פרשת וארא – היפרדות וייחוד

הלידה הפסיכולוגית של עם ישראל

וארא

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

מה אלוהים מנסה להגיד כאן למשה? מדוע הוא מציין שלאבות הוא התגלה בשם אֵל שַׁדָּי ואילו אליו הוא מתגלה כעת, בפעם הראשונה, בשם יְהוָה?

את השם "שדי" נוטים החוקרים לגזור מהמילה האכדית "שַׁאדּוּ", שפירושה "הַר", כלומר: רם, אדון, נישא. השם "אל שדי" בהקשר לאבות מופיע בתורה שש פעמים מכיוון ששם זה רומז לשמו הקדום של אלוהים – אלוהי האבות, אל המשפחה.

הפירוש הלשוני המקובל ביהדות לשם "יהוה" הוא "נצחי", על פי השורש הלשוני ה.י.ה. (היה הווה ויהיה).

מרגרט מאהלר, הפסיכואנליטיקאית היהודייה-הונגריה, מהתורמות החשובות לגישת יחסי האובייקט בפסיכולוגיה, פיתחה את תיאורית הספרציה-אינדיבידואציה כדי לתאר את מה שהיא כינתה, תהליך "הלידה הפסיכולוגית" של התינוק.

התהליך מתבטא בהתרחקות מהתלות הראשונית של התינוק באם ובתחילתה של עצמאות ונפרדות גופנית ונפשית שבה הופך האדם לאינדיבידואל – אדם בעל תכונות ומאפיינים ייחודיים כפרט עצמאי.

התהליך מסתיים לקראת גיל שלוש, עת רוכש הילד את "קביעות האובייקט הרגשית" – היכולת לשאת מבפנים את האם, גם כאשר היא לא נוכחת. הפנמה יציבה של דמות האם מאפשרת לילד להסתמך על עצמו, גם בעתות מצוקה, לפעול בעולם בביטחון ולהתפתח הלאה. הקביעות קשורה בהשגת נפרדות (ספרציה) פנימית בין ייצוג העצמי לבין ייצוג האובייקט (דמות האם). רק כאשר העצמי מופרד מהאובייקט מתחיל הילד לחוש את היבטי העצמי הייחודיים לו ולגבש את זהותו.

בפוסט שכתבתי בערב יום הכיפורים האחרון התייחסתי לדבריו של פסיכואנליטיקאי יהודי מבריק אחר, אריך פרום, בעניין האבולוציה של הדת:

פרום נוגע בטענה השנויה במחלקות לפיה בשלב המוקדם ביותר הייתה הדת מטריארכלית. היינו, הישות הנעלה ביותר הייתה האם. האלה. והיא גם זו שהייתה מקור הסמכות במשפחה ובחברה.

בשלב הזה נתפס האל, או ליתר דיוק האלה, כמגוננת-כל וחובקת-כל. נוכחותה נותנת לאדם תחושה של אושר והיעדרה תחושה של אובדן וייאוש.

השלב הבא של ההתפתחות האנושית הוא השלב הפטריארכלי. בשלב הזה האב נעשה לראשון במעלה, בדת ובחברה כאחת. ואהבת האב, בשונה מאהבת האם, היא מותנית. היא מעמידה דרישות. הבן זוכה לה רק אם הוא מציית לאב ועומד בציפיותיו.

בהתאם לכך, תפיסת האל בשלב זה של ההתפתחות האנושית היא של אב מתגמל ומעניש בהתאם למעשיו של האדם. עפ"י פרום זהו השלב שבו נמצאת הדת בתרבות המערבית במאות השנים האחרונות.

אולם ישנו שלב נוסף, השלב הבוגר ביותר בהתפתחות האנושית לפי פרום. שלב שבו האל הופך מדמות אב לסמל של עקרונות הצדק, האמת והאהבה. לאלוהים הזה אין גוף ואין תכונות, ואפילו לא שם. הוא איננו בריה ואיננו ישות.

