Incensoebraico2

פרשת השבוע מזכירה הוראות הרכבה של איקאה – מסמך מפורט עד לרמת הבורג, או במקרה דנן, האבזם בגלימת הכהן הגדול.

אלוהים לא משאיר למשה ובני ישראל הרבה מקום לדמיון. הוא מפרט בדקדקנות איך, כמה ולמה הוא רוצה שיעבדו אותו. איך זה יראה, איך יתלבשו ומה בדיוק יעשו בכל רגע.

שמעתי השבוע הרצאה מעניינת שעסקה במאפיינים של דור ה-Y. שהם לא לוקחים אחריות, מפחדים להכריע, צריכים אישור תמידי, שיחבקו אותם ויגידו להם כמה הם נפלאים. וחשבתי לעצמי שזה תיאור נפלא.

של ילדים.

אז איך הגענו למצב שבו מי שהולך להוביל את העולם בדור הבא הם בעצם ילדים בגיל של אנשים מבוגרים?

נדמה לי שהסיבה המרכזית לכך היא התפוררות הסמכות.

הסמכות ההורית, הסמכות החינוכית, הסמכות החברתית, הסמכות התרבותית.

סמכות מציבה גבולות. היא תוחמת את המרחב בו אדם יכול להתפתח. לנסות ולטעות בלי ליפול.

ילדי דור ה-Y פוחדים להכריע ולבחור בגלל ריבוי האפשרויות המוגזם. אבל גם בגלל שהם פוחדים פחד מוות לטעות.

וזה נכון, כי בלי גדר תוחמת צעד לא נכון באמת עלול לגרום לנפילה מכאיבה מאוד, שלא לומר סופנית.

פרשת השבוע מציעה הצצה למודל הסמכות שאלוהים מציג בשלב הזה של ההתפתחות של בני ישראל.

וזהו מודל סמכותני. אם בדור שלנו המודל הוא מתירני והגבולות נזילים מדי, במודל של אלוהים במדבר הגבולות הם עבים וקשיחים מדי.

ובשני המקרים התוצאה היא דומה – אנשים שלא עוברים תהליך התפתחות, שלא מסוגלים להתמודד עם החיים ולקחת אחריות. שלא מסוגלים לעזוב את היד של אבא ואמא.

ולכן כשהמרגלים, ונגיע לזה, מבקרים בארץ-ישראל, הכול נראה להם גדול ומפחיד. חסר פרופורציות.

והם רצים בחזרה אל מתחת לסינור של אמא. רוצים להישאר במדבר. בבית של ההורים. איפה שנוח ומוכר. שיש מן כל בוקר וקובה כל יום בצהריים. עמוד האש והענן ומי שמשלם את החשבונות.

שבת שלום.

הדרך הארוכה הביתה
פרשת שמיני - דחיית סיפוקים