%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. (בראשית ל"ב, כ"ט)

שלושה סיפורים מרכזיים בפרשת וישלח. הראשון, מפגש יעקב ועשו. השני, המאבק בין יעקב ל(מלאך?) אלוהים, והשלישי הוא מעשה דינה.

הפרשה נפתחת, כאמור, בהכנות של יעקב למפגש המחודש עם עשו אחיו. יעקב חושש מאוד מהמפגש ומנקמתו המאוחרת של עשו בו על כך שגנב את ברכת אביהם יצחק, ולכן מנסה לפייס אותו ולהשכיח את זעמו על-ידי מתנות ודברי כיבושין וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.

אלא שלפחות לפי הפשט חששו של יעקב היה לשווא. להיפך, עשו נרגש מאוד לראותו לאחר שנים רבות ונדמה שאין שום זכר לטינה בניהם וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ. אפילו על המתנות שתכנן יעקב לתת לו הוא מבקש לוותר ויֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.

בקיצור. עשו יוצא לגמרי בסדר בסיפור הזה. יותר מבסדר. הוא ממש מגלה כאן אצילות נפש.

וזה משהו שלפרשנות המסורתית היה קצת קשה אתו. הרי עשו הוא הבד גיא. אי אפשר להציג אותו כך. וכאן מתבצע אחד הפעלולים הפרשניים היותר יצירתיים שאני מכיר. מסיבות שאינן ברורות מופיעות מעל המילה "וישקהו" נקודות, ודרשו חז"ל: "למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע".

אלא שיש פרשנים, הרש"ר הירש למשל, שכן מסוגלים להתמודד עם דמותו של עשו כפי שהיא מתגלה כאן על אף שאיננה עולה בקנה אחד עם הנראטיב המקובל:

"מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים – חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם."

הסיפור השני הוא עלילת משנה הזויה למדי.

בדרך לפגישה עם עשיו פוגש יעקב בדמות שנאבקת עמו במשך כל הלילה. מי הייתה אותה דמות?

הפרשנות המקובלת היא שהאיש עמו נאבק יעקב היה מלאך. רבים מהפרשנים סוברים שהיה זה מלאך מזיק שהיה שלוחו של עשו וביקש לפגוע ולהחליש את יעקב לפני המפגש בניהם.

אלא שהפרשנות הזאת קצת בעייתית כאשר מתבוננים בטקסט כפשוטו. ראשית, אם מדובר במלאך מזיק מדוע התעקש לקבל ממנו יעקב ברכה? ומדוע הברכה הזו היא אחת המפורסמות ועל שמה בעצם נקרא עם ישראל? ושלישית, יעקב בעצמו מעיד שמי שנאבק אתו לא היה מלאך אלא אלוהים בכבודו ובעצמו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

בלי או עם קשר, הנקודה המעניינת מבחינתי בסיפור, היא לטעמי זו: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

בהנחה שמדובר אכן באלוהים עצמו, כפי שמעיד יעקב, אזי אנחנו מקבלים כאן תימוכין נוספים לרעיון שנגעתי בו מספר פעמים. העובדה שאלוהים ביהדות הוא מושג מופשט. כזה שאפילו אין לו שם.

אבל כל זה לא עונה על השאלה – מדוע אלוהים בחר להתגלות ליעקב בדמות איש ולנהל איתו מאבק פיזי. מה המסר?

את המסר אולי ניתן ללמוד מברכתו של האיש, יהא אלוהים או מלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

שכדי להיות ישראל, כדי להיות מי שיממש את הברכה שלי לאבותיך, היית צריך לעבור דרך, להילחם, להיפצע, לשאת צלקות. ועכשיו אתה ראוי. אין ארוחות חינם. אין קיצורי דרך.

הסיפור המרכזי השלישי בפרשה הוא מעשה דינה וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

כשבני יעקב שמעון ולוי שומעים על הדבר בוערת בם חמתם והם מבקשים לנקום. הנקמה שלהם היא אכזרית ומתוחכמת. הם מערימים על בני העיר בכך שהם מבקשים מהם לימול על מנת שיוכלו להתחתן בהם ואז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.

יעקב לא אוהב את זה בכלל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ

האם זה בגלל רגישות מוסרית? לפי הפשט בפרשה הזו, הסיבה היא יותר פרקטית וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

אלא שכמה פרשות אחר כך אנחנו כן מקבלים אסמכתא לכך שמעבר לעניין הטקטי, ליעקב חרה מאוד גם העניין הערכי. כאשר הוא בא לברך את בניו לפני פטירתו, שמעון ולוי הם היחידים שלא זוכים לברכה נפרדת. למעשה, לא זוכים לברכה כלל. "הברכה" שלהם היא יותר תוכחה על אותו מעשה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

דעתו של יעקב בקשר לאכזריות שמעון ולוי והמסר לבניו האחרים ואלו שיישא את שמם לדורות – בני ישראל, בעניין הזה, לא משתמעת לשני פנים.

שבת שלום.

פרשת ויצא - אהבה זה כואב
פרשת וישב - קנאה שנאה ותחרות