כדוגמה לכך מביא פרום את סיפור התגלות אלוהים למשה שהופיעה בפרשה בשבוע שעבר. כשמשה מבקש מאלוהים לגלות את שמו, משום שאחרת בני ישראל לא יאמינו לו שהוא שלח אותו, עונה לו אלוהים כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. ובמילים אחרות: שאין לי שם. והתשובה הזאת מבטאת את הרעיון המהפכני שביקשה היהדות להציע לאנושות לפיו לאלוהים אין צורה ואין תכונות, אפילו לא שם.

פרום מסכם ואומר שלהאמין באלוהים משמעותו להיכסף להגשים את מה שאלוהים מסמל – עקרונות הצדק, האמת והאהבה.

כשאלוהים אומר למשה שעד עכשיו, לאבות, הוא התגלה בשם אל שדי ומכאן ואילך הוא יהוה, הוא אומר לו למעשה שהגיע העת להתקדם לשלב הבא בהתפתחות של עם ישראל. שהגיע העת לצאת מהתלותיות בדמות אל כל יכול, אב מתגמל ומעניש, כמו שהיה עם האבות, ולעבור למציאות שבה אלוהים הוא דמות מופנמת. מציאות שבה אלוהים הוא לא אובייקט חיצוני אלא קיים בתוך ההוויה של המציאות ומייצג את עקרונות הצדק, האמת והאהבה. ושבני ישראל צריכים לממש את העקרונות האלה לא בגלל שאלוהים אמר כך, אלא משום שזה טבוע בהם, חלק מהטבע שלהם.

דבריו של אלוהים אל משה מסתיימים במילים הבאות:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.

ויש כאן קושי לשוני – שהרי בני ישראל הם היורשים של הארץ, לא המורישים, והיה צריך להיות כתוב ונתתי אותה לכם "לירושה" ולא "לכם מורשה".

המהר"ם מרוטנבורג בפירוש על אתר מסב את תשומת הלב לכך שהמילה "מורשה" נכתבת פעמיים בתורה: פעם אחת בפרשתנו והפעם הנוספת בפרשת וזאת הברכה תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

יוצא אם כך, שגם לגבי ארץ ישראל וגם לגבי התורה לא נכתב "ירושה" אלא "מורשה". רוצה לומר, שאלו אינם רכוש הנקנה בירושה, אלא שנקנים בעמל רב ואינם נחלתו של עם ישראל באופן אוטומטי.

מכאן, שהזכות על ארץ ישראל אינה מוקנית לעם ישראל באופן אוטומטי מתוקף היותה יורשה החוקי, אלא שהוא צריך לעמול כדי להרוויח אותה. אלוהים מקפיד לציין שארץ זו היא מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, לא הישראלי. היא לא רשומה על שם עם ישראל בטאבו.

וכדי להרוויח את הזכות על ארץ ישראל עם ישראל צריך למלא את ייעודו בעולם: לייצג את עקרונות הצדק, האמת והאהבה ולהפוך את אלוהים ממציאות אובייקטיבית למציאות מופנמת. להוויה מתמשכת שאינה תלויה בזמן או בנסיבות. מאל שדי ליהוה.

שבת שלום.

הפסד (וסוג של ניצחון) על האל
ותודה מקריית מלאכי - יואב ויכסלפיש

29 Comments

ניינר / ווריור 28 בינואר 2017

יש לך טעות בכותרת. ייתכן ובימים אלה באמת עדיף עם שיראל על עם ישראל…

yaron 28 בינואר 2017

תודה איציק, אחד הטובים :-)
בסופו של דבר אמונה אמיתית באל חייבת להיות אמונה באל לא פרסונאלי. אל שאאינו מדבר, חושב, רוצה ואפילו מתגלה. ההתגלות היחידה האפשרית של האל היא העולם הנברא.
מוזרה לי פסקת הסיום "ממציאות אובייקטיבית למציאות מופנמת. להוויה מתמשכת שאינה תלויה בזמן או בנסיבות"
היה אמור להיות ממציאות סובייקטיבית לא? האל הוא המציאות האובייקטיבית האמיתית, זאת שאינה ניתנת לתפיסה מלאה ע"י הסובייקטים.

