פרשות ויקהל-פקודי – חכמת הלב

צילום: הדר אלפסי
צילום: הדר אלפסי

כִּי הַלֵּב הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר וּבְוַדַּאי אֵין קִיּוּם בְּלא לֵב וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ"ל (ר' נחמן מברסלב)

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.

המונח הזה "חכם לב" צריך עיון. מה הכוונה? מדוע אלוהים מורה למשה שאת המשכן יקימו בעזרת "חכמת הלב" ולא פשוט רק "חכמה"?

מפרש הרש"ר הירש:

"עשיית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אמנותי חיצוני, אלא מפעל הקמת בניין, שכל חלקיו הייתה להם משמעות סימבולית.  הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו יהיו על לב העושים במלאכה בשעת העשייה. רעיונות אלה ידריכו אותם ואליהם יכוונו את ליבם".

רוצה לומר, שבניית המשכן איננה רק מעשה ארכיטקטוני ומעשה פיזי של בניה. למשכן עצמו ולכל אחד מפרטיו ישנה משמעות סמלית. וכדי לצקת תוכן בעל משמעות לתוך החומר צריך אנשים שיש להם "חכמת לב". אמנים ולא רק "סתם" אומנים.

אומן הוא זה הבקיא במלאכתו. אבל מה הוא "אמן"?

אמן הוא אחד שמבטא רעיונות מופשטים באמצעות ביטויים מוחשיים – ציור, צילום, צליל, מילה.

אני רחוק מלהיות מבין גדול באמנות. ועדיין, אחת מיצירות האמנות שהותירו עלי את הרושם הרב ביותר היא הציור Impression, Sunrise של קלוד מונה.

Monet_-_Impression,_Sunrise

הציור הזה של מונה, שתלוי אצלי במקום מרכזי בכל מקום בו אני מתגורר ב-15 השנים האחרונות, מבטא עבורי רעיון שנוגע בי עמוקות: איזשהו גבול מעומעם בין נפרדות לשייכות, בין בדידות למקושרות, בין התבוננות לזרימה.

יצירות אמנות מפעימות אותנו כאשן הן מצליחות לתת ביטוי מוחשי לרגש שקיים אלצנו גם, ובייחוד אולי, אם אנחנו לא מצליחים להגדיר אותו.

באותה מידה גם אמונה היא אמנות (ואולי הדמיון הפונטי לא מקרי). היא רעיון מופשט שאנחנו מנסים לתת לו ביטוי מוחשי באמצעות מעשינו היום יומיים.

אמונה איננה תורה מדעית, מערכת של חוקים או תביעות מוסריות. היא רעיון שבבסיסו עומדת התפיסה שיש משהו גדול ממני. תפיסה שיש בה מידה רבה של ענווה ולכן אולי היא קשה לאדם המודרני השקוע כל כך בעצמו.

הצורך באמונה הוא צורך נפשי. חייו של אדם הם בסופו של יום סיפור די טרגי. או במילותיהם האלמותיות של הפינק פלויד ב-Time:

And you run and run to catch up with the sun"

but it's sinking, racing around, to come out behind you again

The sun is the same in a relative way

"but you're older, shorter of breath, and one day closer to death

בקיום האנושי יש ממד מייאש, לכאורה, של אקראיות וארעיות. קורותיו של אדם אינם צפויים ואינם נמצאים במתאם מובהק כלשהו עם מעשיו. היכולת שלו להשפיע עליהם הרבה יותר מוגבלת ממה שהיה רוצה להאמין או מוכן להודות. והכי גרוע – שהם יכולים להסתיים בכל רגע, ללא כל הודעה מוקדמת ובלי שום יכולת לערער או להשפיע על כך.

ובתוך הכאוס הזה צריך אדם להיאחז במשהו. האמונה היא ניסיון לצקת סדר בקיום האנושי. ולכן לאמונה, מעבר לכל הביטויים המעשיים שלה, יש בראש ובראשונה משמעות רגשית, מופשטת. והתפקיד של עבודת האמונה שלה היא לתת ביטוי מוחשי לאותה משמעות.

ולכן חוזר הכתוב שוב ושוב על המילים "חכם לב" במלאכת המשכן. כי בלי ה"לב" לחכמה אין משמעות.

ואמונה שאין בה לב, שהיא מצומצמת אך ורק לידי ביטוי מוחשי טכני, אין לה תכלית.

שבת שלום.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

59 תגובות ל “פרשות ויקהל-פקודי – חכמת הלב”

  1. אסף the kop (פורסם: 24-3-2017 בשעה 08:17)

    אלפסי,
    אני ממליץ לך למכור את הציור של מונה שתלוי אצלך בסלון ותהפוך למיליונר….
    וברצינות, יופי של טור.
    למאיר איינשטיין ז"ל הייתה חכמת לב.
    אהבתי אותו מאוד.
    עכשיו הוא יכול סוף-סוף להרגע.

