וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. (בראשית ט"ז, ו')
אחרי האדם הראשון הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל, ונח אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, בדורותיו אבל כנראה לא הרבה יותר מזה, ה-BFF החדש של אלוהים הוא אברם. אברהם אבינו.
דמותו של אברהם אבינו הובנתה במיתולוגיה היהודית כדמות של מהפכן. האיש שאזר אומץ לצאת כנגד כל הקונבנציות המקובלות בדורו, המציא דת חדשה ושינה את ההיסטוריה של האנושות.
הדימוי הזה של אברהם מתוחזק באמצעות הסיפור שכל ילדי מכיר, על אותו יום שבו תרח אביו השאיר אותו לבד בחנות הפסלים והילד המרדן ניתץ את הפסלים והוכיח את אביו על אמונתו בחומר המתכלה הזה.
אבל האמת היא שהסיפור הזה הוא בסך הכול מדרש. אגדה אורבנית. הוא לא מופיע אפילו לא ברמז בכתוב עצמו. יתרה מזאת, כמעט שום דבר שיכול לרמוז על היותו של אברהם נון-קונפורמיסט דרמטי שכזה לא מופיע, לפחות לא בשלב זה, בכתובים.
נהפוך הוא. אברהם מוצג כדמות פאסיבית. אדם שעושה מה שאומרים לו ומנסה בכל מחיר להתרחק מעימות.
חפש את האישה.
כשהוא יורד למצרים בגלל הרעב בארץ, אין לו בעיה למסור את אשתו בידי בית פרעה ולבקש ממנה לומר שהיא אחותו כדי שהם יוכלו לעשות אתה מה שהם רוצים בלי שיצטרכו להעלים את אברהם לפני כן.
כשאשתו רואה שהיא לא מצליחה להביא ילדים לעולם היא מבקשת ממנו לשכב עם השפחה שלה. הוא עושה כדבריה. ואחר כך, כשהיא נתקפת קנאה, הוא מאפשר לה להשליך אותה לכלבים כאילו כלום.
אבל נדמה שבשלב הזה, עדיין, זה בדיוק מה שאלוהים מחפש. "יס מן" בעמדת המאמן. אחד שהוא יוכל להנחית עליו שחקנים, לקבוע לו את ההרכב ואת החילופים במחצית.
ניק הורנבי, פותח את מה שהוא בעיני התנ"ך של ספרות הספורט "קדחת המגרש" בפסקה האלמותית:
"התאהבתי בכדורגל כפי שעתיד הייתי להתאהב בנשים: בפתאומיות, ללא הסבר, ללא כל חוש ביקורת, ללא כל מחשבה על הכאב והתהפוכות שיבואו בעקבות זאת…"
בפראפרזה על זה ניתן לומר שאברהם אבינו עוזב את ארצו, מולדתו, בית אביו, בפתאומיות, ללא הסבר, ללא כל חוש ביקורת, ללא כל מחשבה על הכאב והתהפוכות שיבואו בעקבות זאת.
כי אברהם אבינו הוא שורד. הוא לא מהפכן. הוא סוג של ביבי נתניהו. יש פער עצום בין הדמות הציבורית שלו לבין אופיו האמיתי.
ולכן גם אברהם אבינו הוא לא באמת הדמות החשובה ביותר בתולדות העם היהודי. הדמויות האלה הם דמויות מורכבות ואמיצות הרבה יותר, כמו יעקב אבינו, משה רבנו ודוד המלך.
יש כנראה סיבה למה העם שיוצא ממצרים נקראים בני "ישראל" ולא בני אברהם, למה המדינה שאנחנו חיים בה נקראת מדינת "ישראל" ולא מדינת אברהם, והנבחרת שאף פעם לא עולה למונדיאל נקראת נבחרת "ישראל" ולא נבחרת אברהם.
כי בשלב מסוים, כנראה, גם אלוהים הבין, שדווקא דמות שהולכת אתו מכות כל הלילה ונשארת לעמוד גם כאשר היא מדדה על רגל אחת, היא זו שתוכל להעמיד עבורו על המגרש את הקבוצה שהוא פנטז עליה מששת ימי בראשית.
שבת שלום.
62 Comments
יפה מאוד, אהבתי את הקישור לספורט
איזה חיוך יצרת על פניי מהדימויים הללו על הבוקר.