דיזידין 28 בינואר 2017

לא ברור לי מה ההבדל בין אמונה אמיתית ללא אמיתית.
ומה זה בכלל אמונה לא אמיתית?

איציק 28 בינואר 2017

אחד שנכנס לחדר החקירות וישר מתחיל להופיע עם כיפה, זו אמונה לא אמיתית.
מה שש"ס עושה זו אמונה לא אמיתית כי אם גנבת דעת (גם המפלגות החרדיות האשכנזיות). הם בעצמם לא מאמינים במה שהם מספרים אך זה מביא להם כח, אז זה מתאים להיות אמונה.

דיזידין 28 בינואר 2017

אבל נדמה לי שלא לזה ירון התכוון.
אצלך אמונה לא אמיתית זה פשוט שקר שמכסה על היעדר אמונה.
אצל ירון זה אולי אמונה בשמש או בעץ או בפסל, ואני לא מבין מה לא אמיתי בזה.

yaron 28 בינואר 2017

מסכים, אתקן ל"אמונה נכונה לדעתי בלבד".
תסכים איתי שכל דיון על קיומו של אלוהים או על אמונה באלוהים חייב להתחיל בהגדרת אלוהים.
קח שני אנשים שמתווכחים אם יש או אין אלוהים ובקש מהם להגדיר את אותו אלוהים ומייד תקבל וויכוח חדש. במקרים רבים תקבל אחד שלא מאמין שיש איזה סבא זקן בשמיים שמחליט מי יילך לגן עדן או לגיהנום ואחד שמאמין באלוהים של שפינוזה, אל לא פרסונאלי (איינשטיין למשל).
כלומר אחד לא מאמין ב- x ואחד כן מאמין ב – y.
אני חושב (שוב, דעתי בלבד) שאמונה נכונה באל חייבת להבין שאלוהים לא יכול להיות פרסונאלי.

אמיתי 28 בינואר 2017

זה הובן..רק חסר הסבר למה?

דיזידין 28 בינואר 2017

1. בעיני זה כמו להגיד שאהדה אמיתית לא יכולה להיות להפועל, רק למכבי.
אמונה, כמו אהדה, זה רגש. אם הרגש קיים, אין אמיתי או לא אמיתי.

2. מאוד מסכים לגבי עניין הגדרת האלוהים.
מילונית אלוהים זה משהו שנמצא מחוץ לטבע וברא את הטבע.
הכנסת האלוהים לטבע, כמו שאיציק אלפסי עשה, גובל באתאיזם, כמו שאיציק לפידות ציין.

yaron 28 בינואר 2017

תיקנתי ל"נכונה", ברור לי שאפשר להאמין אמונה אמיתית במשהו לא נכון.

רינוס מיכלס 28 בינואר 2017

לצערי הגדול , לא רואה את זה קורה

אפשר לנתח את זה ( מבחינה זמנית – חברתית / סוציופולוגית בלשון מתיוונים ) מכל סוגי ההיבטים , אבל זה מצריך הרבה זמן וחשק לכתוב את הברור שנראה לעין כל מי שעיניו בראשו

עם ישראל היושב בציון , הולך בדיוק בדרך ההפוכה

https://m.youtube.com/watch?v=vMPJX3T2kcw

אמיתי 28 בינואר 2017

יפה. פרשנות מצויינת.
הייתי מוסיף שילדים באזור גיל 3 מתחילים להבין מושגים
מופשטים ובהשאלה ממה שנאמר על עם ישראל וארץ ישראל
בגיל הזה מתחילות להם גם החובות ולא רק הזכויות. חלק מאד
חשוב בבניית האופי גם של בני אדם וגם של עמים

באבא ימים 28 בינואר 2017

זה יפה אבל לא ממש מסתדר עם המשך הסיפור. האל שהפך להיות סט של רעיונות, ממשיך להיות דמות חיצונית ואנחנו לומדים על כך ממעשיו.

