פרשת ויגש – מנהיגות

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (בראשית מ"ה, ג')

כפי שעמדנו על כך בשבוע שעבר, ביסוד המפגש בין יוסף לאחים עומד העניין של שבירת תכונת אופי השוכנת בליבת אישיותם של כל אחד מהצדדים. התנכרותו של יוסף לאחיו משמשת ככלי לשבירת פן התמימות באישיותו. אולם, מהו התיקון של האחים?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:

כיצד הפך דווקא יהודה, הבן הרביעי של יעקב, למנהיג האחים?

אחד האירועים המסקרנים בביוגרפיה של יהודה קשור בכלתו תמר. ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושילה. תמר מתחתנת עם ער, אך הוא חוטא לאלוהים ומת. יהודה מבקש מאונן בנו השני לבוא אל תמר ולייבם אותה, אך הוא מסרב להקים את זרעו של אחיו, משחית את זרעו (גומר בחוץ) ומת אף הוא כעונש על כך. את הבן השלישי, שילה, כבר מסרב יהודה לתת לתמר. לאחר שתמר רואה שאין סיכוי כי תהרה מבניו של יהודה היא מחליטה לנסות להרות ליהודה עצמו. היא פושטת בגדי אלמנותה, מתייפה ואורבת לו על אם הדרך בשעה שהוא בודד ובאופן טבעי גם כנראה גם קצת חרמן לאחר מות אשתו.

יהודה, שלא מזהה אותה וחושב שמדובר בזונה, שוכב איתה ונותן לה כערבון את החותמת והפתילים שלו. לאחר זמן מה, כשמסופר ליהודה כי תמר בהריון מזנות, מצווה יהודה להמיתה בשריפה. אלא שתמר שולחת לו רמז כי למעשה היא הרה ממנו לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. ואכן, יהודה חוזר בו ומודה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי. מהריונה של תמר ליהודה נולדו פרץ וזרח, כאשר מפרץ יצאה שושלת בית דוד.

ומה שמרשים כאן זה האופן שבו יהודה לוקח אחריות ישירה ומלאה למעשיו ולא מנסה להסתיר את קלקלתו במיני סיפורים, חצאי אמתות ופיזור האשמות, למרות שמן הסתם ברור לו המחיר הציבורי והתדמיתי שישלם.

ולכן זה לא מפתיע שהוא לוקח אחריות גם על בנימין כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי שזה מה ששובר את יוסף – וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; 

כי לזה יוסף חיכה! לרגע הזה שבו האחים, או לפחות יהודה בשמם, ייקחו אחריות – במובן של לשאת במחיר של מעשיהם ובמובן של להיות ערבים האחד לשני.

ואז הוא יכול סופסוף לגלות להם אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;

חששם של האחים, שגרם להם להשליך את יוסף לבור, היה מוצדק. כמו במקרה של יצחק וישמעאל ויעקב ועשו, גם במקרה שלהם יהיה אח אחד שיזכה לברכה הראשית וימשיך את השושלת. הם רק טעו בזיהוי של האח הזה.

על אף מעלותיו הרבות, לא יוסף הוא זה שממנו יצאה מלכות ישראל, אלא יהודה. שלושת אלפים שנה אחר כך, השבט היחיד ששרד מבני ישראל הוא שבט יהודה, כפי שמעיד שמנו – יהודים.

ברכתו של יעקב ליהודה היא המרשימה ביותר מבין כל הברכות שהעניק לבניו לפני מותו:

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָגּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו

ומדוע זכה לכך יהודה?

משום שאכן היה אמיץ וגיבור כאריה וכלביא. והאומץ הגדול ביותר שנדרש מאדם הוא להיות כנה ואמתי עם עצמו. ואדם שכנה ואמתי עם עצמו הוא זה שגם יודע לקחת אחריות על מעשיו.

