הם בת'כלס. והכי חשוב: *למה* הם עברו כולם לאותו המועדון. (רמז – תעקוב אחרי הכסף).
פונטי כיום מסתכל על איגוד הג'ודו כאילו זה שלו בטאבו. החלפנו עריצות אחת בשניה. ומה התירוץ להצלחה? שתי מדליות ארד. אבל בתקופת קואז גם היו מדליות.

בקיצור – קאט דה בולשיט, כמאמר השרה.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2016

אני מבין שאתה מעורה במה שמתרחש בענף. אני אשמח אם תפרט יותר. בכל אופן, הדברים שאתה כותב עומדים בסתירה להישגים של הספורטאים בענף בתקופתו של פונטי ובעיקר להתנהלות כפי שהיא משתקפת מדבריהם.

פנדה 13 באוגוסט 2016

ובכן, ספורטאים מגיעים להתאמן בנבחרת. מן הסתם רובם לא מהמועדון "הנכון". לאחר שנה-שנה וחצי שהם לא ממש מקבלים הרבה צ'אנסים, רומזים להם שאם הם יעזבו את המועדון שלהם ויעברו, הם יקבלו יותר הזדמנויות. ממה שאני ראיתי זה קורה בעיקר עם ספורטאיות, אבל זה קורה. ואיזה מועדון זה? אני אתן לך ניחוש אחד.

מיטב נתניה.
ולמי שלא יודע" מיטב נתניה הוא המועדון של פונטי, ושממנו מגיע שני הרשקו. ולמה זה משנה? כי ספורטאי נבחרת, ובעיקר כאלה שהולכים להתחרות בחו"ל ומביאים הישגים מעלים את הדירוג של המועדון בו הם רשומים, מה שמבטיח למועדון יותר תקציבים.
וזה לפני שדיברנו על מינוי "אשני שלומינו" לתפקידים באיגוד, ועל לעשות את המוות לבעלי תפקדים שהם לא "אנשי שלומינו", וכו'.
ואגב מי "מהמערכת" – אגב התגובה של משה – בוא נגיד שבתוך עולם הג'ודו בישראל יש מעקב טוב מאד מי "משלנו" ומי לא, ומהזווית הזו זה נראה קצת אחרת…

משה 13 באוגוסט 2016

לא היו מדליות בתקופת קואז. זאבי ממש לא נחשב מדליה של קואז, הוא פשוט לא הפריע לו לקחת אותה. מעבר לכך, לא היו אפילו הזדמנויות למדליה באותן שנים שלא חתום עליהן זאבי. במונחים של הג׳ודו הישראלי שיממון מוחלט.

משה 13 באוגוסט 2016

קיוויתי שיהיה טור כזה הבוקר, זה דיון חשוב לאור התוצאות. שמעתי את פונטי בראיונות לא מעט בשנים האחרונות והתרשמתי שמדובר באיש גס רוח וגם לא חכם גדול. הסכסוך עם אליס הוציא אותו רע מאוד והתחושה שמתעללים בה הפכה אותו לנבל בסיפור.
אחרי אולימפיאדה כל כך מרשימה של הג׳ודו (מעבר למדליות גם ההשגים של מוקי ובולדר היו לא רעים ) אני שואל את עצמי אם מיהרתי לשפוט אותו ומגיע למסקנה שכנראה שכן. ייתכן ובמנהיגות שנדרשה אחרי שנות ג׳ודוקאן השחונות (ב 5 האולימפיאדות הקודמות הג׳ודו זכה במדלייה אחת של זאבי בלבד והוא לא תוצר של המערכת שלהם ) פונטי ידע מה הוא עושה והמקרה של אליס הוא מקרה של "כשחוטבים עצים עפים שבבים ". זה מוגזם לייחס לו תום לב כמו שאיציק עשה, בסופו של דבר ג׳רבי היא ספורטאית של הרשקו וכאן טמונה עיקר הביקורת אבל היא הביאה מדליה, הישג שאליס אפילו לא התקרבה אליו ב 3 הזדמנויות.

פנדה 13 באוגוסט 2016

אה, אז בולדר זה של פונטי, אבל זאבי הוא לא תוצר של המערכת? וואללה. יש לך את זה ביותר doublethink?
אתה מוזמן להביע את דעתך, אבל ברגע שאתה לא מסוגל להיות קונסיסטנטי עם עצמך, מה זה שווה?

משה 13 באוגוסט 2016

לא אמרתי בשום מקום, אם חסרים לך טיעונים תתאמץ, אל תכניס לי אמירות לפה, אמרתי שהיתה הצלחה לנבחרת.
אם אתה באמת רוצה לנתח את זה מוקי, ג׳רבי וששון הם קרדיט לפונטי וצוותו. לגבי זאבי, אפילו את קואז לא תשכנע שהוא תרם להצלחה שלו, זה בדיחה לטעון את זה.

