%d7%a7%d7%a0%d7%90%d7%94

וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית ל"ז, ד')

אחד הדברים המרתקים שאני חווה דרך הפרויקט הזה, זה לגלות עד כמה דברים שסיפרו לנו עוד מהגן עומדים לעתים בסתירה למה שאפשר לגלות מקריאה פשוטה בכתוב עצמו.

למשל, מכירת יוסף:

כולנו יודעים שמה שקרה זה שהאחים השליכו את יוסף לבור, התחרטו ומכרו אותו לישמעאלים, שמכרו אותו למדיינים, שמכרו אותו למצרים – נכון?

אז זהו, שלא.

מקריאה בפסוקים שמתי לב למשהו מוזר וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא.

למה ראובן מופתע שהוא לא מוצא את יוסף בבור? הרי האחים הוציאו אותו משם ומכרו אותו לישמעאלים, לא?!

זאת ועוד, כשקוראים את הפסוק שמדבר על המכירה שמים לב שבעצם בשום שלב לא מוזכר שהאחים הם אלו שמכרו אותו וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה.

מסתבר שאני לא היחיד שזה היה מוזר לו. גם הפרשנים עסקו בסוגייה הזו. רש"י הסביר שהיו מספר מכירות, האחים מכרו את יוסף לישמעלים, הישמעאלים למדינים והמדינים למצרים. ר' אברהם אבן עזרא סבור כי מדין וישמעאל הם בני שבט אחד הנקרא פעם כך ופעם כך.

לעומת זאת, הרשב"ם מציע פירוש מהפכני, אבל כזה שבעצם נראה הכי הגיוני לפי הכתוב – שהאחים לא מכרו את יוסף. הם אכן רצו למכור אותו לסוחרים הישמעאלים שעברו שם, במקום להשאיר אותו להינמק בבור. אלא שעד שהם התעשתו והגיעו להוציא אותו משם, כבר עברו סוחרים מדיינים, לקחו אותו ומכרו אותו בעצמם לישמעאלים. תימוכין לכך אפשר למצוא גם בדברי יוסף עצמו בהמשך, כאשר הוא מספר במצרים את קורותיו ומתאר: גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים.

יוצא מכך, שכאשר האחים חזרו לבור להוציא את יוסף ולא מצאו אותו שם הם סברו שהוא מת. ולכן גם כשאמרו לאביהם חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף זה בדיוק מה שהם חשבו שקרה.

אלא שיוסף חי, ומתגלגל כאמור למצרים.

ויוסף הוא באמת דמות מרתקת.

מדוע שנאו האחים את יוסף ועוללו לו כדבר הזה?

סיבה אחת ידועה היא שהם קינאו בו משום שהיה הבן האהוב של יעקב. סיבה שנייה היא שהוציא את דיבתם רעה.

ומה אמר עליהם? רש"י: "שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים".

וזה מוביל אותנו לפסוק השני בפרשה, שהוא לטעמי המפתח להבנת דמותו של יוסף ויחסיו עם האחים יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו.

זהו פסוק מעט סתום. ראשית, מדוע כתוב רֹעֶה אֶת-אֶחָיו ולא רועה עם אחיו? שנית, מה הכוונה בביטוי יוצא הדופן והוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה?

הסבר מעניין לשתי הסוגיות מצאתי בפירושו של המלבי"ם:

"היה רֹעה את אחיו בצאן" – יוסף לא רק שהיה רועה עם אחיו בצאן אלא היה אף רועה אותם במלאכת הצאן. שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בענייני רעית הצאן".

"והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" – הביטוי "נער את" הוא יחידאי במקרא על כן יש לחפש את המשמעות של הופעתו בתור פועַל. פעמים שהביטוי 'נער' מופיע במובן של משָרֵת, על כן יהיה מתאים להבין גם פה שיוסף היה משרת את בני השפחות. שדווקא מכוח מעלתו הוא התייחס אליהם בענווה, לא כבני שפחות אלא כבנים של "נשי אביו". הוא ראה בבלהה ובזלפה נשים של יעקב לכל דבר. יתר על כן, התורה הפרידה בין בני בלהה לבני זלפה כדי ללמד כי יוסף התייחס אליהם מתוך הכרת ייחודיותן של בלהה וזלפה שאינן דומות זו לזו ועל כן גם בניהן מייצגים סגנונות שונים. מה שמבטא את מעלתו של יוסף לעמוד על ערכו של כל פרט".

והפירוש הזה, שהוא מקסים בעיני, מסביר כמה דברים:

ראשית, שהתכונה המרכזית שאפיינה את יוסף הייתה תמימות. תמימות שגרמה לכך שהיה אהוב ע"י הבריות, שנוא ע"י אחרות והסתבך שלא בטובתו בלא מעט צרות.

