תה עם נענע והרבה סוכר

0094

לקראת המשחק המרגש מאוד (מבחינתי) של בית"ר נורדיה מחר נגד בית שמש, פוסט שפרסמתי בבלוג "גשם באלפסי" לפני כשמונה שנים:

*

בילדותי בילינו את מרבית סופי השבוע אצל סבתא בבית שמש. היתרון העיקרי של הבית של סבתא היה טמון במיקומו האסטרטגי – חצי קילומטר בקו אווירי מהמגרש של הפועל בית שמש. וכך לכל שבת היה נוהל קבוע – בערך בשעה אחת, מיד לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים, היינו מתחילים להתארגן לקראת הירידה למגרש. אנחנו זה אבא, דוד בני ואני. היינו אוספים צידה לדרך – פיצוחים, פירות ושאר קטניות ויורדים בדרך העקלקלה של החורשה למגרש.

כל זאת בשבת רגילה שבה מזג האוויר אינו מהווה מטרד מיוחד. להלן יוצא מן הכלל א': בשבת שבה ירד גשם היינו נוקטים באסטרטגיה הבאה: שליחת כוח חלוץ (דוד בני) לבדוק האם מהשופט אישר את המגרש והמשחק מתקיים. יוצא מן הכלל ב': בשבת סוערת במיוחד היינו מציצים מהחלון בכדי לראות פליטים השבים מהמגרש ולשאול אותם אם יש משחק. יוצא מן הכלל ג': והיה ותוכניות א' ו- ב' לא יצאו אל הפועל, נשארנו בבית של סבתא ואז יכולנו לשמוע לפי קריאות הקהל אם יש משחק או לא. למותר לציין שבידיעה רטרואקטיבית זו לא הייתה שום תועלת מעשית, שהרי גם אם התקיים משחק כל מה שנותר לנו זה לנחש את התוצאה לפי קריאות הקהל בעודנו אוחזים בכוס מהביל של תה עם נענע והרבה סוכר.

בשבת שבה מזג האוויר לא היווה מכשול כאמור, היינו יוצאים אחר כבוד והולכים בדרך הפתלתלה רצופת המהמורות והסלעים, בין עצי היער והאצטרובלים ומגיעים לאצטדיון. הזריזים למצוות כבר הקדימו וטיפסו מעל חומות הבטון, השתחלו בין גדרות התיל ונכנסו פנימה. אנחנו בחרנו בדרך אורתודוקסית יותר ונעזרנו ברפול, חבר ילדות של אבא, שהיה השוטר שעמד בכניסה. חיבוק קצר בין חברים ותיקים של אבא ורפול, קריצת עין לשומר ואנחנו בפנים.

באותם ימים כיכבה הפועל בית שמש במחוז דרום של הליגה השלישית, ליגה א', ואירחה למאבקים מורטי עצבים יריבות מיתולוגיות כמו הפועל מרמורק, קריית אונו, ובית"ר רמלה. הכוכבים הגדולים של הפועל היו הקיצוני סופה בני תמוזרטי ועושה המשחק המחונן, מספר עשר קלאסי – עמוס מימון האגדי!

אולם עם כל הכבוד לנעשה במגרש, האקשן האמתי היה ביציעים. כל אותם חברים יקרים שהתכנסו בשבת בבוקר לתפילת שחרית וקריאת התורה בבית הכנסת המיתולוגי 'שבת אחים' לא נפקד מקומם גם אחרי הצהריים במשחק של הפועל. כל אושיות החברה המקומית היו שם: בנישתי מהפיצוחים במרכז, ביטון מהירקות, בוסקילה מהבנק ועוד רבים וטובים. השיחות בטריבונה נסובו סביב עניינים ברומו של עולם: הפסטרמות שעלו על המדפים בחנות של פיני פיקנטי, בצעד שמהווה לא פחות מהכרזת מלחמה על קרטל הבשר של משפחת חזן, המחיר המופקע שבה קנה הבוקר דוד שמעון את ההפטרה מתחת לאף של בוסקילה בהצהרת כוונות בלתי משתמעת לשני פנים לקראת משחק העונה – הפטרת 'שבת הגדול' ועוד…

אני, בכל ההמולה הזאת, ניסיתי לאתר את אותו זקן חביב שישב עם טרנזיסטור והאזין ל 'שירים ושערים'. שהרי עם כל הכבוד להפועל בית שמש, מעייני היו נתונים במקביל לא פחות גם לתוצאה של בית"ר. וכך הייתי ניגש ושואל בעדינות "מה עם בית"ר"? ואם התוצאה הייתה צמודה הייתי נשאר לשבת לידו עד שתישמע שריקת הסיום. בסוף המשחק הייתי חוזר לשבת ליד אבא שהיה מחבק אותי בחמימות כמו שרק הוא יודע ושואל: "מה עשו בית"ר?"