פנדה 13 באוגוסט 2016

אז זהוא, שדווקא כן:
אחרי אולימפיאדה כל כך מרשימה של הג׳ודו (מעבר למדליות גם ההשגים של מוקי ובולדר היו לא רעים ) אני שואל את עצמי אם מיהרתי לשפוט אותו ומגיע למסקנה שכנראה שכן. ייתכן ובמנהיגות שנדרשה אחרי שנות ג׳ודוקאן השחונות (ב 5 האולימפיאדות הקודמות הג׳ודו זכה במדלייה אחת של זאבי בלבד והוא לא תוצר של המערכת שלהם.

אם בולדר היא קרדיט לזכות "המערכת" אז זאבי פי כמה קרדיט למערכת הישנה.

משה 13 באוגוסט 2016

אז זהו שלא אבל אתה מתעקש לשבת על נקודה ומתעלם (בנוחות ) מהמכלול, גם אם תיקח את הקרדיט מאלכס אשכנזי ותעביר אותו לאחים קואז בזה ייגמרו ההישגים שלהם.

פנדה 13 באוגוסט 2016

איזה מכלול? מה שאמרת עכשיו על זאבי אפשר להגיד גם על ג'רבי, ת'כלס. קרדיט של שני (הקרדיט היחיד, אגב) וזהוא.

בני תבורי 13 באוגוסט 2016

אני מסכים עם הרוח הכללית של הפוסט אבל תוהה מדוע המשוואה אינה עובדת כשמדובר בשחיינים שלנו לדוגמא, שתנאי האימון שלהם וההתייחסות המקצוענית אינה נופלת מזו של הג'ודו. אני גם לא מקבל את האנלוגיה לשליחת לוויינים לחלל כשווה ערך להצלחה בספורט. הצרכים הביטחוניים והכלכליים של מדינת ישראל הם שהכתיבו את הדחיפה למצוינות במדעים, תעשיות ביטחוניות וכלכליות. לוויינים לחלל וטכנולוגיות הפרחת השממה הינן תוצאה של הכרח קיומי, לא של תרבות. בספורט אין לנו תרבות וההכרח הוא פולקלורי בלבד. כשאנשים שמנהלים את התעשיות הביטחוניות והכלכליות ייכנסו למעורבות בספורט, כדוגמת אלה מהם (משפחת ורטהיימר לדוגמא) שלקחו על עצמם להיות מעורבים בנושא הרובוטיקה – ידיחו את רגלי העסקנים, נראה כאן מדליות.

איתמר 13 באוגוסט 2016

12 מדינות משגרות לווינים לחלל.
עשרות מדינות שאינן בעסקי החלל זוכות במדליות אולימפיות.
ההשקעה בתעשיות הביטחוניות מניבה פירות כלכליים ודיפלומטיים (חלקם חשאיים).
מבחינת ממשלות ישראל לדורותיהן ברור היכן עדיף להשקיע את המשאבים.
באופן אישי אני מתמלא גאווה הרבה גדולה יותר כאשר כלי תקשורת בעולם עוסקים ביכולות שישראל פיתחה בנושא של התפלת מים והתמודדות עם תקופות בצורת, במחקרים רפואיים או פיתוחים חקלאיים.
מצוינות מדעית וטכנולוגית חשובה לקיומה של מדינת ישראל קצת יותר מכמה מדליות אולימפיות פעם בארבע שנים.

בני תבורי 13 באוגוסט 2016

יש לי תחושה שיש בנינו הסכמה…

austaldo 13 באוגוסט 2016

כמו שממשלות ישראל מקצצות בחינוך, זה לא ישאר ככה עוד הרבה זמן.
ואגב, השקעה בספורט במערכת החינוך זה דבר חשוב. המטרה היא ילדים שלומדים משמעת עצמית, עמידה באתגרים ואורח חיים בריא. ספורטאים ברמה גבוהה ומדליות אולימפיות זה רק בונוס.

שמעון כסאח 13 באוגוסט 2016

אתה יודע מה התקציב של מערכת החינוך? הדבר האחרון שחסר שם זה כסף.

איציק 13 באוגוסט 2016

אפילו אין לך מושג עד כמה אתה טועה!!!
יש הרבה כסף, כנראה גם הרבה בזבוז, ועדיין יש מחסור ענק בתקציבים, בטח בהשכלה הגבוהה, אחרי עשור רצוף של קיצוצים אדירים.

שמעון כסאח 13 באוגוסט 2016

תקציב ההשכלה הגבוהה:
תשע"ד: 8.9 מיליארד ש"ח
תשע"ה: 9.45
תשע"ו: 9.9

איציק 13 באוגוסט 2016

וזה אחרי ש-10 שנים קיצצו. עכשיו מנסים להחזיר. זה גם קיצוץ לעומת מה שצריכים היו לקבל. תוסיף את הקיצוץ של 200 מיליון בשותף וחצי מיליארד לתוכנית החומש שעושים השנה.
חוץ מזה, עזוב מספרים, תבדוק מה הצרכים. מספר הסטודנטים עולה (אולי לא צריך כל כך הרבה, אבל זו שאלה אחרת), מחסור במרצים (קבוצות הוראה מאד גדולות), מעבדות מחקר שלא פותחו שנים חייבים לבנות. יש פיגור עצום באיכות המעבדות למחקר. העומס על המרצים/חוקרים הרבה יותר גדול מאשר למגבילים במערב. אז אתה יכול לרשום מספרים שנשמעים גדולים, בפועל זה מאד לא מספיק אפילו כדי לשמר את הרמה הקיימת שהיא הרבה פחות ממה שהיה בשנות ה-90.

