The_Golden_Calf

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

הקטע הזה ממש לא ברור. מה בדיוק בני ישראל רוצים? את מי בדיוק בא העגל להחליף – את אלוהים או את משה? אם הם חושבים שקרה משהו למשה, למה הם מבקשים מאהרון קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים? שיבקשו ממנו שימצא מישהו שיחליף את משה או שיחליף אותו בעצמו.

עסקנו בכך לא מעט – החידוש הגדול שהציעה היהדות לתרבות האנושית היא לא רק המונותאיזם – האמונה באל אחד – אלא בעיקר האמונה במשהו מופשט. שאין לו צורה. אין לו קיום שניתן לתפוס באמצעות החושים.

זה היה מהפך דרמטי בתולדות התרבות האנושית. אולי הדרמטי ביותר. רמונטדה.

והמהפך הזה היה מהיר מדי. ולא רק במושגים של בני ישראל במדבר. עד היום האנושות מתקשה לקבל את הקונספט הזה. שתי הדתות המרכזיות בעולם באלפיים השנים האחרונות – הנצרות והאסלם – הם בעצם רגרסיה מהמצב שהובילה אליו היהדות את האנושות. בשתי הדתות האלה ישנה דמות אנושית שממלאת במובנים כאלה ואחרים את מקום דמות האל המופשט.

ואם זה היה מהיר מדי במונחים של 2017, זה וודאי היה מהיר מדי במונחים של 1300 לפנה"ס.

מהתיאור בכתוב עולה הרושם שמבחינת בני ישראל משה היה בעצם האלוהים. הם לא ממש הכירו וספק גדול אם האמינו ב"חבר הדמיוני" הזה שמשה מדבר עליו ומספר שהוא אומר לו שצריך לעשות כל מיני דברים. את משה הם ראו. הוא עשה להם קסמים במצרים ובים סוף. אתו אפשר לדבר. בו אפשר לגעת. וכל עוד הוא בסביבה הם היו רגועים.

אבל כשמשה יצא לרגע לעשות סידורים והוא קצת מאחר ולא מחובר בווטסאפ, הם נתקפו חרדת נטישה.

אז הם עשו עגל.

ואלוהים מבין את זה, ולכן הוא מייצר איזושהי סיטואציה שבה בני-ישראל כן יוכלו לראות סוג של דמות מוחשית שתייצג אותו:

וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ;

ומה שעוד מעניין, שמסתבר בהמשך שאפילו למשה בעצמו היה קצת קשה עם הקטע הזה שאלוהים עושה לו דנידין:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.

ואלוהים נענה לו, לפחות חלקית:

וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.          

אבל מה רע בזה בעצם? למה אמונה בדבר מופשט היא דבר גבוה יותר מאמונה במשהו מוחשי?

כי משהו מוחשי עשוי מחומר. וחומר מתכלה. נגמר.

וזה גם מה שמשה מראה לבני ישראל בצורה מאוד מוחשית – וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק;

אבל לדבר מופשט אין גבולות של זמן, מקום ותפיסה.

האמונה שביקשה היהדות להציע לעולם, והצליחה חלקית בלבד, היא אמונה ברעיון. באידיאל. אמונה במציאות אלוהית ולא באל עצמו. והמציאות האלוהית קיימת בכל מקום ובכל זמן. "לית אתר פנוי מיניה".

"בעל העקידה", רבי יצחק עראמה, כותב על תשובת אלוהים לבקשת משה לראות את פניו:

"תדע שההשגה העליונה שבכוחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני. ירצה בזה, שאין כוח בשכל האנושי להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר".

זאת אומרת, שהרמה הגבוהה ביותר של אמונה היא אי הידיעה. ההבנה שלא ניתן לתפוס את מציאות האל ולא ניתן להוכיח את קיומו.

ובמובן הזה גם היהדות בעצמה חוותה רגרסיה די רצינית מהרעיון המקורי. בכך שצמצמה את המציאות האלוהית המופשטת למאות ואלפי סעיפים, ותתי סעיפים, ותתי תתי סעיפים בשולחן ערוך.

ומהי אותה מציאות אלוהית?

או במילים אחרות: מה זה אומר בעצם להיות יהודי?

ובכן, שמעתי לאחרונה מיהודי חכם את התשובה היפה ביותר לכך ששמעתי עד כה:

"להיות יהודי זה להיות במצב תמידי של חיפוש וחקירה".

שבת שלום.

פרשת תצווה - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
בלי משחק מקדים