jacob_and_rachel

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (בראשית כ"ט, כ')

זיגמונד פרויד ראה בקרל יונג את ממשיך דרכו וייעד לו את תפקיד היורש. דווקא העובדה שיונג לא היה יהודי הקנתה לו נקודות זכות אצל פרויד שרצה לשחרר את הפסיכואנליזה מהסטיגמה של "מדע יהודי". אבל אחרי מספר שנים של חברות אמיצה ושיתוף פעולה פורה פרויד התהפך על יונג. הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שיונג ביקש לקחת את הפסיכואנליזה למחוזות שמתרחקים מהבלעדיות הכמעט אובססיבית שפרויד נתן למיניות בהנעת האישיות. יונג סבר שאת האישיות מניעים כוחות נוספים, משמעותיים לא פחות, שקשורים בהיבט החברתי והתרבותי של הקיום האנושי.

אולי החידוש המרכזי שהציע יונג לפסיכואנליזה של פרויד הוא התוספת של הלא מודע הקולקטיבי ללא מודע האישי. הלא מודע הקולקטיבי, אליבא דיונג, הוא החלק באישיות בו מאוכסנות החוויות שכל בני האדם, בכל דור ותרבות, חוו מתוקף היותם אנושיים. את החוויות האלה כינס יונג לתוך מושג אותו כינה "ארכיטיפים".

אחד הארכיטיפים המשמעותיים והמרתקים שיונג התייחס אליהם הוא ה"אנימה" – הארכיטיפ שמייצג את התכונות הנשיות אצל הגבר. האנימה, הסביר יונג, הוא הארכיטיפ שאחראי למעשה למה שמכונה "התאהבות ממבט ראשון".

"לאנימה יש כוח אוטונומי" הסביר יונג, "היא יכולה ללכוד אותך". וזה מה שקורה, כך טען, בהתאהבות ממבט ראשון. לכל גבר, עפ"י יונג, יש בתוך הלא מודע את תבנית האישה האידיאלית כפי שהיא מיוצגת ע"י ארכיטיפ האנימה שקיים אצלו. ואז כשהוא נתקל לפתע בדמות של אישה שמתיישבת על התבנית הזו הוא נלכד. וגם אם הוא מגלה אחר כך שזו הייתה טעות חייו, הכוח הזה חזק ממנו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.

דמותה של רחל לוכדת את יעקב ממבט ראשון ומשנה את חייו. היא מכניסה אותו למסלול תלאות וייסורים שרק לקראת סוף הפרשה נבין את עומקו ומורכבותו. וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. שבע שנים שהופכות לעשרים, אבל מוציאות מיעקב את הפנימיות העמוקה ביותר ואולי התיאור המזוקק והמפעים ביותר של אהבה שאפשר למצוא בתנ"ך: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

האם הקשר של יעקב ורחל היה "שידוך משמיים"? יש הרבה מקריות בדברים האלה. אבל ברור שרחל השלימה באישיותו של יעקב חלק מאוד משמעותי והייתה חיונית בתהליך הפיכתו לאבי האומה.

כדי להבין את זה צריך אולי להתמקד בסיפור מעט שולי בפרשה הזו, והוא סיפור גניבת התרפים ע"י רחל מלבן אביה. תרפים הם כלי עבודה זרה והפרשנים התחבטו רבות בניסיון להסביר מדוע היה דחוף לרחל לגנוב אותם מאביה?

טענה אחת עסקה בהיותם של התרפים מעין דמויות מאגיות איתם עובדי אלילים כלבן היו נוהגים להתייעץ כדי לקבל מידע מטאפיזי. רחל חששה שלבן ילמד מהם להיכן ברח ממנו יעקב יחד עם רחל עצמה, לאה ובניהם. הסבר נוסף הוא שרחל ביקשה לגרום לאביה לעזוב את עבודת האלילים.

כך או כך, לגניבת תרפים יש תפקיד חשוב מאוד בסיפור התבשלותו הרגשית של יעקב. כאשר לבן רודף את יעקב ותופס אותו, הוא מאשים אותו בגניבת התרפים. יעקב, שאין לו מושג שרחל גנבה אותם, מאבד לראשונה את הסבלנות מול לבן ומטיח בו את הרגשתו האמתית לגבי מה שעבר אתו במשך כל אותן שנים:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן, מַה-פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי-מִשַּׁשְׁתָּ אֶת-כָּל-כֵּלַי, מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ–שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ; וְיוֹכִיחוּ, בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים–וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. 

סיפור המפגש בין לבן ליעקב, מזכיר סיפור דומה שנפגוש בעוד מספר פרשות – המפגש בין יוסף לאחיו. גם שם, פרשה של גניבה לכאורה שלאחים לא היו מושג לגביה, מחלצת מיהודה את התגובה הבאה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.

כשנגיע לפרשת ויגש אתמקד יותר בנקודה הזו. אבל האופן שבו אני מבין את ההתעללות שמעביר יוסף את האחים הייתה כדי להוביל אותם למצב שבו בפעם הראשונה הם ייקחו אחריו על המעשים שלהם.

על אותו משקל, אפשר לומר שגניבת התרפים ע"י רחל ללא ידיעת יעקב נועדה לעמת את יעקב עם לבן. וחשוב מזה – עם הרגשות שלו.

כי זה נחמד ורומנטי שוַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה. ושהוא בולע את כל הפוילישטיקים של לבן, שמתחמן אותו על ימין ועל שמאל. אבל מגיע השלב שאדם צריך לומר את אשר על לבו. גם אם זה קשה. גם אם זה מפחיד. גם אם זה יעלה לו במחיר כבד. רחל מבינה שכדי להפוך את יעקב מדמות פאסיבית, כמו אבותיו יצחק אברהם, לדמות אקטיבית שתהיה לישראל אבי האומה, היא צריכה לדחוף את יעקב אל הקצה ולהוציא ממנו את הצד הזה באישיות שלו.

את הרגע הזה שבו יעקב מתעמת עם לבן ישלים קרב הגמר במשקל פתוח שינהל מול מלאך אלוהים כל הלילה בפרשה הבאה.

הו אז יאמר לו המלאך לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וגם ההיסטוריה של עם ישראל תוכל לצאת סוף סוף לדרך.

שבת שלום.

ואיזה אשמים האוהדים
פרשת וישלח - אין ארוחות חינם