שמעון כסאח 13 באוגוסט 2016

לגבי המספרים הספצפיים הללו אני באמת לא אם הם גדולים או לא אבל רואים תוספת ולא קיצוץ.
הטענה בתחילת בשרשור היתה שמקצצים בחינוך, זה לא נכון תקציב משרד החינוך הוא שני רק לביטחון ולא חסר שם כסף חסר ניצול יעיל.
על סמך איזה מדדים אתה קובע שהרמה התדרדרה מאז שנות ה90?

איציק 13 באוגוסט 2016

כמרצה, אני יכול להעיד שהמבחנים היום שאני נותן במכללות ובאוניברסיטה הרבה יותר קלים ווממוצע הציונים נמוך יותר, ואני חושב שאין פחות כישרון מאשר לפני 15 שנים, אז כנראה הסיבות הן אחרות.
אתה יכול לבדוק את כמויות המאמרים ובאילו כיתבי עת מופיעים. אתה יכול למדוד כמות ציטוטים של המאמרים של מוסדות ישראלים. אתה יכול להשוות מול מדינות אחרות. אתה יכול לדבר על הקושי הגדול להשיג תקציבי מחקר.
לשאול מרצים בחול מה עומס ההוראה מבחינת שעות וגודל קבוצות ההוראה זה סתם מלח על הפצעים.
אני לא מדבר כבר על קורסים שניסגרים כי האלו את גודל הקבוצה המינימאלית לגדלים שאין סיכוי למלא קבוצה ובתארים גבוהים במתמטיקה למשל זה סוגר תחומים שלמים. בתארים ראשונים מורידים קורסי בחירה לסטודנטים, ואפשר להמשיך לפרט. אתה יכול להגיד שכל זה זניח, אך זניח ועוד זניח ועוד זניח בסופו של דבר מצטבר למשהו משמעותי.

אמיתי 13 באוגוסט 2016

אין ספק שיש בעייה בהשכלה הגבוהה איציק..אבל
הרבה מהבעיות שציינת לא נראה שנובעות בהכרח
ממחסור בתקציבים..יש בעיות מבניות וכן תחרות מול
מכללות ועוד. אבל בגדול הרמה האקדמאית מדרדרת
לא (רק) בגלל תקציבים. ואני מסכים שיש הבדל גדול בין
ההשכלה הגבוהה לתיכונית מבחינת תקציבים

איציק 13 באוגוסט 2016

התחרות מול המכללות בלתי נמנעת. המרצים במכללות לא מוכנים רק ללמד. הם שם כי אין תקנים באוניברסיטאות, אז זה או מכללות או לרדת מהארץ. רבים יורדים. הפריירים שנשארים (כמוני למשל) לא מוכנים להסתפק בהוראה למרות העומס העצום. אם לא אוכל לחקור, לא אהייה שם, וכך גם רבים מחברי. זה הרבה פחות ממה שהינו רוצים, אך על פחות מכך אנחנו לא מוכנים להתפשר. במקום להלחם במכללות, דבר שלא עבד בהרבה מקומות, צריך לבנות מסגרות מחקר שיאפשרו מחקר במכללות.
דרך אגב, לא ניתן להגיד שלא צריך לחקור במכללות ומצד שני הדרישות מבחינת פרסומים וגרנטים לצורך קידום הוא כמעט כמו באוניברסיטה.

איציק אלפסי 13 באוגוסט 2016

הבעיה של ההשכלה הגבוהה בישראל היא ריבוי לא פרופורציונאלי של מוסדות אקדמיים שתלויים לקיומם בשכר הלימוד של הסטודנטים. מה שיוצר מצב שהם צריכים להוריד את הסטנדרטים אל מתחת לרצפה כדי להתקיים. הרגולוטור במקרה הזה – המל"ג – לא מתפקד ומאפשר לעוד ועוד תכניות להיפתח מבלי שיש לכך הצדקה אמתית. המרצים נמצאים במצב בלתי אפשרי שבו הם שבויים בידי הסטודנטים שמתנהגים, בצדק מבחינתם כי זה מה שמשדרים להם, כמו לקוחות שצריך לרצות ולכן אי אפשר לבוא אליהם בדרישות לרמה אקדמית סבירה. מרצה שמקפיד על סטנדרטים עושה לעצמו שם של מרצה "קשה" בקרב הסטודנטים וחשוף לתלונות ולמשובים לא מחמיאים, מה שמסכן את פרנסתו.