בחזרה לבית הייתה מקבלת את פנינו סבתא במבט שיש בו שילוב נפלא שבין אכזבה, רחמים וייאוש ומפטירה במרוקאית "אש תעמ'ל פיל הדי ל'קורה" (מה יצא לכם מהכדורגל הזה?). אח"כ היינו מצטרפים ל'שעת התה הנינוחה' בחברת הוגי דעות בעלי שם עולמי מסניף הליכוד המקומי שבד"כ הסתיימה כשהיא על סף תגרת ידיים המונית. כל מה שנותר לי הוא לשבת בצד וליהנות מהמופע בעודי סופר את הדקות עד שתצא כבר השבת ואני אוכל להתעדכן בכל תוצאות המחזור ומיקומה העדכני של בית"ר בטבלה אצל עמי פזטל ב'ממגרש הספורט'.

בימי ראשון בבוקר הייתי פותח את מוסף הספורט של העיתון, ואחרי שהייתי עובר על הציונים שקיבלו שחקני בית"ר, הייתי מדפדף לעמודים האחרונים לדיווחים ממשחקי ליגה א'. שורה אחת עניינה אותי במיוחד: "כ-500 צופים חזו במשחק במגרש העירוני בבית-שמש". הידיעה שאני זכיתי להיות אחד מאותם 500 "מאושרים" מילאה אותי תחושת גאווה!

עד היום אני טורח לבדוק בעיתון של יום ראשון מה עשתה בית-שמש (כיום בליגה ג', מחוז מרכז). עמוק בפנים יש לי עדיין חלום שאיזה נובוריש מקומי יקנה את הפועל בית-שמש ויהפוך אותה למיני-אימפריה מקומית.. למה לא?! בהחלט יש פוטנציאל במקום – עיר קטנה עם אנשים חמים (גם אם לפעמים קצת יותר מדי) שכמו כולנו חולים על כדורגל. אז אם אתם מכירים מישהו עם מיליון או שניים מיותרים לבזבז על קבוצת כדורגל תנו לו את המספר שלי.

*

סוף דבר:

בשנים שחלפו מאז שכתבתי את הפוסט הפכה בית שמש למודיעין של בני ברק, סניף הליכוד המקומי נסגר והפך לכולל, הקבוצה המקומית עלתה לליגה ב' ותארח ביום שישי הקרוב את בית"ר נורדיה שהחליפה עבורי את בית"ר ירושלים, עמוס מימון האגדי יזכה לטקס הוקרה, רפול פרש מהמשטרה והפך למדריך טיולים למרוקו, המגרש המקומי נסגר ועומד בשיממון, דוד שמעון נפטר ואני מתגעגע אליו מאוד, סבתא שתבדל לחיים ארוכים עדיין שואלת בכל פעם "מה יצא לך מהכדורגל הזה?"

Share on FacebookTweet about this on Twitter

25 תגובות ל “תה עם נענע והרבה סוכר”

  1. יאיר אלון (פורסם: 29-12-2016 בשעה 10:13)

    בפוסט המקורי דוד בני ובתוספתא דוד שמעון
    אולי לא הבנתי נכון

    להגיב
  2. יאיר (פורסם: 29-12-2016 בשעה 10:13)

    איציק – נהדר!!!!

    להגיב
  3. אריאל (פורסם: 29-12-2016 בשעה 11:17)

    מעולה. תודה

    להגיב
  4. matipool (פורסם: 29-12-2016 בשעה 11:23)

    איציק – יופי של פוסט . נוסטלגיה מרגשת .
    בהצלחה מחר !
    נ.ב. – אני רואה שכבר הרבה זמן אתה לא מתייחס לליברפול ( לא פוסטים ולא תגובות ) . מבין שזה בגלל חוסר הזמן , נורדיה , עבודה , פרשות השבוע וכו' . מקווה שלא נפגם משהו באהבתך הגדולה לאדומים ותן כאן הבטחה לפוסט בסוף העונה אם וכאשר ..

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 29-12-2016 בשעה 14:16)

      מה יקרה סוף עונה? הופכים אותכם לקבוצה של האוהדים?

      להגיב
      • matipool (פורסם: 29-12-2016 בשעה 14:49)

        (-:)
        לאיציק יש ניסיון גם בניהול קבוצה וגם היה בעבר אחראי על הקשר בין מועדון הכדורגל של ליברפול לחוג האוהדים הישראלי . איש אשכולות .
        במהרה בימינו , יכתוב פוסט על מס' 19 .

        להגיב
        • אמיתי (פורסם: 29-12-2016 בשעה 16:19)

          אין בעייה ישר אחרי שיגיע המיליונר שיקנה את בית שמש. והמשיח

          להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 29-12-2016 בשעה 15:15)

      מתי, אהבתי הגדולה לליברפול נשארה כשהייתה. והעונה במיוחד אני מאוד נהנה. אני כותב כאן פחות על ליברפול משום שאריאל ובני עושים את זה מצוין ואין לי הרבה מה להוסיף עליהם. בסוף החודש הבא אני אמור לנסוע לאנפילד ואכתוב את חוויותיי משם.