כשיהודה מודה בפומבי בכך שהוא זה שממנו הרתה תמר ואף מוסיף "צדקה ממני", הוא מבין את המחיר שישלם על כך, אבל נוהג בכנות ואצילות ומציל לא רק את תמר, אלא גם את עצמו.

סיפור שמזכיר במעט את סיפור יהודה ותמר מתרחש גם עם דוד המלך, אחד מצאצאיו של יהודה כאמור. דוד, ששוכב ומכניס להריון את בת שבע אשת אוריה החתי, ולאחר מכן שולח אותו למות במלחמה כדי לשאת אותה לאישה.

מי שמוכיח במקרה הזה את דוד על מעשיו הוא נתן הנביא, באמצעות משל כבשת הרש המפורסם. וגם דוד, כמו יהודה, מודה ולוקח אחריות על מעשיו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה.

והמסר שהתנ"ך מעביר לנו דרך הדמויות האלה מהדהד:

גם הגיבורים הגדולים, המנהיגים, המלכים, "האריות", גיבורי החיל, הם בני אדם. והם אנושיים, ויש להם חולשות ותשוקות ויצרים. אבל גדולתם טמונה ביכולת להביט בעיני עצמם ולומר, אני אנושי. טעיתי. אשלם את המחיר. ודווקא היכולת הזו להכיר באנושיותם הופכת אותם למובחרים שבאנשים.

שבת שלום.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

38 תגובות ל “פרשת ויגש – מנהיגות”

  1. ערן (המקורי) (פורסם: 7-1-2017 בשעה 08:58)

    פרשנות מעולה ומעניינת.
    ויגש זו פרשת השבוע בעלייה לתורה שלי, אז יש לה פינה מיוחדת בלב שלי :)
    בלי קשר, עלילות יוסף (ואחיו) הם הסיפורים המרתקים ביותר עבורי בבראשית בהיבט האנושי ובינאישי שלהם.

    להגיב
    • YG (פורסם: 7-1-2017 בשעה 09:59)

      גם שלי. מזל טוב!

      להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:25)

      מזל טוב לשניכם!
      ומסכים, זו באמת אחת העלילות המרתקות ביותר מבחינה אנושית בתנ"ך וכנראה בכלל. לא סתם כנראה הסיפור הזה ריתק את האנושות מאז ומעולם והוביל בין היתר לכתיבת הטרילוגיה המפורסמת של תומאס מאן "יוסף ואחיו".

      להגיב
  2. יאיר אלון (פורסם: 7-1-2017 בשעה 09:13)

    התעלות

    להגיב
  3. רינוס מיכלס (פורסם: 7-1-2017 בשעה 09:24)

    מה " המחיר " שיהודה שילם ( או שהיה אמור לשלם ) על וידויו במעשיו ?

    להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:30)

      אני מניח שזה לא עשה טוב ליח"צ שלו העובדה שחיפש מין בתשלום ועוד, כפי שהתברר בדיעבד, עם כלתו.

      להגיב
    • אהד (פורסם: 7-1-2017 בשעה 11:02)

      על מעשה מכירת יוסף – אחת הפרשנויות שבגלל רגשות האשם שלו הוא התרחק ממשפחתו וירד תמנתה.
      על מעשה תמר – שיימינג.

      להגיב
      • רינוס מיכלס (פורסם: 7-1-2017 בשעה 11:30)

        תודה לעונים ולמסבירים

        להגיב
        • אנדר (פורסם: 8-1-2017 בשעה 20:46)

          מציין שעל פי חוקי בני נוח ששררו אז מסבירים בגמרא שיהודה היה אמור לשלם ביותר משיימינג – שריפה על מעשהו עם תמר

          להגיב
  4. no propaganda (פורסם: 7-1-2017 בשעה 09:55)

    לא כל כך ברור לי למה המעשים של יהודה ודוד דומים. ליהודה יש אפשרות להתחמק והוא לוקח אחריות, לעומתו דוד מודה רק אחרי שנתפס על חם אין לו ברירה.

    להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 7-1-2017 בשעה 10:26)

      דוד לא בדיוק נתפס על חם, הנביא ממשיל לו משל והוא מבין את הרמז ולוקח אחריות. עדיין במעמדו הייתה לו האפשרות לטעמי להתחמק.

      להגיב
      • אהד (פורסם: 7-1-2017 בשעה 11:21)

        לגבי העונש של דוד והחרטה העמוקה שלו – אלוהים מעניש אותו במוות של ארבעה מילדיו אבל דוד עצמו לא לוקח אחריות בפועל, כלומר הוא עצמו לא מתפטר למשל מתפקידו..

        להגיב
      • no propaganda (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:55)

        הנביא יודע מה דוד עשה אז אולי " על חם" זה לא הביטוי המדויק אבל הוא נתפס.
        אתה אומר שהייתה לו אפשרות להתחמק, איזו אפשרות ההודאה שלו היא כלפי הנביא ואלהים, הוא לא סאמת היה יכול להתחמק מהם.

        להגיב
    • יותם (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:43)

      המעשה של יהודה אולי קצת מביך אבל לא מחפיר כמו זה של דוד. הוא בסך הכל הלך למי שחשב שהיא זונה (בהנחה שלא ידע כי מדובר בכלתו).
      דוד רצח (כוונת תחילה ותכנון מוקדם) את אוריה החתי בכדי לקחת את אשתו.

      להגיב
      • no propaganda (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:57)

        מסכים, לא כל כך ברור לי איך זה סותר.
        מה גם שלפעמים להודות במשהו מהיך בפני כולם יותר קשה מלהודות ברצח בפני אדם אחד.

        להגיב
  5. אמוץ כהן-פז (פורסם: 7-1-2017 בשעה 11:34)

    תודה איציק, עונג שבת.
    סיפורו של יהודה הוא סיפור החזרה בתשובה ולכן ניתנה לזרעו הבכורה בעם.

    להגיב
  6. ניב (פורסם: 7-1-2017 בשעה 13:24)

    איזה מזל שדווקא שבט יהודה שרד ולא נגיד שבט בנימין.
    תארו לכם שאנשי שבט בנימין היו צריכים לתת כזה דגש ליהודה, בטח היו מורידים אותו בדרגה.
    מזל שזה נעשה במקרה לגמרי על ידי יהודים.
    יד הגורל.

    להגיב
  7. שמעון כסאח (פורסם: 7-1-2017 בשעה 13:32)

    אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ–אִישׁ יְמִינִי.

    להגיב
    • שמעון כסאח (פורסם: 7-1-2017 בשעה 13:33)

      לניב

      להגיב
  8. דיזידין (פורסם: 7-1-2017 בשעה 14:02)

    אחרי כמה פרשות על יוסף, אני כלל לא מוצא שהוא תמים, כמו שאיציק שב ומסביר.
    אפשר אפילו לטעון שאומלל שנמכר לעבדות ובהמשך הופך לשליט מדינה בפועל – לא יכול להיות שיהיה תמים.

    אני נתפסתי למשפט אחד בפרשה הקודמת: כשיוסף פוגש לראשונה את אחיו – הוא נזכר בחלומות שלו.
    הוא לא נזכר שנזרק לבור, הוא לא נזכר במשחקי הילדות שלהם, הוא לא נזכר שאף פעם לא הרים טלפון לאביו וסיפר לו שהוא חי. הוא נזכר בחלום שבו 11 אחיו משתחווים לו.
    לכן, לפי פרשנותי, הוא גם דורש שיביאו את בנימין – כדי לקיים את החלום.