איציק 13 באוגוסט 2016

חד משמעית איציק.
העיניין הוא שהמלג מבקש להגדיל את כמות הסטודנטים.

צור שפי 13 באוגוסט 2016

צריך לעשות אבחנה בין חינוך בסיסי (יסודי, תיכון) ובין גבוה. לגבי הראשון שמעון כסאח צודק, הבעיות הן פחות בכסף ויותר בבעיות מבניות. בעיות מבניות יש גם באוניברסיטאות אבל שם יש גם בעייה של הקטנה הדרגתית של השתתפות המדינה בתקציבים.

אורן השני 13 באוגוסט 2016

בסוף אריק זאבי, שצפה 3-4 מדליות וצחקנו עליו, הוא זה שיצחק אחרון

אריאל גרייזס 13 באוגוסט 2016

בג'ודו יש פרמידה עם בסיס רחב בזכות מסורת שהתפתחה עם השנים, ובעזרת המדליות האלו כנראה תתרחב עוד יותר. וזה מצוין. אבל אין שום קשר בין זה לבין הפרמידה הספורטיבית בארץ שהיא עם בסיס צר מאוד. אם הג'ודו שלנו מצליח להביא מדליה למרות הבלאגן עם העסקנים פה, אז זה מראה שהבעיה היא לא העסקונה, הבעיה היא הבסיס. תייצר בסיס רחב בספורט, תייצר מסורת – תקבל הצלחות. כמו שנאמר פה, עם שעתיים ספורט בשבוע, עם מתקנים שהם בדיחה, עם חוגים שעולים 200-300 שקל לחודש, הסיכוי לייצר פה משהו בספורט לאורך זמן הוא די קלוש. הג'ודו הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

אלון 13 באוגוסט 2016

כנראה עוזר לפירמידה שלגודו אין צרכים גבוהים. כל אולם קטן תופס פלוס כמה חליפות.

אתלטיקה שחייה התעמלות זה דברים שצורכים יותר כסף וזה מה שמפריע בין השאר להרחבת הפירמידה.

פנדה 13 באוגוסט 2016

לג'ודו יש הרבה צרכים.
"אולם קטן" זה לא מדוייק, כי כשעושים קרבות אימון, הכל נהיה יותר צפוף. "כל אולם קטן" זה בטח לא. קח בחשבון שמזרוני טטמי גם עולים לא מעט, ואת העובדה שמזרן איכותי הוא כזה שנשאר קבוע (מה שאומר שהאולם ישמש רק לג'ודו כנראה) וזה כבר לא כזה פשוט.
"כמה חליפות" – חליפה איכותית סבירה היא בסדר גודל של 600 ש"ח, כל ספורטאי צריך 2 כאלה, ואם יש לו מזל הן לא מתבלות נורא מהר. תוסיף את העובדה שמי שמתחרה בחו"ל צריך כל שנה כמעט לקנות זוג חליפות חדשות כי האיגוד העולמי שינה את החוקים לגבי החליפות ו… הרבה כסף.
ועוד לא דיברנו על פיזיותרפיה, חד"כ וכו'.

איציק 13 באוגוסט 2016

אתה צודק, ועדיין זה כסף קטן בייחס להרבה ענפי ספורט אחרים. כלומר העלות תועלת בהשקעה בג'ודו כנראה תהייה גבוהה מזו שבענפים אחרים.

פנדה 13 באוגוסט 2016

למה ג'ודו יותר יקר מאתלטיקה? המתקנים באתלטיקה יכולים לשמש הרבה ענפים בו זמנית, ושם זה ההבדל היחיד שאני יכול לחשוב עליו שאתלטיקה זקוקה ליותר, אבל אם זה מתחלק על יותר ענפים, אז זה מתקזז.

איציק 13 באוגוסט 2016

המוט של הקופץ במוט מאד יקר, שלא לדבר שהמזרן מאד יקר (ויש אחד בכל הארץ לפי מה שסיפר אברבוך). זוג נעלים טובות עולים כמו קימונו ומחליפים אותם לעיתים קרובות יותר. אבל אם תלך לשייט למשל, מאד יקר, הבנתי שאפילו גולף יקר בטרוף. בטח שטניס יקר יותר וכך גם האופניים וירי. בגד ים וכובע אולי זול יותר אבל תחזוקת בריכה זה סיפור מאד יקר. כלומר, אין לזלזל בהוצאות של ג'ודו אבל בייחס לענפים אחרים הוא והאבקות כנראה מהזולים שיש.