  2. yaron (פורסם: 24-3-2017 בשעה 08:53)

    תןדה איציק,
    מעניינת ההשוואה לאמנות.
    אני חושב ש"חוכמת הלב" היא ההבנה שהכל מתחיל ונגמר ב"ואהבת לרעך כמוך".

  3. אריאל (פורסם: 24-3-2017 בשעה 09:28)

    יפה. אמנות עם ענווה היא מצרך נדיר ויקר.
    "רחמנא ליבא בעי" (הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב).
    שבת שלום.

  4. אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 10:03)

    לתפיסתי ההבדל בין אמן לאומן ובין מאמין למתרגל הוא בכוונה. המחשבה והמוטיבציה מאחורי העשייה היא שעושה את ההבדל

  5. באבא ימים (פורסם: 24-3-2017 בשעה 10:26)

    כיצירת אומנות התנ״ך הוא נפלא.

    עם הענווה קשה לי- היומרה לדעת מי ברא את העולם ומה הוא רוצה מבני האדם לא נשמעת לי צנועה במיוחד.

  6. איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 11:57)

    פוסט יפה, כרגיל, תודה
    ועכשו לאקטע האומנותי (אינני אמן לצערי):
    1. כולי קינאה שיש לך תמונה של קלוד מונה, כי כל מה שידי משגת זה רק רפרודוקציות של ואן-גוך, למקור אני לא כשיר.
    2. אני חושב שיותר מידי מבלבלים (ולפעמים כנראה בכוונה) בין אמונה לדת. אני חושב שמשכן נחוץ לדת, אך לא לאמונה. אני לא דתי וכמוני רבים אחרים, אך יש בנו אמונה חזקה מאד בהרבה דברים. אין לנו צורך במשכן בשביל זה. המשכן הוא מקומו של האל, ולכן זה משכן לדת, שבאקיפין עוזר לאמונה של הדתיים.
    3. האדם הוא אקראי וחייו אקראיים וזה היופי. אם היו דטרמיניסטיים אז היה משעמם, כולנו הינו רובוטים. נכון שכל פסיכולוג היה יודע איך ללחוץ על כל כפתור, אבל את מי זה מעניין.
    4. משה היה צריך אמנים כי בעצמו היה אומן. היא ידע לבנות ולנהל בניה של בניינים מפוארים בתפקידו בארמון המלך, אך כנראה לא היה בטוח באמונתו, ולכן היה צריך אחרים שינהלו את בניית המשכן.
    שבת שלום

    • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 13:14)

      מרגיש שסעיף 2 קצת מכוון אליי אז..
      האמונה שאתה מעיד שיש לך היא חלק אינהרטי מהתודעה האנושית.
      זאת אומרת יוריסטיקות שמשותפות לרוב רובם של בני האדם ודרך
      הסתכלות על העתיד ("יהיה טוב" "יהיה רק יותר רע") והעבר שבאים בילטאין
      אצל כל בן אנוש כמכשיר להשרדות בעולם. זוהי אמונה כמעט הייתי אומר
      אבולוציונית. האמונה באל או אלים (מחוץ ובתוך הדת) היא אמונה אשר נוגדת
      את הטבע האנושי בהרבה רמות מפני שהיא איננה מבוססת על חושיו של
      האדם ואיננה תורמת לו מבחינה גישמית.
      ברמה הדתית (היהודית) האמונה דורשת מאיתנו משהו בעוד שהאמונה
      שאתה מתאר שיש לך באה לפתור לנו משהו (שוב השרדותי) והיא אפשר לומר
      ניכפת עלינו.

      • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 14:31)

        טוב, מצטער לאכזב אותך, אבל לא חשבתי עליך בזמן כתיבת תגובתי. מכווה שאינך מרגיש נעלב. התגובה היתה לפוסט, ולעובדה שעיניין האמונה, הדת והשוני בינהם עלו לא פעם, כנראה גם על-ידך.
        לגבי הכתוב, האמונה שלי היא לא שיהיה טוב יותר או רע יותר (גם זה כמובן) אלה סל ערכים כגון "אסור להרוג," "ועדרת פני זקן," ורבים אחרים שחלקם מופיעים גם בדת היהודית וגם בדתות אחרות כמשהו שלדעתי כך צריך לנהוג בין בני אדם וכך אני מנסה לחנך את ילדי. האדם הדתי בראש ובראשונה נותן לזה אינטרפיטציה דתית ואחר-כך אמונית, מבחינת אמונה עצמית שכך צריך לנהוג. מבחינתו, כך צריך לנהוג גם אם הוא לא מבין או לא משוכנע בזה כמודעות מבפנים והוא משתמש באל כגורם שכופה עליו כלל זה כיוון שהאל צודק. זה יכול להביא לכללים שאני לא מוכן לחיות איתם כי אני לא מאמין שמצוות האל היא בעלת משמעות (למשל לא לנהוג בשבת כנגזרת של לא להדליק אש בשבת), וזה חסר ערך בעיני.
        אתה יכול לומר שכל מה שאני מספר זה השרדותי, לא מסכים, אבל מכבד את דעתך. מה שכן, האמונה בערכים אלו במובן הדתי, היא השרדותית באותה המידה, רק בגלל טריגר חיצוני ולא פנימי. לדעתי ההכרה העצמית והאמונה בערכים נמצאת ברמה הרבה יותר חזקה כאשר מגיעים אליה ללא תיווכו של האל. מצד שני, ערכים אלו כל הזמן תחת ביקורת וזכותי לשנותם, מה שלא ניתן לעשות כשאתה אדם דתי.

        • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:59)

          לא זוכר מי אמר במאה ה-18 "אלוהים? אני לא נזקק להיפוטזה הזו".
          יענו האדם כבר מסוגל לפרש את המציאות ולקיים מערכת מוסר גם בלי הסמכות האלוהית.

          וזה נכון שכולנו מאמינים במשהו, ואפילו חבר דמיוני זה סבבה.
          אבל כשהחבר הדמיוני משתלט על חייך וקובע את אורח חייך וסדר יומך אתה תמהוני.

          • באבא ימים (פורסם: 24-3-2017 בשעה 19:45)

            לפלס (לנפוליאון).

        • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:00)

          טעיתי בכוונתך לאמונה. אבל
          אמונה בערכים מסויימים, כולל דתיים, היא זהה תמיד. זוהי הכרעה ללא נימוק וללא ראציונליות. כמו שאתה יכול לשנות את דעתך כך גם האדם המאמין. ההבדל החשוב ביניכם הוא שבערכייך או שהאדם או החברה במרכז או אפילו חיות במקרה שהינך טבעוני. קרי חלק מהטבע והקיום הטיבעי והממשי. אפילו כסף יכול להיות ערך.
          בשביל האדם הדתי אלהים הוא הערך הגדול. והוא ביהדות איננו חלק מהטבע. או לפי דתות אחרות נימצא בכל (!) דבר.
          אגב יש מאמינים דתיים שאינם זקוקים למישכן. ליהודים אין משכן כ2000 שנים בערך

          • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:03)

            ראשית, מסכים אם הרוב, לצערך הרב.
            שנית, אמרמין אולי לא זקוק למשכן, אבל אלוהים כנראה כן. לכן משתוקקים לבנות לו, שלא ישאר בן בלי-בית.

            • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:08)

              )-:

    • איציק אלפסי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:26)

      איציק, ברור לך שזה רק פוסטר של התמונה נכון?

      • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 20:00)

        כן, אבל קיוויתי בשבילך… זה היה יכול להיות נהדר.
        אפילו היתי מתחנן לבוא לראות, משלם כרטיס.

  7. Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 14:30)

    אלפסי, אמונה רחוקה מאמנות כרחוק מזרח ממערב. האמנות תמיד התאפיינה בנסיון לשבור את המוסכמות. כשבראק ופיקסו התחילו את תנועת הקוביזם זה היה כהתרסה כנגד הגישה הנטורליסטית שקדמה להם. כשדושמפ הניח משתנה במוזיאון זה היה ניגוד לאליטיזם של האמנות. כשהסקס פיסטולס ולהקות הפאנק האמריקאיות פרצו בשנות ה-70 זה היה יריקה בפרצוף של המוסיקאים הנפוחים של אותה תקופה שהפכו את המוסיקה לכמעט אקדמית. במובן הזה אפשר לספור על אצבעות יד אחת את המאמינים שאפשר לטעון שהם גם אמנים. מרטין לות'ר ואולי עוד כמה. אבל רוב המאמינים ובייחוד מנהיגהם עוסקים בשימור הקיים ובורחים כמו מאש ממהפיכות ושינויים. בדיוק ההפך מאמנות.

    • אסף the kop (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:43)

      צודק, אם כי מן הראוי יותר לרשום "שהראמונס ולהקות הפאנק הבריטיות…"

      • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:51)

        "מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם"

  8. 7even (פורסם: 24-3-2017 בשעה 14:32)

    איציק…אתה ליטרלי אמן בפרשנות תורה בשפה מודרנית נטו.
    תודה לך על כך.
    בבקשה אל תחדול מכך.

    • איציק אלפסי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:18)

      תודה..
      אני כאן בעז"ה עד וזאת הברכה

  9. דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 14:35)

    הערה על הלב: לפי מחקרים שנעשו בעשרות השנים האחרונות ללב יש תפקיד מרכזי ברגשות ובתפיסות שלנו.
    הלב הוא איבר שחש, לומד, מנתח מידע, ואפילו מתייחסים אליו כאל מיני מוח.