הוא קובר את קורח ועדתו, הוא גורם לאתונו של בלעם לדבר, הוא עוצר את סיבוב כדור הארץ על מנת שהשמש תעמוד, הוא משליך אבנים גדולות מן השמים על מנת לזנב במלכים הנסים. איך זה מסתדר?

yaron 28 בינואר 2017

קודם כל אתה צודק, זה לא מסתדר, השאלה היא למה ממשיכים בגישה הלא ראצינאלית כביכול.
הרי גם הקטע בפרק הזה לא מסתדר, אלוהים פרסונאלי אומר למשה שהוא לא אל פרסונאלי… סוג של catch 22.
לדעתי הסיבה היא שלא כל בני האדם נמצאים במצב שהם יכולים באמת לתפוס ולהבין אל לא פרסונאלי. התורה מדברת בכמה רבדים ואפילו בכמה שפות, כל אחד לוקח ומקבל בהתאם לתפיסתו.

איציק אלפסי 28 בינואר 2017

נכון. אני בהחלט לא בא להתיימר ולטעון שהפרשנות שלי מייצגת את כוונת הכותב, אם בכלל הייתה כזו. זה מה שאני בוחר ללמוד מהדברים. ברור לי שיהיו כאלה שיתחברו לזה יותר ואחרים שאפילו יראו בזה דברי כפירה.

איציק 28 בינואר 2017

איציק תודה,
אם כבר, אני היתי מפרש את המילה שדי מהשורש שד. שד זה משהו שמדבר אל אלו שמאמינים ברוחות, אבנים ופסלים (בעצם משתלב בתקופה ובמקום ממנו הגיעו אברהם, יצחק ויעקוב). מפחיד וכופה את דעתו מתוך הפחד יותר מאשר מהרציונאל. כלומר, קודם תעשה את מה שצריך גם אם לא מהסיבות הנכונות (לא בטוח שזה טוב אבל זו אחלה דרך קיצור להשיג דברים). כאשר הדברים יהיו כאילו מובן מאיליו כמו קופים/כלבים מאולפים, לא יהיה צורך בשילטון הפחד ואפשר לעבור לרציונאל שמאחורי זה. הרעיון של לקבל את אלוהים לא כמשהו בעל צורה או שם כי אם כרעיון הוא ניפלא ומסתדר נהדר עם חוסר האמונה באלוהים; אין אלוהים ואין בו צורך, יש צורך ברעיונות של מוסר, דרך חיים, נורמות, אתיקה. בשביל כל זה אלוהים לא נחוץ לא כגשמי ולא כמופשט, כלומר אלוהים בעצמו מעודד את האתאיזם, אך לא מצליח לעמוד בפיטוי וממשיך להיות גשמי (כמו שבאבא ימים תאר), ממשיך לעשות פעלולים כמו וולנד במוסקבה, ממשיך להיות אכזר כששוכחים אותו ומתגמל כשמאמינים בו. בקיצור, אלוהים בעצמו לא מאמין במה שהוא מספר למשה, רק בהבדל אחד, משה נענש על חוסר האמונה הרגעי, אלוהים ממשיך בפעלוליו.

אמיתי 28 בינואר 2017

א. מה זה או מי זה וולנד במוסקבה?
ב. מי אמור להעניש את אלהים?

איציק 28 בינואר 2017

לכלכת אדון תושיהו :-)
סתם בצחוק.
וולנד זו דמות ה"שטן" מהספר האהוב עלי מכל, האמן ומרגריטה של בולגקוב. התירגום של פטר קריקסונוב מעולה.
אלוהים יכול להעניש את עצמו ולהגלות את עצמו לכוכב הלכת דגובה.

אמיתי 28 בינואר 2017

א. אוקי..אחטס בין א וויל
ב. כוכב הלכת דגובה??

איציק 28 בינואר 2017

מסטר יודה הגלה את עצמו לשם אחרי שנכשל בהבסת הקיסר :)

אמיתי 28 בינואר 2017

אממ. בספייסבולז או במקור?…לך תזכור 30 שנה

איציק 28 בינואר 2017

במקור, הסניליות שלך מדאיגה, היא מתחילה להתחרות בשלי.
בספייסבולס לא היה מאסטר יודה, רק מאסטר יוגורט.

