17436173_10155086347457482_2851666441075113041_o

צילום: הדר אלפסי

אני כותב את הדברים אלה אחרי כמה לילות ללא שינה, כמה רגעים לפני שאני יצא לקריית מלאכי.

כשהתחלתי את הפרויקט הזה הרבה אנשים כתבו לי "כל הכבוד, אבל נראה אותך מחזיק מעמד, בייחוד כשתגיע לספר ויקרא, עם כל הקורבנות כשלא יהיה לך על מה לכתוב".

אפשר להגיד שיצאתי למסע הזה של פרשות השבוע, כמו שיצאתי למסע של בית"ר נורדיה, כמו שיצאתי לכל מסע ששינה את חיי "בפתאומיות, ללא הסבר, ללא כל חוש ביקורת, ללא כל מחשבה על הכאב והתהפוכות שיבואו בעקבות זאת…" כפי שהיטיב כל כך ניק הורנבי לתאר את האופן בו התאהב בכדורגל.

ואני לוקח את זה משבוע לשבוע, משבת לשבת, מיום ליום. כי המהות של המסע היא הדרך. לא המטרה.

כששואלים אותי "מה המטרה של בית"ר נורדיה? מה החלום, מה אתה מדמיין, לאן תגיעו, מה ייחשב כהצלחה?" בכנות, אני לא יודע מה להשיב.

אין מטרה, אין יעד. יש דרך. הדרך היא המטרה. היא היעד.

השכר הוא שכר פסיעות.

פרשת השבוע שפותחת את חומש ויקרא, "ספר הקורבנות", עוסקת מטבע הדברים כולה במלאכת הקרבת הקורבנות.

וניסיתי השבוע לחשוב על המילה הזו "קרבן".

וחשבתי שהדרך הטובה ביותר להסביר את המשמעות של קרבן היא להבדיל בינו לבין נתינה.

קורבן הוא משהו שכאשר אתה עושה אותו אתה מחסיר משהו מעצמך.

ונתינה?

נתינה בדיוק להיפך. נתינה אמתית, מכל הלב, למישהו שאתה אוהב, זה משהו שממלא אותך. שמוסיף משהו לעצמך.

הורים לילדים וודאי יתחברו למה שאני כותב. הורה לא מרגיש שהוא מקריב למען הילד שלו, הוא נותן לו. בלי לצפות לתמורה, בלי אינטרס, בלי שום צורך מלבד הנתינה.

בני ישראל במדבר מתבקשים להקריב קרבנות. הם עדיין, כפי שחזרנו על זה מספר פעמים, בשלב אינפנטילי של ההתפתחות שלהם. בשלב הזה הם עדיין לא יכולים להבין ולהכיל את המושג שנקרא נתינה.

ולכן אלוהים מצווה עליהם להקריב קרבנות. כי זה הכי רחוק שהם מסוגלים להגיע אליו כעת בקשר שלהם אתו.

אבל שלושת אלפי שנה אחרי, הקשר שלנו עם אלוהים צריך להיות במקום אחר לגמרי. "רחמנא ליבא בעי", לא כבשים שחוטים.

מישהו שאל אותי אתמול אם אני אדם מאמין.

עניתי לו שאני לא יודע מה ההגדרה של אדם מאמין, אבל דבר אחד אני יכול לומר – שאת הנוכחות של אלוהים אני מרגיש בכל רגע בחיי.

והנוכחות הזו היא לא הקרבה עבורי. היא נתינה.

והנתינה הזו ממלאת אותי. נותנת משמעות לחיי. ואני מודה להוריי ולמחנכיי שגידלו וחינכו אותי באופן כזה שהטמיע בי את היכולת ליצור קשר כזה עם אלוהים.

זה לא מובן מאיליו. כי עבור רבים, מקיימי מצוות ואוכלי טרפות להכעיס כאחד, הקשר עם אלוהים הוא סוג של קורבן. עול מצוות, שהם נטלו או השילו מעצמם.

אבל המצוות הם לא עול, ואהבת האל היא זכות גדולה.

ונתינה, לאל, לאדם אהוב, היא הזכות הגדולה ביותר.

תל חי

שבת שלום.

פרשות ויקהל-פקודי - חכמת הלב
"אוכלוסייה מוחלשת"