    וסיפור על הקשר בין הלב לרגש (שגם שופך אור על הבעיה הפסיכופיזית):
    לפני איזה זמן הרגזתי בריון בכביש, הוא עצר את האוטו לפני, חסם את כל התנועה וירד כדי להרביץ לי.
    בעודו צועד לעברי הופתעתי לגלות שאני לא פוחד. אני מכיר את עצמי – אני אמור להיבהל מאוד בסיטואציה כזו, אבל הפעם כלום. ידה ידה ידה היה דין ודברים והוא נסוג.
    אני נותרתי המום מכך שלא פחדתי. ואז הבנתי מה הפתרון לתעלומה:
    אני לוקח כדור שמסדיר את הדופק ומונע ממנו לעלות. הבנאדם התקרב, הדופק לא עלה – אז המוח לא ידע להפעיל את מנגנון הפחד. או במלים אחרות: אנחנו לא קודם פוחדים במוח, ואז מופעלות תגובות פיזיות (דופק, הזעה, חולשה וכו), אלא ההיפך: קודם באה הפיזיולוגיה ואז בא הרגש. ואולי אפילו הפיזיולוגיה היא הרגש.

    • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:08)

      דיזידין, הפרשנות שלך קצת בעייתית, אם יורשה לי. התגובות הפיזיולוגיות שאתה מדבר עליהן מגיעות בתגובה למידע שמנותח קודם כל במוח. בעקבות הפרשנות שהמוח נותן למידע (האם הבריון הזה מתקרב אלי בצורה מאיימת או לא) הגוף "מחליט" (המילה מחליט לא טובה כאן כי זו תגובה אוטונומית, אבל ניחא) האם לשחרר כימיקלים שיוצרים תגובה שבסופו של דבר מתפרשת אצלנו כפחד או כל תחושה אחרת. אבל הדבר הראשון בשרשרת היא האינטרפטציה שהמוח נותן למידע שמגיע מהסביבה.
      לגבי ההשפעה של בטא-בלוקר על העוצמה של התגובות הפיזיולוגיות (כן, כן, גם אני שייך למשפחת אלו שכדור לבן קטן מחזיק להם את הדופק ברמות של לאנס ארמסטרונג ומיקל פלפס), זו שאלה מעניינת. ברור שהלב מגיב לאירועים בסביבה (דופק מואץ, דופק שמורגש כחזק יותר) ומכאן קצרה הדרך להאמין שללב יש תפקיד מרכזי ברגשות, אבל בסופו של דבר הוא בסך כל מושפע פיזיולוגית מהפרשנות של המוח, בדיוק כמו שאיברים אחרים מושפעים (יכולת הקשב, שרירים ועוד). ההבדל הוא, כאמור, שאנחנו ערים לשינויים בפעולת הלב ולא כל כך לשינויים האחרים. במקרה שלך (וגם שלי) אני יכול לשער שקצב הלב לא משתנה בגלל הכדור וכתוצאה מכך אין לנו פידבק שמשהו חריג קורה (פידבק שבעבר היה כשהלב היה מתחיל לפעום בביטים של מועדון טראנס באמצע סרביה).

      • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:18)

        שאלה מחוץ לדיון על כדור הפלא. האם מותר לצאת לריצה אחרי לקיחת הכדור? האם הוא מונע את העליה הטבעית של קצב הלב במאמץ? אם לא, האם זה לא מסוכן, כי במצב זה עליה של קצב הלב הכרחית לפעילות תקינה של המערכות?

        • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:27)

          אני על כדור כזה יותר מ-5 שנים. במנוחה הדופק עומד על 60-65. במאמץ (אני כל יום בחדר כושר שעה על ה-Elliptical כי הברכיים הדפוקות כבר לא מאפשרות לרוץ או מה שלא יהיה) הדופק עולה לסביבות 130. לא היתה לי בעיה עם זה ואף פעם לא הרגשתי כאילו משהו לא תקין.

      • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:51)

        אוקיי, אני הולך איתך.
        המוח מנתח את הסיטואציה ומחליט על סכנה ופחד. הוא משגר הוראה ללב להגביר דופק. הדופק לא מוגבר. אני לא חש פחד.
        אז איפה הרגש שעליו החליט המוח?

        • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:54)

          בדיוק באותו מקום שנמצאות שאר ההוראות שהועברו מההנהלה לעובדים אבל נתקעו בדרך בגלל קשיים בתקשורת או כל דבר אחר. זה עדיין לא אומר שההוראה לא הועברה, אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא מה שמתרחש בשטח.

          • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:01)

            אבל לשיטתך הפחד נוצר במוח. הדופק הוא סימפטום שלו, לא תנאי לקיומו

            • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:11)

              הפחד הוא הקומבינציה בין האסוציאציה במוח שקושרת את הסיטואציה הנוכחית לסיטואציות בעבר שגרמו לנו נזק (או את הסיטואציה הנוכחית לאיזו הנחיה שהיא מקובעת במוחנו כבר מהלידה) ובין התגובות הפיזיולוגיות שמתלוות לאסוציאציה האמורה. היא לא רק זה או רק זה.

