%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (בראשית מ"ה, ג')

כפי שעמדנו על כך בשבוע שעבר, ביסוד המפגש בין יוסף לאחים עומד העניין של שבירת תכונת אופי השוכנת בליבת אישיותם של כל אחד מהצדדים. התנכרותו של יוסף לאחיו משמשת ככלי לשבירת פן התמימות באישיותו. אולם, מהו התיקון של האחים?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:

כיצד הפך דווקא יהודה, הבן הרביעי של יעקב, למנהיג האחים?

אחד האירועים המסקרנים בביוגרפיה של יהודה קשור בכלתו תמר. ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושילה. תמר מתחתנת עם ער, אך הוא חוטא לאלוהים ומת. יהודה מבקש מאונן בנו השני לבוא אל תמר ולייבם אותה, אך הוא מסרב להקים את זרעו של אחיו, משחית את זרעו (גומר בחוץ) ומת אף הוא כעונש על כך. את הבן השלישי, שילה, כבר מסרב יהודה לתת לתמר. לאחר שתמר רואה שאין סיכוי כי תהרה מבניו של יהודה היא מחליטה לנסות להרות ליהודה עצמו. היא פושטת בגדי אלמנותה, מתייפה ואורבת לו על אם הדרך בשעה שהוא בודד ובאופן טבעי גם כנראה גם קצת חרמן לאחר מות אשתו.

יהודה, שלא מזהה אותה וחושב שמדובר בזונה, שוכב איתה ונותן לה כערבון את החותמת והפתילים שלו. לאחר זמן מה, כשמסופר ליהודה כי תמר בהריון מזנות, מצווה יהודה להמיתה בשריפה. אלא שתמר שולחת לו רמז כי למעשה היא הרה ממנו לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. ואכן, יהודה חוזר בו ומודה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי. מהריונה של תמר ליהודה נולדו פרץ וזרח, כאשר מפרץ יצאה שושלת בית דוד.

ומה שמרשים כאן זה האופן שבו יהודה לוקח אחריות ישירה ומלאה למעשיו ולא מנסה להסתיר את קלקלתו במיני סיפורים, חצאי אמתות ופיזור האשמות, למרות שמן הסתם ברור לו המחיר הציבורי והתדמיתי שישלם.

ולכן זה לא מפתיע שהוא לוקח אחריות גם על בנימין כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי שזה מה ששובר את יוסף – וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; 

כי לזה יוסף חיכה! לרגע הזה שבו האחים, או לפחות יהודה בשמם, ייקחו אחריות – במובן של לשאת במחיר של מעשיהם ובמובן של להיות ערבים האחד לשני.

ואז הוא יכול סופסוף לגלות להם אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;

חששם של האחים, שגרם להם להשליך את יוסף לבור, היה מוצדק. כמו במקרה של יצחק וישמעאל ויעקב ועשו, גם במקרה שלהם יהיה אח אחד שיזכה לברכה הראשית וימשיך את השושלת. הם רק טעו בזיהוי של האח הזה.

על אף מעלותיו הרבות, לא יוסף הוא זה שממנו יצאה מלכות ישראל, אלא יהודה. שלושת אלפים שנה אחר כך, השבט היחיד ששרד מבני ישראל הוא שבט יהודה, כפי שמעיד שמנו – יהודים.

ברכתו של יעקב ליהודה היא המרשימה ביותר מבין כל הברכות שהעניק לבניו לפני מותו:

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָגּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו

ומדוע זכה לכך יהודה?

משום שאכן היה אמיץ וגיבור כאריה וכלביא. והאומץ הגדול ביותר שנדרש מאדם הוא להיות כנה ואמתי עם עצמו. ואדם שכנה ואמתי עם עצמו הוא זה שגם יודע לקחת אחריות על מעשיו.

כשיהודה מודה בפומבי בכך שהוא זה שממנו הרתה תמר ואף מוסיף "צדקה ממני", הוא מבין את המחיר שישלם על כך, אבל נוהג בכנות ואצילות ומציל לא רק את תמר, אלא גם את עצמו.

סיפור שמזכיר במעט את סיפור יהודה ותמר מתרחש גם עם דוד המלך, אחד מצאצאיו של יהודה כאמור. דוד, ששוכב ומכניס להריון את בת שבע אשת אוריה החתי, ולאחר מכן שולח אותו למות במלחמה כדי לשאת אותה לאישה.

מי שמוכיח במקרה הזה את דוד על מעשיו הוא נתן הנביא, באמצעות משל כבשת הרש המפורסם. וגם דוד, כמו יהודה, מודה ולוקח אחריות על מעשיו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה.

והמסר שהתנ"ך מעביר לנו דרך הדמויות האלה מהדהד:

גם הגיבורים הגדולים, המנהיגים, המלכים, "האריות", גיבורי החיל, הם בני אדם. והם אנושיים, ויש להם חולשות ותשוקות ויצרים. אבל גדולתם טמונה ביכולת להביט בעיני עצמם ולומר, אני אנושי. טעיתי. אשלם את המחיר. ודווקא היכולת הזו להכיר באנושיותם הופכת אותם למובחרים שבאנשים.

שבת שלום.

פרשת מקץ - לב שבור הוא לב שלם
פרשת ויחי - האדם מחפש משמעות