    ויש לי המלצת קריאה לשבת, בעניין אחר:
    המאמר הכי טוב שקראתם בעשר השנים האחרונות על הסכסוך הישראלי פלסטיני.
    נכתב על ידי מומחה אמריקאי, שמרן, אני בוודאי לא מסכים להכל, ועדיין זה מאמר יוצא דופן ואקטואלי במיוחד.
    http://www.nationalreview.com/article/443501/israeli-palestinian-peace-requires-total-overhaul

    להגיב
    • שמעון כסאח (פורסם: 8-1-2017 בשעה 08:44)

      ניתן לסכם את המאמר במשפט אחד שראיתי פעם, במזרח התיכון המציאות קובעת את ההסכם ולא ההסכם קובע את המציאות.

      להגיב
    • אנדר (פורסם: 8-1-2017 בשעה 21:20)

      אם כך, הוא גם בטח ביקש שיביאו את עצמותיה של רחל אימו…

      להגיב
    • גל ד (פורסם: 9-1-2017 בשעה 13:28)

      המאמר מסריח משביעות רצון עצמית כמעט כמו הטורים במידה.

      להגיב
  9. איציק (פורסם: 7-1-2017 בשעה 19:29)

    לא יודע, רק לי זו נראת משפחה של תחמנים שרק כשאין בררה מודים במה שקרה, כולל יהודה. מה יכל לעשות, להשתיק אותה? לא בטוח שזה היה פתרון שאפילו הוא היה מוכן לממש ולכן לקח אחריות. יוסף, בטח תחמן לא קטן, אם בגלל שהחיים אילצו אותו ואם בגלל שזה היה נטוע בו מההתחלה. שאר הבנים מצטיירים כתחמנים ופחדנים כאחד. אני לא כל-כך מתחבר לסיפורי הגבורה הנפשית של המשפחה הזו. אני לא מכיר את ההיסטוריה של התקופה ההיא, ואולי התנהגות שלהם היתה נורמה, ואז אסור לשפוט אותם בחומרה, אבל ממבט של אלפי שנים זה לא מביא כבוד גדול.

    להגיב
    • shadow (פורסם: 8-1-2017 בשעה 00:26)

      בהקשר של מה שאתה אומר אני מתחבר למה שאיציק רשם למעלה:

      "והמסר שהתנ"ך מעביר לנו דרך הדמויות האלה מהדהד:

      גם הגיבורים הגדולים, המנהיגים, המלכים, "האריות", גיבורי החיל, הם בני אדם. והם אנושיים, ויש להם חולשות ותשוקות ויצרים. אבל גדולתם טמונה ביכולת להביט בעיני עצמם ולומר, אני אנושי. טעיתי. אשלם את המחיר. ודווקא היכולת הזו להכיר באנושיותם הופכת אותם למובחרים שבאנשים.

      שבת שלום."

      אולי גם אנחנו כעם צריכים להכיר בזה שאנחנו אלפי שנים גדלים על סיפורי אגדות ישנים שיש בהם המון מוסר השכל אך גם המון סתירות ומוסר שאינו מתאים לרוח התקופה.

      אולי גם אנחנו כעם צריכים להכיר בזה שיש לנו מגרעות שאנחנו לא מושלמים ושקודים מוסריים מלפני אלפי שנים (שכל פעם אומרים לי מצד אחד לא לשפוט בעיניים של ימינו כי זה לא הוגן ומצד שני באותה נשימה ממשיכים לחיות על פי אותו ציווי) אינם מתאימים לשנת 2017.

      אולי אז נוכל כעם "נבחר" להיות אור לעמים אחרים.

      חוסר היכולת שלנו כעם להסתכל על המעשים שלנו בעבר והאמונות הכי בסיסיות הוא מה שלא מאפשר לנו להתפתח. העבר רודף אותנו בלי הרף ולא משחרר.

      עץ שכל הזמן מתקרב לשורשיו הוא כנראה עץ נובל. עץ שלא שוכח את שורשיו אבל משאיר אותם עמוק באדמה, רק הוא יכול לצמוח ולהתפתח לגובה.

      בלי קשר לדברי אהבתי את הניתוח וגם את המסקנה הפעם.