              *רק להבהיר, מדובר בהגדרות אינטואיטיביות שלי. אני לא בקיא בספרות הפילוסופית והפסיכולוגית שעוסקות בהגדרות האופרציונליות של רגשות.

            • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:24)

              בעיני העובדה שמניעת התגובה הפיזיולוגית מנעה כליל את הרגש מצביעה על משהו יותר דרמטי.

            • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:39)

              לא ברור לי מדוע. המסלול בין אין רגש לרגש הוא:
              א. גירוי (חיצוני או פנימי) שמקושר במוח לתוצאה כלשהי
              ב. העברת הוראה לאברים שונים בגוף להגיב לגירוי בצורה פיזיולוגית.
              ג. פידבק של קיום התגובה הפיזיולוגית והתווית הסופית של "רגש".

              כל אחד מהשלבים הללו חיוני (אם כי לדעתי רגש יכול להתקיים גם בלי התגובה הפיזיולוגית בגוף, אם כי בעוצמה חלשה יותר).

            • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:51)

              תשמע, זה סטרטאפ.
              כדור שחוסם דמעות וחיסלנו את הצער בעולם.

              זה דרמטי כי אינטואיטיבית חשבתי שהרגש קודם לתגובה, שהדופק הוא התגובה לפחד ולא הפחד עצמו.

            • Amir A (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:56)

              יש יופי של מחקרים שהראו כי אנשים שהסתובבו עם חיוך מעושה דיווחו אחר כך שהם יותר מאושרים מאנשים שלא הסתובבו עם חיוך שכזה. הרעיון הזה לא כל כך דרמטי כמו שאתה חושב :-)

            • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:05)

              יש מחקרים שהראו שאנשים שהסתובבו בניו יורק עם חולצה
              של רגי מילר ואייזאה תומס (הראשון!!) דיווחו שלא היה להם כייפ..
              מה זה מוכיח?

            • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:44)

              שרג'י מילר אוברייטד כמובן.
              מצד שני, כל תופעה בעולם מוכיחה את זה לפי האמונה שלי

            • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:48)

              או שניורקרים שונאים אותו בצורה אוברייטידית
              :-)

      • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:07)

        כמובן שמקרה זה לא שופך קרן אור על הבעיה הפסיכופיזית. אין ספק שיש קשר בין הפסיכי לפיזי אך הבעיה היא שאיננו מוצאים אותו ואיננו יכולים לתאר אותו באותו מובן שבו אנו רואים קשר בין מסה למישקל. לך הכדור גרם לחוסר פחד ולאחר ייתכן שייגרום לחרדות. נימצא שבני אדם אינם צפויים במובן הפסיכי שלהם (פחד או אי פחד) וסובייקטיביים ואילו בפיזיות כל מי שנוטל כדור זה הדופק שלו יורד ( אובייקטיבי ומדיד)

        • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:12)

          ברור שאני לא חושב שהנה נפתרה הבעיה הפסיכופיזית.
          ובכל זאת, כשאין את התגובה הפיזיולוגית גם אין את הרגש שלכאורה קדם לה.

          • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:20)

            מה שתיארת רק מחדד את הבעייה,
            שנית ללא הפיזיות (נטילת כדור,איום מביריון) אין גם
            תגובה פסיכית. הם באים ביחד. ללא גופך אתה אינך
            קיים גם מבחינה ריגשית. עד כמה שידוע לי..

            • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:28)

              הגוף קיים, אני מסכים. השאלה היא אם "הבחינה הרגשית" נפרדת מהמצב הפיזיולוגי (ואז איך עובד הקשר ביניהם?) או שזה שתי שמות לאותו דבר.

            • דיזידין (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:29)

              שני שמות

            • אמיתי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 16:39)

              בוודאי שלא נפרדת..זו חלק מהבעיה. הם קשורים. אבל איך?
              שוב מדגיש ללא גוף אין רגשות..

            • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 20:05)

              ללא רגשות יש גופה.

            • איציק (פורסם: 24-3-2017 בשעה 20:04)

              אני מכיר אחד שלדעתך כן :-)

            • אמיתי (פורסם: 25-3-2017 בשעה 23:13)

              רק כדי לסגור פינה
              http://thinkil.co.il/texts/m067p004-017/

            • איציק (פורסם: 25-3-2017 בשעה 23:26)

              אפשר תקציר?