ניינר / ווריור 13 באוגוסט 2016

בחיים לא נהיה כמו הולנד שוודיה ודנמרק. בשום דבר

עמי ג 13 באוגוסט 2016

למרבה הצער הצדק איתך. אף כי באופן מפתיע נורווגיה (תוספת שלי) מאחורינו עדיין בטבלת המדליות ודנמרק רק קצת מעלינו.
זה לא יישאר כך. אל דאגה.

austaldo 13 באוגוסט 2016

כן, אבל את הנורבגים יותר מעניין ענפי הספורט של אולימפיאדת החורף, ושם הם אימפריה

Amir A 13 באוגוסט 2016

בלי ציניות – איך ישראל במשחקים הפראלימפיים?

austaldo 13 באוגוסט 2016

בעיקרון יותר טובים.
פעם ישראל היתה מצליחה הרבה מעל לגודל שלה, אבל כיום זה כבר לא ככה כי הספורט הפראלימפי התקדם מאוד בעולם ב 20-30 שנים האחרונות. עדיין, יש יותר הישגים.

אריאל גרייזס 13 באוגוסט 2016

נראה לי שהעובדה שיש לנו פחות מלחמות מפעם גם עוזרת, אז לא הכל רע

Amir A 13 באוגוסט 2016

הכבישים ממלאים את החסר, לא? עברתי עכשיו שבוע בכבישי ישראל ועוד 10 ימים בכבישי רומא (שם לא חלמתי על לנהוג אבל התניידתי הרבה במוניות). מטורף. אין מילה אחרת.

צור שפי 13 באוגוסט 2016

באיטליה יודעים לנהוג. הם באמת נוהגים כמו משוגעים אבל יש שם תרבות נהיגה. בארץ אין.

Amir A 13 באוגוסט 2016

הכל שאלה של תקשורת. למשל, בישראל לקח לי מהר מאוד להבין שאם אני מפעיל את הויינקר אז הנהגים האחרים מבינים את זה כאילו אני אומר להם ״תלחצו על הגז ותחסמו אותי מהר כדי שלא אצליח להשתלב בתנועה״. בארה״ב זה אומר ״תאטו כדי שאוכל להשתלב בתנועה״. בשני המקרים הנהגים האחרים עושים בדיוק את מה שהווינקר אמר להם לעשות וזה שיצאתי מדעתי בהתחלה בכבישי ישראל זו אשמתי. שלא הבנתי את השפה.

אלי 13 באוגוסט 2016

עוד הבדל:
כמעט בכל מקום בעולם איתות באורות גבוהים הכוונה היא: אני נותן לך זכות קדימה.
בישראל… תעוף מהדרך, אני בא.

Amir A 13 באוגוסט 2016

זכרתי את השם ברוך חגאי ואת זה שישראל היתה פעם, לא הייתי אומר מעצמה אלא נבחרת מכובדת. טוב לדעת שהתחום הזה מתקדם.

בני תבורי 13 באוגוסט 2016

זכור גם את אליעזר קלינה ז"ל, כדורגלן וכדורעפן הפועל פ"ת שאיבד רגל במלחמת יום הכיפורים, הקים את קבוצת הנכים של בית הלוחם, זכה בשתי אליפויות עולם (75' – 76') עם נבחרת הנכים בכדורעף ובשלוש מדליות זהב אולימפיות (76', 80', 84') עם אותה נבחרת כשחקן ואחר כך גם כמאמן ומדלית כסף ב 88'.

עוז 13 באוגוסט 2016

ההשוואה להולנד די מופרכת… הולנד תזכה בריו ב25-30 מדליות. סתם לדוגמה, Dorian van Rijsselberghe, שייט הולנדי שהתחרה בדגם של שחר צוברי זכה אתמול בזהב. איך הוא זכה? הוא מוביל על השני ב21 נקודות לפני שיוט המדליות שההפרש המקסימלי בו הוא 18 נקודות… הוא זכה בשבעה מ-12 השיוטים. סיפור אפי דומה עם רוכבת האופניים שזכתה בזהב בספרינט אדיר אחרי שלא היתה מועמדת למדליה אבל תפסה את המקום של זו שהתרסקה לפני הסיום, ועוד מעט נראה את דפנה סחיפרס ויש עוד. אני לא אוהב להכליל, אבל הגישה הווינרית של ההולנדים לספורט כל כך שונה מהגישה הישראלית שגם כשגודל האוכלוסיה יהיה זהה (היום הולנד כמעט כפולה בגודל) להולנד יהיו הישגים גדולים פי עשר בכל תחרות שבה השתיים תשתתפנה בעתיד הנראה לעין. העסקנות הישראלית היא סממן לגישה לא ספורטיבית שאין לה שום מקום בהולנד ולדעתי לא אצליח להסביר להולנדים את הקונספט בכלל.

austaldo 13 באוגוסט 2016

זה לא ווינריות, אלא "סתם" התייחסות רצינית לספורט כמרכיב חשוב במערכת החינוך. כשבבתי הספר היסודיים והתיכונים בישראל יהיו שיעורי ספורט כמו בהולנד אפשר יהיה להתחיל להשוות…

איציק 13 באוגוסט 2016

כשבבתי ספר בישראל יהיו שיעורי ספורט אפשר יהיה להתחיל לדבר על משהו…

אלי 13 באוגוסט 2016

לא יודע מאיפה החלטת שלהולנד יהיו 25-30 מדליות, כרגע יש להם 7.
ישראל במקום הראשון 56 בטבלת המדליות ומקום 98 בגודל האוכלוסייה בעולם.
אולי מצבנו לא כזה גרוע.