התמימות היא תכונה שגורמת לאדם לראות את העולם ואת בני האדם האחרים בצורה נקייה וטהורה. ללא פילטרים של אינטרסים וכוונות סמויות. לתמים אין כוונות סמויות ביחסיו עם אחרים ומטבעו הוא משוכנע שכך גם חש ונוהג הצד השני.

יוסף לא הבין שבהתנהגותו הוא מעורר מבלי שהתכוון לכך את קנאת האחים. הוא מספר להם את החלומות שחלם לא מתוך רצון לגרום להם לקנא, אלא בתמימות. אותה תמימות שגורמת לו לכבד את בני השפחות באותה מידה כמו את בני הנשים החוקיות. ושגורמת לו ללכת לחפש את האחים שלו אי שם במדבר ולראות שהכול בסדר איתם מבלי לקחת בחשבון שהדבר האחרון שהם רוצים זה לראות אותו.

תמימות שחוזרת על עצמה גם בקורות אותו במצרים.

נחזור לרגע שוב לגן – הסיפור על יוסף שעומד בפיתוי ומסרב לחיזוריה של אשת פוטיפר משמש כדי להנחיל בילדים הצעירים מסר ברור על צדיקותו של האיש שהתגבר על היצר.

אבל האמת, שוב, שמקריאה בפסוקים אפשר למצוא שהסיבה המרכזית לפיה יוסף התאמץ לעמוד בפיתוי ומיאן לשכב אתה הייתה משום שהוא חש שזה יהיה מעשה לא הגון וכפיות טובה כלפי פוטיפר וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת.

יש בזה כמובן משהו מאוד יפה שמעיד על אישיותו של יוסף. אבל שוב, הראייה התמימה הזו של המציאות מסבכת אותו. ובמקום שיתוגמל על התנהגותו האצילית, אשת פוטיפר מעלילה עליו שהוא זה שניסה לפתות אותה והוא שוב מושלך לבור וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר.

אלא שגם שם מצליח יוסף, בזכות אופיו המיוחד, להתחבב ולהפוך לדמות דומיננטית וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר  וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר.

ואז מגיעים אליו שר האופים ושר המשקים עם החלומות שלהם ושוב התמימות… אחרי שהוא פותר את החלום לשר המשקים הוא אומר לו, וזה באמת רגע נוגע ללב כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה.

כן, בטח… וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

אבל זה יוסף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. שזה הדרך של התורה לומר שהיה לו גם יופי חיצוני וגם יופי פנימי. שהייתה בו תמימות ואצילות.

אז למה קנאו בו?

קנאה היא תכונה אנושית מולדת בעלת ערך הישרדותי. אנחנו מקנאים במי שמתחרה אתנו על אותם משאבים, זו אחת המוטיבציות החזקות ביותר שמניעות את האנושות להתקדם – קנאת סופרים תרבה חכמה וכו'.

האחים קנאו ביוסף משום שהתחרה איתם על המשאב המשמעותי ביותר – ברכת אביהם. הם הכירו מהסיפור של סבא עם ישמעאל ושל אבא עם עשו שתמיד יש בן אחד נבחר שמקבל את הברכה וממשיך את השושלת. היו להם כל הסיבות לחשוב שזה יהיה יוסף – הבן הבכור האהוב של האישה האהובה – רחל.

ויחד עם זאת, אותן התכונות שגרמו לאחים לקנא בו, הן אלו ששובות במהירות את לבם של האנשים שהוא פוגש. מה שמוביל אותו מעמדה של עבד, שמעבירים אותו כמו סחורה מיד ליד, לעמדת האיש הכי חזק במצרים מלבד פרעה.

כי כאשר הוא פוגש כאלו שאינם מתחרים אתו באופן ישיר על אותם משאבים ואינם מאוימים על ידו, תמימותו ואצילותו כובשת והם אוהבים ומעריכים אותו.

אלוהים לא ברא יצר טוב ויצר רע. היצר הטוב והיצר הרע חד הם. אותן התכונות שמניעות את האנושות קדימה הן גם אלו שמחריבות אותה. לקנאה, כאמור, יש ערך הישרדותי חשוב, אבל היא גם מסוגלת לאכול את האדם מבפנים.

גם התמימות היא תכונה מופלאה, אבל כמו שראינו במקרה של יוסף, היא גם יכולה לסבך את האדם בצרות רבות.

בעוד שבועיים, בפרשת וייגש, נגיע לרגע הדרמטי ביותר לטעמי בחמשת חומשי התורה – המפגש של יוסף עם האחים. הרגע שבו המציאות תכריח כל אחד מהצדדים להתמודד עם הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותו, ולשבור אותם כדי להפוך למשהו שלם יותר.

עד אז, שבת שלום וחג חנוכה שמח.

פרשת וישלח - אין ארוחות חינם
תה עם נענע והרבה סוכר