            • אמיתי (פורסם: 25-3-2017 בשעה 23:32)

              צדקתי. טעית

            • איציק (פורסם: 26-3-2017 בשעה 00:10)

              לתגובתך אין כל קשר למציאות!!!
              אני קורא את זה עכשיו (וכנראה לא אסיים, כי זה לא נעים לקרוא אדם חכם מתפתל באופן לא מכובד כדי לא להודות במה שהוא מבין כלפי הדת אך נפשית לא יכול להשתחרר מכבליה), וכל מה שאני רואה זה שליבוביץ' כותב הרבה כדי לומר "אין לנו מושג על מה אנחנו כותבים." גיבוב אחד גדול. סליחה שאני מתבטא כך לגדול שבגדולים (בעייני רבים), אך ברגע שלא ניתן להתייחס לדברים כמו שליבוביץ' עצמו כותב, לאף משפט שכתוב בתורה בנושא דת ובטח בנושא אלוהים אין כל משמעות, כי זו אינטרפריטציה חושית שלנו לדברים שלחושים שלנו אין כל יכולת לתפוס. אם זה כך, יש רק אוסף של פקודות "אל תעבוד בשבת," "אל תגנוב" וכו'. כל ניסיון לפרש את הכוונה, את רצונו של אלוהים (ובטח את קיומו עצמו) הוא חסר משמעות ולא ניתן לתיאור. אז למה לתאר? מה שזה אומר זה שלתורה אין שום הצדקה והוא אוסף סיפורים שניתן להינות ממנו אך לא ניתן לקשור אותם לאלוהים בשום צורה.
              ליבוביץ' עלה על הפגמים הגדולים של הדת אך לא היה מוכן להשתחרר ממנה. כנראה חינוכו היה מוטמע בו כה חזק שלא יכל להשתחרר ממה שלא האמין בו בעצמו. לכן ניסה בצורה כושלת מאד להצדיק דברים שאין יכולת להצדיקם והתחיל לדבר על "עובדות היסטוריות" מול "עובדות דתיות" כשתי ישויות. כמובן שזה שיכנוע עצמי בדבר שהוא לא האמין בעצמו כי היה אדם חכם. כמו שבאבא כתב לא פעם, חובה לעשות שקר עם עצמו כדי להאמין (פחות או יותר).
              הדבר העוד יותר עצוב בתגובות שלך זה שאתה מייחס לתורתו של ליבוביץ' משקל שקיים בהמון הדתי. רוב הדתיים לא קוראים את כתביו של ליבוביץ', הוא לא מורה הדרך שלהם. אז כשאתה מסביר לי זאת אתה מייחס לדעת מיעוט שולית כח שאין לה. רוב הדתיים רואים במעמד הר סיני לא אידאה אלה מקרה מוחשי ביותר כמו הריגתו של יוליוס קיסר או מלחמת ששת הימים, וכך גם לבריאה.
              חבל שהבאת דווקא כתבה זו כהוכחה לצידקתך. היא מחלישה אותך מאד.

            • אמיתי (פורסם: 26-3-2017 בשעה 04:58)

              דווקא הציטוטים של ויטגשטיין הם המעניינים. ושל הרמבם וקירקגור..אבל זה תמיד טיעון מנצח לכתוב גיבוב של שטויות על הכל

            • אמיתי (פורסם: 26-3-2017 בשעה 05:28)

              אה ואם יורשה לי להתלות בעוד אילן גבוהה אז גם הטור של אלפסי מדבר בדיוק על מה שהסברתי לך ולבאבא. אשמח אם פעם אחת תתלה אתה גם במשהו חוץ מסקרים שאתה מבצע לבד. סתם רעיון

            • איציק (פורסם: 26-3-2017 בשעה 08:52)