Harry hole 14 באוגוסט 2016

ישראל בהחלט לא במצב כזה גרוע, כמו שכתב בני, ישראל היתה עסוקה בעיקר בפיתוח ענפים ביטחוניים כלכלים, די הגיוני. והגיוני גם שאין לה תרבות ספורט בגלל זה. אני חושב שאלפסי ואחרים קצת טועים במחשבה שאפשר גם לשלוח לווינים לחלל גם להחזיק את הצבא הגדול בעולם (יחסית) וגם לפתח תרבות ספורטיבית בפחות משבעים שנה. תנו לזה זמן.
בינתיים לא צריך להיות מובכים מהשחיינים ולא לחגוג מדלית ארד בג'ודו כמו את שחרור ירושלים.

austaldo 13 באוגוסט 2016

אהבתי את הקטע של ערוץ הספורט בטור שמדבר על מקצוענות.
אני רואה את השידורים של האולימפיאדה בערוצים זרים ואתמול בפעם הראשונה יצא לי לראות את השידור בערוץ 5. זה היה פשוט נורא. שיא השיאים היה כשהם תפסו את אורי ששון והתחילו לשאול אותו שאלות שבמקרה הטוב סתמיות בזמן שעל המזרן מתקיים הקרב על הזהב. לא יכלתם לתת לו להרגע קצת להתארגן, להראות את הקרב על הזהב ואז לראיין אותו? פשוט מביך, ההפך ממקצוענות.

זינק 13 באוגוסט 2016

אתה פשוט ראית את הערוץ עם האולפן הפתוח.
הקרב שודר במלואו.

austaldo 13 באוגוסט 2016

לא יודע, לא הייתי בבית – לי אין כבלים.
רגע, הערוץ הפתוח זה אומר ערוץ שלא צריך לשלם עליו במיוחד? זאת אומרת שאם אני רוצה לראות את כל התחרות אני צריך כבר לשלם על זה?

איציק 13 באוגוסט 2016

לא, גם 55, 56 ו-555 פתוחים ולא צריך לשלם אם יש לך HOT שעליו כמובן שילמת.
בערוץ 26 הם קופצים מאירוע לאירוע, מראים ראיונות וכתבות צבע, דנים, עושים צחוקים ועוד שאר ירקות.
בארוצים האחרים מראים תחרויות שלמות, אם זה ג'ודו, שחיה, התעמלות, כדורסל ועוד.

רותם 13 באוגוסט 2016

יפה שבפוסט לא הכנסת את הסכסוך הערבי- יהודי.
מעבר לזאת כל הפוסט נכתב ברוח האוננות הלאומית על מדליה ולא על טיעונים נכונים שקשורים למערכת חינוך תרבות וספורט.
זו גם הסיבה שלא נהיה הולנד או דנמרק גם עוד 15 שנה בשום דבר.
בסופו של יום הג'ודאים המאוד כישרוניים שלנו תחת מעטפת מאוד חמימה של העסקונה הכישרונית באיגוד הג'ודו.

יריב 13 באוגוסט 2016

משעשע אותי שהקטגוריה למדינות שאי אפשר להתחרות בהן כוללות את המדינה הגדולה בעולם, השלישית בגודלה וה51.

Oded 13 באוגוסט 2016

כתבתי את זה גם בפוסט על גרבי אבל חזרת על זה שוב אז אני חשתי צורך להגיב
אני מוכרח לומר שהפתעת אותי בגישה שלך למקרה אליס
אני בדרך כלל מנסה לבחון דברים על ידי להעמיד את עצמי במצב דומה (לא תמיד אפשרי אבל תמיד מרתק) – איך אתה היית מרגיש אם היו נותנים לך לעבוד תחת מישהו שהוא קרוב משפחה של מתחרה שלך על קידום? מישהו שאולי אמר לך מפורשות שהוא מעדיף את המתחרה שלך על פניך? האם היית מסכים להמשיך לעבוד בתנאים כאלה? (בהנחה שהקידום הוא קריטי לתפקיד)
איציק (לא אלפסי) כתב יפה באחת התגובות – זה שקבעו כלל לא אומר שלא צריך לבחון גם חריגים לכלל, במיוחד באולימפיאדה הראשונה אחרי – מה לא שמעו שם על תקופת מעבר? האם הבקשה הייתה עד כדי כך מופרכת? הרי רק כמה חודשים לפני היא התאמנה אצל מאמן אחר? לא יכלו לקבוע שמאמן הנבחרת יפקח על האימונים מלמעלה או משהו דומה?
אני בהחלט לא מומחה גדול בנושא אבל לי הפרשה הזו נשמעת כמו התנכלות לשמה שלצערי הצליחה לאור מה שכתבת כאן ולא בפעם הראשונה…

גיא 13 באוגוסט 2016

אתה כנראה לא מעורה בפרטים אלא ניזון אך ורק ממה שאליס דאגה לפרסם. היא קיבלה כמעט כל מה שרצתה, כולל שהמאמן שלה יישב על הקווים ( ואם זכרו יש לא מטעה אותי זה גם קרה בתחרות אחת). היו הבנות על האופן בו הצוות המקצועי משתלב ( הרבה יותר ממה שהיה בעבר, כשהמאמן של אליס היה מאמן הנבחרת).