תבורך מפי עליון.
המשימה של אברהם היא הקשה ביותר.
הוא למעשה ממציא את הכל מאפס, בסביבות משתנות, זרות ועוינות. אין לו שום יתרון יחסי מלבד הקול הפנימי שאומר לו ׳׳לך לך…׳׳
יעקב, משה, דוד, הם נסיכים (דונאלדים כאלה), אצולת הארץ.
גבורת אברהם ואומץ לבו רבה משלהם.
אבל זה לא קול פנימי. אלוהים אומר לו. הוא לא עושה שום דבר מעצמו.
התנך מלא באנשים שאלהים אמר להם והם לא עשו.. זה לא קל בכלל וגם לא מובן מאליו. ההיפך
שאלה טובה (ולאונרד בדרך לדעת את התשובה).
לאיציק…
יפה
עצוב איך היהדות האורטודוקסית מעלימה את האישה שדמותה בתנ"ך הרבה יותר עוצמתית ממעמדה 3000 שנים קדימה.
וכדברי הגנב, הנהנתן, שלא רואה אף אחד שקוף או לא, השר.
הוא לא יהודי בעיני.
תודה איציק. זו היתה פרשת הבר-מצווה שלי ואהבתי את הפרשנות.
כנ"ל
מה תאריך הלידה שלך?
שלי 8 לאוקטובר א' חשוון
לדעתי בפרספקטיבה דתית והסטורית אתה טועה מאד לגבי אברהם. הוא הרול מודל של היהודי המאמין.
הנדידות בכל הארץ וההגירה ממקום למקום הם מה שעתיד לניות המציאות של העם הזה ברוב דורותיו.
אבל הדבר שהכי חשוב בדמותו של אברהם היא הדרך בה הוא נעשה מאמין ואיך הוא הופך להיות איש אמונה שלמה. הוא מסמל לדעתי את החזרה בתשובה כי הוא הראשון ויותר מזה את מהות האמונה עצמה כמו שהיא מתגלמת בעקידת יצחק. היס מניות שאתה מדבר עליה היא הכל חוץ ממובנת מאליה.
הוא לא כבש שטחים ולא בנה בית מקדש אבל הוא הגדיר את האמונה באל אחד. איך הוא לא הג׳ורדן היהודי?
הרול מודל של מי? יש יהודים מאמינים שרואים בהליכה עיוורת אחרי אלוהים ואי פקפוק בו גם כשהוא אומר לך להרוג את הבן שלך רול מודל ויש כאלו שלהיפך. בתור ילד שגדל במשפחה דתית, הסיפור של עקידת יצחק זעזע אותי.
הסיפור נישמע מזעזע אבל מה שהוא מסמל זה את האמונה הדתית השלמה.
אני לא חושב שאפשר להגיד ללא פיקפוק לדעתי ברור מאליו שאף אב לא יעשה זאת לבנו ועוד לבן שבקושי יש לו כך סתם. הנקודה היא שאברהם מוכן לוותר על הכל בשביל אמונתו וזוהי הפואנטה.
רוב רובם של בני האדם לא עומדים בניסיון כזה גדול.
אמונה באל בטח יהודי היא תמיד עיוורת אבל לזכותו של אברהם ייאמר שהוא דווקא כן ״ראה״ את אלהים
אמונה מהסוג של אברהם מפחידה אותי. בשם אמונה שלמה (לא רק באלוהים) נעשו הזוועות הכי גדולות בעולם. בעיניי הוא מסמל בדיוק איך לא אמורה להיות אמונה. הסיפור של דוד החוטא או אפילו משה – הנביא הכי גדול שעדיין לא התאפק והיכה בסלע ובגלל זה לא נכנס לארץ המובטחת – הם בעיניי סיפורים תנכיים הרבה יותר שלמים שמדברים על נפש האדם הרבה יותר.
אלוהים ישמור מאנשים מסוגו של אברהם.
כל מילה.
אני חושב שאתה מפרש את זה בדרך מאד מסויימת. כל ערך שתקצין אותו יכול להביא לדברים רעים אבל העניין הוא שבסופו של דבר יש מצבים שרק בהם אפשר לראות מה הם הערכים האמיתיים או יותר נכון הערך היחיד שלך שדוחה את שאר הערכים. במקרה הזה אמונה. זוהי המהות של דת בסופו של דבר.