              אמיתי, בגללך עד שתיים וחצי בלילה קראתי את הכתבה. לא בגללם, למרות שבאמת מעריך כל אחד מהגדולים הללו (בלי מרכאות, גם אם לא מסכים עם הכל) כי אם בגלל כבודך והדיון שאתה יוצר. היה מעניין מאד. אחרי כל זאת יש פגם מאד גדול בגישה של ליבובייץ' וזו ההנחה שהאל קיים. הנחה זו יכלה להתקבל מכל אדם דתי, אם הוא פשוט עם או גדול בתורה, אך לא מלייבוביץ'. נקודת המוצא של ליבוביץ' שאל לנו לתת כל תכונה לאל כמו חזק, חכם, כואס כי אלו תכונות של העולם שאנו מכירים בחושינו והאל זה משהו מחוץ לתפיסה האנושית. גם המושג קיים או לא קיים זו תפיסה שלנו את הייקום, שולחן קיים, ירח קיים, מפלצת ספגטי לא קיימת. משמושג קיים לא יכול להיות מושלח על האל וכך גם לא קיים. אולי יש מצב שאנו לא מכירים, לא מסוגלים להבין ואין לא שום קשר תפיסתי של קיים או לא. לכן, האופן המאד מקורי בו הוא מנסה לעקוף כל תכונה שמעניקים לאל "המשפט “האל נתן את התורה” פירושו האדם מקבל על עצמו את התורה כדי לעבוד את האל; ״צו האל” פירושו החובה שהאדם עובד בה את האל." כי יש פה הנחה מוסוות (או לא מוסוות) של קיום האל, כלומר להתייחס לעולם המושגים שלנו למה שמחוץ למערכת החושית או התבונית שלנו.
              בעייה נוספת היא, האופן שהוא מתייחס לתורה לעומת הייחס לתורה שבעל פה ולאוסף המצוות שניתנו. לא ברור על-סמך מה הוא חושב ש"בתיאוריה זו מושם דגש מיוחד על ״התורה שבעל פה”, שהיא היא התורה המחייבת." מה הבסיס שעל-פיו הוא מתייחס לתורה כמשהו שהוא אוסף אידאות אך לא מעניין האם הוא "עובדה היסטורית" כי הוא "עובדה דתית" (עוד מושג שהוא לא הצליח להצדיק אותו והשאיר אותנו לקבל אותו כדי שיתאים לתפיסה שלו, ושלך). מה ההצדקה לא להתייחס לתורה שבעל-פה באותו אופן? למה לא לחשוד שמה שעובר בעל-פה לבסוף עובר כטלפון שבור? ועוד הנחות שאני לא יכול להסכים איתן.
              מבחינתי, התחושה שעוברת בכול הכתבה שנקודת המוצה שלו שהוא אדם מאמין בדת היהודים ולא יכול לנהוג אחרת; הוא רואה המון פגמים באמונה זו ומנסה לגשר לעצמו ולכשמותו על הפגמים, ועושה זאת בצורה יפה מאד; למרות יופי זה, מבחינתי יש לה פגמים מהותיים שאין הוא גישר עליהם. גם הייחס המכני של קיום מצוות, כי אני מקבל עלי קיום מצוות אז אני מקיים אותם בלי שאלו הוא מאד טכני ומנותק שבא למחוק כל עניין רוחני שמחייב קשר רוחני בין אדם לאל, בא לפתור את הבעיה של מתן תכונות כלשהם לאל אך לא פותר את הבעיה של מה משמעות האמונה אם היא אינסטרומנטאלית ולא רוחנית.
              ולבסוף אמיתי, גם אם אני היתי מקבל את קל מה שהוא כתב כמו שזה, תגיד לי אתה, כמה אנשים באמת מתייחסים לדת באופן שהוא מתאר? אני לא עשיתי מדגמים שאתה מגכך עלי. האם אתה מאמין שרב הדתים כשהם מתפללים הם עושים זאת אינסטרומנטאלית ולא מתוך קשר רגשי; האם הם לא נותנים לאל תכונות כמו באימרה "האל נתן האל לקח." אני חושב שאתה יודע את התשובה, ולכן יודע שאם יש אי אלו שהולכים אחרי הגישה הליבוביצ'ית, הם המיעוט. ליבוביץ' בז לכל אלו שמתפללים לגשם בתפילות מיוחדות בשנים שכונות כי מבחינתו אין לבקש מהאל שום דבר כי אז זה לא אינסטרומנטאלי ולכן שגוי, וכך גם לבקש בריאות, פרנסה, זוגיות או כל דבר אחר. כמה אתה מכיר כאלו שלא מבקשים ממנו דבר.

            • אמיתי (פורסם: 26-3-2017 בשעה 09:04)

              תודה על התגובה המפורטת!!..
              יש התייחסות לכל הנקודות שהעלת בכתבה. נקודה אחת חשובה לכל הדיון הזה היא שצריך להאמין כדי שכל זה יהיה רלוונטי.. וזוהי הכרעה. מעבר לזה ובהמשך לזה אני חושב שרוב המאמינים לא שואלים את עצמם שאלות כאלו וגם הרבה אחרות. כמו רוב האנשים

            • איציק (פורסם: 26-3-2017 בשעה 09:22)

              או, עכשיו ענית בדיוק את מה שחיפשתי. אתה צודק, רב האנשים לא שואלים את עצמם את השאלות הללו (גם אני לא שאלתי את רובן עד שלא העלת אותם בדיון קודם, אבל לי כלא דתי יש הקלות בנידון). בדיוק בגלל זה אני טוען שרוב האנשים מתייחסים לתורה הן כעובדה דתית והן כעובדה היסטורית כי אין הם יודעים את המושגים הללו וההבדלים בינהם. הם פשוט מאמינים שכך זה קרה. אבל בו נעזוב את זה, היה מעניין וחבל להתחיל לריב על שולי, נהננו, השכלנו, נחפש אתגרים חדשים.

            • אמיתי (פורסם: 26-3-2017 בשעה 09:40)

              כמה קטנות לא בקטע של לריב:
              צריך לזכור שהמאמר נכתב עי מישהו שהוא איננו ליבוביץ. אני אישית פחות אוהב את שגיא.
              התושבע היא רוב ההיסטוריה היהודית המרכזית בה. ליבוביץ לא ממציא פה כלום אלא ממשיך. מה אתה חושב שבני ישיבות לומדים כל הזמן?..
              ואחרון אך מאד חשוב. האמונה בה לדיון התיאולוגי כמוה כאקסיומות לדיון בגיאומטריה. נקודת מוצא הכרחית. לכן אי אפשר לומר שאין כאן ביקורתיות וחיפוש. זוהי מהות הדת באופן הזה.