      להגיב
      • איציק אלפסי (פורסם: 8-1-2017 בשעה 06:08)

        אהבתי את המשל עם העץ.
        יש לנו הרבה מה ללמוד מההיסטוריה שלנו כעם, אבל בהחלט צריך לדעת לעשות את ההתאמות למציאות של החיים במאה ה-21.

        להגיב
      • איציק (פורסם: 8-1-2017 בשעה 08:11)

        shadow,
        אין לי ויכוח איתך או עם איציק, אבל יצחק רבין התפטר על הרבה פחות ממה שעשו כל האבות. אני בהחלט חושב שיש מה ללמוד מהסיפורים שלהם, רק לא תמיד ברור האם הם לומדים מסיפורי אבותיהם. גם כמות וגם איכות האירועים הלא על-עך טובים שלהם היא מאד גדולה ובימינו רק וינרוט היה יכול להציל אותם ממאסר ממושך, ובתנ"ך הם מסתפקים בזה שמכירים בעוול שעשו. צדק לא נעשה כאן, ויהודה למשל, עוד מקבל פרס שמזרעו יצא שבט המלוכה. בעייתי בעיני.

        להגיב
        • אמוץ כהן-פז (פורסם: 8-1-2017 בשעה 12:04)

          איציק (לפידות), לטקסט הספרותי צריך כמובן להתייחס בהתאם, אלא אם כן הוא נקרא מנקודת מבט דתית.
          עזוב שועי עולם, הרי חוסר היכולת להודות בשגיאה היא תכונה אנושית המביאה יום יום צער רב וחוסר צדק.
          כשיהודה, שבמעמדו יכול היה לנפנף את האשמת תמר בשניות, מודה קבל עם ועדה באחריותו, זו תמצית הגדולה הנפשית, החזרה בתשובה (האמיתית, לא זו הנמכרת בקרנות התחנות המרכזיות).
          ׳קבל עם ועדה׳ היא נקודת המפתח. פגענו בכפוף לנו לפני שאר הקולגות, את ההתנצלות עלינו להגיש בפני, לפחות, אותו פורום.

          להגיב
          • איציק (פורסם: 8-1-2017 בשעה 13:35)

            ואללה, אפילו אתה יודע שאני לפידות (כבוד הוא לי).
            אני מקבל חלקית את מה שאתה אומר ואסביר. יהודה אכן נהג בצורה הוגנת כאשר לא הפיל את התיק על תמר ולקח על עצמו את האחריות, אבל יש מספר אבלים.
            ההתחלה היא בכלל שהוא לא תכנן קיום יחסים ומישהי פיתתה אותו. מוזר שהצליחה בכך בלי שראה את פניה. אפילו אלו ההולכים לזונות מיוזמתם כנראה רואים את פני האישה שלפניהם (אם יש כאלו שיודעים, מוזמנים להעיד). לכן עצם לקחית האשמה מחוסר ידיעה עם מי הוא היה, איך לומר, מאד תמוה.
            הדבר הנוסף עליו דיברתי הוא הכישלון של כל אבות האומה בהתנהגות מחפירה, גם אם באה ההכרה וההודעה במעידה לאחר מכן. אני מניח שאנשים כאלו לא היו מאושרים אפילו במדינה שלנו לתפקיד ציבורי בכיר עם עבר כזה, וכאן הם מקבלים סליחה ופרס. זה נכון לאברהם, יצחק, יעקוב ובניו בע"מ. אז אפשר להעריץ את קבלת האשמה על עצמם אבל אפשר גם לומר שהיום חלקם היו יושבים עם אולמרט ועד לא מזמן גם עם קצב. אלו שהיו יושבים עם דרעי היו היום שרים בממשלה.
            דבר אחרון שמפריע לי הוא, איך לומר באופן לא הכי בוטא, הקטנוניות של אלוהים. הוא מאד דואג לכבודו ולא לכבודם של אנשים (ואני תמיד חשבתי שהחאט בין אדם לחברו חמור יותר ואפילו יום כיפור לא מכפר). יהודה חטא, הכיר בחאט וקיבל את מנהיגות העם היהודי כולו. חטאו היה בינו לבין תמר. החאט של משה היה כלפי אלוהים שהוא לא דיבר לסלע כי אם קצת הרביץ לו (על פניו נראה מעשה די הגיוני ולא כזה חמור). על זה שמשה המר את פי ה' אחרי כל מה שעשה והוכיח את נאמנותו הוא לא ניכנס לארץ ישראל. זה העונש החמור ביותר שיכל לקבל, הרי את כל השאר כבר היה לו. הדבר היחיד שהיה חסר לו, להיכנס לארץ ישראל, לדרוך על אדמת הקודש ולהיקבר בה, אלוהים מנע בגלל דבר פעוט. על מה שיהודה עשה לתמר, הכל נסלח והפך אותו למנהיג. מה אני אמור ללמוד מהשוואה זו?