אני לא טוען שזה בהכרח יפה אני רק אומר שככה זה
זה ממש לא חייב להיות ככה וע"ע הדמויות התנכ"יות האחרות שהוזכרו כאן בדיון.
ברור אבל דויד הועמד במבחן ונכשל בו..זה אנושי וטיבעי אבל
לא סתם לא הוא בנה את בית המקדש. הסיפור כשלעצמו פחות
חשוב. המוסר השכל הוא החשוב
ועדיין – משיח הוא בן דוד. זה אומר לך משהו, לא?
יש קטע שאני מאוד אוהב לצטט ממלכוד 22. יוסיריאן והמאהבת שלו שוכבים במיטה ויוסיריאן מתחיל לקלל את אלוהים וקורא לו אכזר והיא מתחילה לבכות ולהרביץ לה. הוא אומר לה – מה את כועסת עליי, הרי גם את לא מאמינה באלוהים! אז היא עונה לו – זה נכון, אבל האלוהים שאני לא מאמינה בו הוא אלוהים רחמן והאלוהים שאתה לא מאמין בו הוא אלוהים אכזר ונורא.
אז גם פה, אני לא אדם מאמין. בכלל. אבל היהדות שאני לא מאמין בה היא כזאת שרואה דמויות כמו דוד או משה בחיוב ולא מאלילה מישהו כמו אברהם שהלך על האמונה העיוורת. זאת יהדות שפתוחה לביקורת ולמחשבה פתוחה. לצערי, הגישה שלך מייצגת יותר מדי חלקים ביהדות של היום.
אהבתי את הקטע ממלכוד..
אבל אתה ממש טועה בפירוש שלך למה שרשמתי על אברהם.
אינני יודע אם הוא *צריך* להיות הרול מודל היחיד או העיקרי.
מה שאני אומר שהיהדות שרדה כמו שהיא בגלל הדוגמא שלו
כאיש שנדד ונדד והועמד במצב בלתי אפשרי ובכל זאת שמר על
אמונתו למרות שכפירה בה הייתה יכולה להיות הרבה יותר קלה.
מגלות בבל ואנוסי ספרד היהודים המשיכו לקיים תריג מצוות למרות
שכל המציאות מסביבם הייתה נגד זה. אמונה במובן זה היא הדבר
הקשה ביותר וההכי פחות מובן מאליו. היא נוגדת את הטבע וההגיון
והדחפים האנושיים לכן היא גם ככ נדירה.
היהדות של היום שבעייתית בעיניך היא אחרת. היא פונדמנטאלית ואף
אלילית. היא לא מקדשת ערכים ובטח לא אמונה אלא שטח. זה הבדל
ניגודי
אוקיי, מקבל. אבל אני חושב שזה יכול להתחבר למה שאיציק כתב. כמו שקבוצה צריכה סוגים שונים של מאמנים בפאזות שונות, ככה גם דת צריכה סוגים שונים של רול מודלס. הרול מודל של אברהם התאים (במגבלות מסוימות, אני מניח) לתקופה ההיא שבה היהודים היו עם נודד שצריך גורם מחבר בדיוק כמו שמאמן שהוא יס מן מתאים לקבוצה שמנסה לשרוד בליגה.
עכשיו שאנחנו מנסים לזכות באליפות, צריך רול מול אחר.
או משהו כזה..
כלומר אתה בצד של ג'ורדנו ברונו ולא גלילאו גלילי.
איציק, לכל סיפור כזה יש כמה רבדים וניתן לפרש אותו במספר דרכים.
בעיני העקידה היא לא סיפור על אברהם שהולך לרצוח את בנו אלא על אברהם שעוקד את ההגיון האנושי. לא ניתן להבין או לפרש את אלוהים בצורה הגיונית או אנושית ועל זה בדיוק הסיפור, אברהם שמבין ומקבל זאת בהכנעה.
אפשר גם לראות זאת כעכזריותו של אל רחום וחנון, שעושה ניסוים כאלו על מישהו שמוכן לעשות כל מה שיצוה עליו.
זה אותו אברהם שמתחנן על עיר של חוטאים?
פוליטיקאי, מעלה את הבן לעולה מצד אחד, אבל מתווכח על מנת לקבל אהדה של חבורת פוחזים.
