%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3

וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. (בראשית מ"ג, ל')

ככל שהעלילה מתפתחת ואנו לומדים להכיר טוב יותר את יוסף, מתברר שזו אולי הדמות המורכבת והמרתקת ביותר שנתקלנו בה עד כה.

הפרשה נפתחת בסיפור חלומותיו של פרעה, וכבר כאן ניתן להבחין בשינוי שמתחולל אצל יוסף. מי שהיה עד כה מאוד בטוח בעצמו – תהא זו תמימות תהא זו יהירות – נשמע כעת הרבה יותר זהיר וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.

זה לא רק העובדה שיוסף מתחלק עם אלוהים באחריות למה שהוא הולך להגיד, זה גם איזשהו מסר של ענווה. בהכרה באלוהות, בכוח גדול ממני, יש מידה של צניעות. שייתכן שאני לא יודע כל מה שאני חושב שאני יודע ולא כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה.

בהמשך, כשהוא פותר את חלומותיו של פרעה, ניתן לראות כיצד תמימותו של יוסף נשברת באופן נוסף וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם – רק לי זה נשמע כמו רמז מאוד עבה של יוסף לפרעה?

וזה עובד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי;

יוסף יוצא מבית האסורים הישר לעמדה הבכירה ביותר שיכולה להיות והמעגל נסגר באופן מושלם כשהוא נושא לאישה את אסנת, בתו של פוטיפר שהיה זה שהשליך אותו לבית האסורים (כך סוברים מרבית הפרשנים, מלבד ליין מעט הזוי שטוען שאסנת הייתה בתה של דינה).

בכך מצטרפת אסנת לשורה ארוכה ומכובדת של נשים גויות שהיה להן תפקיד חשוב ומשמעותי בהיסטוריה של עם ישראל: צפורה אשת משה, שפרה, פועה, בת פרעה, רות ויעל. וגם את נקבל את הסברה (שלא מופיעה בכתובים) שנשים אלו התגיירו, וודאי שגיור זה לא היה עומד בסטנדרטים ההלכתיים המקובלים כיום (ותודה לאל שלא היו מקובלים אז).

אלא שבעוד מעגל אחד נסגר, מעגל שני נפתח והדרמה הגדולה מתחילה.

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל.

פתרון החלומות של יוסף מתגשם אחד לאחד. גם אלו שפתר לפרעה וגם אלו, כמעט הספקנו כבר לשכוח, שפתר לאחיו.

הפגש בין האחים לבין יוסף דרמטי כל כך בעיני, לא רק משום שהוא עשוי כמו טלנובלה משובחת במיוחד, אלא משום שהוא מכיל יסוד פסיכולוגי עמוק. המפגש הזה מכריח את שני הצדדים לשבור משהו מאוד בסיסי ומובנה באישיות שלהם על מנת להפוך לאנשים שלמים יותר.

כשיוסף מתנכר לאחיו ומעביר אותם את מסכת הייסורים שמעביר, הוא איננו עושה זאת מתוך רוע לב או נקמה על שהשליכו אותו לבור. יוסף מבין שהתיקון האמתי של האחים יוכל להתרחש רק כאשר ילמדו לקחת אחריות – אחד כלפי השני ועל מעשיהם.

פעמיים במהלך הסיפור כתוב שיוסף נשבר ובכה: וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; ובהמשך וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

והבכי הזה של יוסף ממחיש עד כמה הייתה קשה עליו ההתנכרות הזאת לאחיו. עד כמה הייתה זרה לאופיו וסתרה את מהותו.

אלא שמכאן בדיוק אנו למדים על גדולתו של יוסף. שהייתה בו היכולת לעשות משהו שנוגד את הטבע שלו – שהפוך במאה ושמונים לדנ"א המנטלי שלו – כשזה מה שהתבקש על מנת להוביל את המציאות למקום הנכון.

והגדולה של הגדולה של יוסף היא, שגם כאשר עשה את השינוי ושיחק את המשחק, נשאר בפנימיותו ובמהותו אותו יוסף – תמים ואוהב הבריות, ולא נתן למסכה להשתלט עליו. מה שממחיש עד כמה חזקה, יציבה ועוצמתית הייתה ליבת אישיותו של בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה.

וזה עובד.

כמו בכל טלנובלה טובה גם הפרק שלנו מסתיים בשיא המתח. כשהגביע "הגנוב" של יוסף נמצא בכליו של בנימין והעימות בינו לבין האחים מגיע אל הקרשנדו.

ומהעימות הזה, שישבור סופית את שני הצדדים, ייווצר הדבר הכי שלם ונצחי שיש – עם ישראל.

שבת שלום וחנוכה שמח.

תה עם נענע והרבה סוכר
פרשת ויגש - מנהיגות