עידן. 13 באוגוסט 2016

כדאי לא להתאמץ סתם אני אעתיק את אחת התגובות שלי מפעם.

"מה שקרה הוא שאחרי הכישלונות (בלונדון ובכלל) באיגוד הג'ודו קיבלו החלטה מקצועית של המומחים בתחום לעבור לשיטה של נבחרת עם מאמן אחד (סמדג'ה בגברים והרשקו בנשים). כל הג'ודאים קיבלו את ההנחיה החדשה, חוץ מאליס שלזינגר שסירבה להתאמן עם מישהו חוץ מהמאמן האישי שלה (שהוא במקרה גם בן זוגה). בלי לנסות בכלל להצטרף לנבחרת אליס "שברה את הכלים", סירבה להתאמן והתחילה להאשים את כל העולם כאילו מנסים לפגוע בה.

בסוף בנבחרת נשברו ואפשרו לשלזינגר לבדה לזכות בהטבה שלא הייתה לאף ג'דוקא אחר בנבחרות, להתאמן תחת בן הזוג שלה גם בנבחרת. אבל לשלזינגר ולו זה לא הספיק והם דרשו שהאיגוד יממן את הנסיעות והשהייה שלו לתחרויות בחו"ל.

לזה האיגוד כבר לא הסכים (ובצדק גמור- ספורטאי לא יכול להתערב בהחלטות מקצועיות ובכל מקרה בלתי אפשרי מבחינה תקציבית לממן מאמן אישי לכל ספורטאי בנבחרת). שלזינגר המשיכה בסירובה להתאמן תוך צעקות "אכלו לי שתו לי", עד שבחרה לעזוב ולייצג מדינה אחרת.

אז נכון שלפני שמונה למאמן הנבחרת הרשקו אימן באופן אישי את ג'רבי- אז מה?, גוטמן לא אימן את הפועל לפני שמונה? האם אתה יכול לתאר מצב בו שחקני מכבי מסרבים להתאמן תחתיו? והאם שכחת שבעלה של שלזינגר היה המאמן הקודם של נבחרת הנשים (כולל ג'רבי), בשעה שהוא ושלזינגר כבר היו זוג? עובדה שמאז השינוי המקצועי שנעשה בנבחרות הג'ודאים הישראלים נראים הרבה יותר טוב.

אם אליס הייתה לפחות מנסה להצטרף לנבחרת היה אפשר לפחות להתייחס לטענות שלה בדבר קיפוח ברצינות. בפועל היא אפילו לא התאמנה יום אחד רק התבכיינה בלי הפסקה, תוך שהיא מפעילה מניפולציות תקשורתיות."

Oded 14 באוגוסט 2016

גיא ועידן – תודה על התגובות, מניח שאתם אכן יותר מעורים ממני וכנראה יש יותר ממה שנדמה על פניו

רומן 13 באוגוסט 2016

בשבילי אורן סמדג'ה הוא גיבור ילדות, והג'ודוקא שהכי הערצתי.
איפוניסט אגדי

Matipool 13 באוגוסט 2016

אכן .
הדרך שלו בברצלונה הייתה מהממת ביופיה . איפון אחרי איפון . ג׳ודו התקפי ומרהיב והוא גם לא סומן כמועמד למדליה כמו יעל ארד שחצבה את דרכה לגמר בעזרת הגנה חזקה וטקטיקה אבל שום דבר שמזכיר את הג׳ודו של סמדג׳ה .

עדי 13 באוגוסט 2016

המדינה אולי שולחת לוויינים לחלל, אבל גם שולחת סמס לרב כדי לקבל מדליה אולימפית.

רותם 13 באוגוסט 2016

מעולה!
השורה הזאת משולה לפוסטים של דורפן

טל 12 13 באוגוסט 2016

כיף לראות כמות כזו של ספורטאים טובים וברובם מענף הג'ודו. לא רק ירדן ג'רבי ואורי ששון,גם אחרים.יש בסיס טוב כנראה.עושים עבודה טובה.האם גם היו יכולים גם להתנהג אחרת? אולי כן,אבל אין מושלם בחיים.תמיד אפשר לשפר כמובן.בסופו של יום מגיע כל הכבוד לענף הג'ודו.