"חיל ורעדה" של קירקגור, דבר התורה הגויי הכי יפה שנכתב.
אם כבר דימויי ספורט, אז אברהם אבינו הוא מסי ולא כריסטיאנו רונאלדו
עם כבר, שמעון מזרחי… יעשה הכל עבור המועדון, אפילו יהרוג את הבן שלו, אבל לעולם לא יחייך. אברהם נראה לי תמיד כדמות עצובה.
אחרי הלילה יש סיכוי שמסי לא ככ יהיה במונדיאל הבא..
אגב אריאל איזה גול של קוטיניו..אם אני בארסה הוא לא חוזר לליברפול.
נותן לכם איזה ארדה טוראן כזה וגואל את קוטיניו מהחורף אצלכם והאוכל
הגרוע..פרמינו יכול להשאר אצלכם המחבק קורות הזה
הוא אליל. שיביא אליפות ואז הוא לא ירצה ללכת
אויש, אמרנו את זה על סווארז..
יש שמועות חזקות על זה שבארסה סימנו אותו.. אתם נהפכים לבארסה ב
אני עדיין חושב שהוא יישאר
נהדר
מעולה ומרענן
הסיבה שקוראים לנו בני ישראל ולא בני אברהם זה בגלל שישמעאל ועשו הם גם בני אברהם.
נכון, וזאת אחת הנקודות המעניינות בתנ"ך.
למה זרעו של אברהם לא טהור (ישמעאל) ולמה זרעו של יצחק לא טהור (עשו) ואילו זרעו של יעקב טהור.
צריך לזכור – 12 בניו של יעקב לא נולדו רק מרחל ולאה אלה גם משפחותיהן. ועדיין, כולם "ישראל"
אוהד בית"ר?
תיארתי לעצמי שמישהו יבין את זה כך…
איציק – הפעם פספסת בענק.
זה הפרוייקט הכי מבורך בדה באזר יחד עם ה-נו האדל של גרייזס, אבל הפעם, יקירי…פספסת.
אברהם הוא דמות פאסיבית?? You Don't Say!
בבקשה:
1. אברהם רואה שלוט בן אחיו נשבה בידי המלכים, לוקח פיקוד על בני ביתו, מרים צבא בן רגע, רודף אחריהם עד דמשק…ופושט על המלכים בלילה במתקפת פתע, ולו כדי לחלץ את בן אחיו השבוי.
2. אברהם לא מניח לאלוהים בכדי שיעשה משפט צדק באנשי סדום ועמורה. הוא מסרב להאמין לכך שאלוהים הולך להרוס את סדום ועמורה ואומר לו שוב ושוב שיחדול מכך – "בעבור הארבעים…." "בעבור השלושים…" וכך עד חמישה ("התשחית בחמישה את כל העיר?" ……"השופט כל הארץ לא ייעשה משפט?")
רק כשאברהם מבין שבכל מאות אלפי אנשי סדום (או כמה שהיה המספר) אין אפילו 5 פאקניג אנשים נורמלים הוא מניח לאלוהים.
3. אברהם מנהל מו"מ של אומן מול עפרון החיתי בכדי לקבור את שרה אשתו במערת המכפלה. הוא לא מסכים לקבל את כל חלקת האדמה העצומה הזו בחינם (היום זה נשמע הזוי…) , אלא מתעקש לשלם עליה "בכסף מלא" מחיר מופקע של 400 שקל כסף עובר לסוחר, שמא יבואו אחרי יומיים וידרשו אותה חזרה.
4. אברהם עומד על כך, ומשביע את בן ביתו, שיילך לארם נהרים להביא ליצחק משם אשה. הוא לא מסתפק בקל והקרוב.
5. הוא מסרב לקחת מחוט ועד שרוך נעל לאחר שפשט בהצלחה והביס את המלכים רק כדי שמלך שלם לא יאמ "אנכי העשרתי אאברהם": הוא עושה את כל העבודה, מציל את כולם, ולא לוקח דבר מהשלל.
אולי פה ושם הוא עשה דברים שנראים לנו מוזרים בדיעבד, כי אנחו הרי לא יכולים להבין את כל הקונקסט של מה שהיה שם, אבל בגדול אברהם הוא מאד אקטיבי בפעולות שלו והכי לא פאסיבי שיש.
מסכים לגמרי.