            להגיב
            • אמוץ כהן-פז (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:09)

              אתה הלפיד(ות) המאיר בשמי דה באזר… (והסגרת את שם משפחתך כשכתבת את הפוסט על שלגיה).
              ולעניינינו.
              התנך הוא אוסף חיבורים קאנוני שנועד להיות העוגן המרכזי בתודעת העם ובאופן די מפתיע הוא לא מעגל פינות. הדמויות המרכזיות המופיעות בו ׳גדולות מהחיים׳ ומשפיעות באופן נחרץ על עתיד העם ואין לשפוט אותן ב׳קטנות׳.
              פיקאסו, אומרים, היה אדם בלתי נסבל ואף דוחה וכך גם צרצ׳יל, נפוליאון וכנראה רובם המוחלט של האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה האנושית.
              ״ותשקוט הארץ ארבעים שנה…״ מי היו באותם ארבעים השנה האולמרטים, הנתניהו-ים, ההרצוגים, המירי רגבים והדוד ביטנים הממלאים היום את המציאות הישראלית?
              בעתיד, אני משער, ההיסטוריה הישראלית תזכור את הרצל ובן גוריון (שלא היו בהכרח מודלים לחיקוי ברמה האישית) ואפילו את מנחם בגין היא תשכח.
              ובעניין האלוהים ואופיו, תפנה לצביקה…(סמיילי)

            • צביקה (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:28)

              מצטער, אני בשביתה.

            • איציק (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:32)

              הקול, קול צביקה, אך מחשבות, מחשבות אלוקים הם.

            • אמיתי (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:47)

              קראת בשמי?

            • צביקה (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:51)

              אמיתי
              בשמו.
              ואיציק
              אני ממליץ להפעיל מיוט.

            • איציק (פורסם: 8-1-2017 בשעה 18:59)

              זה כשאני במיוט.
              להפעיל עוד משהו? חימום אולי?

  10. S&M (פורסם: 7-1-2017 בשעה 23:53)

    מתיאור החטאים, ביבי הוא ממש דמות תנכית.
    יום אחד הוא גם יהיה מנהיג ויודה בהם.
    עד אז נסתפק בחטאים.

    להגיב
    • איציק אלפסי (פורסם: 8-1-2017 בשעה 06:08)

      אם הייתי יכול לבחור דמות שהיא אנטי תזה מובהקת למנהיגות של יהודה ודוד, זה כנראה היה ביבי.

      להגיב
  11. 7even (פורסם: 8-1-2017 בשעה 09:24)

    יהודה לוקח את המנהיגות מראובן ואפילו די בקלות…יעקב שלא שוכח לראובן את העובדה ששכב עם בלהה פילגשו.

    הוידוי של יהודה מול יוסף הוא פשוט מופת לכל וידוי באשר הוא.
    האגדה מספרת כי בכל פעם שאמר 'עבדכ אבי', ירדו ליוסף 10 שנים מחייו.

    מודה ועוזב ירוחם.

    להגיב

ספר לנו מה דעתך על יותם

ביטול