      להגיב
      • בני תבורי (פורסם: 29-12-2016 בשעה 16:42)

        מתי אתה נוסע? אני שם במשחק נגד צ'לסי

        להגיב
        • איציק אלפסי (פורסם: 29-12-2016 בשעה 21:30)

          וואלה? גם אני..

          להגיב
  5. אדם בן דוד (פורסם: 29-12-2016 בשעה 12:06)

    מרגש.
    אנחנו היינו מגיעים למשחקים של הפועל יהוד ז"ל – רבע שעה לסיום ואז אפשר היה להיכנס חינם…

    היום יש שם פרויקט בינוי של פפשאדו עם שם איטלקי במקום המגרש

    להגיב
    • matipool (פורסם: 29-12-2016 בשעה 14:46)

      תגיד – מה צריך לעשות להורים של חזום חזום ? בטח הרסו לו את הילדות עם השם שנתנו לו .

      להגיב
    • holden (פורסם: 29-12-2016 בשעה 21:32)

      שלא נדבר על הלהטוטן שלום רוקבן,
      נשבע בהן צדק ראיתי אותו לשחק נגד מכבי חיפה בקרית אליעזר, המטורף הזה קירקס את כל ההגנה, עבר חלף על השוער ניצב מול שער ריק וכידרר אחורה כמה מטרים ,
      שלום היה אקרובט כדורגל, לך תאמין שבהמשך הוא מכר ויברטורים,

      אריה חביב בכלל האיש והאגדה,
      כמה ששלום היה קפריזי ולא צפוי ככה אריה חביב היה סולידי ויציב, היה גם את אדון חתוכה שחתך דברים חת שניים, קבוצת ה-0-0 המפורסמת בכדורגל הישראלי,
      קבוצה שהגיחה משום מקום לכותרות

      להגיב
      • אסף שלום (פורסם: 29-12-2016 בשעה 23:43)

        שלום רוקבן איזה שחקן. חבל שלא עשו עליו סרט

        להגיב
        • Miranda Vera Cruz De La Hoya Cardinal (פורסם: 30-12-2016 בשעה 09:43)

          הייתי במשחק בבלומפילד נגד שמשון נדמה לי שהוא הקפיץ כדור, ייצב אותו על הצוואר, ואז בא אלון קפלן ופוצץ אותו (את שלום, לא את הכדור).
          הקהל השתגע, אף אחד לא ראה שחקן בליגה הלאומית עושה דבר כזה.

          להגיב
          • holden (פורסם: 30-12-2016 בשעה 10:57)

            לא על הצוואר!
            לשלום היתה פוזה קבועה שהוא רצה להרגיז, היה מקפיץ הכדור לגובה שני מטר ואז מתכופף קמעה,
            הוא אהב וידע להניח את הכדור על העורף,
            על העורף לא על הצוואר!

            להגיב
  6. אזרח ותיק (פורסם: 29-12-2016 בשעה 12:23)

    מאד מאד נהניתי לקרוא. גם לי יש זיכרונות ילדות דומים והקטע הזה מחייה אותם וזה כיף.

    להגיב
  7. עשר (פורסם: 29-12-2016 בשעה 14:46)

    מקסים.
    יש מצב שנכחנו באותו משחק מתישהו…
    אבי לקח אותי לראות את ביתר רמלה משחקת אצלכם.

    להגיב
  8. ערן (המקורי) (פורסם: 29-12-2016 בשעה 21:12)

    אחלה פוסט, מרגישים שבא מהלב

    להגיב
  9. Dr.van nordstrand (פורסם: 30-12-2016 בשעה 07:46)

    מרגש… בעיקר כי זה בא ממישהו שיש לו דעת, שכל, השכלה,דרך וחזון. ערך הנוסטלגיה בעיני היא לפי רמת המספר. זו הסיבה היחידה שיש לדברים ערך, לדעתי.

    להגיב
  10. Miranda Vera Cruz De La Hoya Cardinal (פורסם: 30-12-2016 בשעה 09:45)

    "תעשה משהו מועיל, משהו גברי, אולי איזה קורס לאחיות או משהו כזה"

    להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 31-12-2016 בשעה 04:34)

      אשכרה :)

      להגיב
  11. יואב בורוביץ' (פורסם: 30-12-2016 בשעה 11:15)

    יפה מאוד איציק

    להגיב
  12. גור אילני (פורסם: 30-12-2016 בשעה 17:34)

    יצא לך טוב מהכדורגל

    להגיב
    • Dr.van nordstrand (פורסם: 31-12-2016 בשעה 19:00)

      יוצא לכדורגל טוב ממנו אם כבר.

      להגיב

מה דעתך?