אמיתי 28 בינואר 2017

הכי טוב לשכוח..
סמים קלים קשים והחיים. לא פשוט

איציק אלפסי 28 בינואר 2017

אני חושב שעם ישראל באותה נקודת זמן היה רחוק מהיכולת להכיל מציאות אלוהית מופשטת, וזה בא לידי ביטוי בצורה הדרמטית ביותר בחטא העגל. אבל זה הכיוון שאלוהים מסמן כבר עכשיו וההיסטוריה, גם לאורך התנ"ך, הוכיחה שככל שהאנושות מתפתחת אלוהים הופך לדמות מופשטת יותר.

איציק 28 בינואר 2017

וכאן שוב השאלה, האם אלוהים ידע שהעם לא מוכן אך סימן את היעד, או טעה כמו שעשה מספר פעמים קודם.

איציק אלפסי 29 בינואר 2017

בדיעבד טעה, עובדה שאלו שיצאו ממצרים לא נכנסו לארץ. אבל בפרספקטיבה היסטורית עם ישראל, כפי שכת פרום, כן הצליח לקדם את האנושות שלב באבולוציה של ההתפתחות הרוחנית באמצעות הרעיון של אמונה בדמות אל אחד מופשט.

yaron 29 בינואר 2017

למה טעה, התהליך לא היה יכול להיות מושלם במצרים, וגם לא במהירות ותוך דור אחד במסע לארץ ישראל.
בעיקרון התהליך גם לא יכול היה להיות מושלם תוך שניים שלושה דורות, מה שאנחנו רואים זה עוד חוליה בתהליך אחד ארוך ומתמשך החל מהגירוש מגן עדן.

Shadow 29 בינואר 2017

וכאן מגיע השלב הבא שבו על האנושות לזנוח את סיפורי האגדות על כל מני דמויות מיתיות שנטען שהן פטרוניות המוסר ולהבין שאת המוסר יוצרים בני האדם עצמם.

ולכן אם לקחת בהשאלה את התיאורים שלך לגבי האל האלה והתינוק.

האנושות במונחים קוסמיים היא כמו אותו ילד, שצריך להבין שכשהו גדל ומגיע לבגרות, הוא אינו צריך יותר שאמא ואבא יגידו לו מה לעשות ובטח שהוא לא צריך אותם בשביל לדעת מה מוסרי ומה לא. הוא כבר יכול להבין לבד ולשפוט לבד.

השאלה היא האם האנושות כבר התבגרה בשביל לעבור לשלב הבא

נ.ב

לצערי אני חושב שבשביל שאדם בוגר יוכל לתפקד בצורה ראויה בדרך כלל רצוי שהחינוך שלו בתור ילד יהיה טוב. במקרה של האנושות עושה רושם שהיא חונכה ע"י הורים מכים.

כל האוריינטציה של הדת היא תמיד עם עונשים, הרבה יותר מאשר תגמולים. כשהגדילה הנצרות לעשות ולתאר גהינום של עינויים סאדיסטים שיותר מזכיר מוח של אדם חולה מאשר מקום אמיתי.

איציק אלפסי 29 בינואר 2017

נכון. ואכן פרום כתב שהתפיסה של אלוהים בנצרות ובכלל בתרבות המערבית היא של דמות אב נוקשה שמחנך ומעניש וזו רגרסחה באבולוציה של הדת מהרעיון של אלוהים שהיהדות הציעה.
אבל כנראה שכמו בני ישראל במדבר גם החברה המערבית עדיין לא בשלה.

אמוץ כהן-פז 31 בינואר 2017

תודה איציק.
האמונה באל אחד זה סוג של אליטיזם מחשבתי (והפוסט הזה מתקשר עם פוסט הקיפוח…) ולכן רוב העם ממשיך לעבוד אלילים אחרים במקביל, עד היום.
מייסדי הנצרות הבינו זאת ויצרו את תרבות עבודת מריה והקדושים.

Comments closed