גם האירועים עם פרעה ואבימלך הם לחלוטין לא פסיביים. אברהם ידע שיש ממה לחשוש (גם אם אנחנו לא בדיוק מבינים, אבל צריך לראות את זה ברוח חוקי המזרח הקרוב וכבר נכתב על זה לא מעט), ולכן תכנן איך לצאת מזה בשלום (גם אם אפשר לבקר אותו על הפתרון, אם כי כיוון שאנחנו לא לגמרי מבינים את הסיטואציה קשה לחוות דעה על מה שהוא עשה).
גם ההליכה לארץ כנען היא לא פסיבית. צריך לזכור שלא נאמר לו לאן ללכת. הוא החליט על היעד לבד.
האדם המאוד לא פסיבי הזה ושאפילו את ההחלטות של ה' הוא לא מקבל, הצטווה פעם אחת בהוראה מדויקת וקשה מכל דבר. כאן הוא אכן היה פסיבי ועשה מה שהוא הצטווה, אבל זה החריג. יצחק נראה הרבה יותר פסיבי ודווקא אצלו ייתכן שניסיון כמו העקדה לא היה לו כל כך קשה.
יש לי שאלה, האם זו היתה בחירה של אברהם באלוהים, או של אלוהים באברהם? לפי הכתוב, אלוהים נגלה לאברהם, כלומר היתה זו בחירתו לאלוהים למי להיתגלות. זהו פתרון קל. הוא נגלה לאדם כנוע, מין יס מן שעושה מה שעומרים לו, אפילו לעקוד את בנו הוא מוכן ללא שום שיקול דעת. הפעם היחידה שהוא מתקומם וגם באופן לא ממש תקיף זה בנושא השמדת סדום ועמורה. האם זו לו בחירה קלה של אלוהים, לבחור את החלש והכנוע. האם לא היה ראוי להתגלות למישהו דעתן יותר, שיוכל לאתגר את אלוהים, שאלוהים יצטרך להוכיח שהוא האלוהים ושנכון ללכת בדרכו. הרי להצליח לשכנע את המתמרדים מראה גדולה גדולה בהרבה מאשר להשפיע על מישהו כנוע.
הדבר העצוב הוא שהאנשים החשובים של היהדות הם יעקב ודוד. אחד שדד את אח שלו, השני רצח אדם כדי לאנוס את אישתו ואחרי זה צווה על בנו להרוג בן אדם שהיה נאמן לו, רק כי תלה את בנו הבוגד.
ונניח שאול שהחטא העיקרי שלו היה ששדד עם שכבש בניגוד לצו האלוהי לא נחשב לכלום. זה רק מראה אילו מצוות באמת חשובות לדת. "בין האדם לאלוהים" מנצח בנוקאאוט.
הסיפור של אברהם ותרח באמת מוכר לכולם ואני המוזר שלא שמע עליו מעולם?
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D
איציק אתה לא מאמין בסיפור שאברהם עבד בתחילה את השמש והירח ולאחר מכן מנתץ את הפסלים של אביו?זאת דעה אישית שלך או שהיהדות עצמה רואה בזה אגדה אורבנית?
דעתי האישית כמובן. אני גם לא אומר שזה לא קרה. אבל זה מדרש. בכתוב עצמו זה לא מופיע. והמדרשים הרבה פעמים באים "להשלים" את מה שלא כתוב במפורש כדי לצייר את הסיפור באופן מסוים.
אברהם אבינו -הסרסור הראשון
אברהם אבינו הוא ההוכחה שגם לאנשים שסובלים מסכיזופרניה יכולה להיות השפעה אדירה על האנושות.
בדיוק.
כאתאיסט אוהב תנ״ך דוקא אברם או אברהם הוא דמות מרתקת, הרפתקן שהחליט לא רק למרוד (נעורים בגיל 75) ולהתחיל אמונה באל אחד. אלה גם יוצא למסע של אחרי צבא+לימודים+דוקטורט ועוזב את הבית אל ארץ רחוקה ודי מדברית.
חלוץ! הרפתקן! מייסד.
אברהם הוא דמות ספרותית, כמו גם יעקב ודוד. הטקסטים המקראים הראשונים נכתבו לכל המוקדם במחצית השניה של המאה השביעית לפני הספירה (תקופת יאושיהו). לדעת חוקרים רבים אף מאוחר יותר בימי גלות בבל (אמצע המאה השישית לפנ"ס). אבהרהם ויעקב חיו לפי הכרונולוגיה המקראים אלף שנה לפני כן. דוד חי 400 שנה לפני כן.
