1378

וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (בראשית ט', י"א)

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו. תל תלים של פרשנויות נכתבו על המילה הזו – 'בדורותיו'. מה הכוונה? האם נח באמת היה צדיק, כזה שאפילו בדור מושחת ומשחית כמו דור המבול שמר על צדיקותו. או שמא בא לומר לנו הכתוב שבעצם, הכול יחסי, שבסטנדרטים הנמוכים של הדור הזה אפילו נח, שלא היה באמת משהו מיוחד, נחשב לצדיק.

אלא שנח, על אף שהפרשה נקרית על שמו, איננו הדמות המעניינת בעיני בסיפור. דמות מרתקת ומורכבת הרבה יותר, ששווה לטעמי להתמקד בה, היא דמותו של אלוהים.

פרשת נח מתחילה בעצם בשלושת הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ויִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.

חיר אינשאללה?! הרי רק בתחילת הפרשה קראנו כמה אלוהים מבסוט מהצעצוע החדש שלו וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד.

אז איך הגענו מכאן למצב שבו אלוהים רוצה למחוק הכול ולהתחיל מחדש?

בין וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד. ל- וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. אנחנו מקבלים שני סיפורים – חטא עץ הדעת ורצח הבל על-ידי קין אחיו. הרומן בין אלוהים לבין היצירה שלו עולה על שרטון כבר ממש מההתחלה. אבל האם זו ההצדקה למבול?

יש משהו מאוד נוגע ללב במילים שבהם בוחר הכתוב לתאר את מצבו הנפשי של אלוהים ערב המבול וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.

מי מאתנו לא חווה את זה. בקשר זוגי, בגידול ילדים, ביצירה, בעבודה. אתה עובד כל כך קשה על משהו. אפילו נראה לך בהתחלה שזה יצא ממש טוב. ואז נופלת עליך ההבנה העמוקה שזה לא זה. זה פשוט לא זה. והדחף הראשוני הוא באמת לפרק את הכול ולשכוח מזה.

אלא שאלוהים לא שובר את הכלים לגמרי. הוא לא מתייאש לחלוטין מהקונספט. נח הוא התקווה שלו להתחלה חדשה.

רק שהפעם הוא הרבה יותר מפוכח. הוא מבין שהיכולת שלו לשלוט במה שיצר מוגבלת והוא כורת עם היצירה הזאת ברית אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. הקשת מסמלת שמבול לא יהיה שנית. אבל כללים עדיין יש וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. יש עדיין גבול למה שאני אתן לכם לעשות עם מה שיצרתי בצלמי כדמותי.

המבחן הראשון לברית הזאת מגיע מהר מאוד. כבר בדור שאחרי המבול בני האדם שבים להתגרות באלוהים, והפעם באופן ישיר מאוד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם. אלא שהפעם אלוהים בוחר בדרך אלגנטית יותר של התמודדות וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. הפרד ומשול.

סופו של דבר, מה אנו יכולים ללמוד כך? שיצירתו של האל, קל וחומר זו של אדם, מרגע שניתן לה חיים משלה, אינה יכולה להישאר עוד בשליטתו המוחלטת. אלוהים דומה בסיפור הזה להורה שמאוכזב מילדו. הוא יכול לכעוס ולהתכחש לו, אבל זה לעולם יישאר ילדו. הדרך האמתית להתמודד כרוכה בתובנה שלילד בחירה משלו. בסמכותו לבחור בין טוב ורע, אבל גם האחריות לבחירה שלו היא עליו.

היכולת לשחרר משליטה. לתת ליציר כפיך לבחור את הדרך שלו. ובדרך הזו גם לעשות טעויות, ולחטוא, לאלוהים ולאדם, היא אחד הניסיונות הגדולים. אלוהים בעצמו מצא זאת קשה מנשוא. אבל זו הדרך היחידה להעניק ליצירה חיים משל עצמה.

אלוהים בעצמו הבין זאת.

שבת שלום.

פרשת בראשית - אין גן עדן
"הומו פוליטיקוס"