            • איציק (פורסם: 26-3-2017 בשעה 09:48)

              ממש בסדר, ומבחינה זו דווקא ליבוביץ' עושה לעצמו חיים קשים יותר מכולם ומגיע לו כל הכבוד. מבחינת האקסיומות, מובן לי שזו נקודת המוצא, אך אני רואה בה נקודת מוצא בעייתית, וההוכחה האימפירית לכך הם החוזרים בשאלה.
              :-)

  10. רינוס מיכלס (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:13)

    כתבת משפט שהוא ממש לא נכון , ואוי ואבוי אם החיים שלנו כבני אדם היו כך ,
    ואני אצטט :

    " ואינם נמצאים במתאם מובהק כלשהו עם מעשיו "

    המשפט הזה מבטל אצל האדם כל הגיון וסיבה לרצות להחליט ולקבוע משהו בחייו , ולאחר מכן לעבוד ולפעול כדי להגיע אל המטרה שהוא החליט וקבע ( למען עצמו ו / או הסובבים אותו ) מרצונו ובחייו

    כי אם אין מתאם מובהק ( כלומר תוצאות סבירות ) לקבלת ההחלטות והפעולות שהאדם בוחר ועושה בחייו , אז למה בכלל לקבל החלטות ולבצע פעולות בחיינו ( כפרט ) ?

    הרי גם ככה " כל החיים הם רגע מזדמן אחד גדול ולא צפויים בתכליתם " ( כמובן שזה לא ציטוט מדוייק מהמאמר הנוכחי שלך , אבל זו המשמעות ההחלטית מהפיסקה שבה נמצא המשפט שאליו התייחסתי ) , אז יותר הגיוני ונכון לא לקבל אף החלטה בחיים ולא לבצע שום פעולה בחיים ( יהיו אשר יהיו ) ופשוט להניח הכל בידי שמיים …

    כי הרי בכל מקרה , כיוון החיים ( שלנו כפרט ) הווייתם ואיפייונם ( של החיים שלנו כפרט ) , לא תלויים כפועל יוצא של החלטותינו ומעשינו , ואי אפשר לדעת לאיזה כיוון ילכו החיים שלנו ( כפרט ) – נקבל החלטות אשר נקבל , ונבצע מעשים אשר נבצע

    אני לא יודע אם חשבת על המשפט הפרטני הזה עד הסוף ועל משמעותו ( יכול להיות , יש כאלה שזאת באמת התפישת עולם שלהם ) , או שבמקרה יצא לך משפט כל כך לא נכון ונוגד את המציאות

    אבל הוא חתיכת משפט מחריד

    ואני רוצה רק לחדד את ההיבט הזה ,
    בכך שאציין ששאר המשפטים בפיסקה השייכת במאמרך , הם מאוד נכונים , כמו – " בקיום האנושי יש ממד מייאש, לכאורה, של אקראיות וארעיות. קורותיו של אדם אינם צפויים ( פה כבר בכוונה מחקתי את המשפט המחריד והלא נכון ) היכולת שלו להשפיע עליהם הרבה יותר מוגבלת ממה שהיה רוצה להאמין או מוכן להודות. והכי גרוע – שהם יכולים להסתיים בכל רגע, ללא כל הודעה מוקדמת ובלי שום יכולת לערער או להשפיע על כך " ,
    ואותם משפטים נכונים אלו , ממש אינם מובילים לאותו משפט החלטי , שגוי ומחריד , שלא עומד במבחן המציאות והחיים

    רוצה לאמר , זה עניין של מידתיות ,
    יש הבדל ענק ומשמעותי בין להבחין בזה שהחיים שלנו ( כפרט ) הם אכן מזדמנים / לא ידועים לגמרי לפרטי פרטים מראש / לא תלויים רק בנו / ותלויים בהרבה משתנים אחרים חוץ מעצמנו ,
    לבין ההחלטה השגויה והלא מציאותית שטוענת שאין מתאם מובהק ( סבירות תוצאתית ) להחלטותינו ומעשינו ( כפרט ) באיפייונם והווייתם של חיינו ( כפרט )

    * השיר שאביתר שר הוא פשוט עילאי ( תרתי משמע … ) ומחמם את הלב והנפש מבחינת רוחנית ואומנותית ( חיליק פרנק – נגן הקלרינט , ו – אורן צור – הכנר , הם פשוט תאווה רוחנית לאוזניים ולנפש )

    • yaron (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:20)

      אני מנחש שהכוונה היתה למתאם מוחלט ולא למתאם מובהק.

      • רינוס מיכלס (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:50)

        אבל אלפסי אמור לדעת ש – " אלוהים נמצא בפרטים הקטנים " , לא ? ☺

    • איציק אלפסי (פורסם: 24-3-2017 בשעה 17:20)

      המשפט הזה היה החלטי מדי, אני מסכים.

  11. פרלה (פורסם: 24-3-2017 בשעה 15:24)

    תודה אלפסי. עונג שבת שלום

לא ניתן להגיב.