הדמויות הללו והסיפורים עליהן נכתבו לראשונה על ידי אדם בעל כוונות, לאומיות ודתיות. אברהם ויעקב הן דמויות מיתיות ללא ספק (אם כי לעניני זה לא משנה), דוד גם אם היה דמות היסטורית, 400 השנים שעברו מתקופתו יצרו סביב דמותו סיפורים ומעשיות שנמסרו בעל פה מדוד לדור. כל מי ששיחק בילדותו במשחק טלפון שבור יכול להסיק לגבי רמת הדיוק העובדתי בסיפורים.
רוצה לומר, השאלות הן מה רוצה הכותב הראשון ואלו שאחריו שהוסיפו והשמיטו ושינו להשיג. עיצוב הדמויות והסיפורים משרתים מטרות.
נכון. הדיוק העובדתי הוא הדבר הכי פחות חשוב כאן.
כשאתה שומע קולות בראש איך אתה יודע שאתה לא סכיזופרן?
הבדיחה הזאתי כבר מוצתה נראה לי.
מצוין.
ספר בראשית כולו הוא ספר של עוצמה נשית, הנשים מובילות את העלילה ודואגות שהתכנית האלוהית תתקיים. בהחלט אפשר לראות את המשמעות של עזר כנגדו כעזר לאג'נדה האלוהית מול האג'נדה הגברית.
אברהם אכן פאסיבי, החשיבות היחידה שלו היא בנכונות שלו לציית, ובתור מקים של דת חדשה הוא לא ממש סוחף אחריו אף מאמין ואפילו יצחק בורח ממנו אחרי העקידה. ובכל זאת יש רגע אחד שבו הוא עומד מול אלוהים ומנסה לערער עליו ועל המוסר האלוהי: סיפור סדום שגם חוזר על עצמו במהופך בספר יונה. ההתעקשות של אלוהים מול יונה על נינווה מראה איזו עקומת למידה של האל מהערכים של אברהם.
אני באמת חושב שהסיפור של סדום מרתק מכיוון שהוא יוצא דופן בהתנהגות של אברהם. הוא נלחם על אנשים זרים שמעולם לא פגש כשמצד שני לא ניסה להניא את אלוהים כשזה ציווה עליו להקריב את בנו.
וספר יונה נפלא וראוי להתייחסות נרחבת ונפרדת משלו.
מאוד אהבתי את הפרשנות על עקומת למידה של אלוהים. לאורך התנ"ך אפשר לראות כיצד הדמות של אלוהים הופכת להיות מורכבת יותר.
כן, זה באמת קטע עם אברהם. אלוהים די מתיש אותו, הוא לא מפסיק לשחק לו בראש ולעשות לו מניפולציות, הוא זקן, הוא חי את חלום ההבטחות של אלוהים וכנראה לא רואה מעבר לזה וסיפור ישמעאל מראה שהוא אמנם רצה ילד אבל ברגע שיש לו אחד הוא לא איזה אבא מבריק, כנראה שלהורות מבוגרת יש את הבעיות שלה (ואני די יורה לעצמי פה ברגל).
זו הבעיה בהצמדות לפרשת השבוע, אתה לא תגיע ככה לספר יונה ונצטרך להיתקע במדבר לא מעט זמן…
אני חושב שלאורך התנך אלוהים הופך להיות פחות אקטיבי אבל יותר רלוונטי. הוא לא מנחה כל צעד וכל שעל ואין לו דיבור ישיר עם רוב הדמויות (בדרך כלל הוא צריך מתווכים) אבל הוא הופך להיות הרבה יותר מניפולטיבי ותאגידי.
תומר, בתור מי שגם "בונה" על אבהות בגיל מאוחר אני יכול להגיד לך שכולם אומרים שזה דווקא מאוד מוצלח, כשמגיעים לזה בשלים ושלמים עם עצמנו.
ולגבי ספר יונה, הנה:
http://debuzzer.com/alfasi/60328/
פוסט יפה ומרגש.
תודה צביקה. שבוע טוב
חייב את יעקב אבינו כ 50-50