צילום: הדר אלפסי

צילום: הדר אלפסי

אני שמח ומודה שאפילו קצת נרגש, להוציא לדרך פרויקט חדש בבלוג. פרויקט שרציתי לערוך כבר מספר שנים אבל לא בשלה העת. כעת בשלה ומדי שבוע בעז"ה אפרסם כאן פוסט שבועי שמציע פרשנות קצת אחרת לפרשת השבוע. פרשנות ביקורתית, אקטואלית שתנסה להמחיש את הרלוונטיות של החיבור המשמעותי ביותר בקאנון התרבותי היהודי לחיים שלנו כאן ועכשיו.

*

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל (בראשית ג', ו')

הפרק הראשון של ספר בראשית מספר את סיפור בריאת העולם. שישה ימים בהם יצר אלוהים את השמיים ואת הארץ, את עשב השדה ועץ הפרי, את חיית הארץ ועוף השמים, וכמובן את האדם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.

אלא שאז באופן די תמוה, חוזר פרק ב' שוב לסיפור הבריאה אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם. שלושה פסוקים מקדיש הפעם הכתוב לבריאת היקום ואז עובר לסיפור גן עדן. אם תרצו הפרק הראשון הוא סקירה כללית של בריאת העולם והפרק השני מציג פירוט של הסיפור המרכזי – סיפור בריאת האדם.

סיפור גן עדן הוא בעיני משל או תמצית הסיפור האנושי. הוא עוסק ביצרים האנושיים הבסיסיים ביותר – סקרנות, תשוקה, תאווה, אשמה ובושה, ומנסה לענות על אחת השאלות שהעסיקו את האנושות מאז ומעולם: מדוע יש צער וסבל בעולם ומדוע הקיום האנושי שזור בהם?

האם נועד המין האנושי לחיות בגן עדן? אני מעוניין לטעון שלא. אם אלוהים היה רוצה להשאיר את האדם בגן עדן הוא היה מסדר את זה. אז למה האדם הראשון הושם בגן עדן? לטעמי, כדי לענות על בדיוק על השאלה הזו – מדוע האדם לא נועד לחיות בגן עדן.

משחר היוולדו עסוק האדם בהתמודדות עם יצריו. אותם יצרים שנותנים לו את חיותו אך גם גורמים לו סבל וצער.

חטא עץ הדעת נולד כתוצאה מיצר הסקרנות. הנחש מפתה את החווה לא בכך שהוא מספר לה כמה מתוק וערב לחיך פרי עץ הדעת, אלא בכך שהוא אומר לה שעץ הדעת יאפשר לאדם ולה להיות כמו אלוהים. ומה זה להיות כמו אלוהים? לדעת טוב ורע. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. יודעי טוב ורע, ולא בהכרח יודעי להבחין בין טוב ורע.

והסקרנות הזו לדעת טוב ורע מולידה את התאווה, ומימוש התאווה מוליד את הבושה וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם. והבושה מולידה את האשמה, שמובילה אותם להסתתר מפני אלוהים ולזרוק את האחריות מאחד לשני – וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.

כשתינוק מגיע לעולם הדבר ההגיוני שיעשה זה שישמור קרבה לאמו כל עת שיוכל, בטוח, מוגן ומסופק. מה שמוביל אותו להתרחק ממנה הוא הרצון לגלות את העולם שסביבו. הדברים שהוא מגלה מעוררים אצלו תשוקות ויצרים שאותם הוא מעוניין לספק. סיפוק אותם יצרים כרוך ברגשות של אשמה ובושה.

אבל הסקרנות היא זו שמניעה את הקיום האנושי. בלעדי הסקרנות האנושות הייתה נשארת במצב סטטי. אם הייתה נשארת בגן עדן לא הייתה מתפתחת, כי לפני חטא עץ הדעת גם יצר המין לא היה קיים אצלה – וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ נכתב רק לאחר שהם מגורשים מגן עדן. הערום שלפני כן לא הטריד אותם הופך לאחר החטא להיות עניין ותִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וזה שוב רומז לכך שהמין האנושי לא נועד לחיות בגן עדן, כי בלעדי יצר המין אדם וחווה היו הזוג הראשון והאחרון בתולדות האנושות.

לאחר שמתעוררת בו סקרנותו ומתעוררות בו תאוותיו האדם מגורש מגן עדן. הוא עוזב את חיקה החם של אמו המגוננת ויוצא למסע בעולם. מסע שבו יצטרך להתמודד עם אתגרי הטבע והחיים, יתמודד עם הקושי לספק את תאוותיו ("אין אדם יוצא את העולם וחצי תאוותו בידו"), אבל יקבל בתמורה חיים בעלי משמעות.

העונש של האדם הראשון הוא לא באמת עונש. הוא הגורל האנושי. גורל שיש בו צער וכאב אבל רגעים מופלאים של אושר וסיפוק. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם – טעמו הערב של הלחם הוא התוצר של העבודה הקשה שמושקעת בהשגתו. בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים – הקסם המופלא של אהבת אם הוא תוצר של הקושי והצער בהבאת ילדים לעולם ובגידולם. בלעדיהם לא היה חווה האדם סיפוק ולא היה יודע אושר מהו. חיים בגן עדן, בהם הכול מגיע מן המוכן וללא מאמץ וכאב היצירה, הם חיים חסרי משמעות.

מה שהופך את האדם מיצור פאסיבי לשותף פעיל של אלוהים בבריאה הוא ידיעת הטוב והרע.

הטוב. והרע.

שבת שלום.

מסיבת אייטיז
פרשת נח - לא לילד הזה פיללתי