עומר 14 באוגוסט 2016

מה שקרה עם אליס זאת דוגמא מובהקת לכמה משקיעים פה לטווח הקצר במקום לטווח הארוך.
אני מדבר על המקרה הזה בראיית מאקרו ולא בראיית מיקרו.
למה הכוונה? אני לרגע לא רוצה להתייחס למי צודק בריב אליס-פונטי אלא לגישה הניהולית הכל כך לא נכונה שאני רואה חלק לא מבוטל של אנשים שתומכים בה.

בשורה התחתונה, העסקנים החליטו שירדן ג'רבי היא כרגע הפייבוריט שלהם ואליס שלייזינגר היא שצריכה לעשות את ההתאמות בשביל להשתתף באולימפיאדה?
שמעתי אנשים אומרים שעדיף שספורטאי יגיע בראש שקט לאולימפיאדה ולא יהיה עסוק באם יגיע או לא לאולימפיאדה כי זה מתיש אותו מנטאלית וגורם לו לחוסר שקט במהלך ההכנות לאולימפיאדה.
אז ראשית, מי שבא בגישה כזאת פשוט לא מבין איך עובד ספורט תחרותי, ולדעתי פשוט טועה בגישה שלו.
אפילו אם ההחלטה לשלוח את ירדן דווקא הייתה נכונה, כל תהליך קבלת ההחלטות הוא לא נכון.
אני לא מעוניין שעסקנים יקבעו מי יתחרה, אלא אני רוצה שהטוב ביותר יתחרה.
ומי הטוב ביותר? מי שמשיג את התוצאות הטובות ביותר (כמו במקרה צוברי-משיח).
במקום לבנות בסיס רחב של ספורטאים, שיתחרו אחד בשני, ושיהיה לכל ספורטאי את התקווה להגיע לאולימפיאדה, אנחנו עדים לסוג של דיקטטורה. מישהו יושב ובוחר את הספורטאים בלי לתת דין וחשבון.
כל רוח הספורט נפגעת. רק הטובים ביותר צריכים להיבחר! ואיך יודעים מי הכי טוב? מי שהוכיח שהוא הכי טוב.
אז יופי, ירדן לקחה ארד, ועכשיו כולם מהללים את הגישה הזאת. אבל זה נוגד את כל רוח הספורט ואני לא מאמין שיש מקום שמתאפיין בתרבות ספורט ונוקט בגישה כזאת.
האם השחיינים האמריקאים נבחרים על ידי עסקנים? התשובה היא לא, הטובים ביותר מגיעים (גם מייקל פלפס היה צריך להוכיח את עצמו, וגם מיסי פרנקלין לא הצליחה להוכיח את עצמה).

ועניין נוסף, אני לא אוהב את עניין האולימפיאדה היא חזות הכל.
הספורטאים האלה חיים ומתחרים בתחרויות גם במהלך 4 השנים שבין אולימפיאדה אחת לשנייה.
הייתי שמח שתהיה רמת מתח גבוהה גם במהלך ה-4 שנים. אני חושב שזה טוב גם לנו הצופים וגם לספורטאים עצמם.
אני חושב שהמאבק צוברי-משיח תרם לעניין בשייט (לא מדבר רק על הצהוב, אלא המאבק עצמו באמת עניין גם אנשים שלא מעריצי שיט גדולים), ואני חושב מאבק בין אליס לירדן היה יכול לתרום רבות לג'ודו. יריבויות ספורטיביות זה דבר הכי בריא שיכול להיות וכולם מרוויחים מזה.
זה גם נכון לספורטאים להישאר ברמת מתח גבוהה כל הזמן… אל תרחמו עליהם ותאחלו להם להיות בראש שקט, זאת גישה לא נכונה לספורט תחרותי ומקצועני. מה הכנה טובה יותר ללחץ באולימפיאדה (כל המדינה על הגב) מאשר להיות במתח גבוה במהלך ה-4 שנים?
וגם אם פונטי פגע הפעם, אני לא מעוניין שהוא ינחש מה יקרה עוד 4 שנים. אם חס וחלילה ירדן הייתה נפצעת? לא עדיף שיהיה לנו בסיס רחב של ספורטאים מאשר לטפח איזה פרח ספורט ולשים את כל הביצים בסל אחד?!

נ.ב: קטנוניות קטנה. עדיין אפשר לטעון שאם אליס הייתה נוסעת היא הייתה זוכה בכסף/זהב (אם לא הייתה עוברת את כל הטלטלה הזאת), ומשיח היה עושה פחות מצוברי (לא פשוט).

עומר 14 באוגוסט 2016

גם לבחור ספורטאי שמקומו מובטח באולימפיאדה זה לא שונה מלתת למכבי כדורסל להשתתף ביורוליג בלי להוכיח שמקומה שם. פשוט נוגד כל אספקט תחרותי וספורטיבי.

7even 14 באוגוסט 2016

טור מדוייק ונכון. שאפו

משיח 14 באוגוסט 2016

איגוד הג'ודו = איגוד האינטרסים, פשוט התחלף הגביר (ראו תגובה של PANDA)

Comments closed